מאירי על בבא מציעא נ״ח

« מאירי על בבא מציעא נ״ז ע״ב מאירי על בבא מציעא נ״ט ע״א »

1 נִשְׁבָּעִין לַגִּזְבָּרִין, וְאִם לָאו – נִשְׁבָּעִין לִבְנֵי הָעִיר, וּבְנֵי הָעִיר שׁוֹקְלִין אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן. נִמְצְאוּ, אוֹ שֶׁהֶחְזִירוּם הַגַּנָּבִים – אֵלּוּ וְאֵלּוּ שְׁקָלִים הֵם, וְאֵין עוֹלִין לָהֶם לַשָּׁנָה הַבָּאָה.

2 אָמַר שְׁמוּאֵל: הָכָא בְּנוֹשֵׂא שָׂכָר עָסְקִינַן, וְנִשְׁבָּעִין לִיטּוֹל שְׂכָרָן. אִי הָכִי, נִשְׁבָּעִין לַגִּזְבָּרִין? לִבְנֵי הָעִיר מִבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבָּה: נִשְׁבָּעִין לִבְנֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד גִּזְבָּרִין, כִּי הֵיכִי דְּלָא נִחְשְׁדִינְהוּ, וְאִי נָמֵי, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִקְרוֹ לְהוּ ״פּוֹשְׁעִים״.

3 וְהָא נִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ קָתָנֵי, וְשׁוֹמֵר שָׂכָר בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב! וְהָכָא נָמֵי, נְהִי דְּשַׁלּוֹמֵי לָא מְשַׁלְּמִי, אַגְרַיְיהוּ מִיהָא לַפְסֵיד.

4 אָמַר רַבָּה: נִגְנְבוּ – בְּלִסְטִים מְזוּיָּין, אָבְדוּ – שֶׁטָּבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם.

5 רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה, וְנִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶם.

6 הָתִינַח עַד שֶׁלֹּא נִתְרְמָה הַתְּרוּמָה. מִשֶּׁנִּתְרְמָה הַתְּרוּמָה, קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן נִינְהוּ, דְּתַנְיָא: תּוֹרְמִין עַל הָאָבוּד, וְעַל הַגָּבוּי, וְעַל הֶעָתִיד לִגָּבוֹת.

7 אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, שֶׁלֹּא יְהוּ בְּנֵי אָדָם מְזַלְזְלִים בַּהֶקְדֵּשׁוֹת.

8 נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. רָמֵי לֵיהּ רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא לְרַבָּה: תְּנַן, נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם, וּרְמִינְהוּ: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִשְׁמוֹר אֶת הַפָּרָה, לִשְׁמוֹר אֶת הַתִּינוֹק, לִשְׁמוֹר אֶת הַזְּרָעִים – אֵין נוֹתְנִים לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת, לְפִיכָךְ אֵין אַחְרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו.

9 הָיָה שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ – נוֹתְנִין לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת, לְפִיכָךְ אַחְרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו. מַאי לָאו לְשַׁלֵּם?

10 לָא, לְהַפְסִיד שְׂכָרוֹ. אִי הָכִי, רֵישָׁא דְּקָתָנֵי: ״אֵין אַחְרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו״ – הָכִי נָמֵי דִּלְהַפְסִיד שְׂכָרוֹ? וּמִי אִית לֵיהּ שְׂכַר שַׁבָּת? וְהָא קָתָנֵי: ״אֵין נוֹתְנִין לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת״! אִשְׁתִּיק.

11 אֲמַר לֵיהּ: מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ.

12 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה. וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – אֵין לָהֶן אוֹנָאָה. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק בַּר אַבָּא:

13 קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן, חַיָּיב, שֶׁאֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן: ״בַּה׳ וְכִחֵשׁ״. וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן, פָּטוּר, שֶׁאֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן: ״בַּעֲמִיתוֹ וְכִחֵשׁ״.

14 אֲמַר לֵיהּ: כְּלַפֵּי לְיָיא?!

15 אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! אֲמַר לֵיהּ: אֶיסְמְיַהּ?

16 אֲמַר לֵיהּ: לָא. הָכִי קָאָמַר: קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – חַיָּיב, דְּאִיתְרַבּוּ מִ״בַּה׳ וְכִחֵשׁ״. וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – פָּטוּר, דְּאִמְּעִיט מִ״בַּעֲמִיתוֹ וְכִחֵשׁ״.

17 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, מַרְגָּלִית וּבְהֵמָה, אֵין לָהֶם אוֹנָאָה. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, אֵין לָהּ אוֹנָאָה – לְפִי שֶׁאֵין קֵץ לְדָמֶיהָ. בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית, אֵין לָהֶם אוֹנָאָה – מִפְּנֵי שֶׁאָדָם רוֹצֶה לְזַוְּוגָן.

18 אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא הַכֹּל אָדָם רוֹצֶה לְזַוְּוגָן? וְרַבִּי יְהוּדָה, הָנֵי חֲשִׁיבִי לֵיהּ, וְהָנֵי לָא חֲשִׁיבִי לֵיהּ. וְעַד כַּמָּה? אָמַר אַמֵּימָר: עַד כְּדֵי דְּמֵיהֶם.

19 תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: אַף הַמּוֹכֵר סוּס וְסַיִיף וַחֲטִיטוֹם בַּמִּלְחָמָה – אֵין לָהֶם אוֹנָאָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ.

20 מַתְנִי׳ כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְּמִקָּח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִּדְבָרִים. לֹא יֹאמַר לוֹ: בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה? וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִיקַּח. אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. אִם הוּא בֶּן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ״.

21 גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״ – בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאוֹנָאַת מָמוֹן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״, הֲרֵי אוֹנָאַת מָמוֹן אָמוּר! הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״? בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים.

22 הָא כֵּיצַד? אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, אַל יֹאמַר לוֹ: ״זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים״. אִם הָיָה בֶּן גֵּרִים, אַל יֹאמַר לוֹ: ״זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ״. אִם הָיָה גֵּר וּבָא לִלְמוֹד תּוֹרָה, אַל יֹאמַר לוֹ: ״פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, בָּא לִלְמוֹד תּוֹרָה שֶׁנֶּאֶמְרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה״?

23 אִם הָיוּ יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, אִם הָיוּ חֳלָאִים בָּאִין עָלָיו, אוֹ שֶׁהָיָה מְקַבֵּר אֶת בָּנָיו, אַל יֹאמַר לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ לוֹ חֲבֵירָיו לְאִיּוֹב: ״הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ. זְכׇר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד״.

24 אִם הָיוּ חַמָּרִים מְבַקְּשִׁין תְּבוּאָה מִמֶּנּוּ, לֹא יֹאמַר לָהֶם: ״לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי שֶׁהוּא מוֹכֵר תְּבוּאָה״, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁלֹּא מָכַר מֵעוֹלָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא יִתְלֶה עֵינָיו עַל הַמִּקָּח, בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לוֹ דָּמִים, שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב, וְכׇל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״.

25 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: גָּדוֹל אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״, וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: זֶה בְּגוּפוֹ וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: זֶה נִיתַּן לְהִישָּׁבוֹן, וְזֶה לֹא נִיתַּן לְהִישָּׁבוֹן.

26 תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כׇּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים, כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָא אָמְרַתְּ, דְּחָזֵינָא לֵיהּ דְּאָזֵיל סוּמָּקָא וְאָתֵי חִוּוֹרָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: בְּמַעְרְבָא בְּמַאי זְהִירִי? אֲמַר לֵיהּ: בְּאַחְווֹרֵי אַפֵּי, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם, חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה.

27 הַכֹּל סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: כָּל הַיּוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם עוֹלִים, חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹרְדִין וְאֵין עוֹלִין. וְאֵלּוּ הֵן: הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים, וְהַמְכַנֶּה שֵׁם רַע לַחֲבֵירוֹ. מְכַנֶּה הַיְינוּ מַלְבִּין? אַף עַל גַּב דְּדָשׁ בֵּיהּ בִּשְׁמֵיהּ.

28 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

פירוש מאירי על בבא מציעא נ״ח

1 כשהיה בית המקדש קיים היו גובים שקלים בכל מדינה ומדינה ומביאין למקדש ועושין צבורין בלשכה ואח"כ ממלאין מהם שלש קפות לשם הקרבנות והיו קורין לזו תרומת הלשכה וכשהיו תורמין שלש קפות אלו היתה כונתם לתרום על האבוד ר"ל מי שכבר הפריש שקלו ושלחו ואבד ואינו יודע שאבד שתהא חלקו עם אלו השקלים הנתרמים ויתכפר בהם עם שאר ישראל ועל הגבוי שהוא עדין ביד שליח ולא הגיע לשם ועל העתיד לגבות כגון שנתאחרו הבעלים ולא שקלו עדין שכל שלא שלח שקלו באדר שולחו כל השנה והיו תורמין גם על אלו כדי שיתכפרו כל ישראל חוץ מן המזידין ושמא תאמר אם על האבוד מפרישין מה צורך להשמיענו כן על הגבוי ומתוך כך פרשו חכמי התוספות על האבוד שהגיע ללשכה ואבד קודם התרמה ועל הגבוי שלא הגיע ללשכה עדין:

2 מי שהפריש שקלו ואבד יש צדדין שהוא חייב באחריותו ויש שאינו חייב באחריותו כיצד בני העיר ששלחו שקליהם ביד שליח והוא שומר חנם ונגנבו או אבדו אע"פ ששורת הדין שלא להזקיקו שבועה כמו שביארנו במשנה שאין נשבעין על ההקדשות אף באותם שחייב באחריותן שהם נראין כנכסיו מ"מ תקנת חכמים היא שישבע השליח כדי שלא יזלזלו בהקדשות ונשבע לבני העיר במעמד הגזברים שבועת השומרין ונפטר ויתבאר במקומו שאפילו היו הבעלים רוצים לשלם ושלא להזקיק את השליח לשבועה אין רשאין תקנת חכמים היא שלא יצא הקדש בלא שבועה ובני העיר שוקלים שקלים אחרים תחתיהם ואם נמצאו הראשונים אחר שבועת השליח ושחזרו והפרישו אלו ואלו שקלים ואין עולין להם לשנה הבאה אלא שדינם כדין שקלים עתיקים של שנה שעברה:

3 שלחום ביד שומר שכר ונגנבו או אבדו הואיל ושומר שכר חייב בגנבה ואבדה בדין הדיוט אע"פ שלענין הקדש אינו כן מ"מ הפסידו שכרן שכל שחייב בתשלומין מן הדין וסבה אחרת פוטרתו שכרו מיהא אינו גובה ומתוך כך יראה לי ששומר שכר שהתנה ליפטר בגנבה ואבדה מתשלומין שכרו מיהא נפסד שהרי מ"מ לא נעשית מלאכתו אא"כ התנה על השכר בפירוש ואם נאנסו נשבעין לבני העיר במעמד הגזברים שנאנסו ונוטלין שכרם ולענין פטור תשלומין נשבעין שבועת השומרים מתקנת חכמים ונפטרין להם ובני העיר יש צדדין שמשלמין ויש צדדין שאין משלמין כיצד אם אחר שתרמו הגזברים נגנבו או נאנסו פטורין שהרי משתרמו תרמו לשם כל אלו ואחר שתרמו לשמם ולא נאנסו עדין נעשה משעת תרומה ברשות הגזברים והרי בני העיר לא פשעו שהרי עלו בשמירה למסרם לשומר שכר ומה להם עוד לעשות ואם נאנסו קודם התרומה עדין ברשות בני העיר הם ומשלמין כדין מה שבארנו ויש מפרשים חלוק זה אף במסרום לשומר חנם וכמו שכתבנו באשם של נושא וכן יש חולקים לומר בנגנבו שאף לאחר התרמה חייבים הבעלים הואיל ובדין הדיוט היו שלוחיהם חייבים:

4 כל אלו שאמרנו ששומר שכר אינו משלם אם התנה על עצמו שכן וקנו מידו משלם מכאן אמרו שהגזבר ששכר את הפועל לשמור פרה אדמה שלא תפסל בהעלאת עול ולשמור את הספיחים בשביעית לצורך עומר ושתי הלחם ולשמור את התינוקות שהיו מגדלים אותם בחצרות הבנויות בסלע ותחתיהם חלל כמו שיתבאר במסכת סכה אינו נותן שכר שבת הואיל ושכיר יום הוא לפיכך אין אחריות שבת עליו היה שכיר שבוע או חדש או שנה נותן לו שכר שבת בהבלעת שכר הימים ודוקא בשהתנה על עצמו כך וקנו מידו אבל אם לא קנו מידו פטור שאין שומר שכר משלם בהקדש אף מתקנת חכמים שלא אמרו כדי שלא יזלזלו בהקדשות אלא לענין שבועה כמו שהתבאר:

5 המשנה השמינית וענינה בא על ידי גלגול אונאה ולא מעיקר כונת הפרק אלא שעל ידי גלגול אונאה לענין הדין נתגלגל לעניני אונאת דברים לענין איסור ואמר כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך שנא' וגר לא תונה וגו' אמר הר"ם דע כי אונאת דברים בא עליו מקרא מיוחד והוא מה שנאמר לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך והחמיר בה יותר מאונאת ממון כמו שאתה רואה שהזהיר והפחיד עליו ועוד כי האדם יוכל לעשות תחבולה בה וזה כענין שיעמוד על הממכר ויאמר שרוצה לקחתו ולא יקחהו ויאמר אין רצונו לקנות או ישאל לאיש שאינו חכם שאלה מן החכמות שיפרש לו כדי לבישו ויאמר הייתי סבור שהוא חכם או יספר ספורים שיש בהם דופי וחרפה לחברו ויאמר לא נתכונתי למה שאתם חושבים על זה נאמר ויראת מאלהיך שהוא יודע כונתך ומחשבתך ומה שחשבת בלבך וזהו טעם מה שאמרו ז"ל כל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך וכן תמצא בתורה בכל מקום שנא' בו ויראת מאלהיך הוא דבר שאין דייני בני אדם יכולין לדין עליו:

6 אמר המאירי כשם שיש אונאה במקח וממכר כך יש אונאה בדברים ר"ל שאסור להונות את חברו ולגרום לו פסידא בדבריו והוא שאמר לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח שהרי מתוך שהוא בוש לומר שאינו רוצה ליקח משפיל לו מקחו לומר שאינו שוה כל כך ואחרים שומעים ונמצא גורם לו פסידא ואפילו לא היה אדם שם מ"מ הוא מטריחו ומצערו שחשב למכור ולא מכר ואח"כ נתגלגל לאונאת דברים שלא יביישהו בדבריו והוא שאמר אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר וגר לא תונה:

7 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

8 היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות ילמוד תורה שניתנה מפי הגבורה היה חולה ובעל יסורין אל יצדיק את הדין עליו בפניו ר"ל שלא יאמר כדרך שאמרו חבריו לאיוב זכר נא מי הוא נקי אבד וכו' היו חמרים מבקשים תבואה לא יאמר להם לכו אצל פלוני והוא יודע שאין לו ולא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים היו שואלין בעניני הלכה אל יאמר למי שיודע בו שאינו יודע מה אתה אומר בזו וכן כל כיוצא בדברים אלו:

9 חמורה אונאת דברים מאונאת ממון שזה בגופו וזה בממונו זה נתן להשבון וזה לא נתן להשבון ולא עוד אלא שהוא דבר המסור ללב וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך וגו':

10 לעולם יזהר אדם שלא להלבין פני חברו ברבים ולעולם לא יזכיר את חברו בכנויו ואפילו לא היה חברו קפיד בכך וכל העושה דברים אלו הוראה עליו שהוא מיורדי גיהנם שאין להם חלק לעולם הבא ואלו שאר עברות שהיצר תוקף עליהם תשובה מצויה בהם ויש לבעליהן חלק לעולם הבא בתשובתן:

« מאירי על בבא מציעא נ״ז ע״ב מאירי על בבא מציעא נ״ט ע״א »