מקור חולין י״ב
1 פֶּסַח וְקָדָשִׁים מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר – אֶפְשָׁר, הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר – לָא אֶפְשָׁר. הָכָא נָמֵי, הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר – אֶפְשָׁר, הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר – לָא אֶפְשָׁר.
2 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: רָאָה אֶחָד שֶׁשָּׁחַט, אִם רָאָהוּ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
3 הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּיָדַע דִּגְמִיר, לְמָה לִי רָאָה? וְאִי דְּיָדַע דְּלָא גְּמִיר, פְּשִׁיטָא!
4 וְאֶלָּא, דְּלָא יְדַע אִי גְּמִיר אִי לָא גְּמִיר, לֵימָא: רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן.
5 מִי לָא תַּנְיָא: הֲרֵי שֶׁמָּצָא תַּרְנְגוֹלֶת שְׁחוּטָה בַּשּׁוּק, אוֹ שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ ״צֵא שְׁחוֹט״, וְהָלַךְ וּמָצָא שָׁחוּט – חֶזְקָתוֹ שָׁחוּט.
6 אַלְמָא אָמְרִינַן: רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן. הָכָא נָמֵי לֵימָא: רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן!
7 לְעוֹלָם דְּיָדַע דְּלָא גְּמִיר, וּכְגוֹן דִּשְׁחַט קַמַּן חַד סִימָן שַׁפִּיר. מַהוּ דְּתֵימָא: מִדְּהַאי שַׁפִּיר הָךְ נָמֵי שַׁפִּיר, קָא מַשְׁמַע לַן: הַאי אִתְרְמוֹיֵי אִיתְרְמִי לֵיהּ, אִידַּךְ – שֶׁמָּא שָׁהָה שֶׁמָּא דָּרַס.
8 בְּעָא מִינֵּיהּ רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף מֵרַב נַחְמָן: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ ״צֵא וּשְׁחוֹט״, וְהָלַךְ וּמָצָא שָׁחוּט, מַהוּ? אָמַר לוֹ: חֶזְקָתוֹ שָׁחוּט. הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ ״צֵא וּתְרוֹם״, וְהָלַךְ וּמָצָא תָּרוּם, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֵין חֶזְקָתוֹ תָּרוּם.
9 מָה נַפְשָׁךְ, אִי חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ – אֲפִילּוּ תְּרוּמָה נָמֵי, וְאִי אֵין חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ – אֲפִילּוּ שְׁחִיטָה נָמֵי לָא.
10 אֲמַר לֵיהּ: לְכִי תֵּיכוּל עֲלַהּ כּוֹרָא דְמִלְחָא, לְעוֹלָם אֵין חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וּשְׁחִיטָה – אִי נָמֵי דִּילְמָא אִינָשׁ אַחֲרִינָא שְׁמַע וַאֲזַל שְׁחַט – רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן. תְּרוּמָה – דִּילְמָא אִינָשׁ אַחֲרִינָא שְׁמַע וַאֲזַל תְּרַם, הָוֵה לֵיהּ תּוֹרֵם שֶׁלֹּא מִדַּעַת, וְהַתּוֹרֵם שֶׁלֹּא מִדַּעַת – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
11 לֵימָא: רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן תַּנָּאֵי הִיא? דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁאָבְדוּ לוֹ גְּדָיָיו וְתַרְנְגוֹלָיו וְהָלַךְ וּמְצָאָן שְׁחוּטִים – רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַתִּיר. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דְּבָרִים שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה שֶׁמְּצָאָן בְּאַשְׁפָּה, וְדִבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי שֶׁמְּצָאָן בְּבַיִת.
12 מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: אָמְרִינַן רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן, וּמָר סָבַר: לָא אָמְרִינַן רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן?
13 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן, וּבְבַיִת – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי, בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר, כִּי פְּלִיגִי בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת: מָר סָבַר אָדָם עָשׂוּי לְהַטִּיל נִבְלָתוֹ בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת, וּמַר סָבַר אֵין אָדָם עָשׂוּי לְהַטִּיל נִבְלָתוֹ בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת.
14 אָמַר מָר, אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה שֶׁמְּצָאָן בְּאַשְׁפָּה. מַאי אַשְׁפָּה? אִילֵּימָא אַשְׁפָּה שֶׁבְּשׁוּק – הָא אָמְרַתְּ דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר! אֶלָּא לָאו פְּשִׁיטָא בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת.
15 אֵימָא סֵיפָא, וְדִבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי שֶׁמְּצָאָן בְּבַיִת. מַאי בַּיִת? אִילֵּימָא בַּיִת מַמָּשׁ – הָאָמְרַתְּ דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי! אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת. קַשְׁיָא דְּרַבִּי אַדְּרַבִּי!
16 הָכִי קָאָמַר: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק, שֶׁאַף רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי לֹא נֶחְלַק עָלָיו אֶלָּא בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת, אֲבָל בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק מוֹדֵי לֵיהּ, וְנִרְאִין כּוּ׳.
17 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ אֶת שְׁחִיטָתָן. ״שֶׁמָּא קִלְקְלוּ״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ״. אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין מוֹסְרִין לָהֶן חוּלִּין לְכַתְּחִלָּה.
18 וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִים אוֹתָם, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. מַאן תְּנָא דְּלָא בָּעֵינַן כַּוָּונָה לִשְׁחִיטָה?
19 אָמַר רָבָא: רַבִּי נָתָן הִיא, דְּתָנֵי אוֹשַׁעְיָא זְעֵירָא דְּמִן חַבְרַיָּא: זָרַק סַכִּין לְנוֹעֳצָהּ בַּכּוֹתֶל, וְהָלְכָה וְשָׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ – רַבִּי נָתָן מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. הוּא תָּנֵי לַהּ, וְהוּא אָמַר לַהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי נָתָן.
20 וְהָא בָּעֵינַן מוֹלִיךְ וּמֵבִיא? שֶׁהָלְכָה וּבָאָה כְּדַרְכָּהּ.
21 אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן יֵשׁ לוֹ מַחְשָׁבָה, אוֹ אֵין לוֹ מַחְשָׁבָה?
22 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לֵיהּ מַעֲשֶׂה? מַאי שְׁנָא מַעֲשֶׂה דְּלָא קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ – דִּתְנַן: ״יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה״? מַחְשָׁבָה נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: ״אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה״!
23 דִּתְנַן: הָאַלּוֹן, וְהָרִמּוֹן, וְהָאֱגוֹז שֶׁחֲקָקוּם תִּינוֹקוֹת לָמוֹד בָּהֶן עָפָר, אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם – טְמֵאִין, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה,
פירוש מאירי על חולין י״ב
1 מי שנתברר לנו שאינו יודע הלכות שחיטה ששחט ולא עמדו אחרים על גביו מתחלה ועד סוף אע"פ שעמדו עליו במקצת השחיטה ועשאה יפה אין אומרין מכיון ששחט סימן אחד יפה חזקתו על האחר שיפה הוא שוחטו אלא שחיטתו פסולה אא"כ עמדו על גביו מתחלה ועד סוף וכבר ביארנו פסק זה למעלה:
2 מי שהיה הולך ומצא תרנגולת שחוטה במקום שאין לחוש לשחיטת נכרי כגון שרובו ישראל ויש מפרשים דוקא בכלו ישראל או שאבדו לו גדיו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטים או שאמר לשלוחו צא ושחוט לי והלך ומצא שחוט אע"פ שאין אומרין חזקת שליח עושה שליחותו לקולא בדאוריתא כמו שביארנו בעירובין פרק בכל מערבין אם מצאו בבית מותר ואע"פ שלא ידע מי שחט שאף כשתאמר אחר שחט מ"מ רוב המצויים אצל שחיטה מומחים הם מצאן באשפה שבשוק אסורים שהרי דרכן של בני אדם להטיל נבלות באשפה שבשוק וודאי נבלה היא ויתבאר בפרק גיד הנשה שמטמאין משום נבלה מצאן באשפה שבבית מותרות אין דרכן של בני אדם להסריח את ביתו בהטלת נבלות אלא ודאי נגררו לשם על ידי חיה או שרץ ומגדולי המחברים אסרוה:
3 מצאן בשוק שלא באשפה אם היתה עיר שרובה ישראל או אפי' רובה גוים אם רוב טבחים ישראלים מותרים ואע"פ שנתעלמו מן העין שחיטת הסימנין סימן מובהק הוא בעיר שרובה ישראל או שרוב טבחיה ישראל שישראל שחטן ומגדולי המחברים אסרוה ויש מכריעין בעיר שכולה ישראל אלא שבשני של מציעא מתברר הענין כדברינו כמו שכתבנו שם בסוף סוגית המשנה הראשונה ואם היתה עיר שרובה גוים אסורין שאין שחיטת הסימנין מחזיקתן כל כך וגדולי פורווינצא מתירין אותה בחיבוריהם ואין דבריהם נראין ובתוספות כתבו בזו של אבדו גדייו דוקא אבדו אבל נגנבו אסורין שאין מחזיקין ישראלים בגנבים ותולין בעממין והבל הוא שהרי בתוספתא של מסכתא זו פרק שני הוזכרה בלשון גנבה ר"ל נגנבה בהמתו נגנבה תרנגולתו מצאה שחוטה וכו' ושאר עניני השמועה כלם מתבררים בשני של מציעא כשטתנו:
4 האומר לשלוחו צא ותרום והלך השליח ולא נודע אם תרם אם לא תרם והלך בעל הבית ומצא תרום אין חזקתו תרום שאין אומרים באיסורין חזקת שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר ושמא אחר ששמע תרם שלא ברשות הבעלים ותורם שלא מדעת הבעלים אין תרומתו תרומה:
5 חרש שוטה וקטן אע"פ ששחיטתן כשרה כשאחרים עומדין על גבן מ"מ אין מוסרין להם לכתחלה לשחוט אף בעמידת אחרים על גבם וכבר כתבנו פסק זה למעלה ואין צריך לומר שהקוף ששחט שחיטתו פסולה ולא הזקקנו עצמנו להזכירה אלא שבבריתא הוזכרה כן להדיא:
6 השחיטה צריך שתהא בא מכח אדם שנאמר וזבחת ואמרו בברייתא וזבחת ולא נכרי וזבחת ולא הקוף וזבחת ולא שיהא זבוח מאליו ומעתה אם נפלה סכין מאליה ושחטה כראוי אינה שחיטה כלל אבל כל שבאה מכח אדם אע"פ שלא כיון לשחיטה הרי שחיטה זו כשרה שהרי חרש שוטה וקטן אין מכונים לשחיטה אלא לחתיכה בעלמא ואפי' הכי באחרים עומדים על גבן סגי:
7 ויש שואלים ודילמא ההיא משום דכונת אחרים כונה היא שהרי בגל שנתלש במסכת חגיגה באו ללמוד שאין טבילת חלין צריכה כונה מזו של גל והקשו דילמא ביושב ומצפה לכך וכלים נמי דמכוין להו אדם ובמסכת גיטין פרק שני אמרו הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חרש שוטה וקטן ובגדול עומד על גביו דלאו בני דעה נינהו ואין יודעין לשם מי כותבין ועכשיו כותבין על דעת הגדול ותירצו גדולי המפרשים דבהני כי קיימי קמייהו לשם כונה קיימי אבל בשחיטה אין כונתם בעמידתם אלא לשמירה שלא יקלקלו וכמה הדבר רופף בידי שאם כן יש לדון שאף לקדשים אם עמדו אחרים על גבן לשם כונה בפירוש שכשרה אלא שנראה לי שאין אלו בקיאין בענין כתיבת הגט והטבלת כלים ואף הם תולין בהם את עצמם לדעת אחרים אבל שחיטה מתוך שרגילים באכילה רגילים בה ואין שוחטין אלא לדעת אחרים:
8 היה סכין בחיקו או בידו ונפלה מאליה נראין הדברים שאין זה נקרא כח אדם לענין שחיטה ואע"פ שלענין נזקין חייב כמו שיתבאר בשני של בבא קמא בזו אין הטעם אלא שהוא חייב לשמור עצמו בכל צד שלא יהא היזק יוצא מתחת ידו וכל לענין היזק אונס כרצון ושוגג כמזיד כל שהזיק שלא בפשיעת המוזק ואע"פ שבנדה שנאנסה וטבלה טבילתה כשרה והעמדנוה בנפלה מן הגשר אע"פ שלא הפילה היא את עצמה בזו אף לכח אדם אין אנו צריכים שהרי אף בגל שנתלש טהור כמו שביארנו וגדולי הדור מקילין בזו מכח זו של נדה ואין דבריהם נראין שאין זה כח אדם כלל ובפרק שני אמרו נפלה סכין וכו' כמו שכתבנוה כאן ונפלה משמע בין מידו בין מחיקו בין ממקום אחר וזרק דוקא קאמר ומעתה זרק סכין לנעצה בכותל או זרקה שלא לשום דבר אפי' בגופו או ברגלו והלכה ושחטה שחיטתו כשרה ואפי' זרקה מי שאינו בן דעת הואיל ואחרים רואין שחיטתו ומ"מ צריך שיתברר לו שלא נשחט בדרסה ולא בחלדה בדרסה שהרי בסוגיא זו הקשו והא בעינן הוליך או הביא כלומר שלא יהא דורסה ופירשה בהוליך או הביא ויש מפרשים הוליך והביא דוקא ושואלים בה ולוקמה בסכין גדולה שיוצאה חוץ לצואר שדיו באחת ותירצוה דסתמא קתני ובעי לאוקמה אף בקטן ובחלדה כמו שאמרו בפרק שני דבי רב תחליפא שחטי עופא בהדי דפרח והקשו בה ודילמא עבדי חלדה ואע"פ שאין כאן הכרח דילמא התם שאני דכל כי הא חלדה מצויה בו מ"מ הדברים נראין להחמיר ואם מצא נוצה של עור עוף חתוכה או של עור בבהמה בידוע שלא החליד וכמו שתירצו שם חזינא דמיפרמי גדפי אבראי ובקדשים כל שלא כיון לשחיטה שחיטתו פסולה שנאמר ושחט את בן הבקר עד שתהא שחיטתו לשם בן בקר מכאן למתעסק בקדשים ושחט שפסול:
9 אחר שכן חרש ושוטה ששחטו בקדשים אף באחרים עומדין על גבן שחיטתן פסולה שאין להם כונת הזבח בשום פנים ולא עוד אלא אף קטן היודע לאמן את ידיו ששחט בקדשים שחיטתו פסולה שאין לו כונה ואפי' ראינו לו מתוך מעשיו דבר שהוא מראה כונה כגון שהיתה בהמה זו מן הנשחטות בצפון והיתה עומדת עכשיו בדרום והעתיקה קטן זה מן הדרום והוליכה לצפון ושחטה לשם אפי' אמר לאחר שחיטה שלשם כך עשה אין סומכין בו שמא לא נזדמן לו לשחוט בדרום והוליכה לצפון ושחטה ולא לכונה אחרת ואם אמר בשעת הבאה שלשם עולה הוא עושה כשר זה הכלל בדברים הכשרים בקטן והם צריכים כונה כל דבר שהוא עושה מעשה שמברר את כונתו בלא שום פקפוק מועיל אף בדבר שהוא מן התורה ואף להקל והוא הדין אם אינו מעשה מבורר אלא שהוא אומר בשעת המעשה שלכך הוא מתכוין וכל דבר שהוא עושה מעשה אלא שאין מעשה זה מוכיח כלל שתהא לו כוונה באותו ענין שהוא צריך לו באותו דבר אינו מועיל אף בדבר שהוא מדברי סופרים להקל ואין צריך לומר במחשבה גרידא שלו שאינה כלום אף להחמיר וכל דבר שהוא עושה מעשה ואין אותו מעשה מברר כונתו מכל וכל אלא שאותו מעשה מוכיח עליו שהוא מכוין אע"פ שאינו מברר כן מכל וכל וזהו הנקרא מחשבתו נכרת מתוך מעשיו כעין מה שהזכרנו בבהמת קרבן שהיתה בדרום והביאה בצפון שהוא מעשה המוכיח אלא שאינו מברר מכל וכל שכגון זה בדבר שהוא מן התורה אין סומכין על כונתו להקל ובדבר שהוא מדברי סופרים סומכין בה אף להקל וכבר ידעת שכל כלי העשוי לקבול והוא בדבר של קיימא מקבל טומאה אפי' לא היתה קבלתו אלא במשהו מעתה תינוק שלקח רמון וחקקו כדי למוד בו עפר ומדד בו או שהתקינו לכף מאזנים ושקל בו הרי זה מעשה המברר בו שהוא מכוין בו לכלי ומקבל טומאה ופרשוה גדולי המפרשים שאף הם אמרו בשעת חקיקה שלכך הם מתכונים שאם לא כן אין המדידה מעשה מבורר שלכך נתכונו אבל כשאמרו כן ומדדו הרי הכל מבורר ואין נראה כן כל שחקקו ומדדו או שבשעה שחקקו אמרו שהם עושים כן למוד הרי זה מבורר אבל אם מצא רמון חקוק מאליו ומדד בו עפר אין זה מעשה המוכיח כלל שלכך נחקק ואינו מקבל טומאה וכן אם חקקו ולא מדד אם לא אמר שלכך הוא מתכוין אינו כלום: