מקור בבא מציעא כ״ו
1 דִּשְׁתִיךְ טְפֵי.
2 בְּכוֹתֶל חָדָשׁ, מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ – שֶׁלּוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים – שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
3 אָמַר רַב אָשֵׁי: סַכִּינָא בָּתַר קַתָּא, וְכִיסָא בָּתַר שִׁנְצֵיהּ.
4 וְאֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ – שֶׁלּוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים – שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְלֶחְזֵי, אִי קַתָּא לְגָאו אִי קַתָּא לְבַר! אִי שִׁנְצֵיהּ לְגָאו אִי שִׁנְצֵיהּ לְבַר! מַתְנִיתִין בְּאוּדְרָא וּנְסָכָא.
5 תָּנָא: אִם הָיָה כּוֹתֶל מְמוּלָּא מֵהֶן – חוֹלְקִין. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דִּמְשַׁפַּע בְּחַד גִּיסָא, מַהוּ דְּתֵימָא: אִשְׁתְּפוֹכֵי אִישְׁתְּפוּךְ, קָא מַשְׁמַע לַן.
6 אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים, אֲפִילּוּ מָצָא בְּתוֹךְ הַבַּיִת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאַמַּאי? לֵיזִיל בָּתַר בָּתְרָא.
7 מִי לָא תְּנַן: מָעוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ לִפְנֵי סוֹחֲרֵי בְּהֵמָה – לְעוֹלָם מַעֲשֵׂר, בְּהַר הַבַּיִת – חוּלִּין;
8 וּבִירוּשָׁלַיִם, בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה – חוּלִּין. בִּשְׁעַת הָרֶגֶל – הַכֹּל מַעֲשֵׂר.
9 וְאָמַר רַב שְׁמַעְיָה בַּר זְעֵירָא: מַאי טַעְמָא? הוֹאִיל וְשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם עֲשׂוּיִן לְהִתְכַּבֵּד בְּכׇל יוֹם. אַלְמָא אָמְרִינַן קַמָּאֵי קַמָּאֵי אֲזַלוּ, וְהָנֵי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ. הָכָא נָמֵי: קַמָּא קַמָּא אֲזַל, וְהָנֵי דְּבָתְרָא הוּא!
10 אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: כְּגוֹן שֶׁעֲשָׂאוֹ פּוּנְדָּק לִשְׁלֹשָׁה יִשְׂרָאֵל.
11 שְׁמַע מִינַּהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל!
12 אֶלָּא אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא בַּר יַעֲקֹב: כְּגוֹן שֶׁעֲשָׂאוֹ פּוּנְדָּק לִשְׁלֹשָׁה נָכְרִים.
13 רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֲפִילּוּ תֵּימָא לִשְׁלֹשָׁה יִשְׂרָאֵל, מַאי טַעְמָא? הָהוּא דִּנְפַל מִינֵּיהּ מִיָּאַשׁ, מֵימָר אָמַר: מִכְּדֵי אִינִישׁ אַחֲרִינָא לָא הֲוָה בַּהֲדַי אֶלָּא הָנֵי, אֲמַרִי קַמַּיְיהוּ כַּמָּה זִמְנֵי לַיהְדְּרוּ לִי, וְלָא אַהְדַּרוּ לִי, וְהַשְׁתָּא לַיהְדְּרוּ?! אִי דַּעְתַּיְיהוּ לְאַהְדּוֹרַהּ אַהְדְּרוּהָ נִיהֲלִי, וְהַאי דְּלָא אַהְדְּרוּהָ לִי בְּדַעְתַּיְיהוּ לְמִיגְזְלַהּ.
14 וְאַזְדָּא רַב נַחְמָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: רָאָה סֶלַע
15 שֶׁנָּפַל מִשְּׁנַיִם חַיָּיב לְהַחְזִיר. מַאי טַעְמָא? הָהוּא דִּנְפַל מִינֵּיהּ לָא מִיָּאַשׁ, מֵימָר אָמַר: מִכְּדֵי אִינִישׁ אַחֲרִינָא לָא הֲוָה בַּהֲדַאי אֶלָּא הַאי, נָקֵיטְנָא לֵיהּ וְאָמֵינָא לֵיהּ: אַנְתְּ הוּא דִּשְׁקַלְתֵּיהּ.
16 בִּשְׁלֹשָׁה אֵינוֹ חַיָּיב לְהַחְזִיר. מַאי טַעְמָא? הָהוּא דִּנְפַל מִינֵּיהּ וַדַּאי מִיָּאַשׁ, מֵימָר אָמַר: מִכְּדֵי תְּרֵי הֲווֹ בַּהֲדַאי, אִי נָקֵיטְנָא לְהַאי אָמַר: ״לָא שְׁקַלְתֵּיהּ״, וְאִי נָקֵיטְנָא לְהַאי אָמַר: ״לָא שְׁקַלְתֵּיהּ״.
17 אָמַר רָבָא: הַאי דְּאָמְרַתְּ בִּשְׁלֹשָׁה אֵינוֹ חַיָּיב לְהַחְזִיר – לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה לְכׇל חַד וְחַד, אֲבָל אִית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה לְכׇל חַד וְחַד – חַיָּיב לְהַחְזִיר. מַאי טַעְמָא? אֵימוֹר שׁוּתָּפֵי נִינְהוּ וְלָא מִיָּאֲשׁוּ.
18 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: אַף עַל גַּב דְּלֵית בֵּיהּ אֶלָּא שָׁוֶה שְׁתֵּי פְרוּטוֹת – חַיָּיב לְהַחְזִיר, מַאי טַעְמָא? אֵימוֹר שׁוּתָּפֵי נִינְהוּ וְחַד מִנַּיְיהוּ אַחוֹלֵי אַחֲלֵיהּ לִמְנָתֵיהּ גַּבֵּי חַבְרֵיהּ.
19 וְאָמַר רָבָא: רָאָה סֶלַע שֶׁנָּפְלָה, נְטָלָהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ עַל מְנָת לְגוֹזְלָהּ – עוֹבֵר בְּכוּלָּן: מִשּׁוּם ״לֹא תִגְזוֹל״, וּמִשּׁוּם ״הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם״, וּמִשּׁוּם ״לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם״. וְאַף עַל גַּב דַּחֲזָרָה דְּאַהְדְּרַהּ לְאַחַר יֵאוּשׁ, מַתָּנָה הוּא דְּיָהֵיב לֵיהּ, וְאִיסּוּרָא דַּעֲבַד – עֲבַד.
20 נְטָלָהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ עַל מְנָת לְהַחְזִירָהּ, וּלְאַחַר יֵאוּשׁ נִתְכַּוֵּין לְגוֹזְלָהּ – עוֹבֵר מִשּׁוּם ״הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם״.
21 הִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וּנְטָלָהּ, אֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא מִשּׁוּם ״לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם״ בִּלְבָד.
22 אָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּחָזֵי דִּנְפוּל זוּזֵי מֵחַבְרֵיהּ בֵּי חָלָתָא וְאַשְׁכְּחֵיהּ וְשַׁקְלֵיהּ – לָא מִיחַיַּיב לְאַהְדּוֹרֵי לֵיהּ, מַאי טַעְמָא? הָהוּא דִּנְפַל מִינֵּיהּ מִיָּאַשׁ הוּא. אַף עַל גַּב דְּחַזְיֵיהּ דְּאַיְיתִי אַרְבְּלָא וְקָא מְרַבֵּל, מֵימָר אָמַר: כִּי הֵיכִי דִּנְפוּל מִינַּאי דִּידִי הָכִי נְפוּל מֵאִינִישׁ אַחֲרִינָא וּמַשְׁכַּחְנָא מִידֵּי.
23 מַתְנִי׳ מָצָא בַּחֲנוּת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַתֵּיבָה וְלַחֶנְוָנִי – שֶׁל חֶנְוָנִי. לִפְנֵי שׁוּלְחָנִי – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַכִּסֵּא וְלַשּׁוּלְחָנִי – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל שׁוּלְחָנִי.
24 הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מֵחֲבֵירוֹ, אוֹ שֶׁשִּׁילַּח לוֹ חֲבֵירוֹ פֵּירוֹת, וּמָצָא בָּהֶן מָעוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אִם הָיוּ צְרוּרִין – נוֹטֵל וּמַכְרִיז.
25 גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲפִילּוּ מוּנָּחִין עַל גַּבֵּי שׁוּלְחָן.
26 תְּנַן: לִפְנֵי שׁוּלְחָנִי – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. הָא, עַל גַּבֵּי שׁוּלְחָן – דְּשׁוּלְחָנִי! אֵימָא סֵיפָא: בֵּין הַכִּסֵּא וְלַשּׁוּלְחָנִי – שֶׁל שׁוּלְחָנִי! הָא, עַל גַּבֵּי שׁוּלְחָן שֶׁלּוֹ. אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ.
27 וְרַבִּי אֶלְעָזָר, הָא מְנָא לֵיהּ? אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ. מַאי אִרְיָא דְּתָנֵי ״בֵּין הַכִּסֵּא לַשּׁוּלְחָנִי שֶׁל שׁוּלְחָנִי״? לִיתְנֵי ״עַל שׁוּלְחָן״, אִי נָמֵי: ״מָצָא בַּשּׁוּלְחָנוּת״ כִּדְקָתָנֵי רֵישָׁא ״מָצָא בַּחֲנוּת שֶׁלּוֹ״. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: אֲפִילּוּ מוּנָּחִין עַל גַּבֵּי שׁוּלְחָן – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
28 הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מֵחֲבֵירוֹ וְכוּ׳. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא
פירוש מאירי על בבא מציעא כ״ו
1 כבר ידעת על מעשר שני שאינו נאכל אלא בירושלם ורוב ישראל היו מחללין אותו על כספים ומביאין המעות לירושלם בעלייתם לרגל ומוציאים אותם לשם ומתוך כך מעות שנמצאו בירושלם במקום סחורת הבהמות כלן מעשר וצריך להוציאם ולאכלם בקדשת מעשר שחזקת רוב העם מביאין מעות מעשר שני ולוקחים בהמות שרגילין היו להוציא רוב הוצאות מעשר שני לבהמות ואוכלין אותם שלמים ואפילו שלא בשעת הרגל אנו דנין כן שחזקתו אינו שוהה עד שיוציא את כלן ונותנן לאוהביו או לעניים שבירושלם ולוקחין מהם בהמות שרוב לוקחי בהמות ממעות חולין לא היו לוקחים אותם בירושלם ורוב אותם שלוקחים בירושלם ממעות מעשר לוקחים ומעות אלו אומרים מספק נפלו ללוקחים ולא באו ליד המוכרים שנאמר כבר יצאו לחולין ויש מפרשים אותה בשנמצאו צרורים ואין צרך בכך שמ"מ אף במפזרים מחמירין בה מן הספק ובהר הבית חולין אפילו בשעת הרגל חזקתם מתרומת הלשכה היו שהרי אדם אחר לא היה יכול ליכנס לשם במקלו ואפנדתו ומאחר שמן הלשכה היו ודאי כבר נתחללו שכך אמרו בתלמוד המערב שבשקלים חזקה אין הכהן מוציא מעות מן הלשכה עד שיהיו מחוללים על הבהמה או שמא לא נחוש שהוציאו עדין מכיסיהם מעות מעשר ומקודם הרגל נפלו לשם:
2 בירושלם ר"ל בשאר מקומות שלא במקום סחורת הבהמות בשעת הרגל מעשר ואין אומרין מקודם לרגל נפלו שהרי שווקי ירושלם עשויין להתכבד בכל יום מה שאין כן בהר הבית ואלו היו שם מקודם לרגל כבר מצאום מכבדי השווקים הא שלא בשעת הרגל חולין שרוב מעות העיר חולין הם וכן אין אומרים משעת הרגל נשארו הואיל ושווקיה עשויין להתכבד בכל יום:
3 שנים שהיו הולכים ונפל סלע לאחד מהם ובא אחד שראה שנפל סלע זה מבין שניהם ונטלו חייב להחזיר שזה שנפל לו הסלע אע"פ שמשער שחבירו מצאה והואיל ולא החזירה היה לו להתיאש מיד כלך לדרך זו שהרי מ"מ הואיל ומשער בודאי שחברו מצאה הרי הוא חושב לומר לו בבריא אתה מצאתה שהרי לא היה אחר בינינו ואע"פ שביד חברו לכפור מ"מ סומך הוא על מה שאומר לו בדומה לבריא אתה מצאתה שלא יעיז לכפור ולא עוד אלא שגאוני ספרד כתבו שביד זה להשביעו היסת וגורסין בכאן משבענא ליה ואע"פ שאין שבועה בטענת שמא אלא באותן השנויים במשנה בזו דומה לבריא הוא כמו שבארנו וכל שכן שיש רגלים לדבר דומה לבריא הוא והביאו ראיה לדבריהם משמועת פרק האיש מקדש והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' למה שפירשו שם גדולי הפוסקים שאע"פ שאין הלוה טוען בבריא לשלוחים לא נתתם למלוה הוא משביעם היסת ומ"מ יש לנו שם פירוש אחר שאין משם ראיה כלל כמו שיתבאר במקומו:
4 נפל לאחד משלשה גדולי המפרשים נוטים לפסוק שאינו חייב להחזיר הואיל ומשער שאחד מחבריו מצא ואינו מחזיר לשעתו ואף הוא אינו סומך על תביעתו לאחד מהם שהרי אף לבו נוקפו לאיזה מהם יתבענה מתיאש מיד וכשמצאה זה ביאוש בעלים מצאה ומ"מ יש פוסקים כרבא שאף משלשה חייב להחזיר שמא אותם השלשה שותפים הם ונאמן כל אחד על חברו וסומך לבו עליהם ואינו מתיאש ולא סוף דבר שהם בממון זה שוה פרוטה לכל אחד מן השלשה אלא אף בשתי פרוטות שמא אחד מחל חלקו לחבריו ונמצאו לשנים ואין לבו על חברו השותף שנאמן הוא עליו וכן אין לבו על השלישי שהרי את שלו מחל היאך יכפור בה וכן אף בפרוטה שמא מחלו השנים לאחד ומאחר שמחלו אין לבו עליהם שיכפורו ואינו מתיאש ומ"מ אם יודע לזה שלא היו שותפים כגון שראהו מתאונן על אבדתו בפני חבריו כל שמשלשה מיהא זכה לדברי הכל:
5 מי שראה חברו שנפל לו סלע ונטלו תכף לנפילתו בכדי שלא היה לו לזה למשמש בכיסו והיתה נטילתו על מנת לגזלה הרי שנטלה קודם יאוש ועל דעת שיגזול הרי זה עובר על בל תגזול שהרי זה גזלה היא הואיל וידע את בעליה והכיר שלא נתיאש ונטלה על דעת גזלה וכן על השב תשיבם הואיל ומ"מ אבדה היא וכן על לא תוכל להתעלם שהרי מ"מ כבר העלים עיניו מכונת החזרתה ומ"מ אם החזירה קודם יאוש יצא ידי כלם למפרע ואם לאחר יאוש יצא מיהא ידי בל תגזול שהרי קיים והשיב ויש שגורסין שאף אם השיבה לאחר יאוש כבר עבר מ"מ ואין זה אלא מתנה ואין הדברים נראין וגדולי המפרשים מחקו גירסא זו מן הספרים ואע"פ שאפשר לתקנה כגון שהחזירה שלא לדעת ואבדה ברשות בעלים שנפטר מהשבת אבדה ולא מהשבת גזלה כמו שאמרו הכל צריכים דעת חוץ מהשבת אבדה מ"מ אין צרך בכך:
6 נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכון לגזלה ולעכבה בידו עובר משום השב תשיבם הואיל ולא השיבה קודם יאוש אבל בל תגזול אין כאן שהרי בשעת נטילה אין בה כונת גזלה ולא עוד אלא שלא נתכון לגזול אלא לאחר יאוש אבל השב תשיבם עבר שהוא חייב בו תכף לידיעתו וכבר ידע ומ"מ אף בלא תוכל להתעלם עובר שכבר העלים עיניו מהחזרתה ולעולם כל שהוא בהשב תשיבם לא תוכל להתעלם נכלל בתוכו ויש חולקין לומר שאין כאן לא תוכל להתעלם הואיל ובשעת הגבהה נטלה על דעת החזרה:
7 ראה שנפלה והמתין מלנטלה עד לאחר יאוש והוא שיעור משמוש בכיס ונטלה לאחר יאוש אין כאן בל תגזול שהרי יש כאן יאוש בשעת נטילה ולא השב תשיבם שהרי קנאה אלא עבר על לא תוכל להתעלם שהרי התעלם שלא להגביהה בשעת חיוב החזרה ויש בשמועה זו חבלי קושיות ואין צרך בהם כלל:
8 ראה לחברו שנפל לו סלע במקום שמציאתו רחוקה כגון בין החולות והדומה לזה ובא זה ומצאה קנאה ואפילו ראהו משתדל בחפושה ומביא כברה וכובר בודאי כבר נתיאש אלא שמתיגע במקרה כלומר שמא אמצא בתוכה דברים אחרים ויצא הפסדי בשכרי:
9 המשנה החמישית ואף היא מענין החלק הראשון הלוקח פירות מחברו או ששלח לו חברו פירות ומצא בתוכן מעות הרי אלו שלו ואם היו צרורין נוטל ומכריז אמר הר"ם ואמרו מצא בתוכן מעות הרי אלו שלו אין זה אלא כשיהיו אותן הפירות מאיש שאסף אותם הפירות וכל הצריך להם בידיו ומקרקע שלו וידוע שהוא שלו ולכן חייב להכריז:
10 אמר המאירי הלוקח פירות מחברו או ששלח לו חברו פירות ומצא בתוכן מעות הרי אלו שלו ופרשוה בגמ' שלקחן מן התגר שיש לדון בו שאף הוא לקחן על דרך זה מאחרים ואחרים מאחרים וכבר נתיאשו ואין כאן לדון אחר אחרון שאין אדם עשוי לפשפש מציאה בין הפירות אבל לקחן מבעל הבית חייב להחזיר ודאי שלו הם ומ"מ דוקא הבעל הבית שאינו שוכר פועלים בלקוט פירותיו ודישתן ותקונם אלא שנעשה על ידי עצמו ועבדיו ושפחותיו הכנעניים שכל שבידם שלו הא בעל הבית העשוי לשכור פועלים אף בזה זכה המוצא שהרי יש לתלות באחד מן הפועלים ויש כאן יאוש ואם היו צרורים נוטל ומכריז על כל פנים כל שיש סימן אין יאוש:
11 זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר שלא בארנוהו: