מאירי על חולין ק׳ א

1 כבר ביארנו למעלה שכל חתיכה הקטנה או גדולה ביותר אינה ראויה להתכבד בפני האורחים והראיה שהרי בבעלי חיים אמרו בזבחים ע"ג א' שאינם בטלים הא כל כיוצא בהם שנשחטו בטלים וקצת חכמי צרפת חולקים בזו ותולין הטעם שהבהמה שמתה והיא עם עורה או העוף עם נוצתו אינו ראוי להתכבד הא כל שניטל עורו אע"פ שהוא גדול ביותר ושאינו מבושל ראוי להתכבד הוא ואין הדברים נראין יש מי שאומר שלא נקראת חתיכה הראויה להתכבד אלא אם כן היא מנה יפה ושמנה ומופלגת במינה ואע"פ שהדברים נראין אין סוגית התלמוד מוכחת כן וכן אמרו שאף בהמה שלמה אם היא שמנה ביותר אינה בטלה ואף זה לא נראה כן הואיל ואין עלוי במין אע"פ שיש עלוי באיזה פרט לא נפקע בטולו וכבר ביארנו למעלה שאם אינה מבושלת אינה קרויה ראויה להתכבד:

2 הורו חכמי הצרפתים שלא נאמר דין חתיכה הראויה שלא להתבטל אלא בחתיכה האסורה מצד עצמה כגון נבלה ודג טמא וכיוצא בהן אבל חתיכת היתר שקבלה טעם מן האיסור בטלה היא בששים ואף לדעת האומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה שאין הבלוע נקרא דבר חשוב ומ"מ חתיכה שנאסרה מצד בשר בחלב אינה בטלה שכל שנתבשלו בשר בחלב זה עם זה חזר הכל להיות כגוף אחד של איסור ואין הדין כן לשאר איסורין כמו שהתבאר:

3 חכמי הצרפתים שאלו בענין חתיכה זו באיזה אורח אמרו אם בישראל הרי נבלה אינה ראויה לו ואם בגוי והלא חתיכת בשר בחלב אינה ראויה להתכבד אף לגוי שהרי היא אסורה בהנאה ושמא תאמר שלא אמרו אלא כל שכמוה ראויה להתכבד והלא אמרו במסכת יבמות פ"א ב' חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חלין כלן אסורות ר"ל שהרי ראויה להתכבד לפני כהן אבל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות טהורות כלן מותרות שהרי אינה ראויה להתכבד בה ובטלה ואם כדבריך הרי שכמותה ראויה להתכבד ומתוך שאלה זו פרשו חכמי הצרפתים שכל חתיכה שאם תתבטל בתוך ההיתר תהא ראויה להתכבד בה בפני אורח ישראל אינה בטלה הא של חטאת טמאה בשל חטאת טהורות אפי' תתבטל אינה ראויה לישראל אלא לכהן ומשום זכרי כהונה לבד אינה קרויה ראויה להתכבד ומ"מ יש מפרשים כדעת ראשון ר"ל בכל שכמוה וזו שבמסכת יבמות בחתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה של חולין שכלן אסורות פירושה אף בשאינה ראויה להתכבד ומשום חומרא דקדשים הואיל וראויות כלן לכהנים וחתיכת חטאת טמאה במאה חתיכות חטאת טהורות שמותרות פירושה אף בראויה להתכבד הואיל ואין איסורה מחמת עצמה כמו שביארנו שם והדברים נראין כן:

4 מגדולי הפוסקים לא הביאו בדבריהם ענין חתיכה הראויה נראה שהם פוסקים שאף חתיכה הראויה בטלה לא נאמר שלא ליבטל אלא בדבר שבמנין ואיסור הנאה וכן יראה לכאורה ממסכת ע"ז פרק אחרון ע"ד א' אלא שאנו מפרשים בה שלא היה שם מקום לשנות אלא דבר שבמנין ואיסור הנאה אבל מ"מ כל דבר החשוב אוסר אף בשאינו איסור הנאה ושם יתרחבו הדברים בע"ה:

5 נחתכה חתיכה זו יצאה מכלל כבוד ובטלה ועל דרך זה אמרו בדברים החשובים במינם שאינן בטלים כגון אגוזי פרך ורמוני בדן ודומיהם נתפצעו האגוזים ונפרכו הרמונים יעלו וכו' כמו שביארנו במסכת יום טוב ואם עשה כן במזיד לא הועיל כמו שהתבאר במס' גיטין וענין כל שדרכו לימנות ואת שדרכו לימנות והיוצא מהם לענין פסק כבר ביארנוהו למעלה:

6 כבר ביארנו למעלה שבכלל את שדרכו לימנות הדברים החשובים במינם כגון אגוזי פרך ודומיהם ולענין ביאור כל שדרכו לימנות פירושו בכאן כל דבר שאדם מדקדק למכרו במנין אף לפעמים כגון חתיכות שפעמים שאדם עשוי למנותם למנין אורחים שזימן אע"פ שאין זה דרך מיוחד בכל זמן הואיל ואינן חתיכות ראויות להתכבד ואע"פ כן אינן בטלות אבל את שדרכו פירושו שהוא דרך מיוחד לכך בכל זמן ובכל אדם כגון תבלין של תלתן או של סחורה אחרת וחתיכות הראויות להתכבד בכלל זה ושאר הדברים החשובים כמו שביארנו וכבר ביארנו ענין זה בראשון של יום טוב:

7 חתיכה של נבלה והדומים לה שהכירה וזרקה שאין כאן אלא איסור טעם שמחמת פליטה אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב וקיפה וחתיכות וכל מה שימצא בקדרה ר"ל שגם החתיכות שקבלו טעם איסור מצטרפות לבטל האיסור הואיל ואף מין במינו בטל הרי החתיכות מצטרפות ואין אומרין סלק את מינו וכו' וישאר האיסור עם הרוטב לבד ויאסר שאין אומרין כן להחמיר לדעת חכמים ולענין ביאור זה שאמר כאן אמר רב אפי' לא נתן טעם אלא בחתיכה אחת אותה חתיכה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות וכל שכן שאין מצטרפות להתיר ושאלו בה מכדי כר' יהודה אמרה דאמר מין במינו לא בטיל ומשום הכי אוסרת כל החתיכות אפי' הן אלף ואם כן אפי' בלא טעם יאסרו כולם מצד חתיכת הנבלה שהרי אי אפשר שלא נתנה טעם משהו מן האיסור בכל חתיכה וחתיכה אע"פ שאין שם אחת שקבלה טעם ותירץ בשקדם וסלק את הנבלה קודם שתתן טעם אפי' משהו בשאר החתיכות אלא בזו שנגעה בה ומתוך כך אם נתנה טעם באחת יש בה כח לאסור האחרות בכל שהו אבל אם אין בה אלא משהו אע"פ שהיא עצמה נאסרת אין בה כח לאסור האחרות ורבא העמידה אף בלא קדם וסלק ואי לאו טעמא היינו אומרים סלק את מינו אע"פ שיש בה משהו כמי שאינו והרוטב רבה על חתיכת האיסור שהרי אין מינה מצטרפת לאסור אבל משנתנה טעם נעשית אף היא נבלה ויש כאן שתי חתיכות של נבלה ואין ברוטב לבטל את שתיהן ומ"מ לרבנן כלן מצטרפות להיתר והלכה כדבריהם כמו שביארנו וענין סלק את מינו אינו אמור אלא להקל כלומר דיו למינו שלא יועיל לא שיזיק:

8 כל מה שכתבנו בענין איסורין הבאין על ידי תערובת הם נאמרין באיסורין שנתערבו בודאי עם ההיתר אבל דיני ספק תערובת לא הוזכרו בכאן ומ"מ יש לתלמיד עלינו טענה לבאר לו ענינים אלו הנה ודינין אלו חלוקים לשני חלקים הראשון בענין שגוף האיסור בספק ר"ל שהדבר ספק אם נתערב האיסור אם לאו והשני שנתערב האיסור בודאי אלא שנולד הספק אם ישנו עכשיו או פרש משם:

9 ונבאר תחלה דינים הראויים לבאר בחלק ראשון ואלו הן תחלת הדברים צריך אתה לזכור כלל הידוע בכל התלמוד ספק חכמים להקל ספק תורה להחמיר מעתה איסור שנפל למקום אחד ואין ידוע לאיזה בשל סופרים כל שיש בו כדי לתלות להקל תולין בשל תורה כל שיש בו כדי לתלות להחמיר תולין לא סוף דבר בשגוף האיסור של סופרים כגון שומן הגיד וגבנת הגוים וכיוצא בו אלא אף בשגוף האיסור מן התורה אם היה השיעור מדברי סופרים ר"ל שהיה בטל מן התורה אלא שמדברי סופרים לא נתבטל הרי הוא לענין זה ספק סופרים ודבר זה יתבאר לך ממסכת פסחים פרק אלו עוברין מ"ד א' כשתתבונן בענין סוגיא של ענין כזית בכדי אכילת פרס אם מן התורה אם מדברי סופרים והקשו שם וכזית בכדי אכילת פרס דאוריתא הוא והתניא שתי מדוכות אחת של חולין ואחת תרומה ולפניהם שתי קדרות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה וחולין לתוך חולין ואי אמרת אכילת פרס דאוריתא היאך תולין להקל כלומר דאי מדרבנן ניחא דאע"פ שגוף האיסור מאיסורי תורה הואיל והאיסור מדברי סופרים אף הוא קרוי של סופרים אלא אי אמרת דאוריתא היאך תולין להקל עד שהעמידוה בתרומה דרבנן אלמא איסור תורה בשיעור סופרים קרוי איסור סופרים:

10 וכבר ידעת שכל שנתערב מין במינו מן התורה בטל ברוב אחר שאין שם טעם איסור ובשאינו מינו אם יש שם כזית בכדי אכילת פרס הרי הוא מן התורה ואם אין שם כזית בכדי אכילת פרס לדעת האומר טעמו ולא ממשו מן התורה אלא שאין לוקין עליו כדין חצי שיעור הרי הוא מן התורה עד שיתערב בששים ולדעת האומר טעמו ולא ממשו מדברי סופרים אע"פ שאין שם ששים הרי הוא מדברי סופרים מעתה מי שהיו לפניו שתי קדירות אחת של היתר ואחת של איסור והיו לפניו גם כן חתיכת איסור וחתיכת היתר ונפלו שתי חתיכות אלו לשתי קדרות ולא נודע חתיכה של היתר לאיזו נפלה וחתיכה של איסור לאיזו נפלה אם חתיכה של איסור זו הוא איסור חכמים או שהיא של תורה אלא שחזרה בתערבתה איסור חכמים תולין בה להקל ואומרין של איסור בשל איסור נפל ושל היתר בשל היתר נפל ואוכלים תבשיל שבקדרת ההיתר לכתחלה וכל שהיה גוף האיסור של חכמים מתירין את של היתר אף אם לא היה שם היתר יתר על איסור ואם הוא של תורה אם מין במינו צריך שיהא בהיתר אחד בשנים ואם בשאינו מינו שיהא בהיתר ששים לדעת קצת או בכדי ושלא יהא שם מן האיסור כזית בכדי אכילת פרס לדעת קצת:

11 ודברים אלו עקרן ביבמות פרק הערל פ"ב א' ובפסח ראשון פרק אלו עוברין מ"ד א' שם אמרו שתי קפות אחת של חלין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חלין לתוך חלין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ופרשה ר' יוחנן אף בשלא רבה חלין על התרומה ופרשו שבאיסורי סופרים נאמרה כגון תרומה דרבנן אבל בשל תורה צריך שירבו החולין על התרומה היו שתי קדרות על הדרך שאמרנו ואין שם אלא חתיכה אחת של איסור ונפלה חתיכה זו של איסור באחת מהן ולא נודע באיזו בשל סופרים אני אומר שלתוך של איסור נפלה וקל וחומר הוא ומה בראשונה שראינו שנפל הספק בשל היתר דנין בה להקל בזו שלא ראינו שנפל הספק בשל היתר לא כל שכן ומ"מ שנויה היא במסכת תרומות פ"ז מ"ה שם אמרו שתי קפות אחת של חלין ואחת של תרומה ונפלה סאה של תרומה באחת מהן ולא נודע באיזו אני אומר לתוך של תרומה נפלה:

12 יש מי שאומר בכל אלו שכל שגוף האיסור מדברי סופרים אפי' היה האיסור רבה על ההיתר מותר וראייתו ממה שאמרו בתוספת תרומות היו לפניו שתי מדוכות אחת של חלין ואחת של תרומה ונתן מאחת מהו ואין ידוע מאיזו אני אומר משל חלין נתן אלמא כל שמדברי סופרים תולין להקל אלא שמ"מ ביבמות פירשו בהדיא שצריך שלא יהא באיסור יתר על ההיתר אבל כששוקלין שניהם ביחד מותר לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו הא בשגוף האיסור מן התורה אלא שהשיעור מדברי סופרים צריך רוב היתר:

13 לא היתה שם אלא קדרה אחת והיא של היתר והיו שתי חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר ונפלה חתיכה אחת לתוך הקדרה ולא נודע איזו חתיכה בשל סופרים אני אומר של היתר היתה:

14 היו לפניו שתי קדרות של היתר וחתיכה אחת של איסור ואין ידוע באיזו נפלה והרי שאין לתלות באחת יותר מחברתה ומתוך כך נאסרו שתיהן מ"מ אם יש באחת מהן כדי לבטל ובאחת אין בה כדי לבטל בשל סופרים אני אומר בזו שיש בה לבטל נפלה בענין תרומה אמרו בזו מאה ובזו אין מאה אומרין לתוך של מאה נפלה:

15 לא היתה באחת מהן כדי לבטל את האיסור אבל יש בשתיהן כדי לבטל אם היו שתיהן של אדם אחד רואין אותן כאלו נתערבו ומצטרפות שכל שהוא בספק הדמוע מצטרף לבטל ועל דרך מה שאמרו בליטרא קציעות אם יש שם מאה פומין יעלו כמו שביארנו במסכת יום טוב וכן בתוספת תרומות אמרוה אף באחת בבית ואחת בעליה ומ"מ יראה לי דוקא בקדרות שמה שבזו ראוי להתערב עם מה שבזו לפי דרכן של בני אדם אבל אם לא היו ראויים להתערב אומר אני שהוא אסור לא נאמר בתוספת תרומות בשתי קפות שמצטרפות אפי' היו אחת בבית ואחת בעליה אלא מפני שהוא דבר הראוי להתערב ביחד וכל העשוי להתערב חושבין לו כמעורב ואע"פ שגדולי עולם אמרוה אף בשאין ראוי להתערב ולא יראה לי כן:

16 היו שתיהן של שני בני אדם יש מי שאומר שאף אלו מצטרפות בין בליטרא קציעות בשתי קפות בין בשתי קדרות ולא עוד אלא שיש מקילין בה מטעם אחר לומר שזה אוכל את שלו בחזקת טהרה וכן זה את שלו ובלבד שלא יבואו לישאל בבת אחת ומ"מ קצת רבנים פרשו במשניות של תרומות שאינן מצטרפות הואיל ואין דרכן של בני אדם לערב אין חושבין אותו כמעורב וזו מסייעת לדברינו ואף הם הביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בתוספתא זו שתי קופות בשתי עליות שתי מגורות בעליה אחת הרי אלו יעלו נמצא ששתי מגורות בשתי עליות לא יעלו ופירשו הם עשויות להפנות ולהתערב יחד:

17 לא היה בשתיהן כדי לבטל את האיסור אבל היתה שם סדרה שלישית שלא נכללה בספק זה ר"ל שנודע בודאי על איסור זה שלא נפל באותה השלישית אין זו מצטרפת עמהם שכל שאינו בכלל הספק אינו מצטרף וכן כל כיוצא בזה והוא שאמרו בשמועת ליטרא קציעות אם שם מאה פומין יעלו הא שאר העגולין שבתוך החביות הואיל ולא נכנסו בספק הדמוע אין מצטרפות לבטל:

18 היו לפני שתי קדרות של היתר ונפל איסור באחת מהן ואין בה כדי לבטל ונאסרה ונודעה זו האסורה ואחר כך נפל איסור לאחת מהן ואין ידוע באיזו בשל סופרים אומרים לזו שנאסרה תחלה נפל איסור זה השני אבל אם היה הדבר בהפך שתחלה לא נודע באיזו נפל ואין בשתיהן לבטל את האיסור או שהן של שני בני אדם שאין מצטרפות כמו שביארנו ואחר כך נפל איסור באחת מהן ונודע באיזו אין אומרין שבמקום שנפל זה האיסור שם נפל הראשון כדי שנתיר את השני ודבר זה מבואר בתוספת תרומות:

19 קדרה אחת וחתיכה אחת של איסור ונפל לשם ונשפך מן המרק ואי אפשר לשער בשעה שהוציאו את האיסור או אחר שנימוח אם היה שם בכדי לבטלו אם לאו בשל סופרים תולין להקל:

20 כל מה שכתבנו בשגוף האיסור ספק אצלנו אם נתערב אם לא נתערב והוא החלק הראשון ויש לבאר מעתה ענין החלק השני והוא שנתערב האיסור בודאי אלא שנולד הספק אם פירש משם אם לאו:

21 יבש שנתערב ביבש איסור בהיתר ולא נתבטל כגון שהוא בפחות מששים שרוצה לבשלו או שהוא חתיכה הראויה להתכבד או משאר איסורין שאין להם בטילא כגון בריה ודבר שיש לו מתירין וכיוצא באלו שנאסר הכל ואחר כך פרשו קצתן מקצתו אנו אומרין שהאיסור עם הרוב הוא והמיעוט כלו מותר הן שפרש המיעוט מן הרוב הן שפרש הרוב מן המיעוט ודבר זה יתבאר במסכת זבחים ע"ד א' בענין טבעת ע"ז שנפלה למאה טבעות ופרשו ששים לצד אחד וארבעים לצד אחד ויש חולקין בדבר שיש לו מתירין וכבר כתבנוה במסכת יום טוב ד' א' נפל אחד מן הששים שנשארו באיסורן באחרים אע"פ שממקום קביעותן נפלו לשם הכל מותר שהרי יש כאן שני ספקות נתערבו כל הששים באחרים הכל אסור והרי הוא כאלו נפל שם האיסור בידוע שמאחר שהרוב נשאר באיסורו הרי הן כגוף האיסור הידוע ואין כאן ספק ספיקא פרשו חצין לכאן וחצין לכאן ולא נתערבו באחרות הכל אסור פירש החצי האחד כלו ונתערב באחרים יראה לחכמי האחרונים שכל התערובת מותר אין שם בגוף איסור ידוע והרי יש כאן ספק ספיקא שמא האיסור לא היה בתוך אלו ואם תאמר היה שמא אינו זה שאני אוכל:

22 נתערבה חתיכת איסור בחתיכת היתר ואין כאן רוב היתר אלא חתיכה בחתיכה הואיל ולא נתבטלה מן התורה אם נתערבה אחת מאלו באחרות יראה לחכמי האחרונים מכח שמועות שבמסכת זבחים שהכל אסור ואין אומרין בזו ספק ספקא שכל אחת מאלו כגוף האיסור הוא חשוב:

23 חכמי התוספות פירשו שלא הותר לעולם ספק ספקא אלא כשבא על ידי שתי תערובות על הדרכים שביארנו אבל ספק שבגופו עם ספק שבתערובת אחת אין זה נקרא ספק ספקא המשל בזה הגע בעצמך ספק טרפה שנתערב באחרים ואתה סבור להתיר ולומר שמא זו לא טרפה היתה אם תמצא לומר טרפה היתה שמא אינה זו שאני אוכל אין הדבר כן והכל אסור אלא אם כן היה שם היתר בכדי לבטל היאך תאמר שמא אותו ספק מותר היה והלא אתה אוסרתו כאיסור הודאי ויש חולקים בזו ואין דבריהם נראין וכבר כתבנו מזה במסכת יום טוב בדרך אחרת וזו מכוונת יותר:

24 חתיכת איסור שנפלה לתוך חתיכות שלא נתבטלה בהן הן מצד מיעוט תערובתה הן מצד חשיבותה ונפלה אחת מהן לים או במקום שנאבדה מן העולם או נאכלה אחת מהן בשוגג הותרו כל הנשארות אני אומר של איסור הלכה לה ולא נאמר שהאיסור לתוך הרוב נשאר אלא בשכלן לפנינו והאיסור קיים בודאי וטעם הדבר בכל אלו שהרי מ"מ כלן מדברי סופרים הם שהרי מן התורה כבר נתבטלו ואין הפרש בין איסור חמור לאיסור קל אף ביין נסך אף בשל ע"ז ודברים אלו מתבארים במסכת זבחים פרק התערובות:

25 ויש מי שאומר דוקא בשנפלו שנים וכן יש מי שאומר מכח שמועות שבמסכת זבחים שלא הותרו אלא כשיאכלו שנים שנים שיש בהם היתר בודאי אבל אחת אחת לא ויש מי שמחמיר שלא נאמר היתר זה אלא באיסורי הנאה ולהתירן בהנאה אבל איסורי אכילה ולהתיר אכילה לא אלא דנין האיסור אחר הרוב ומ"מ גדולי המפרשים חולקים עליהם ומביאים ראיות חבלות חבלות בפירושי ע"ז שלהם:

26 יש מי שמודה בה אף באיסורי אכילה אלא שחולק לומר שלא נאמר אלא באיסורין שאין להם שיעור אחר הטעם ושנשתייר בנשארים בכדי לבטל הטעם אבל באיסורי נותני טעמים הבטלים בששים שנפל האיסור בפחות מששים ונפל אחד מהם לים הגדול או נאכל כיון שאלו היה שם היה נותן טעם בהיתר אם נתערב בו אסור וכבר חלקו עליהם גדולי הדורות בראיות של תלמוד המערב במסכת תרומות שלקחוה בתאנה של תרומה שנפלה לעשרים תאנים ואבדה אחת מהן והרי אתה למד ממנה שני דברים אחת שבהיתר אכילה אנו עוסקין שהרי תרומה מותרת היא בהנאה והשנית שאף שיעור נתינת טעם אנו מתירין:

27 דברים אלו לא נאמרו אלא בשנפלה במקרה או נאכלה בשוגג הא במזיד הכל אסור כדין מבטל איסור כמו שביארנו: