מקור חולין קל״ז
1 בִּקְדוּשָּׁה, וּמְכִירָה – וְהָנָךְ נְפִישִׁין!
2 פָּשׁוּט מִפָּשׁוּט עֲדִיף לֵיהּ.
3 רֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּרְחֵלִים. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב חִסְדָּא: אָתְיָא גִּיזָּה גִּיזָּה, כְּתִיב הָכָא ״רֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ״, וּכְתִיב הָתָם ״וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם״, מָה לְהַלָּן כְּבָשִׂים, אַף כָּאן כְּבָשִׂים.
4 וְנֵילַף ״גִּיזָּה״ ״גִּיזָּה״ מִבְּכוֹר, דְּתַנְיָא: ״לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ״ – אֵין לִי אֶלָּא שׁוֹר בַּעֲבוֹדָה וְצֹאן בְּגִיזָּה.
5 מִנַּיִן לִיתֵּן הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה, וְאֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא תַעֲבוֹד וְלֹא תָגוֹז״.
6 אָמַר קְרָא: ״תִּתֵּן לוֹ״, וְלֹא לְשַׂקּוֹ.
7 אֶלָּא מֵעַתָּה, נוֹצָה שֶׁל עִזִּים לִיחַיַּיב? בָּעֵינַן גִּיזָּה, וְלֵיכָּא!
8 מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ הַאי סְבָרָא? רַבִּי יוֹסֵי – הָא מוֹדֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּמִידֵּי דְּאוֹרְחֵיהּ!
9 אֶלָּא, כִּדְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: ״לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת״ – דָּבָר הָרָאוּי לְשֵׁירוּת, הָכָא נָמֵי – דָּבָר הָרָאוּי לְשֵׁירוּת.
10 אֶלָּא ״גִּיזָּה״ ״גִּיזָּה״ לְמַאי אֲתָא? לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כְּבָשִׂים שֶׁצַּמְרָן קָשֶׁה פְּטוּרִים מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם״.
11 תָּנֵי חֲדָא: גּוֹזֵז אֶת הָעִזִּים וְשׁוֹטֵף אֶת הָרְחֵלִים – פָּטוּר, וְתַנְיָא אִידַּךְ: הַגּוֹזֵז אֶת הָעִזִּים – פָּטוּר, וְשׁוֹטֵף אֶת הָרְחֵלִים – חַיָּיב. לָא קַשְׁיָא: הָא רַבָּנַן, וְהָא רַבִּי יוֹסֵי.
12 דְּתַנְיָא: ״לֶקֶט קְצִירְךָ״ – וְלֹא לֶקֶט קִיטּוּף. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין לֶקֶט אֶלָּא הַבָּא מֵחֲמַת קָצִיר.
13 רַבִּי יוֹסֵי הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? כּוּלָּהּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא, וְהָכִי קָתָנֵי: שֶׁרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין לֶקֶט אֶלָּא הַבָּא מֵחֲמַת קָצִיר.
14 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּמִידֵּי דְּאוֹרְחֵיהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״קָצִיר״ – אֵין לִי אֶלָּא קָצִיר, עוֹקֵר מִנַּיִן?
15 תַּלְמוּד לוֹמַר ״לִקְצוֹר״, תּוֹלֵשׁ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּקוּצְרֶךָ״.
16 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: מַלְבְּנוֹת בְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: פֵּאָה מִכׇּל אֶחָד וְאֶחָד, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מֵאַחַת עַל הַכֹּל.
17 וְכַמָּה הוּא מְרוּבֶּה? בִּשְׁלָמָא לְבֵית שַׁמַּאי – תַּרְתֵּי נָמֵי אִיקְּרוֹ ״צֹאן״, אֶלָּא לְבֵית הִלֵּל – מַאי טַעְמָא?
18 אָמַר רַב כָּהֲנָא: אָמַר קְרָא ״עֲשׂוּיוֹת״, שֶׁעוֹשׂוֹת שְׁתֵּי מִצְוֹת: רֵאשִׁית הַגֵּז וּמַתָּנוֹת. אֵימָא בְּכוֹרָה וּמַתָּנוֹת?
19 בְּכוֹרָה, חֲדָא מִי לָא מִיחַיְּיבָא? וּלְטַעְמָיךְ, מַתָּנוֹת, חֲדָא מִי לָא מִיחַיְּיבָא? אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: ״עֲשׂוּיוֹת״ – שֶׁמְּעַשּׂוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן, וְאוֹמְרוֹת לוֹ: ״קוּם עֲשֵׂה מִצְוָה״.
20 תַּנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: אַרְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה״.
21 תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי: אִלְמָלֵא דִּבְרֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, וְדִבְרֵי בְּרִיבִּי קַבָּלָה – אֲנַן דִּבְרֵי בְּרִיבִּי שׁוֹמְעִין, וְכׇל שֶׁכֵּן שֶׁדִּבְרֵיהֶם דִּבְרֵי קַבָּלָה, וְדִבְרֵי בְּרִיבִּי דִּבְרֵי תוֹרָה.
22 וְהָאָמַר מָר: אֵין הַכְרָעָה שְׁלִישִׁית מַכְרַעַת!
23 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפִּי שְׁמוּעָה אָמְרָה, מִפִּי חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי.
24 רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר וְכוּ׳. וְכַמָּה ״כׇּל שֶׁהֵן״? אָמַר רַב: מָנֶה וּפְרָס, וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ מְחוּמָּשׁוֹת, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שִׁשִּׁים, וְנוֹתֵן סֶלַע אַחַת לְכֹהֵן.
25 רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֵׁשׁ – לְכֹהֵן חָמֵשׁ, וְאַחַת לוֹ. עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״כׇּל שֶׁהֵן״ שָׁנִינוּ.
26 תְּנַן: וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ? מִשְׁקַל חֲמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל. בִּשְׁלָמָא לְרַב וְרַבִּי יוֹחָנָן – נִיחָא, אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר – קַשְׁיָא!
27 וְלִיטַעְמָיךְ, וּלְרַב מִי נִיחָא? וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: רֵאשִׁית הַגֵּז בְּשִׁשִּׁים!
28 הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ דְּהַהִיא, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ גִּיזִּין הַרְבֵּה עָסְקִינַן, וּמְבַקֵּשׁ לִיתְּנָן לְכֹהֵן, וְאָמְרִינַן לֵיהּ: כֹּל חַד וְחַד לָא תְּבַצַּר לֵיהּ מֵחֲמֵשֶׁת סְלָעִים.
29 גּוּפָא: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: רֵאשִׁית הַגֵּז בְּשִׁשִּׁים, תְּרוּמָה בְּשִׁשִּׁים, פֵּאָה בְּשִׁשִּׁים.
30 תְּרוּמָה בְּשִׁשִּׁים? וְהָא אֲנַן תְּנַן: תְּרוּמָה עַיִן יָפָה – אֶחָד מֵאַרְבָּעִים! דְּאוֹרָיְיתָא – בְּשִׁשִּׁים, דְּרַבָּנַן – בְּאַרְבָּעִים.
31 דְּאוֹרָיְיתָא בְּשִׁשִּׁים? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: חִטָּה אַחַת פּוֹטֶרֶת אֶת הַכְּרִי! דְּאוֹרָיְיתָא – כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּרַבָּנַן בִּדְאוֹרָיְיתָא – אַחַת מֵאַרְבָּעִים, דְּרַבָּנַן בִּדְרַבָּנַן – בְּשִׁשִּׁים.
32 פֵּאָה בְּשִׁשִּׁים, וְהָתְנַן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶן שִׁיעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן. דְּאוֹרָיְיתָא – אֵין לָהּ שִׁיעוּר, דְּרַבָּנַן – בְּשִׁשִּׁים.
33 מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: אֵין פּוֹחֲתִין לַפֵּאָה מִשִּׁשִּׁים, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַפֵּאָה אֵין לָהּ שִׁיעוּר! הָתָם בָּאָרֶץ, הָכָא בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
34 כִּי סְלֵיק אִיסִי בַּר הִינִי, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי רַבִּי יוֹחָנָן דְּקָא מַתְנֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ ״רְחֵלִים״, אֲמַר לֵיהּ: אַתְנְיֵיהּ ״רְחֵלוֹת״, אֲמַר לֵיהּ: כְּדִכְתִיב ״רְחֵלִים מָאתַיִם״, אֲמַר לֵיהּ: לְשׁוֹן תּוֹרָה לְעַצְמָהּ, לְשׁוֹן חֲכָמִים לְעַצְמָן.
35 אֲמַר לֵיהּ: מַאן רֵישׁ סִדְרָא בְּבָבֶל? אֲמַר לֵיהּ: אַבָּא אֲרִיכָא. אֲמַר לֵיהּ: אַבָּא אֲרִיכָא קָרֵית לֵיהּ?! דְּכִירְנָא כַּד הֲוָה יָתֵיבְנָא אַחַר שְׁבַע עֶשְׂרֵה שׁוּרָן אֲחוֹרֵיהּ דְּרַב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְנָפְקִי זִיקּוּקִין דְּנוּר מִפּוּמֵּיהּ דְּרַב לְפוּמֵּיהּ דְּרַבִּי, וּמִפּוּמֵּיהּ דְּרַבִּי לְפוּמֵּיהּ דְּרַב, וְלֵית אֲנָא יָדַע מָה הֵן אָמְרִין, וְאַתְּ ״אַבָּא אֲרִיכָא״ קָרֵית לֵיהּ?!
36 אֲמַר לֵיהּ אִיהוּ: רֵאשִׁית הַגֵּז בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשִׁשִּׁים. וְהָאֲנַן ״בְּכׇל שֶׁהֵן״ תְּנַן! אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, מָה בֵּין לִי וְלָךְ?
37 כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: רֵאשִׁית הַגֵּז – רַב אָמַר בְּשִׁשִּׁים, וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי אָמַר בְּשֵׁשׁ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: אַנַּחְתְּ לַן חֲדָא וְאַקְשֵׁת לַן חֲדָא.
38 בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא קַשְׁיָא: הָא דִידֵיהּ, הָא דְרַבֵּיהּ.
39 אֶלָּא דְּרַב אַדְּרַב קַשְׁיָא, דְּהָא אָמַר רַב מָנֶה וּפְרָס! דְּרַב אַדְּרַב נָמֵי לָא קַשְׁיָא, מַאי מָנֶה דְּקָאָמַר? בֶּן אַרְבָּעִים סְלָעִים, דַּהֲוָה לֵיהּ
פירוש מאירי על חולין קל״ז
1 כבר ביארנו שאין חיוב ראשית הגז אלא בכבשים ובנקבותיהן שהצמר שלהן ראוי לבגדים ולא של שורים ותישים ולא של מין אחר של בהמה טהורה:
2 היה צמרם של כבשים אלו קשה ואין ראוי ללבישה פטורין מראשית הגז שלא ניתנה מתנה זו אלא ללבוש הימנה ועל זו אמרו דבר שראוי לשירות ר"ל לתכלת שהוא צמר וצריך שיהא מצמר הרך יראה לי שזהו שנאמר בבכורות רחל שילדה מין עז פטור מראשית הגז והוא הנדמה הא רחל הבאה מן הכלאים אם צמרה רך חייבת גדולי המפרשים נוטים לומר בעז שילדה מין רחל ר"ל שצמרה רך שמצטרפת לחיוב ראשית הגז ולא יראה כן:
3 אע"פ שתפשה תורה לשון גיזה אם תלש צמר רחליו בידו ולא גזזן או ששטפן במים ושטף המים תולש מהן את הצמר חייב לא תלה הכתוב בגיזה אלא שדבר הכתוב בהווה ומ"מ לקט האמור בתורה שתפש בו לשון קצירך אנו מדקדקים אחר הלשון ר"ל שאין לקט אלא הנופל מן המגל בשעת קצירה אבל אם היה תולש בידו או עוקר או קוטף אין הנופל מתחת ידו נקרא לקט ומ"מ אם היה תולש או עוקר דברים שדרכן ליקצר בתלישה או בעקירה ולא במגל כגון קטניות ומיני ירקות הרי זה לקט והוא שאמרו בספרי קציר אין קציר אלא בקוצר עוקר מנין תלמוד לומר לקצור תולש מנין ת"ל בקוצרך ולשון עקירה הוא שעוקר השורש עמו ותלישה הוא שתולש שלא עם השרש:
4 בסדר זרעים התבאר שכל דבר שיש בו חמשה דברים חייב בפאה והם שהוא אוכל וגדולו מן הארץ ונשמר ולקיטתו כלו כאחד ומכניסו לקיום אוכל למעוטי סטיס פאה והם זרעים שאין ראויין לאכילה וכל שכיוצא בהם גדולו מן הארץ למעט כמהין ופטריות נשמר למעט זוכה מן ההפקר לקיטתו כאחד למעט את התאנים וכיוצא בהם שאין גמר בשולן בא כאחד כזיתים וענבים מכניסו לקיום למעט את הירק:
5 השומים והבצלים אע"פ שהם ירק חייבים בפיאה שהרי מיבשין אותם ומכניסין אותם לקיום:
6 התבאר גם כן במסכת זרעים שאין מניחין משדה זה על חברתה ושדה אחד שהיה נחל בתוך השדה עובר בין שני קצותיו או דרך רחב ארבע אמות הרי אלו מפסיקין ונעשה השדה שנים ומניחין פאה בכל אחד מהם ואינו מניח מזה על חברו אע"פ שהשיעור שוה היה מין אחר של זרעים מפסיק בין שני הקצוות או אילנות ושני הקצוות זרועים מין אחד יום צדדין שהוא מפסיק ויש צדדין שאינו מפסיק כמו שיתבאר במקומו:
7 מעתה ערוגות של בצלים הזרועות בשדה אחד שהירק מפסיק ביניהן בין ערוגות לערוגות אינו מניח פאה על הבצלים אלא במקום אחד אע"פ שהירק מבדיל ביניהם ועושה אותן מיוחדין ערוגות ערוגות:
8 מה שביארנו שאין חיוב ראשית הגז אלא בחמש צאן יש פוסקים בארבע ולא יראה כן:
9 מה שאומרין בכל התלמוד הלכה כדברי המכריע צדדין יש בו והוא שאמרו אין הכרעת שלישי מכרעת והיאך הוא ענין זה מקצת גאוני ספרד כתבו שכל זמן שאין המכריע גדול מן המוכרעים הוא קורא אותה הכרעת שלישי וקורא אותו שלישי לשון נקיה כלומר שאין לנו בו אלא שהוא גוף אחר לא שנצטרף לכוף עצמנו לקבל את דבריו אבל כשהמכריע גדול מן החולקים ראוי לקבל את דבריו והוא הנקרא מכריע ואע"פ שהדברים נאים אין הדברים נראין כן לענין פי' אלא הכרעת שלישי הוא שזה מחדש דעת שלישי שלא כזה ושלא כזה אע"פ שהוא ממוצע בין שניהם כגון ראשית הגז שבית שמאי מחייבים בשתים ובית הלל בחמש ובא המכריע ואמר בארבע אין זה הכרעה לדבריהם אלא שהוא מחדש דעת שלישי שלא כאחד מן החולקים ואין זה מכריע אלא חולק אבל הכרעה גמורה היא כשהוא תופס דברי האחד בדרך אחת ודברי השני בדרך אחרת המשל בזה נציע דרך הצעה שיהיה המחלקת בין בית שמאי ובין בית הלל כך שבית שמאי אומרים שחייב ראשית הגז בשתים בין לישראל בין ללוי והיו בית הלל אומרין שאין חיובה אלא בחמש בין ישראל בין ללויים והיה המכריע אומר בישראל בשתים ובלוי בחמש היינו אומרים שהלכה כדברי המכריע שהרי פטור שתים בישראל היו בו הלל יחיד אצל רבים וחיוב שתים ללוי היה בו שמאי יחיד אצל רבים וכן כל כיוצא בזה שמא תאמר והלא אף בכיוצא בזו אנו מוצאין שקוראה הכרעת שלישי שלא להכריע שהרי אמרו חבית תרומה שנתגלתה הואיל ואין היין ראוי לשתייה בית שמאי אומרים תשפך מיד ובית הלל אומרים תעשה זלוף ואמר ר' ישמעאל בר' יוסי אני אכריע בבית תשפך בשדה תעשה זלוף ואמרו לו אין הכרעת שלישי מכרעת יפה שאלת אלא שגדולי הרבנים מפרשים שאף זו סברא מחודשת היא ולא הכרעה שאלו הזכירו בית שמאי ובית הלל במחלקתם בית ושדה והוא שיאמרו בית שמאי בין בבית בין בשדה תשפך ויאמרו בית הלל בין בבית בין בשדה תעשה זלוף והיה המכריע אומר בבית כדברי בית שמאי ובשדה כדברי בית הלל היה זה מכריע גמור אבל מאחר שלא הזכירו מחלקתם בית ושדה אלא סתם ובא המכריע וחדש ופרט דברים אלו אין זה הכרעה אלא מחלקת שאין הכרעה אלא במי שאומר הלכה כפלוני בזו שהזכיר ולא בחברתה שהזכיר והלכה כפלוני בזו שהזכיר ולא בחברתה שהזכיר וכיוצא בה בפרק כהן גדול ונזיר בשמועת חצי קב עצמות וחצי לוג דם וכו' שמקצתם היו אומרים חצי קב וחצי לוג לכל ר"ל שמטמא בין לתרומה וקדשים בין לנזיר ועושה פסח רובע קב ורביעית לא לכל ר"ל שאינו מטמא אף לאחת מכלם ומקצתם היו אומרים אף רובע ורביעית לכל ובית דין של אחריהם הכריעו חצי לכל רובע ורביעית לתרומה וקדשים ולא לנזיר ועושה פסח ואמרו להם אין הכרעת שלישי מכרעת כלומר הואיל והראשונים לא הזכירו בדבריהם לא תרומה וקדשים ולא נזיר ועושה פסח ומ"מ דבר זה שנתגלגל בידינו הלכה הואיל ואסור בשתיה ישפך ויש גורסים בזו חבית יין של תרומה שנטמאת ופסקו בה שקוברין אותה:
10 כבר ביארנו ששיעור חיוב ראשית הגז הוא כשיש לו חמש צאן שעושות גיזות חמשתן ששים סלעים כמה הוא נותן לכהן משקל סלע שמן התורה אין שיעור לראשית זו ומ"מ מדברי סופרים שלא לפחות מאחד מששים:
11 היו גזותיו יתר מששים מרבה לו עד שיהא אחד מששים שבגזותיו לחשבון גדול אם לא היה חלק זה מגיע אלא לחמש סלעים אינו רשאי ליתנו אלא לכהן אחד הואיל ובידו ליתן צריכין אנו לכדי נתינה הראויה וכן אפי' הגיע חלק זה למשקל תשעה סלעים הא אם הגיע לעשרה רשאי הוא ליתנו לשנים אחר שיגיע משקל חמש לכל אחד וכן בחמשה עשר לשלשה וכן לפי חשבון זה לעולם כמו שיתבאר במשנה השלישית:
12 תרומה גדולה כבר ביארנו שאין לה שיעור מן התורה אפי' חטה אחת פוטרת את הכרי ומ"מ חכמים נתנו בה שיעור לעין רעה אחד מששים וכן רמוז ביחזקאל ונתנו לעין יפה אחד מארבעים לבינונית אחת מחמשים והוא הרמוז במלת תרומה תרי ממאה וכן הדין בתרומה שאין חיובה אלא מדברי סופרים:
13 הפיאה אין לה שיעור מן התורה אפי' הניח שבולת אחת יצא וחכמים תקנוה בששים וכן הבכורים אין להם שיעור מן התורה אבל מדבריהם צריך להפריש אחד מששים וכן הדין בחוצה לארץ אע"פ שאין בה חיוב פאה אלא מדברי סופרים:
14 קרבן הראיה האמור בשלש רגלים אין לו שיעור מן התורה וכבר ביארנו ענינה במסכת חגיגה: