מקור בבא מציעא כ״ח
1 אֶלָּא הָא דִּתְנַן: מָצָא תַּכְרִיךְ שֶׁל שְׁטָרוֹת אוֹ אֲגוּדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת – הֲרֵי זֶה יַחְזִיר, הָכִי נָמֵי דְּנִיחָא לֵיהּ לְלֹוֶה לְאַהְדּוֹרֵי לֵיהּ לְמַלְוֶה?
2 אֶלָּא אָמַר רָבָא: סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ״, וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּתְּנֶנּוּ קוֹדֶם שֶׁיִּדְרְשֶׁנּוּ?! אֶלָּא דׇּרְשֵׁהוּ אִם רַמַּאי הוּא אוֹ אֵינוֹ רַמַּאי. לָאו בְּסִימָנִין? שְׁמַע מִינַּהּ.
3 אָמַר רָבָא: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא. ״אִם תִּמְצֵי לוֹמַר״?! הָא פְּשִׁיט לֵיהּ סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר כִּדְשַׁנִּינַן.
4 סִימָנִין וְסִימָנִין – יַנִּיחַ. סִימָנִין וְעֵדִים – יִנָּתֵן לְבַעַל הָעֵדִים. סִימָנִין וְסִימָנִין וְעֵד אֶחָד – עֵד אֶחָד כְּמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי, וְיַנִּיחַ.
5 עֵדֵי אֲרִיגָה וְעֵדֵי נְפִילָה – תִּנָּתֵן לְעֵדֵי נְפִילָה, דְּאָמְרִינַן זַבּוֹנֵי זַבְּנַהּ וּמֵאִינִישׁ אַחֲרִינָא נְפַל.
6 מִדַּת אׇרְכּוֹ וּמִדַּת רׇחְבּוֹ – תִּנָּתֵן לְמִדַּת אׇרְכּוֹ, דְּמִדַּת רׇחְבּוֹ שַׁעוֹרֵי קָא מְשַׁעַר לַהּ כַּד מִכַּסֵּי לַהּ מָרַהּ וְקָאֵי, וּמִדַּת אׇרְכּוֹ לָא מִשְׁתַּעַר לֵהּ.
7 מִדַּת אׇרְכּוֹ וּמִדַּת רׇחְבּוֹ וּמִדַּת גַּמָּיו – יִנָּתֵן לְמִדַּת אׇרְכּוֹ וְרׇחְבּוֹ.
8 מִדַּת אׇרְכּוֹ וּמִדַּת רׇחְבּוֹ וּמִדַּת מִשְׁקְלוֹתָיו – יִנָּתֵן לְמִדַּת מִשְׁקְלוֹתָיו.
9 הוּא אוֹמֵר סִימָנֵי הַגֵּט וְהִיא אוֹמֶרֶת סִימָנֵי הַגֵּט – יִנָּתֵן לָהּ. בְּמַאי? אִילֵימָא בְּמִדַּת אׇרְכּוֹ וְרׇחְבּוֹ, דִּלְמָא בַּהֲדֵי דְּנָקֵיט לֵיהּ חֲזַיְתֵיהּ. אֶלָּא – נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִי.
10 הוּא אוֹמֵר סִימָנֵי הַחוּט, וְהִיא אוֹמֶרֶת סִימָנֵי הַחוּט – יִנָּתֵן לָהּ. בְּמַאי? אִילֵימָא בְּחִיוָּרָא וּבְסוּמָּקָא, וְדִלְמָא בַּהֲדֵי דְּנָקֵיט לֵיהּ חֲזַיְתֵיהּ? אֶלָּא בְּמִדַּת אׇרְכּוֹ.
11 הוּא אוֹמֵר בַּחֲפִיסָה וְהִיא אוֹמֶרֶת בַּחֲפִיסָה – יִנָּתֵן לוֹ. מַאי טַעְמָא? מִידָּע יָדְעָה דְּכֹל מָה דְּאִית לֵיהּ בַּחֲפִיסָה הוּא דְּמַנַּח לֵיהּ.
12 מַתְנִי׳ וְעַד מָתַי חַיָּיב לְהַכְרִיז? עַד כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בּוֹ שְׁכֵנָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ רְגָלִים, וְאַחַר הָרֶגֶל הָאַחֲרוֹן שִׁבְעָה יָמִים, כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ שְׁלֹשָׁה, וְיַחְזוֹר שְׁלֹשָׁה, וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד.
13 גְּמָ׳ תָּנָא: שְׁכֵנֵי אֲבֵידָה. מַאי שְׁכֵנֵי אֲבֵידָה? אִילֵימָא שְׁכֵינִים דְּבַעַל אֲבֵידָה? אִי יָדַע לֵיהּ לֵיזוֹל וְלַהְדְּרַיהּ נִהֲלֵיהּ! אֶלָּא שְׁכֵנֵי מָקוֹם שֶׁנִּמְצֵאת בּוֹ אֲבֵידָה.
14 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוּ׳.
15 וּרְמִינְהוּ: בִּשְׁלֹשָׁה בִּמְרַחְשְׁוָן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה בּוֹ, שֶׁהוּא חֲמִישָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר הֶחָג, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת!
16 אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא קַשְׁיָא, כָּאן – בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, כָּאן – בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי.
17 בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, דִּנְפִישִׁי יִשְׂרָאֵל טוּבָא, דִּכְתִיב בְּהוּ: ״יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לְרַב״ – בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי. בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, דְּלָא נְפִישִׁי יִשְׂרָאֵל טוּבָא, דִּכְתִיב בְּהוּ: ״כׇּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים״ – לָא בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי.
18 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא כְּתִיב ״וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְגוֹ׳ וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְכׇל יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם״.
19 וְכֵיוָן דְּהָכִי הוּא, אִפְּכָא מִסְתַּבְּרָא: מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, דִּנְפִישִׁי יִשְׂרָאֵל טוּבָא, דִּמְצַוַּות עָלְמָא, וּמִשְׁתַּכְחִי שְׁיָירָתָא דְּאָזְלִי בֵּין בִּימָמָא וּבֵין בְּלֵילְיָא – לָא בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי, וְסַגִּי בִּתְלָתָא יוֹמָא. מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, דְּלָא נְפִישִׁי יִשְׂרָאֵל טוּבָא, וְלָא מְצַוַּות עָלְמָא, וְלָא מִשְׁתַּכְחִי שְׁיָירָתָא דְּאָזְלִי בֵּין בִּימָמָא וּבֵין בְּלֵילְיָא – בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי.
20 רָבָא אֲמַר: לָא שְׁנָא בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְלָא שְׁנָא בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, לֹא הִטְרִיחוּ רַבָּנַן בַּאֲבֵדָה יוֹתֵר מִדַּאי.
21 אָמַר רָבִינָא: שְׁמַע מִינַּהּ כִּי מַכְרֵיז, גְּלִימָא מַכְרֵיז. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ ״אֲבֵידְתָּא״ מַכְרֵיז, בָּעֵינַן לְמִטְפֵּי לֵיהּ חֲדָא יוֹמָא לְעַיּוֹנֵי בְּמָאנֵיהּ. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: גְּלִימָא מַכְרֵיז. שְׁמַע מִינַּהּ.
22 רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא ״אֲבֵידְתָּא״ מַכְרֵיז, לֹא הִטְרִיחוּ רַבָּנַן בַּאֲבֵידָה יוֹתֵר מִדַּאי.
23 תָּנוּ רַבָּנַן: רֶגֶל רִאשׁוֹן אוֹמֵר רֶגֶל רִאשׁוֹן, רֶגֶל שֵׁנִי אוֹמֵר רֶגֶל שֵׁנִי, רֶגֶל שְׁלִישִׁי אוֹמֵר סְתָם.
24 וְאַמַּאי? לֵימָא רֶגֶל שְׁלִישִׁי! דְּלָא אָתֵי לְאִחַלּוֹפֵי בְּשֵׁנִי. שֵׁנִי נָמֵי
25 אַתְיָא לְאִחַלּוֹפֵי בְּרִאשׁוֹן! הָא קָא אָתֵי רֶגֶל שְׁלִישִׁי.
26 תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה, כׇּל מִי שֶׁמָּצָא אֲבֵידָה הָיָה מַכְרִיז עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה רְגָלִים, וְאַחַר רֶגֶל אַחֲרוֹן שִׁבְעַת יָמִים, כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ שְׁלֹשָׁה וְיַחְזוֹר שְׁלֹשָׁה וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַכְרִיזִים בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וּמִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִים הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מוֹדִיעִין לִשְׁכֵינָיו וְלִמְיוּדָּעָיו וְדַיּוֹ.
27 מַאי מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין? דְּאָמְרִי אֲבֵידְתָּא לְמַלְכָּא. רַבִּי אַמֵּי אַשְׁכַּח אוּדְיָיא דְּדִינָרֵי, חַזְיֵיהּ הָהוּא רוֹמָאָה דְּקָא מִירְתַת. אֲמַר לֵיהּ: זִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ, דְּלָאו פָּרְסָאֵי אֲנַן דְּאָמְרִי אֲבֵידְתָּא לְמַלְכָּא.
28 תָּנוּ רַבָּנַן: אֶבֶן טוֹעִין הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם. כׇּל מִי שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵידָה נִפְנֶה לְשָׁם, וְכׇל מִי שֶׁמּוֹצֵא אֲבֵידָה נִפְנֶה לְשָׁם. זֶה עוֹמֵד וּמַכְרִיז, וְזֶה עוֹמֵד וְנוֹתֵן סִימָנִין וְנוֹטְלָהּ. וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: צְאוּ וּרְאוּ אִם נִמְחֵת אֶבֶן הַטּוֹעִין.
29 מַתְנִי׳ אָמַר אֶת הָאֲבֵידָה, וְלֹא אָמַר סִימָנֶיהָ – לֹא יִתֵּן לוֹ. וְהָרַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנֶיהָ – לֹא יִתֵּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ״, עַד שֶׁתִּדְרוֹשׁ אֶת אָחִיךָ אִם רַמַּאי הוּא אִם אֵינוֹ רַמַּאי.
30 גְּמָ׳ אִתְּמַר, רַב יְהוּדָה אָמַר: ״אֲבֵידְתָּא״ מַכְרֵיז, וְרַב נַחְמָן אָמַר: ״גְּלִימָא״ מַכְרֵיז.
31 רַב יְהוּדָה אָמַר: ״אֲבֵידְתָּא״ מַכְרֵיז, דְּאִי אָמְרַתְּ ״גְּלִימָא״ מַכְרֵיז – חָיְישִׁינַן לְרַמַּאי.
32 רַב נַחְמָן אָמַר: ״גְּלִימָא״ מַכְרֵיז, לְרַמַּאי לָא חָיְישִׁינַן, דְּאִם כֵּן אֵין לַדָּבָר סוֹף.
33 תְּנַן: אָמַר אֶת הָאֲבֵידָה וְלֹא אָמַר אֶת סִימָנֶיהָ – הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן לוֹ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״אֲבֵידְתָּא״ מַכְרֵיז, הָא קָא מַשְׁמַע לַן אַף עַל גַּב דְּאָמַר ״גְּלִימָא״, כִּי לָא אָמַר סִימָנִין לָא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ ״גְּלִימָא״ מַכְרֵיז, אָמַר אִיהוּ גְּלִימָא, וְאָמַר אִיהוּ גְּלִימָא, צְרִיכָא לְמֵימַר כִּי לָא אָמַר סִימָנִין לָא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ?
34 אָמַר רַב סָפְרָא, לְעוֹלָם ״גְּלִימָא״ מַכְרֵיז, אָמַר אִיהוּ גְּלִימָא, וְאָמַר אִיהוּ סִימָנִין. וּמַאי לֹא אָמַר אֶת סִימָנֶיהָ? לָא אֲמַר סִימָנִין מוּבְהָקִין דִּידַהּ.
35 וְהָרַמַּאי אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר אֶת סִימָנֶיהָ – הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן לוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה, כׇּל מִי שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵידָה – הָיָה נוֹתֵן סִימָנִין וְנוֹטְלָהּ. מִשֶּׁרַבּוּ הָרַמָּאִין, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים לוֹ: צֵא וְהָבֵא עֵדִים דְּלָאו רַמַּאי אַתְּ, וְטוֹל.
36 כִּי הָא דַּאֲבוּהּ דְּרַב פָּפָּא אִירְכַס לֵיהּ חַמְרָא וְאַשְׁכְּחוּהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי סָהֲדִי דְּלָאו רַמַּאי אַתְּ, וְטוֹל. אֲזַל אַיְיתִי סָהֲדֵי, אֲמַר לְהוּ: יָדְעִיתוּן בֵּיהּ דְּרַמַּאי הוּא? אֲמַרוּ לֵיהּ: אִין. אֲמַר לְהוּ: אֲנָא רַמָּאָה אֲנָא?! אֲמַרוּ לֵיהּ: אֲנַן ״לָאו רַמַּאי אַתְּ״ קָאָמְרִינַן. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: מִסְתַּבְּרָא, לָא מַיְיתֵי אִינִישׁ חוֹבְתָּא לְנַפְשֵׁיהּ.
37 מַתְנִי׳ כׇּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל – יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל, וְדָבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל – יִמָּכֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲשֵׁבוֹתוֹ לוֹ״, רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.
38 מָה יְהֵא בַּדָּמִים? רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ – חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ – אֵין חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן.
39 גְּמָ׳ וּלְעוֹלָם? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כׇּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל כְּגוֹן פָּרָה וַחֲמוֹר – מִטַּפֵּל בָּהֶן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִכָּאן וְאֵילָךְ – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן.
40 עֲגָלִים וּסְיָיחִין – מִטַּפֵּל בָּהֶן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, מִכָּאן וְאֵילָךְ – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן. אֲווֹזִין וְתַרְנְגוֹלִין – מִטַּפֵּל בָּהֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם, מִכָּאן וְאֵילָךְ – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן.
41 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תַּרְנְגוֹלֶת כִּבְהֵמָה גַּסָּה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: תַּרְנְגוֹלֶת וּבְהֵמָה גַּסָּה – מִטַּפֵּל בָּהֶן שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ, מִכָּאן וְאֵילָךְ – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן. עֲגָלִים וּסְיָיחִין – מִטַּפֵּל בָּהֶן שְׁלֹשִׁים יוֹם, מִכָּאן וְאֵילָךְ – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן. אֲווֹזִין וְתַרְנְגוֹלִין וְכׇל דָּבָר שֶׁטִּיפּוּלוֹ מְרוּבֶּה מִשְּׂכָרוֹ – מִטַּפֵּל בָּהֶן שְׁלֹשָׁה יָמִים, מִכָּאן וְאֵילָךְ – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן.
42 קַשְׁיָא עֲגָלִים וּסְיָיחִין אַעֲגָלִים וּסְיָיחִין, אֲווֹזִין וְתַרְנְגוֹלִין אַאֲווֹזִין וְתַרְנְגוֹלִין!
43 עֲגָלִים וּסְיָיחִין אַעֲגָלִים וּסְיָיחִין לָא קַשְׁיָא: הָא דְּרִעְיָא, וְהָא דְּפִטּוּמָא.
44 אֲווֹזִין וְתַרְנְגוֹלִין אַאֲווֹזִין וְתַרְנְגוֹלִין נָמֵי לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרַבְרְבֵי, הָא בְּזוּטְרֵי.
45 וְשֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וַהֲשֵׁבוֹתוֹ לוֹ״ – רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ, שֶׁלֹּא יַאֲכִיל עֵגֶל לַעֲגָלִים, וּסְיָח לִסְיָיחִין, אֲווֹזָא לַאֲווֹזִין, וְתַרְנְגוֹל לְתַרְנְגוֹלִין.
46 מָה יְהֵא בַּדָּמִים? רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר יִשְׁתַּמֵּשׁ וְכוּ׳. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי
פירוש מאירי על בבא מציעא כ״ח
1 אחד שמצא את האבדה והכריז עליה ובאו שנים זה נתן סימניה וזה נתן סימניה והושוו שניהם להבהקת הסימנין יניח עד שיבא אליהו או שיתפשרו ביניהם נתן זה סימנין וזה הביא עדים ינתן לבעל עדים נתן זה סימנין וזה נתן סימנין והביא עד אחד יניח שעד אחד כמו שאינו:
2 היה בגד והביא זה עדים שארגוה לו וזה הביא עדים שנפלה ממנו ינתן לעידי נפילה מדת ארכו ומדת רחבו ינתן למדת ארכו שמדת הרחב אדם משערה בעוד שהאדם לובשה מדת ארכה ומדת גמיו ר"ל אימריות שבה תנתן למדת ארכו מדת ארכו או רחבו או גמיו ומדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו וכל אלו אע"פ שכלן סימן מובהק דינן כדין זה ופרשו גדולי המפרשים שאף אלו שמחזירין בסימן ואינו מובהק כשאין אחר משתתף עמו אם יש באבדה זו סימן מובהק והוא אינו נותן בה אלא שאינו מובהק אין מחזירין לו ואין נראה לי כן שהרי אמרו כאן מדת ארכו ומדת רחבו ינתן למדת ארכו ולמדת שאף מדת רחבו סימן ואם כדבריהם היאך מחזירין במדת רחבו אף במקום שלא יבא אחר ויתן סימן מדת ארכו והרי מ"מ היה לנו לומר מאחר שלא נתן מדת ארכו לא נחזיר אלא שאפשר לפרש בה מפני ששניהם סימן מובהק:
3 מצא גט אשה ואמר הבעל שמידו נפל והאשה אומרת מידי נפל אם נתנה היא סימן מובהק מחזירין לה אע"פ שנתן הוא גם כן אבל בסימן שאינו מובהק כגון ארוך וגוץ וכיוצא בו אין מחזירין הוא אומר סימני החוט שנקשר בו הגט והיא אומרת כן ינתן לה ודוקא בסימן מובהק כגון מדת החוט אבל אדום או שחור לא הוא אומר בחפיסה והיא אומרת כן ונתנה סימן בחפיסה מחזירין לו אין זה סימן אצלה שיודעת היא בו בכל דברים הדקים שלו שבחפיסה הוא מניחן:
4 המשנה השביעית בביאור החלק השלישי והוא שאמר עד מתי חייב להכריז עד כדי שידעו בו שכניו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שלשה רגלים ואחר הרגל האחרון שבעת ימים כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד אמר את האבדה ולא אמר סימניה לא יתן לו והרמאי אע"פ שאמר סימניה לא יתן לו שנא' עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם לאו אמר הר"ם האחרון שמיני של חג יכריז אחריו שבעת ימים כדי שילך האיש ההוא שאבד האבדה לביתו וידרוש חפציו ויראה איזה חפץ יחסר לו וישוב וימצא שמכריז ויתן סימן מה שאבד לו והלכה כר' יהודה וכל זה כשיהיה המלכות לישראל אבל היום יכריז בבתי כנסיאות ובבתי מדרשות ואם המלכות חומס ומתירא שמא יקחו מה שמצא ויתנו למלך אינו חייב להודיע אלא לשכניו וחבריו בלבד:
5 אמר המאירי עד מתי חייב להכריז וכו' פירוש להתחיל להכריז ולא באו בעלים לפניו עד מתי חייב להכריז עד כדי שידעו בו שכניו ופירשו בגמ' שכני מקום שנמצאת בו האבדה שהדבר מוכיח שמאחד מאותן הסביבות היא ואינו צריך להמתין עד עליית הרגל שיהו שם כל ישראל אלא שיכריז באותן הסביבות ולדעת ר' יהודה אינו כלום עד שיכריז בירושלם במעמד כל ישראל ולא עוד אלא שיהא מכריז ובא שלשה רגלים שמא נאנס בראשונים ולא עלה ואחר הרגל האחרון יהא המכריז מתעכב שבעת ימים שיהא שהות לבעל אבדה השומע הכרזת הגלימא לילך לביתו שלשה ימים לחפש בכליו ושלשה לחזרה ויכריז בשביעי כלומר שיאמר אבדה ממני גלימא בסימן פלוני ויש מפרשין ויכריז יום אחד מענין חפוש כלומר שילך שלשה ויחפש יום אחד ויחזור בשלשה ומביאין לו חבר ממה שאמרו בפסחים בעם הארץ שאין מכריזין על אבדתו ופירושו אין משתדלין להשיבה לו שהרי אינו נודע ממי היא עד שנדע אם היא מעם הארץ אם לאו:
6 אמר את האבדה כלומר שאמר אבדה ממני גלימא ולא אמר סימניה הרי זה לא יתן ושאלו בגמרא מאחר שפסקנו שאף המכריז פורט שם האבדה ר"ל שאינו אומר אבדה מצאתי שאפשר שלא יתעורר בעל האבדה על נסח זה אלא שהוא מכריז כלי פלוני מצאתי כגון גלימא מצאתי או טלית מצאתי וכיוצא באלו מה הוצרך לומר שאם לא נתן סימניה לא יתן ופרשו שאם לא אמר סימנין מובהקין דידה כלומר שלא נחזיר אלא בסימן מובהק ומכאן נראה שכתבו גדולי המחברים שאם בא בעל האבדה ונתן סימן שאינו מובהק אין מחזירין לו עד שיאמר סימן מובהק וזה תמה שהרי אף אם סימנין דרבנן מ"מ מדרבנן מחזירין ושמא הם מפרשים סימנין מן התורה ודוקא המובהקין ומ"מ אין הדברים נראין ושאר מפרשים כתבו במה שאמר ולא אמר סימן מובהק כלומר סימן הראוי להחזיר בו אבדה ולהוציא סימן חיוורי וסומקי וגדולי המפרשים פרשוה בשיש בה סימן מובהק ואינו מובהק שאין מחזירין אלא במובהק כמו שכתבנו למעלה ולא יראה כן:
7 והרמאי אע"פ שאמר סימניה לא יתן ופירשו גדולי המחברים לפי המשך שיטתם אע"פ שאמר סימן מובהק עד שיביא עדים שהיא שלו ושאר מפרשים פירשו אע"פ ואמר סימניה ר"ל הראויים להחזיר על פיהם עד שיתן סימן מובהק וכן עיקר:
8 זהו ביאור המשנה וכן הלכה אלא שנתחדשו בה בזמן הזה תנאים כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
9 זה שלא שאלו במשנה אלא שיעור שלשה ימים לא מפני שלא היו עולים לרגל אלא מרחוק שלשה שהרי לענין שאילת גשמים אמרו בחמשה עשר של יום אחרון של חג שהוא שבעה במרחשון כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת ונמצאת עלייתם מרחוק מהלך ט"ו יום אלא לא הטריחו באבדה יותר מדאי:
10 זה שבארנו במשנה ששלשה רגלים היה מכריז כך היה הדבר כל זמן שהיה בית המקדש קיים ורגל ראשון היה אומר ראשון כלומר גלימא מצאתי וזהו רגל ראשון כדי שלא יטריח את הבעלים לילך לביתם ולחזור ודיו שיחזור ברגל שני וברגל שני אומר גם כן שני ובשלישי אומר סתם כלומר גלימא מצאתי שמא יתחלף לו שלישי בשני ונמצא מטעהו ואחר רגל אחרון היה מכריז שבעה כמו שביארנו ואבן גבוהה היתה בירושלם וקורין לה אבן טועים ועליה היו מכריזין וכל מי שאבדה לו אבדה היה הולך לשם והעומד עליה מכריז וזה בא ונותן סימן ונוטל משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משרבו האנסים שהיו אומרים שהמציאות למלך התקינו שיהא מודיע לשכניו ולמיודעיו ודיו:
11 רמאין אלו שביארנו במשנה שאין מחזירין להם אלא בסימן מובהק דוקא במי שנודע בחזקת כך הא סתם בני אדם לא משרבו הרמאין התקינו שיהו מחזיקין כל אדם כרמאי עד שיביא עדים שאינו בחזקת כך:
12 תובע שבא לבית דין והביא עדים על טענתו והעידו הפך הדברים אם מצד עלגות לשונם אם מצד תחבולת החוקר אותם וחזרו בהם ואמרו שהם שכך הם מעידים ולא כמו שאמרו אלא שהיו טועים נאמנים ואין כאן חוזר ומגיד שסתם בעל דין אינו מביא עדים אלא לתועלתו והדברים מוכיחים שכך היו סבורים לומר ודוקא כשהדברים מראים שטעו והדבר שהטעה אותם ניכר לדיינים אמרו על אחד מן החכמים שבא לתבוע אבדה והזקיקוהו להביא עדים שאינו רמאי ובאו לפני בית דין ושאל הדיין יודעים אתם בזה שהוא רמאי ואמרו לו הן ואח"כ בא החכם ושאלם וכי רמאי אני ואמרו אנו אין מעידין שאתה רמאי אלא שאינך רמאי והכשירום לעדות זה ולא דנום כחוזרים ומגידים וכן כל כיוצא בזה:
13 המשנה השמינית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל ושאינו עושה ואוכל ימכר שנא' והשבותו לו ראה היאך תשיבהו לו אמר הר"ם עושה ואוכל לא שיעמיד כן לעולם אבל יש לו זמן קבוע דבר המצוי אם היתה בהמה גסה יטרח להטפל בה שנים עשר חדש וכמו כן התרנגולת ואם היא בהמה דקה כלומ' צאן וגדיים ועגלים של מרעה ואינם של מרבק ועיירים יטרח וישתמש בהם ויאכילם שלשה חדשים ואם היה הדבר המצוי אווזים של מים מיטפל בהם שלשים יום ואחר הזמנים האלה יקבל דמיהם על עצמו:
14 אמר המאירי כל דבר שהוא עושה ואוכל וכו' ר"ל שאם מצא אבדה ויש שהות גדולה לעלות לרגל או שהכריז ועדין לא יצאו לה בעלים אם הוא דבר שיש בו רוח חיים שהוא צריך להאכיל ולהוציא בו הוצאות כיצד יעשה אם היה דבר שעושה ואוכל יעשה בכדי הראוי ויאכל והמותר יחזיר לבעלים ופרשו בגמרא שלא הטריחו המוצא בכך אלא לזמן קצוב פרה וחמור לשנים עשר חדש ושאר בעלי חיים כפי הזמן הקצוב להם בגמ' ואחר אותו זמן ימכרנה ושאוכל ואינו עושה כגון עגלים וסייחים ימכור מיד שנא' והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו שלא יאכיל אבדה לעצמה עד שיתחייבו בעליה בכדי האבדה או בכדי קצתה ושמא תאמר והלא אף הבעלים היו מוציאין בה גם כן אפשר שיש להם בקרקעותיהם שאין צריכין להוציא בהם דמים ומה שאמרו גם כן בזו שימכור מיד לא לאלתר דוקא אלא לזמן קצוב כמו שיתבאר בגמרא:
15 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
16 זה שביארנו במשנה במה שאינו עושה ואוכל שמוכרו לשון הגמרא בזה שם דמיהן ומניחן ופירושו ששם דמיהן ומוכרן ומניח הדמים אצלו על הצד שיתבאר ולא נאמר לשון שם דמיהם אלא להזהירו שלא ימכרנו בזול ויש מפרשים שם דמיהם ומעמיד מעותיו אצלו כלומר שהוא שם כמה שוה והוא לוקחה לעצמו ואינו צריך להוציא המעות מרשותו אלא מניחן וכשיבאו הבעלים נותן להם את דמיהם וגדולי המחברים פרשו שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושל בעלים בשתפות כדין כל השם בהמה מחברו וגדולי המפרשים מביאין ראיה לדבריהם שהרי שנינו שמין פרה וחמור וכל דבר שעושה ואוכל למחצה שכר והילכך כל שיוכל להחזיר אבדה לבעלים יחזיר אלא שאין נראה לי לפרש בזו כן שהרי לשון זה בעצמו נאמר למטה בתפילין כמו שיתבאר:
17 מצא עגלים וסייחים שיעדנו במשנה לבאר בגמ' זמן קצוב למכירתן שלשה חדשים הם ר"ל שמיטפל בהם שלשה חדשים ואח"כ מוכרן ודוקא בשל רעי ר"ל שרועים במרעה רוב היום ואין צריך להוצאה מרבה אבל של פטם שהוא מפטמה על אבוסה שלשים יום אווזים ותרנגולים גדולים שלשים קטנים וכן כל דבר שטפולו מרבה משכרו שלשה ימים מכאן ואילך מוכרן ותרנגולת הואיל ומאכילה מביציה דינה כבהמה גסה לטיפול שנים עשר חדש:
18 מכירה זו גדולי המחברים כתבו שהיא בבית דין וכן כתבוה גדולי הפוסקים בהלכותיהם בלשון התלמוד וכן כתבו גדולי המחברים שכל שמיטפל בה קודם שימכרנה שבודאי הוא נוטל מן הבעלים שנוטל בלא שבועה והדברים נראין:
19 המשנה התשיעית והכונה בה גם כן בביאור החלק הרביעי ואמר על זה מה יהא בדמים ר' טרפון אומר ישתמש בהם לפיכך אם אבדו חייב באחריותן ר' עקיבא אומר לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן אמר הר"ם והלכה כר' טרפון בדמי אבדה כמו שזכר בכאן אבל מעות אבדה עצמה לא ישתמש בהן כלל:
20 אמר המאירי מה יהא בדמים כלומר אלו שהם בדין מכירה ומכרן כדין הפסוק להן רשאי המוצא להשתמש בהן או לא אלא שיעמידם צרורים ומונחים תחת הקרקע ר' טרפון אומר ישתמש בהן שמאחר שטרח בהם התירו לו בכך ומתוך שהוא רשאי להשתמש בהם אף הוא חייב באחריותן אם אבדו ואפילו לא נשתמש בהן שמ"מ נעשה שואל עליהם אחר שהורשה להשתמש בהם ר' עקיבא אומר לא ישתמש בהם ולפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן ומפרש בגמרא דוקא באונסין כלומר שלא נעשה שואל עליהם להתחייב באונסין ומ"מ בגנבה ואבדה מיהא חייב שכל שומר אבדה כשומר שכר הוא מצד שנפטר בכך מליתן פרוטה לעני שכל העוסק במצוה פטור מן המצוה וזה שאמר אבדו פירושו אבדה שמצד אונס כגון שטבעה ספינתו בים או נגנבו בליסטים מזויין שכל אלו דינם כאונסין:
21 זהו ביאור המשנה והלכה כר' טרפון ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא: