מאירי על סנהדרין כ״ו ב

1 לעולם יהא אדם שקוד ללמוד תורה תמיד ואל יאמר לכשאפנה אשנה שהמחשבה שהוא מחשב בלבו מכאן ועד יום פלוני אסיים כך וכך ואיני צריך כל כך לשקוד מועלת היא לבעליה ר"ל שאינה מתקיימת ואף בדברי תורה:

2 כל אלו שהזכרנו בפסולי עדות ושאין פסולם אלא מדברי סופרים צריכים הכרזה בבית דין או בבתי כנסיאות או בבתי מדרשות ר"ל הודעה שהם פסולים או הודעה שהם עברינים ועושים כך וכך וכל עדות שנתקבל מהם קודם הכרזה הן על פה הן בשטר דנין על פי אותה העדות ואין פוסלין אלא עדותם שמאחר הכרזה ואילך אבל פסולי עדות בעבירה שהיא מן התורה אין צריכין הכרזה וכל שנתברר שכבר חטאו בשעת עדותם בדבר מן התורה נפסלו אע"פ שלא הוכרזו ואין באלו חלוק בין רועה לשאר פיסולין שאע"פ שהרועה סתמו פסול צריך הוא הכרזה והכרזתו משנדע שהוא רועה ומ"מ פסול שמחמת קורבה אף אותם שנפסלו מדברי סופרים אין צריכין הכרזה וכן התבאר בתלמוד המערב:

3 כל פסולי עדות אלו שהזכרנו הם ממין הרשעים שנאמר עליהם בתורה אל תשת ידך עם רשע ופסולי עדות הנזכרים במשנה שאחר זו הם הפסולים מחמת קורבה והנוגעים בעדותם בכלל אלו אלא שנגיעת עדות מתפשטת בלא קורבה וכן שהקורבה פסול אחר שהרי אף לחובה נפסלו ודין פסול זה יתבאר במסכת בבא בתרא:

4 וכבר הזכרנו במשנה פסול העבדים וממינם אשה חרש שוטה וקטן וכן הסומא פסול לעדות כמו שיתבאר ויש מין אחד בפסולי עדות והוא מחמת פחיתותם כגון האוכל בשוק בפני כל העם והתבאר בתלמוד המערב דווקא שחוטף ואוכל שהוא נחשב ככלב ובכל זה כל שהוא בזוי ביותר כגון שהולך ערום בלא בושת ובכלל זה גם כן מקבל צדקה מן הגוים בפרהסיא אם היו יכולין ליזון מצד אחר או אף אם אין יכולין ליזון מצד אחר אחר שהיו יכולים לקבלה בצנעה הא אם לא היה להם ליזון מצד אחר ולא היו יכולים לקבלה בצנעה אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ונמצאו עשרה מיני פסולות על הדרך שהזכרנו:

5 בשלישי של בתרא מ"ג א' יתבאר שכל שהוא נוגע בעדות באיזה צד שתהא הנאה מגעת לו בעדותו אינו עדות והנוטל שכר להעיד יתבאר בבכורות שעדותו בטלה אלא שבזו יש מפקפקין באגר בטילה הברור על הדרך שביארנו בדיין כמו שביארנו בפרק ראשון ונטילת שכר שבעדות י"מ אותה בין שנוטלו בשעה שמזמינין אותו יקבל את העדות בין שכבר קבלו ונוטל שכר בשעה שמזקיקין אותו לבא לפני בית דין להעיד ומ"מ גדולי הדור מסכימים דוקא בזו האחרונה הואיל ומצוה עליו להעיד אבל הראשונה עדותו קיימת הואיל ואין מוטל עליו להזמין עצמו לראות המעשה אבל מה שכבר ידע מצוה עליו להעיד וכן הדיין או היודע מצוה עליו לדון בצדק כל שבני אדם באים לפניו לדין אם ביחיד מומחה או כשקבלוהו עליהם אם בצרוף שלשה וכל שהוא מצוה עליו הוא בכלל מה אני בחנם אף אתה בחנם שהוא הטעם לאלו כמו שהתבאר בבכורות פרק עד כמה אבל שאינו מצוה עליו אינו בכלל זה ומ"מ יראה לי דווקא בנוטלו משניהם אבל כשנוטלו מן האחד יש לפקפק בו לקבלו בהעדפה יתירה ולאסרו אף בשעת הזמנה ולא נאמר הטעם מצד מה אני בחנם אלא כשנוטלו משניהם כך נראה לי:

6 מי שנודע עליו בברור שבא על הערוה הרי הוא חשוד על כלן ופסול לכל עדות אף לעדות שאינו של אשה שהרי הוא בדין מלקות וכדתנן אלו הן הלוקין הבא על אחותו וכו' ואפילו לא התרו בו שאינו לוקה מ"מ הואיל ותורת מלקות עליו נפסל וכן בכל העבירות אבל אם לא נודע עליו כן אלא שהוא חשוד על כך מצד אמתלאות כשר לעדות ואע"פ שהוא בר מלקות ממה שאמרו מלקין על לא טובה השמועה ומ"מ לעדות אשה לומר מת בעלה או גרשה אינו נאמן וכל שכן על אותה שנטען עליה שחשוד הוא להוציאה כדי לישאנה ואף לדעת האומר ביבמות שאינו יכול לישא את אשתו מ"מ הרי אמרו אם כנס אינו מוציא פסק זה כל הפוסקים שוים בו ואל תחוש למה שנשתנו הפירושים בסוגיא זו שהרי גדולי הפוסקים שפרשוה בתשובת שאלה בבא על הערוה ובמלקות גמור פסק כרב ששת לפסול מטעם הלכתא כרב ששת באיסורי ופוסלים אותו לכל עדות והמפרשה בחשוד לבד ובמלקות לא טובה השמועה פוסק כרב נחמן הואיל ועיקרה בענין דינין היא שנויה ומכשירו לכל עדות חוץ מהתירה לינשא:

7 אריס שלקח מן הפירות בבכורן קודם שתגמר מלאכתו אם דבר מועט לקחו ובדרך שנפשו של אדם חושקת לדברים המבוכרים בין בפירות הקיץ והוא הנקרא גנב ניסן בין בפירות החורף והוא הנקרא גנב תשרי אע"פ שלא לקחו מדעת הבעלים אין זה גנב שהבעלים מוחלין בדבר זה מן הסתם וכן אתה דן לכל כיוצא בזה אבל בדבר שנגמרה מלאכתו ובטל חן בכורו אין זה אלא חמוד ממון ופסול מעשה שגנב אחד קב שעורים ואחד אשכול של ענבים ופסלום:

8 כל שעשה עבירה בצדק ר"ל שהדברים מוכיחים שלכוונת מצוה הוא עושה אין פוסלין אותו אף בעבירה שמן התורה ואפילו נדו אותם על כך ולא באו להתיר נדויים מפני שכל זה אינו אלא שהם חושבים שכל שהם עומדים בנידויים כפרה היא להם מעשה היה באנשים שקברו את המת ביום טוב ראשון ונתנדו על כך ואעפ"כ הוכשרו לעדות מן הטעם שהזכרנו וי"מ אפילו נתנדו על זה וחזרו ועשו מפני שהם סוברים מ"מ שהם עושים מצוה אלא שצריכין כפרה על חלול היום טוב: