מקור חולין קל״ב
1 מִטּוּנָךְ: ״אַהֲרֹן וּבָנָיו״ כְּתוּבִין בַּפָּרָשָׁה.
2 דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״כֹּהֵן״ – וְלֹא כֹּהֶנֶת, וְיִלְמוֹד סָתוּם מִן הַמְפוֹרָשׁ.
3 דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב תָּנָא: ״כֹּהֵן״, וַאֲפִילּוּ כֹּהֶנֶת – הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת.
4 רַב כָּהֲנָא אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, רַב פָּפָּא אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, רַב יֵימַר אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, רַב אִידִי בַּר אָבִין אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ.
5 אָמַר רָבִינָא: אֲמַר לִי מָרִימָר, הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּעוּלָּא.
6 וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: לְוִיָּה שֶׁיָּלְדָה – בְּנָהּ פָּטוּר מֵחֲמֵשׁ סְלָעִים.
7 תָּנוּ רַבָּנַן: הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִים בְּכִלְאַיִם וּבְכוֹי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כִּלְאַיִם הַבָּא מִן הָעֵז וּמִן הָרָחֵל – חַיָּיב בְּמַתָּנוֹת, מִן הַתַּיִישׁ וּמִן הַצְּבִיָּיה – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.
8 מִכְּדֵי קַיְימָא לַן דִּלְעִנְיַן כִּסּוּי הַדָּם וּמַתָּנוֹת לָא מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ אֶלָּא בִּצְבִי הַבָּא עַל הַתְּיָישָׁה, וּבֵין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּין לְרַבָּנַן מְסַפְּקָא לְהוּ אִי חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, אִי אֵין חוֹשְׁשִׁין.
9 וּבְשֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר: ״שֶׂה״ – וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה, וּמָר סָבַר: ״שֶׂה״ וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה לָא אָמְרִינַן.
10 בִּשְׁלָמָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּפָטַר, קָסָבַר ״שֶׂה״ וְלֹא מִקְצָת שֶׂה, אֶלָּא לְרַבָּנַן, נְהִי נָמֵי דְּקָסָבְרִי ״שֶׂה״ וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה, פַּלְגָא לִשְׁקוֹל, וְאִידָּךְ פַּלְגָא לֵימָא לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה דְּאֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב וּשְׁקוֹל! אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא: מַאי חַיָּיב נָמֵי דְּקָא אָמַר – חַיָּיב בַּחֲצִי מַתָּנוֹת.
11 מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: כּוֹי – יֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוִין לַבְּהֵמָה, וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוִין לַחַיָּה, וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוִין לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה.
12 כֵּיצַד? חֶלְבּוֹ אָסוּר כַּחֲלֵב בְּהֵמָה, וְדָמוֹ חַיָּיב לְכַסּוֹת כְּדַם הַחַיָּה, דְּרָכִים שָׁוִין לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה – שֶׁדָּמוֹ וְגִידוֹ אֲסוּרִין כִּבְהֵמָה וְחַיָּה, וְחַיָּיב בִּזְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְהַקֵּבָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר.
13 וְאִם אִיתָא, חַיָּיב בַּחֲצִי מַתָּנוֹת מִבְּעֵי לֵיהּ! אַיְּידֵי דִּתְנָא חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ, דְּלָא מִתְּנֵי ״חֲצִי״ ״חֲצִי״, מִשּׁוּם הָכִי לָא קָא תָנֵי ״חֲצִי״.
14 כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כּוֹי לְרַבָּנַן חַיָּיב בְּכוּלְּהוּ מַתָּנוֹת, דְּתַנְיָא: ״שׁוֹר״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם שׁוֹר״ – לְרַבּוֹת אֶת הַכִּלְאַיִם. ״שֶׂה״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם שֶׂה״ – לְרַבּוֹת אֶת הַכּוֹי.
15 וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״אִם״ לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק. וְרַבָּנַן, לְחַלֵּק מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מֵ״אֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״.
16 וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״מֵאֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הַדִּין עִם הַטַּבָּח.
17 מַתְנִי׳ בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה, בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין אֶת כּוּלָּן – פּוֹטְרִים אֶת כּוּלָּן, אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כּוּלָּן – פּוֹטְרִים לוֹ אֶחָד.
18 הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַגּוֹי – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן – צָרִיךְ שֶׁיִּרְשׁוֹם, וְאִם אָמַר: ״חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת״ – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.
19 אָמַר: ״מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה״, וְהָיוּ בָּהֶן מַתָּנוֹת – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לְקָחָן הֵימֶנּוּ בְּמִשְׁקָל – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.
20 גְּמָ׳ וְאַמַּאי? יָבֹא עָלָיו כֹּהֵן מִשְּׁנֵי צְדָדִין, וְלֵימָא לֵיהּ: אִי בְּכוֹר הוּא – כּוּלֵּיהּ דִּידִי הוּא, וְאִי לָאו בְּכוֹר הוּא – הַב לִי מַתְּנָתַאי.
21 אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: בְּבָא לִידֵי כֹּהֵן וּמְכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ.
22 הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַגּוֹי, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְלִיתְנֵי: כֹּהֵן וְגוֹי פְּטוּרִין מִן הַמַּתָּנוֹת? אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַדִּין עִם הַטַּבָּח.
23 דָּרֵשׁ רָבָא: ״מֵאֵת הָעָם״ – וְלֹא מֵאֵת הַכֹּהֲנִים, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מֵאֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״ – הֱוֵי אוֹמֵר אֲפִילּוּ טַבָּח כֹּהֵן בַּמַּשְׁמָע.
24 אוּשְׁפִּיזְכָנֵיהּ דְּרַבִּי טַבְלָא כֹּהֵן הֲוָה, וַהֲוָה דְּחִיק לֵיהּ מִלְּתָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי טַבְלָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אִישְׁתַּתַּף בַּהֲדֵי טַבָּחֵי יִשְׂרָאֵל, דְּמִגּוֹ דְּמִפַּטְרִי מִמַּתְּנָתָא, מִשְׁתַּתְּפִי בַּהֲדָךְ.
25 חַיְּיבֵיהּ רַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: וְהָא רַבִּי טַבְלָא פַּטְרַן! אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַפֵּיק, וְאִי לָא – מַפֵּיקְנָא לָךְ רַבִּי טַבְלָא מֵאוּנָּךְ.
26 אֲזַל רַבִּי טַבְלָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא עָבֵיד מָר הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: דְּכִי אֲתָא רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא מִדָּרוֹמָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, זִקְנֵי דָרוֹם אָמְרוּ: כֹּהֵן טַבָּח – שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, מִכָּאן וְאֵילָךְ חַיָּיב בְּמַתָּנוֹת.
27 אֲמַר לֵיהּ: וְלַעֲבֵיד לֵיהּ מָר מִיהַת כְּרַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא! אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי דְּלָא קְבַע מְסַחְתָּא, אֲבָל הָכָא הָא קְבַע מְסַחְתָּא.
28 אָמַר רַב חִסְדָּא: הַאי כָּהֲנָא דְּלָא מַפְרֵישׁ מַתְּנָתָא – לֶיהֱוֵי בְּשַׁמְתָּא דֶּאֱלָהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: הָנֵי טַבָּחֵי דְּהוּצָל קָיְימִי בְּשַׁמְתָּא דְּרַב חִסְדָּא הָא עֶשְׂרִים וְתַרְתֵּי שְׁנִין.
29 לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵּימָא דְּתוּ לָא מְשַׁמְּתִינַן לְהוּ – וְהָא תַּנְיָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, אֲבָל בְּמִצְוַת עֲשֵׂה, כְּגוֹן אוֹמְרִים לוֹ ״עֲשֵׂה סוּכָּה״ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, ״לוּלָב״ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, ״עֲשֵׂה צִיצִית״ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה – מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ!
30 אֶלָּא, דְּקָנְסִינַן לְהוּ בְּלָא אַתְרַיְיתָא, כִּי הָא דְּרָבָא קָנֵיס אַטְמָא, רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק קָנֵיס גְּלִימָא.
31 וְאָמַר רַב חִסְדָּא: זְרוֹעַ לְאֶחָד, וְקֵבָה לְאֶחָד, לְחָיַיִם לִשְׁנַיִים. אִינִי? וְהָא כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר: בְּמַעְרְבָא פָּלְגִינַן לְהוּ גַּרְמָא גַּרְמָא!
32 הָתָם בִּדְתוֹרָא.
33 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לֶאֱכוֹל מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמָה מַתְּנוֹתֶיהָ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הָאוֹכֵל מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמָה מַתְּנוֹתֶיהָ – כְּאִילּוּ אוֹכֵל טְבָלִים, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ.
34 אָמַר רַב חִסְדָּא: מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אֵין נֶאֱכָלוֹת אֶלָּא צָלִי, וְאֵין נֶאֱכָלוֹת אֶלָּא בְּחַרְדָּל. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״לְמׇשְׁחָה״ – לִגְדוּלָּה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמְּלָכִים אוֹכְלִים.
35 וְאָמַר רַב חִסְדָּא: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה, כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בָּהֶן – אֵין נוֹתְנִין לוֹ מַתָּנָה. וְלָאו מִילְּתָא הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֲבוֹדָה – אֵין לוֹ חֵלֶק בַּכְּהוּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה״.
36 אֵין לִי אֶלָּא זֶה בִּלְבַד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה עֲבוֹדוֹת, כְּגוֹן: הַיְּצִיקוֹת, וְהַבְּלִילוֹת, וְהַפְּתִיתוֹת, וְהַמְּלִיחוֹת, תְּנוּפוֹת, וְהַגָּשׁוֹת, וְהַקְּמִיצוֹת, הַקְטָרוֹת, וְהַמְּצִיּוֹת, וְהַמְּלִיקוֹת,
פירוש מאירי על חולין קל״ב
1 כבר ידעת כי מצות עשה לפדות כל בן זכר שהוא בכור לאמו ופדיונו חמש סלעים וניתנים לכהן כהנים ולויים פטורים ממצוה זו ולא עוד אלא אף ישראל שנולד לו בן מן הכהנת או מן הלויה פטור הבן מחמש סלעים:
2 כבר ביארנו שחיוב מתנות כהונה ר"ל זרוע לחיים וקיבה אינו אלא בבהמה אבל לא חיה ולא עוף שנאמר אם שור או שה ומ"מ תיש ועז הרי הוא בכלל שה אפי' כלאים הבא מן הכבש והעז חייב במתנות וכן הכוי לדעת האומר שהוא בריה בפני עצמה ומ"מ לדעת האומר שהוא הבא מן התיש ומן הצביה אע"פ שלא יראה לנו כן כמו שהתבאר יש בדין זה תנאים פעמים שהוא חייב בחצי מתנות והוא בצבי הבא על התישה ופעמים שהוא פטור מכל וכל והוא בתיש הבא על הצביה וכבר ביארנו ענין זה בפרק אותו ואת בנו וגדולי האחרונים מחייבים במתנות בין תיש הבא על הצבייה בין צבי הבא על התישה שהתורה רבתה אותו למתנות שנאמר אם שור לרבות את הכלאים אם שה לרבות את כוי:
3 מאחר שהכוי לא נתברר לנו ענינו נוהגין בו חומרי בהמה וחומרי חיה מעתה חלבו אסור כבהמה וכן חייב במתנות כבהמה על הצדדין שביארנו וטעון כסוי כחיה ואסור להרביעו בין בבהמה בין בחיה וכן דמו וגידיו אסורין כבהמה וחיה:
4 מתנות אלו אע"פ שהזכיר הכתוב בהן שור ושה לא סוף דבר שהוא חייב בהן בשוחט שור ושה אלא אפי' לא שחט אלא שור אחד או שה שהרי נאמר אם שור אם שה וענין הנזכר כאן שהדין עם הטבח יתבאר במשנה החמישית:
5 המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון להודיע איזו בהמה תתחייב במתנות אלא שנתגלגלו בה על ידי זה ענינים אחרים הדומים לזה ואמר כל קדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין להגוז ולהעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן ושוחטן בחוץ חייב פטור ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור והמעשר אמר הר"מ פי' כל הענין הזה מבואר ונגלה ועוד יתבארו דיני כל עקר מאלו הדינין ופירושו בפרק שני מבכורות:
6 אמר המאירי כל בהמת קדשים שהיה בה מום קבוע קודם שהקדישה אע"פ שאסור להקדיש בעלי מומין ושהוא לוקה על הקדשו כמו שיתבאר במקומו מ"מ הרי היא קדושה לענין זה למזבח שפודין אותה בערך הכהן ומביא בדמיה קרבן ואינו כמקדיש עצים ואבנים למזבח שנמכרין בלא הערכה כמו שיתבאר אלא מעריכין אותה ופודין אותה וכשנפדית הרי היא חולין גמורין וחייבת במתנות וכן אם ילדה זכר בפטר רחם בנה קדוש בבכורה הא אם לא נפדית פטורה מן המתנות ומן הבכורה שקדשת דמים מדחה מן המתנות ומן הבכורה וכן יוצאות לחולין על ידי פדיון זה לגמרי להיות בהמה זו מותרת בגזה ועבדה וולדה מותר כיצד אם היתה מעוברת קודם שתפדה וילדה אחר הפדיון ולדה חלין לגמרי ואם ילדה קודם שתפדה פודה את הולד אע"פ שהוא תמים ויוצא לחולין וכן חלבה מותר אחר הפדיון והשוחטן בחוץ אפי' קודם פדיון פטור שהרי אינו ראוי לפנים:
7 וכן אין בהמה זו עושה תמורה ר"ל שאינה תופסת תמורתה מפני שלא נתקדש גופה וכל שאין בו אלא קדושת דמים אינו עושה תמורה ואם מתה קודם שתפדה הרי זו נפדית אחר שמתה הואיל ולא חלה עליה קדושת הגוף שכל שחלה עליו קדושת הגוף אינו נפדה לאחר מיתה שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכן שהם צריכים העמדה והערכה כמו שהתבאר חוץ מן הבכור והמעשר שאע"פ שקדם מומם להקדשן לא פקעה עקר קדושתן והרי הם כקדושת בכור ומעשר לבעלים או עושין מהם מה שירצו שהרי הבכור קדושתו מרחם וכן מעשר בהמה נאמר העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע:
8 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:
9 המשנה השלישית והיא תשלום ענין המשנה שלפניה כל שהקדיש בהמה תמימה ואחר הקדשו נעשית בעלת מום או אפי' שבשעה שהקדישה היה בה מום עובר ולאחר הקדשו נולד בה מום קבוע והרי שנקדשה בהמה זו קדושת הגוף וידוע בקדשי הגוף שנולד בהם מום שמצוה לפדותן ויצאו לחולין ונאכלין ומ"מ הואיל וחלה עליה קדושת הגוף אע"פ שיצאה לחולין פטורה מן המתנות ואם ילדה זכר בפטר רחם פטור מן הבכורה דכתיב כצבי וכאיל מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה שהרי בקר וצאן כתיב אף זו כן ואסורין אף לאחר שנפדו בגזה ועבודה שהרי נאמר בהן תזבח ואכלת אין לך בה אלא היתר זביחה ואכילה וכן חלבה אסור שנאמר בשר ולא חלב וולדה הנולד לאחר פדיונה הואיל ונתעברה קודם הפדיון אסור ואינו נפדה ואין צריך לומר אם ילדה קודם הפדיון:
10 והשוחטן בחוץ חייב ר"ל קודם שנפדו ומ"מ שואלים בה והרי אינה ראויה לפנים ואין דין שחוטי חוץ נאמר אלא בראויה לפנים ומתוך כך פירשוה בבכורות שלא היתה בה מום אלא בדוקין שבעין ועל דעת ר' עקיבא שהיה אומר באלו אם עלו לא ירדו ומאחר שאם עלו לא ירדו שחטן בחוץ חייב ומ"מ אין הלכה כן:
11 ועושה תמורה קודם פדיונה שאם המירו עליה תופסת תמורתה הואיל וחלה עליה קדושת הגוף ואם מתה קודם שתפדה תקבר כשאר הקדשים התמימים אם מפני שצריך העמדה והערכה אם מפני שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:
12 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא חוץ משחיטת חוץ כמו שכתבנו ולא נתחדש על משנה זו דבר:
13 המשנה הרביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר בכור שנערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כלן פוטרין את כלן אחד שוחט את כלן אין פוטרין לו אלא אחד אמר הר"מ פי' הבכור הזה הוא שהגיע ליד כהן מפני שהבכור הוא של כהן כמו שנתבאר בהקדמות הסדר הזה ונופל בו מום ברשות הכהן ומכרו לישראל שאין הבכור הזה חייב במתנות כל עקר אחר כך נתערב אצל ישראל עם אחרים והרי דינו כפי מה שזכר:
14 אמר המאירי בכור שנתערב במאה וכו' פי' שהבכור פטור מן המתנות ואם נתערב במאה בהמות ונמצאת כל אחת ספק בכור אם כל אחת מהן היא של אדם אחד כלן פטורות ופירשוה בגמ' דוקא שבא הבכור כבר ליד כהן וחזר ומכרו לישראל במומו ונמצאת כל בהמה מאלו בספק ואומרין לכהן בכל אחד מהן הבא ראיה וטול שמא זה בכור היה ואין לך בו מתנות ומ"מ אם לא בא הבכור ליד כהן הרי כלן חייבות במתנות אם בכור היא כלה לכהן אם אינו בכור מתנותיה לכהן ואם בראשונה אם היו כלן לאחד אין פוטרין לו אלא אחד שהרי אין כאן אלא בהמה אחת פטורה:
15 זהו ביאור המשנה והלכה היא וכן אתה אומר מכחה בבהמת קדשים שנפסלה מחמת מום שאינה חייבת במתנות כמו שביארנו שאם נתערבה בכמה בהמות שאם כל אחד מהן של אחד כולן פטורות שהרי כל אחת בספק והמוציא מחברו עליו הראיה ואם היו כלן לאחד לא פטר אלא אחת וספק מעשר פטור מן המתנות שהמוציא מחברו עליו הראיה ולא נתחדש תחת משנה זו בגמ' דבר שלא ביארנוהו:
16 המשנה החמישית והיא גם כן מענין משניות שלפניה ובא להשמיענו שהכהן והנכרי פטורין מן המתנות כמו שביארנו למעלה השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות והמשתתף עמהם צריך לרשום ואם אמר לו חוץ מן המתנות פטור מן המתנות אמר הר"מ פי' מה שאמר פטור מן המתנות ר"ל הטבח לפי שהעקר בידינו הדין עם הטבח והוא הנתבע במתנות ואפי' היה הטבח כהן מוציאין אותו מידו ונותנין אותו לזולתו ומה שאמר צריך שירשום הוא שירשום חלקו ומנתו ויניח המתנות במקומותם ואם התנה בעקר השותפות שאינו משתתף עמהם במתנות אלא שהם עומדין במקומן אינו צריך שירשום חלקו:
17 אמר המאירי פירשו בגמ' ממה שאמר שהכהן מוציא המתנות מיד השוחט אע"פ שאין הבהמה שלו הואיל והבהמה בת חיוב אין השוחט רשאי לעכב ולומר המתן עד שיבא בעליה או שתלך אתה לפניהם ומ"מ זו שפטרנו בשוחט לכהן ולנכרי דוקא שהבהמה של כהן ושל נכרי הא אם שחט הוא את שלו להאכיל לגוי או לכהן או לכלבים או לרפואה חייב והמשתתף עמו צריך לרשום פי' בא להשמיענו שלא סוף הדבר שהכהן והנכרי פטורין אלא אף ישראל השותף עמהם בבהמה זו פטור הישראל מחלקו ומ"מ צריך לרשום ר"ל לעשות סימן במתנות להודיע שנשתתף עמו כהן או נכרי ולא יחשדוהו כגוזל את המתנות שאין הכל יודעין שהכהן שותף עמו ודבר זה הקשו בו בגמ' ממה שאמרו בבריתא והמשתתף עם הגוי אינו צריך לרשום ופירשו בה על דעת פסק שאם נשתתף עם הגוי אינו צריך לרשום אם היה הגוי יושב עמו בבית המטבחיים שסתם גוים מקרקשים וצועקים למכור את שלהם ביוקר כלומר לא תתנהו בכך והכל יודעים שהוא שותף בה ואפי' לא היה שם בשעה שמכרה אבל כשנשתתף עם הכהן צריך לרשום ואפי' היה הכהן עמו יושב בבית המטבחיים שהכהן עומד הוא בצניעות ואינו צועק ומ"מ אם היה נושא ונותן עמו אין צריך לרשום הכל יודעין שלא לחנם הלך זרזיר אצל עורב ולענין ביאור זה שאמרו בגמ' הכא בדיתיב אמסחתא כלומר בריתא דקאמר שהמשתתף עם הגוי אין צריך לרשום בדיתיב אמסחתא ר"ל שיושב עמו בבית המטבחיים ושאל דכותה גבי כהן דיתיב אמסחתא ואם כן אף במשתתף עם הכהן למה צריך לרשום ואי משום דאמרי בשרא זבין כלומר ואינו עומד שם למכור אלא לקנות אף בגוי כן והעמידוה בדיתיב גוי אכסיפתא ר"ל על הארגז שנותן בה המעות ובכהן כיוצא בזה צריך לרשום דאמרי הימוני הימניה כלומר שהעמידו שם לשמרם שלא יגנבו הימנו בני אדם ולא שיהא לו חלק בבהמה אבל בגוי ודאי מכירים שחלק יש לו בה שמן הסתם אינו מאמין בו סמוך הוא על הנחה קדומה האמורה על עובדי האלילים אין אמונה בגוים אחר כך אמר איבעית אימא סתם גוי מיפעה פעי כלומר לעולם כדמעיקרא דיתיב גוי אמסחתא וכיוצא בו בכהן שצריך לרשום אבל בגוי אין צריך לרשום דמיפעא פעי ועל הדרך שביארנו:
18 אמר לו הכהן הרי אתה משותף עמי בכלה חוץ מן המתנות שלא יהא לך בהם כלום הרי ישראל פטור והמתנות לכהן שהרי הבהמה היתה שלו ושייר המתנות לעצמו:
19 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
20 מה שביארנו שהכהן פטור מן המתנות דוקא בשוחט לשלחנו אבל שוחט למכור לאחרים יש בו צדדין שהוא חייב ויש בו צדדין שהוא פטור כיצד קבע מקום למכירתו כמוכר בבית המטבחיים קבוע או שנשתתף לו עם טבחי ישראל המוכרים לשם חייב מיד לא פטרנו לא הוא ולא המשתתף עמו אלא בשוחט לשלחנו אע"פ שאחר כך נמלך ומכר לא קבע מקום למכירתו אלא ששוחט לעתים ומוכר דרך אקראי אע"פ שעקר כונתו למכור עד שלש שבתות פטור מכאן ואילך מוציאין אותן מידו ונותנין אותן לכהן אחר ואם לא רצה ליתן מנדין אותו עד שיתן:
21 זו היא שטה הנכונה שבספק זה וחכמי התוספות פרשו בה שלא נאמר חיוב זה אלא בכהן שנשתתף עם ישראל הא בשלו אע"פ שעשה כן למכור לאחרים פטור לגמרי:
22 כבר ידעת בדין מלקות שלא נאמר אלא על העובר בקצת לאוין ידועים במקומם וששיעור מלקות ארבעים מכות חסר אחת ואסור להוסיף עליהן ומ"מ מצות עשה שאינו רוצה לקיימה והיא מוטלת עליו כל שעה לעשותה מכין אותו מדברי סופרים על העתיד עד שתצא נפשו או יקבל עליו לעשות:
23 היה זה מזיד ואינו רוצה ליתן את המתנות קונסין אותו אף בלא התראה ליתן יתר מן הדין כגון כל הירך וכיוצא בזה ואם אין הבשר לפנינו ממשכנין אותו על כך הואיל והמתנות בעין וכבר ביארנו שאם אכלן או הזיקן שפטור ויש מפרשים אותו אף בשאינן בעין ומתורת קנס ולא מן הדין כמו שביארנו ויש מפרשים שלא נאמר קנס זה אלא למי שנתנדה על דבר זה ועמד בנדויו ואינו רוצה להרגיל עצמו ליתן וכן הדברים נראין:
24 מתנות אלו שלא רצה ליתן את כלם לכהן אחד רשאי לחלקם וליתן הזרוע לאחד וקיבה לאחד ולחי אחד לאחד ולחי האחר לאחד אבל לא יתן חצי הזרוע לאחד וחציו לאחר וכן בכל המתנות שאין זה מתנה ראויה ואם היו של שור מחלקן לשנים שהרי יש בחצי כל אחת מתנה הראויה:
25 בהמה שלא הורמו מתנותיה מותרת באכילה שאין המתנות טובלות כתרומה ומעשר אלא חיוב נתינתן על השוחט והרי הן ניכרות ואסור ישראל לאכלן אא"כ ברשות כהן אם כן אין לנו על האוכל משאר הבשר דין ודברים:
26 אין הכהנים רשאים לאכול מתנות אלו אלא צלי בחרדל דרך שררה וגדלה למשחה בהם כדרך שהמלכים אוכלים:
27 כבר ביארנו לדעת רוב מפרשים שבזמן שאין שם כהן חבר נותנין מתנות לכהן עם הארץ ומ"מ דוקא עם הארץ גרידא והוא שאינו בקי בענין המתנות היאך דין מתנתם והיאך הם נאכלין בגדולה וכיוצא באלו אבל כהן שאינו מודה בהן אלא שלבו נוטה למינות אין לו חלק בכהונה כלל לא במתנות אלו ולא בשום חלק שהכהנים זוכים בו ולא בשום עבודה משש עשרה עבודות שהם היציקות והבלילות והפתיתה ומליחת הקרבנות והתנופות וההגשות וההקטרות והקמיצות והמליקות וההולכות והקבלות וההזאות ועריפת עגלה והשקאת סוטה ונשיאת כפים וטהרת מצורע הא אם היה מודה בהן אע"פ שלא היה בקי בדין אין מוחין בידו וכן אע"פ שאינו יודע חוטי דם שבלחי שהזכרנו ענינם בפרק גיד הנשה הואיל ומ"מ מודה הוא בהלכותיהן אין נמנעין מליתן במקום שאין שם אחר שאין בזו חשש מכשול שאם הוא אוכלן בצלי כדינו הרי אין צריך מליחה כלל כמו שביארנו ואם אוכלו לקדרה אע"פ שאינו רשאי הרי הוא מחתך ומולח שהכל יודעין שכל בשר שלקדרה צריך מליחה: