מנות הלוי על אסתר א׳:י״ב

12 ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו:

13 ותמאן דברי' רבי' נאמרו במיאון זה. בגמ' מגיל' פ"ק מכדי פריצתא הואי דאמ' מר שניה' לדבר עביר' נתכוונו אמאי לא אתאי א"ר יוסי בר חנינא מלמד שפרחה בה צרעת, במתנית' תנא בא גבריאל ועשה לה זנב, וההר"י ן' שוש"ן כתב וז"ל אומרם שפרחה בה צרעת ראיתי מי שעשה לו סמוכות ממ"ש כאן נגזר ואמר בעוזיהו כשנצטרע ד"ה ב' כ"ו כי נגזר מבית ה' ואני אומר כי עונשה מסכים עם עונה כי היא נשתמשה בישראל שהם קדש כי קדש ישראל לה' כתיב ושבת קדש היא וכמו שהמשתמש במלאכת הקדש עונשו בצרעת כי היא שנשתמשה בישראל וחללן מקדושתן תענש בעונש השולח יד בקדש וזה נכון מאד וכפי מה שקדם שכל המדות בטלו ומדה כנגד מדה לא בטלה ובמתניתא דתנא בא גבריאל ועשה לה זנב ג"כ עשו לו סמך מלשון נגזר עליה בחילוף א"חה"ע וכמו שפירשו השוק והעליה השוק והאליה וכפי המליצה אמרו זכר את ושתי זכרות נעשה לושתי שכן דרשו ויזנב בך הכה אותם מכת זנב שהיה חותך מלותיהן וזורק כלפי מעלה ולי אין צורך לכל זה כי כלל הענין שמצד עוצם פרטיות ההשגחה נתגלגלה סבה מן השמים שתמאן והם אמרו אם ע"פ קבלתם אם ע"פ דעתם הרחבה כי הצרעת פרחה בה או שעשה לה זנב ויחסו הענין הזה לגבריאל כי הוא הנראה לדניאל במראיו וכיוצא בזה אז"ל איכה א כ כל רעיה בגדו בה אלו מיכאל וגבריאל עכ"ל ומה שכתב שעשו לו סמוכות לתיבת נגזר ולתיב' עליה אשר לא יקרו בעיניו' דברי צדיקי' הם ובירושלמי דרשו' והראו' ג"ש, והתוספות כתבום בגמרא, ומדבריהם אני למד אחרי שנמצאו ג' נגזר, אשר נגזר עליה, כי נגזר מבית ה', כי נגזר מארץ חיים, כי הרמז בזה לקיים דברי רז"ל שהומתה ושתי שלא כדברי קצת מפרשים כמו שיבא במקומו בס"ד כי אשר נגזר עליה הם ב' דברים שנצטרעה כדברי כי נגזר מבית ה' ושהומתה בדבר כי נגזר מארץ חיים. האמנה מ"ש שנשתמשה בבנות יש' שהן קדש פרחה בה צרעת דברי נכונים הם, ונשוב לדברי האגדה שבא גבריאל ועשה לה זנב ואומר כתב הרשב"א ז"ל בפי' האגדות ז"ל כבר ידעת כנוי הכתובים ב"מ גם בדברי החכמים ז"ל הראש לכל קצ' הדבר החשוב והזנב קצה הגרוע שבו מפני שהראש האבר הראשון והחשוב שבכל בעל חי, והקצה האחרון שבמיני ב"ח הזנב ותשמישו מעט וחלש והוא אומרו הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב ותרגום הוא יהא תקיף ואת תהא חלש ואז"ל אבות פ"ד הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים ולתכלית החלש כאשר אמר הנה שני זנבו, האודי' והושאל עוד לכל דבר נולד באדם שאין בן צורך כיבלות המתגדלות באדם ונעשות כיתדות ובעירובין פ"ב ויבן ה' אלקים את הצלע רב ושמואל חד אמר פרצוף וחד אמר זנב רוצה בו דבר אחר שאין בו לא פרצוף ולא צורך וזה נתיילד עליה לעונשה כיבלת גדולה והוא לה דבר של כיעור ושל גנאי תחת יופי והוא הזנב שאמרו כאן, ובמאמרם ז"ל בא גבריאל וחבטם בקרקע, בא גבריאל להפוך את סדום וכאלה רבים ומלה זו גזורה מגבורה עכ"ל, ואבא מארי ז"ל פי' בענין הגדה זו דבר נאה ומתקבל וראוי שתדע מה שבא בפסיקתא רבתי אמרו שם, וריויה דרביעאה דמי לבר אלהין וריויה דקדמאה לא נאמר אלא דרביעאה זה גבריאל שהיה מהלך אחריהם כתלמיד אחר הרב וללמדך שהצדיקים גדולי' ממלאכי השרת כיון שראה נבוכד נצאר לגבריאל נזדעזעו כל אבריו ואמר זהו מלאך שראיתי במלחמתו של סנחריב ע"כ, וכיוצא בגמ' סנהדרין פ' י"א למדנו כי גבריאל היה מציל זרע זה תמיד ונותנו לראש ולא המיתו במלחמת סנחריב ולא באש הגדולה של חנני' מישאל ועזריה ועתה נהפך לאויב לארורה הזאת אשר היא בת בנו של נבוכד נצר וזהו שעשה לה זנב להורות על זה, ואני אומר ר' יוסי ומתניתא בהא קא מיפלגי דר' יוסי סבר שלא צוה שתבא ערומה כי גנאי גדול הוא ולכן אמר שפרחה בה צרעת דבר נראה והוא עונשן של גסי הרוח כדבריהם ז"ל וזו כאחד מהם, ומתניתא סבירא ליה האי דרבא שצוה שתבא ערומה וכמו שהוכחנו למעלה מפסוק להביא את ושתי המלכה וגו' עיין עליו וכמו כן למדוד לה מדה כנגד מדה ולכן אמר שבא גבריאל ועשה לה זנב שאי אפשר לכסותו בבואה ערומה והוא מבואר, שוב מצאתי במדרש רבתי דאחשורוש כתיבת יד. וז"ל ותמאן מכדי פריצתא הוה דאמר מר שניהם לדבר עבירה נתכוונו אמאי לא אתאי א"ר יוסי בר חנינא מלמד שפרחה בה צרעת כד"א מאנה לנגע נפשי. במתניתא תנא מלמד שבא גבריאל ועשה לה זנב כההיא דתנינן תמן ממאנין את הרחלות שלא יעלו עליהן זכרים ע"כ. ומעתה הובררו הדברים ונצטדקו, ובדבר המיאון הזה ומשפטו ראיתי רוב המפרשים מוסכמים לדעת אחד ויען הה"ר יהודה ן' שוש"ן ז"ל הטיב לכלול דבר כלם בתוספ' טובה אמרתי יהודה יעלה בתחלה וז"ל חכמי הדור שראיתי דבריהם הטריחו עצמם לומר שהדין עמה כי הוא טעה כמה טעיות בזה השכיחות, הא' כי שלח שתבא לו בהזדמן כטוב לבו ביין לא בעצה והמתנה כי דרך נשים שיבאו הגדולי' אל חדיריהן לראותן לא שתצאן מפתח ביתן כדי שיראו העמים והשרים את יופיין כאלו הן משועבדות להם וכ"ש אשה גדולה ומלכה שתבא לפני שריה ועבדיה וזה טעם ותמאן המלכה אם מצד גודל מעלתה ואם מצד הטע' הכללי כי היא אשה וז"ט ושתי כי מן המוסכ' והמפורסם מכבדה יותר מגופו, ועוד טעה במה שלא זרזה מקודם כי אם בפתע פתאום ?בדבר ראשון מבלי שיקדמנ' הודעה ומתון עצה ובפרט לעת אשר גם היא הקדישה קרואיה והיאך תעזוב אותן גם כי יש בזה מן הבוז והקלון לעת התגדלה עם בנות עירה שתקרא כאלו היא משועבדת אל השרים והעבדים ואלו היא והם באו אליה לארמונה למען ראות גודל תפארתה הנה זה הוא הטוב לה, אך עתה מיאנה בתשובה קשה וז"ט ותמאן וגו' לבא בדבר. ועוד היה מן הטעות כי אחר שהסכימה דעתו בזה הזרות היה לו לתקנו כשישלח ע"י הפרתמים ושרי המדינו' כרשנא שתר וכיוצא בהם כי בזה יראה שהם שלוחיה ועבדיה אשר הובל למלך על ידיהם לא אל השרים והעמים וזה טעם אשר ביד הסריסים עכ"ל ובזה הגנות האחרון הטיב מאד הה"ר מאיר ן' עראמה ז"ל שהסריסים הללו הם האנשים המסורסים הנהוגים אצלם כדי שיהיה לבם נכון בטוח שלא הזנינה עמהם ואחרי ששלח בעדה עמם נראה בפירסום כי לא בטח בה לב בעלה וכדי בזיון וקצף. ואני אומר זדון לבה השיאה כי היה לה טעם לשבח בשגגותיו והיא בגובה לבה העזה פניה ותאמר לא כי ראתה עצמה מלכה ולא בחנה היות אשה לאיש והוא ימשול בך כתיב וממוסרי רז"ל אין מסרבין לגדול וכל דבר לא יכחד מהמלך וכל הדברים והאמרים מרים ומגוני' אשר קדמו ראה ועכ"פ צוה מה שצוה והיא בגאה וגאון אמרה כי אין רצונה לבא בדבר המלך כי איננו כדאי למשול עליה כגודל מעלתה וכמ"ש בגמרא מגילה פ"ק שלחה ליה בר אהוריריה דאבא וכו' ואמתת דברים הללו בפסוק ראשון מהמגלה תמצאנו ותעלוזנה כליותך בדבר שכתי מישרים כי הוא מלך בן מלך אבל בערך נבוכד נצר לא היה כדאי לכבד אורות סוסיו ורואה אני דברי הה"ר שמריא האיקריטי ז"ל כי תיבת ותמאן מורה שהפצירו בה עד בוש פעמים שלש, ואין ספק כי השתדלו להסיר כל הגנויות בפעמים הללו ולא שמעה ולא הטתה אזנה כי מאת ה' היתה לה לבעבור הדיח עליה הרעה אשר היתה מתעמרת בבנות ישראל ערומות ביום שבת כמו שקדם, ואומרו אשר ביד הסריסי' אחשוב כי גם זה הוא להגדיל אשמתה כי אם היה הדבר בינו לבינה אין רואה היה תפארתו עבור על פשע אבל היה ע"י אמצעיי' ולכן ויקצוף המלך מאד ועוד נדבר בזה בסמוך בס"ד. ואחרי אשר כתבתי כל זה מצאתי ראיתי דברי תרגו' ירושלמי בפשוק זה והנני מעתיק דבריו ללשוננו הקדוש, אמר השיבה ושתי המלכה ואמרה להם לשבעת הסריסים המסורסים לכו ואמרו לו לאדוניכם השוטה שאף אתם נשטתית' כמוהו אני היא ושתי המלכה בת מלכים דמלכי בבל מתחלה בלשצאר אבי לקבל אלפא חמרא שתי ולא הטעה אותו יינו לומר דברים בלתי ראויים כמוך, באותה שעה הלכו ואמרו לו למלך דברי ושתי המלכה. וכאשר שמע המלך את הדברים האלה כעס כעס גדול וחמתו בערה בו, ושוב שלח לה ביד שבעת שרי המלכות היושבים ראשונה במלכות עתה לכו ואמרו אליה לושתי המלכה אם לא תשמע דברי ולא תבא לפני ולפני המלכים האלה אהרוג אותך ואאבד יופיך ממך, וכאשר הלכו שרי המלך ואמרו לה לא החשיבה אותם, אלא ענתה ואמרה לכו אמרו למלך הסכל שמועצותיו מקולקלות וגזירותיו בלתי מתוקנות הלא אני ושתי המלכה בת בלשאצר בת בנו של נבוכד נצאר מלך בבל שמיום שנבראתי לא ראה איש גופי אלא אתה המלך, ועתה אכנס אני לפניך ולפני שבע ועשרים ומאה מלכים מוכתרים בכתרים יהרגו אותך ואותי יקחו לאשה השיבה הגדולה שבפרסיות ואמר' לה לושתי אם יהרוג אותך המלך ויאבד יופיך לא תבטלי שמך ושם אבותיך ולא תראה גופך וגוייתך לכל איש אלא למלך בלבד. באותה שעה כשאמרו גדולי המלך שמיאנה ושתי המלכה לבא כמו שאמר המלך אשר שלח ביד הסריסים קצף המלך מאד וחמתו חזקה עליו ע"כ. מה יקרו דברים הללו דברי קבלה מה עצמו מה טובם מה יופים כי הנה חשש המלך שמא לא באה לפי ששלח על ידי אנשים פחותי המעלה המסורסים כמו שקדם, ואף אם קצף כל קולה ועזות דבריה אף גם זאת הוסיף שלוח שרים ונכבדים היושבים ראשונה במלכות ואז הוסיפה על חטאתה פשע רב ועצום בחשוד המלכים ההמה שרי המלך הורגי נפש ולקחו נשי אחרים כד שאמרה שיהרגו למלך ויקחו אותה לאשה הגם כי לכבוד הבאים תלה המיאון בצניעות שמעולם לא ראה בן אדם בשר ערותה ולא ארחיק שתהיה כוונתה שיבא הדבר לידי גמר שיהרגו אותו ואותה יחיו וכהא דאמרי אינשי בהדי שותא ב"ק פ"ח פלכא אי נמי שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין לארעא ובאופן זה עקצתו ונעקץ. ולמדנו מדבריו שביאור הכתוב ותמאן המלכה ושתי לבא בדבר המלך עתה בפעם השנית כאשר לא באה בראשונה אשר היה ביד הסריסים בפיהם כמו ובידו רצפה דמתרגמינן ובפומיה ממלל, והאמת קשה היה בעיני שתתפאר מלכה גדולה כזו בת מלכים שמיום שנבראה לא ראה איש בשרה ומה הניחה לזונות עד אשר ראיתי בפרקי ר' אליעזר הגדול פ' פ"ט ר"ש אומר כל מנהגן של מלכי מדי כשהיו אוכלים ושותים היו מביאים לנשיהם גלויות בשר ערוה משחקות ומרקדות בפניהם כדי לראות ביופי תארן ע"כ. ומעתה הדין עמה להתפאר כי אף אם זה דרך מדי היא מעולם לא עשתה זאת וגם עתה לא תעשה כי איננה כשאר הנשים אשר ימשלו בהן אישהן להכריחן לדבר מכוער כזה, ומזה צמחה קנאת השרים והמה עזרו לרעה בעלות חמת המלך ולכן היטיבו דברי ממוכן בעיניה' וזה שקרא עותה ושתי המלכה על כל השרי' הנוהגי' המנהג ההוא מאז ולמה תאמר ושתי עתה שדבר המלך מגואל וליבו נבזה הוא בהיו' הדבר זה דרכם כל הימים, ואומר ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו ביארוהו המפרשי' בפירושי' שוני' או שקצף ובער בתוכו ולא הרא' כעסו או בהפך שבערה כאש חמתו עד שפני להבים פניו ומבלי מתון הזמין דינה תכף ונגמר דינה והוציאוה להריגה, ואפשר לפרש ותמאן לבא בדבר המלך בשום זמן אשר ביד הסריסים עתה כי היה לה לבא אחרי כן אם הקפידה על השלוחים או לבא בלבוש מלכות אם הקפידה לבא ערומה אלא שמיאנה שלא לקיים מאמר המלך ועל שלא באה אז אמר ויקצוף המלך מאד ועל שלא באה אחר השלוחים אמר וחמתו בערה בו ודברי' הללו כראי' נכונים בענין ובכתוב אלא שמצאתי לרז"ל במדרש רבתי פ"ד דאחשורוש דברים מורים הפך זה. איתא התם סוף פסוק להביא את ושתי ר' פנחס ור' חייא בר גוריא בשם רב אמר בקשה ליכנס אפי' בצלצול כזונה ולא הניחו אותה אמר לון הן וערומה אמרה אכנס בלא כתר הם אומרים שפחה היא זאת תלבש בגדי מלכות ותכנס א"ר הונא אין הדיוט משתמש בבגדי מלכות הנה מבואר נגלה שרצתה והפצירה לבא ולא הניחוה והן אמת הלשון הזה קשה להולמו ונ"ל לפרש כאשר בחנה בדעתה כי חטאה במיאון או שמעה כי עליה מחרישי' הרעה כל עבדי המלך נתחרטה ורצתה ליכנס ערומה ובכתר רק שיניחוה לכסות בשר ערותה בחגורה כזונה כי אפי' הזונות המבקשות להשביע עיני בני אדם ולהלהיב לבם אל המשגל מכסות ערותן ולא הניחוה כי אמר מאמר המלך והשרים היה ובלבד שתהא ערומה א"כ די והותר שותרנו לה מיאונה במאמר המלך ומה גם אם היה פעמי' כדברי תרגום ירושלמי אבל תבא ערומה אמרה אכנס בלא כתר כי כשלא יהיה דבר מכוסה יראה כי כך עלה במחשבתו אבל בהביאה כתר מלכות ושתבא ערומה ואפי' בשר ערוה יראה שכוונתו לבזותה ולהסירה מגבירה ויאמר המלך הרואים יאמרו שפחה היא זאת כי לא הורגלו אנשי פרס שתראה המלכה בפני בני אדם ולא יכירוה ויאמרו זו שפחה לכן צריך שתבא בכתר מלכות אמרה תלבש בגדי מלכות ותכנס כלומר ושם תסיר בגדי מלכותה ולא תכנס בכתר מלכות שיראה שכוונתו להסיר המלוכה ממנה אמר אין הדיוט וכו' כלומר אם לא תכנס בכתר יאמרו שפחה היא זאת כמ"ש ואין הדיוט משתמש בבגדי מלכות זה נ"ל ליישב לשון זה קצת, ואז"ל מפני שראו תיבת מאד אמרו שם ברבתי שצוה הב"ה לשרו של חמה להרבות גחלים ולהגדיל המדורה עד יחם לבבו ותהי כאש בוער עד עת קץ הפלאו' דכתי' וחמת המלך שככה כדאיתא התם:

14 אמר המר משה מפשטו של רבינו הגדול באומרו שמלך מעצמו שלא היה מזרע המלוכה אפשר כוונת הכתוב כי בראשונה בראותו את ושתי שעשתה משתה נשים נראה כי כוונתה להגדיל עצמה לומר שהמלכות שלה הוא, וזה שאמר גם ושתי ועכ"ז היה בספק אצל המלך אולי אין כוונת' רק להביא לב שרות פרס ומדי אליה כמו שכיון המלך ולזה שלח להביא את ושתי היות דרך איש לחזר אחר אבידתו רק שכיון לדעת מה בלבה במשתה כי אם הכוונה לשררה לא תבא, וההפך בהפך, ובראותו כי לא באה ויקצוף המלך מאד. וחמתו שהיה לו מקודם בעשות' המשתה בערה בו, וזה שהזכירו כמה פעמים המלך המלכה כי זה מחלקות' בזה אומ' שמאחר שהוא בעל המלכה הוא המלך, וזאת אומרת כי היא המלכה באמיתות, ולזה הזכיר ב' פעמי' מלכה וד' פעמי' מלך והיה אפשר לחסר מהם, רק מפני חסרונו הוצרך להזכיר בכפל פעמים מלך ממה שהזכיר מלכה.