מאירי על יבמות י״ב א

« מאירי על יבמות י״א ע״ב מאירי על יבמות י״ב ע״ב »

1 אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: הָיְתָה אַחַת כְּשֵׁרָה וְאַחַת פְּסוּלָה, אִם הָיָה חוֹלֵץ — חוֹלֵץ לַפְּסוּלָה, וְאִם הָיָה מְיַיבֵּם — מְיַיבֵּם לַכְּשֵׁרָה. מַאי ״כְּשֵׁרָה״ וּמַאי ״פְּסוּלָה״? אִילֵּימָא ״כְּשֵׁרָה״ — כְּשֵׁרָה לְעָלְמָא, ״פְּסוּלָה״ — פְּסוּלָה לְעָלְמָא, כֵּיוָן דִּלְדִידֵיהּ חַזְיָא — מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ?

2 אֶלָּא לָאו: ״כְּשֵׁרָה״ — כְּשֵׁרָה לֵיהּ, ״פְּסוּלָה״ — פְּסוּלָה לֵיהּ. וּמַאי נִיהוּ — מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ. וְקָתָנֵי: אִם הָיָה מְיַיבֵּם — מְיַיבֵּם לַכְּשֵׁרָה.

3 לָא: כְּשֵׁרָה לְעָלְמָא, פְּסוּלָה לְעָלְמָא. וּדְקָאָמְרַתְּ, כֵּיוָן דִּלְדִידֵיהּ חַזְיָא, מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ — מִשּׁוּם דְּרַב יוֹסֵף. דְּאָמַר רַב יוֹסֵף: כָּאן שָׁנָה רַבִּי לֹא יִשְׁפּוֹךְ אָדָם מֵי בוֹרוֹ וַאֲחֵרִים צְרִיכִים לָהֶם.

4 תָּא שְׁמַע: הַמַּחְזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּיסֵּת — הִיא וְצָרָתָהּ חוֹלֶצֶת. הִיא וְצָרָתָהּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: אוֹ הִיא אוֹ צָרָתָהּ! וְלָאו תָּרוֹצֵי קָא מְתָרְצַתְּ לַהּ? תָּרֵיץ הָכִי: הִיא — חוֹלֶצֶת, צָרָתָהּ — אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת.

5 אָמַר רַב לֵילֵי בַּר מֶמֶל, אָמַר מָר עוּקְבָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: צָרַת מְמָאֶנֶת אֲסוּרָה. לְמַאן? אִילֵימָא לָאַחִים: הַשְׁתָּא הִיא גּוּפַהּ שַׁרְיָא, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מֵיאֲנָה בָּזֶה מוּתֶּרֶת בָּזֶה — צָרָתָהּ מִיבַּעְיָא?

6 אֶלָּא לְדִידֵיהּ, וּמַאי שְׁנָא מְמָאֶנֶת דְּשַׁרְיָא לְאַחִין — דְּלָא עָבְדָא בְּהוּ מַעֲשֶׂה? צָרָה נָמֵי לָא עָבְדָא בְּהוּ מַעֲשֶׂה!

7 גְּזֵירָה מִשּׁוּם צָרַת בִּתּוֹ מְמָאֶנֶת. וְצָרַת בִּתּוֹ מְמָאֶנֶת מִי אֲסִירָא? וְהָתְנַן: וְכוּלָּן אִם מֵתוּ אוֹ מֵיאֲנוּ — צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת!

8 דְּמֵיאֲנָה בְּמַאן? אִילֵימָא דְּמֵיאֲנָה בְּבַעַל, הַיְינוּ גְּרוּשָׁה! אֶלָּא לָאו — בְּיָבָם.

9 לָא: לְעוֹלָם בְּבַעַל, וּתְרֵי גַּוְונֵי גֵּירוּשִׁין. וּמַאי שְׁנָא כִּי מֵיאֲנָה בְּבַעַל — דַּעֲקַרְתִּינְהוּ לְנִשּׂוּאִין,

10 כִּי מֵיאֲנָה בְּיָבָם נָמֵי — נִשּׂוּאִין קַמָּאֵי קָא עָקְרָא!

11 מִשּׁוּם דְּתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל. דְּתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: מֵיאֲנָה בַּבַּעַל — מוּתֶּרֶת לְאָבִיו, בַּיָּבָם — אֲסוּרָה לְאָבִיו.

12 אַלְמָא, מִשְּׁעַת נְפִילָה נִרְאֵית כְּכַלָּתוֹ.

13 הָכָא נָמֵי, מִשְּׁעַת נְפִילָה נִרְאֵית כְּצָרַת בִּתּוֹ.

14 אָמַר רַב אַסִּי: צָרַת אַיְלוֹנִית אֲסוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד״ — פְּרָט לָאַיְלוֹנִית שֶׁאֵינָהּ יוֹלֶדֶת.

15 מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: שְׁלֹשָׁה אַחִין נְשׂוּאִין שָׁלֹשׁ נָשִׁים נׇכְרִיּוֹת, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, וְעָשָׂה בָּהּ שֵׁנִי מַאֲמָר,

16 וּמֵת — הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמֵת אֶחָד מֵהֶם יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״, מִי שֶׁעָלֶיהָ זִיקַת יָבָם אֶחָד, וְלֹא זִיקַת שְׁנֵי יְבָמִין.

17 וְקָתָנֵי עֲלַהּ, אָמַר רַב יוֹסֵף: זוֹ הִיא צָרַת אֵשֶׁת אָח מֵאָב, שֶׁאִיסּוּר נְפִילָה גָּרַם לָהּ. שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּגוֹן זֹאת.

18 ״זוֹ הִיא״ — לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי צָרַת אַיְלוֹנִית, דְּשַׁרְיָא?!

19 לָא, לְמַעוֹטֵי צָרַת אַיְלוֹנִית, דַּאֲסִירָא. וּמַאי ״זוֹ הִיא״ — זוֹ הִיא, דְּאִיסּוּר נְפִילָה גָּרַם לָהּ — צָרָתַהּ בָּעֲיָא חֲלִיצָה, אַיְלוֹנִית — אֲפִילּוּ חֲלִיצָה לָא בָּעֲיָא. מַאי טַעְמָא: הָא דְּאוֹרָיְיתָא, הָא דְּרַבָּנַן.

20 תְּנַן: וְכוּלָּן אִם מֵתוּ אוֹ מֵיאֲנוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִית — צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת. לָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁהִכִּיר בָּהּ,

21 כָּאן שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ.

22 דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״שֶׁנִּמְצְאוּ״, וְלָא קָתָנֵי ״שֶׁהָיוּ״, שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רָבָא,

פירוש מאירי על יבמות י״ב א

1 שתי יבמות המזדקקות מבית אחד אחת גדולה ואחת קטנה הראויה למאן אלא שלא מיאנה בחיי הבעל ומיאנה עכשו ביבם זה אסורה לזה שמיאנה בו גזירה משום בעלת הגט שפוסלת ביבמה מדרבנן אבל צרתה מכל מקום מותרת לו הואיל ואין הממאנת ערוה אצלו ואין גוזרין בה משום צרת בתו ממאנת שאסרנו את הצרה כמו שביארנו בראש הפרק ג' ב' וכן זו שמיאנה אע"פ שאסורה לזה שמיאנה בו מותרת לשאר האחים דקיימא לן מיאנה בזה מותרת לזה וכבר ביארנו דבר זה למעלה:

2 הממאנת אינה כמגורשת ליאסר היא בקרוביו והוא בקרובותיה אלא הרי היא כמי שלא נתקדשה לו מעולם ואפילו נבעלה ומותרת לכל קרוביו אף לאביו שהרי אינה אלא כמפותת בנו ומכל מקום אם לא מיאנה בבעל אלא שלאחר מיתת הבעל מיאנה ביבם אסורה לאביו הואיל ומכח נשואי הראשון נזקקת לזה עד שמיאנה הרי היא נראית משעת זיקה ככלתו ואיסור זה מדברי סופרים:

3 צרת אילונית מותרת ולא סוף דבר בשלא הכיר בה שהם קדושי טעות ואין האחרת ראויה ליקרא צרתה אלא אפילו הכיר בה שמאחר שהאילונית אינה ראויה ליבום נפקעה הזיקה ממנו ואין האחרת נקראת צרה ואפילו היתה האילונית ערוה אצל היבם צרתה מותרת שמאחר שאין האילונית ראויה ליבום כלל הרי היא כצרת ערוה שלא במקום מצות יבום שמותרת כמו שהתבאר ואף בתלמוד המערב פ"א ה"ב שנאוה בטעם זה והוא ששאלו שם בתו מן הנשואין שאינה אילונית צרתה אסורה מפני שניתוסף לה אילונית צרתה מותרת אמר ליה אילונית כמי שאינה בעולם הגע עצמך אילו שתי יבמות אחת אילונית ואחת שאינה אילונית ובא היבם וחלץ לה ובא עליה שמא פטר בחברתה כלום הוי אילונית כמי שאינה כלומר הואיל ואין ביאתה או חליצתה פוטרת צרתה אע"פ שאינה ערוה הרי היא כמי שאין עליה זיקה כלל והויא לה אידך כצרת ערוה שלא במקום מצות יבום:

4 ממה שכתבנו למדת שצרת ממאנת וצרת אילונית וצרת מחזיר גרושתו כלן מותרות ומכל מקום הן עצמן אין דינן שוה שהממאנת ביבם מותרת לאחים וחולצת או מתיבמת ואילונית לא חולצת ולא מתיבמת וגרושה המוחזרת חולצת אבל לא מתיבמת וכן כתבוה גדולי הפוסקים אלא שגדולי המפרשים מתמיהים עליהם בממאנת עצמה למה מצריכין בה חליצה או יבום והלא נעקרו הנשואין במיאוניה ומה שאמרו מיאנה בזה מותרת לזה משום מצות יבום נאמר אלא שהם כנשואין דעלמא ולאביו הוא דאסירא מפני שבשעת זיקה נראית ככלתו אבל מכל מקום היא מותרת ממה נפשך ואם איתה דצריכא חליצה מן האחים היאך הוצרכו לאוסרה לאב מפני שנראית ככלתו ומכל מקום אף הם מחזרים לומר כדבריהם של גדולי הפוסקים שאין אומרים שנעקרו הנשואין במיאוניה שביבם אלא ביבם אחד שכשהוא עוקר זיקתו של זה עוקר הכל אבל בשני יבמים ומיאנה באחד אינה עוקרת כל הזיקה לגמרי ולפיכך צריכה חליצה מן האחר או שתתיבם לו ומה שאמרו מיאנה ביבם אסורה לאביו אפילו ביבם אחד הוא והוא הענין שהוצרכנו לטעם מפני שנראית ככלתו והדברים ברורים:

5 שלשה אחים נשואין שלש נשים נכריות ומת הראשון ונזדקקה אשתו לשנים הנשארים וקדש השני את היבמה והם הנקראים קדושי מאמר אלא שלא כנסה עדין שהוא הקנין הגמור ביבמה ומת קודם שיכנוס הרי אלו ר"ל שתי נשיו של זה חולצות לשלישי ואין נפטרות אחת בחליצת חברתה מפני שאינן מבית אחד ולא מתיבמות שנאמר יבמה יבא עליה מי שאין עליה אלא זיקת יבם אחד יצתה זו שיש עליה זיקת שני יבמים והיא הקרויה אשת שני מתים שהרי יש כאן זיקת יבום הבא מכח בעל ראשון שלא נפקע עדין שאין מאמר מפקיעה לגמרי וזיקת יבום הבאה מכח בעל האחרון שחידש בה זיקה והאחרת אסורה גם כן ביבום שהיא כצרתה של זו הא אם כנסה ומת הרי היא כאשתו לכל דבר והשלישי מיבם או חולץ לאי זו שירצה וכן אם לא כנסה ולא עשה בה מאמר היו שתי יבמות הבאות משני בתים והיו שתיהן מתיבמות ואיסור זה מדברי סופרים והוא שאמרו זו היא צרת אשת אח שהיה ראוי להתירה מן התורה שהרי מאמר אינו מן התורה אלא שאיסור נפילתה לפני היבם הראשון גרם לה ליאסר ושלא מצינו בכל התורה אלא שהוא מדרבנן:

« מאירי על יבמות י״א ע״ב מאירי על יבמות י״ב ע״ב »