מגילה ב׳ א:ז׳-ח׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

מגילה ב׳ ע״ב »

7 רש"י פתח ↗

אלא פשיטא אינהו תקון - וכיון דאינהו תקון ודאי רמזינהו במגילת אסתר היינו דמיבעיא לן היכא רמיזא ומנלן:

7 מגילת אסתר על ספר המצוות פתח ↗

ובעיני יפלא כי הכניס במצות דרבנן ג נסוך המים, ואנא בעניותי בקשתיהו ולא מצאתיהו מוזכר בגמרא שיהא דרבנן. וכן כתבו ג"כ התוס' בזבחים סוף פרק השוחט ומעלה דף ק"י דנסוך המים הוי דאורייתא. ואי משום דבריש פ"ק דתענית דף ב' ובשבת ריש פרק הבונה דף ק"ג: נקט לשון רמז דקאמר התם תניא רבי יהודה ב"ב אומר נאמר בשני ונסכיהם ונאמר בששי ונסכיה ונאמר בשביעי כמשפטם הרי מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן מים מכאן רמז לנסוך המים מן התורה, ועל זה חשב כי הוא מדרבנן שאם לא כן הוה ליה לגמרא לומר מכאן לנסוך המים מן התורה. אין מכאן ראיה כלל שהרי לשון רמז משמע אף בהיות המצוה דאורייתא, שכן אמר בריש פרק ראשון דמכות דף ב': אמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין והנה הוא מן התורה. ובריש מגילה דף ב' שאלו מגילה נקראת בי"א בי"ב היכא רמיזא ופירושו היכא רמיזא שהיה דעת מתקני המגילה כך, הרי כי לשון רמז משמע כי הוא דעת נותן התורה והמצוה. ושמא לא הביא זה המאמר דנסוך המים רק משום סופו שאמר אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות ועליהן אמר שהדבר ידוע בגמרא שאינן אלא מדרבנן. והרב כתב בפירוש המשניות בסוכה סוף פרק לולב וערבה כי נסוך המים הלכה למשה מסיני ויש לו רמזים נסתרים בתורה. וקשה בעיני איך קרא לנסוך המים הלכה למשה מסיני לפי כללו שכתב בהקדמת זרעים וז"ל ועל כל דבר שאין לו רמז במקרא ואינו נקשר בו ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברא עליו לבדו נאמר הלכה למשה מסיני עכ"ל. וא"כ מאחר שלנסוך המים יש רמז בתורה לא היה לו לקרותו הלכה למשה מסיני רק היה לו לומר כי הוא מן התורה. וגם בריש פרק לולב וערבה דף מ"ד אמר בגמרא עשר נטיעות ערבה ונסוך המים הלכה למשה מסיני וקשה בזה אל כללו. ולפי דעתי שלכן האריך בלשונו שם בפי' המשנה לכתוב שנסוך המים הוא הלכה למשה מסיני ויש לו רמזים נסתרים בתורה לומר שמאחר שהרמזים ההם נסתרים יקרא הלכה למשה מסיני. ומה שכתב בהקדמת זרעים כי כשיהיה לו רמז בתורה לא יקרא הלכה למשה מסיני, היינו כשאותו הרמז אינו נסתר. והנני כותב לך כונתו בקצור על ענין זה למען תשכיל. אמר שם בהקדמתו כי גם שכל התורה קבלנו פירושה ממשה רבינו וכלה היא הלכה למרע"ה, לא נאמר הלכה למשה מסיני רק על אותם המצות שאין בהם רמז בתורה ולא נוכל להוציאם מדרך סברא כגון לוג שמן לתודה ורביעית יין לנזיר, י"א יום שבין נדה לנדה, ואחרים שהביא שם, שעל כלם לא מצאנו לעולם שחקרו בהן סברות או שהביאו עליהן ראיות אלא לקחום מפי משה כמו שצוה אותם הקב"ה, אבל בהיות בהם רמז בתורה או שנוכל להוציא אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברא לא נאמר היותם הלכה למשה מסיני כי אם היותם תורה. ואל תטעה במה שאמרו בפ"ק דסוכה דף ה': שיעורים הלכה למשה מסיני והרי הם נרמזים בפסוק ארץ חטה ושעורה, שהרי הקשוהו שם ואמר שיעורין דאורייתא נינהו דכתיב ארץ חטה ושעורה ואמר רב חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר חטה לבית המנוגע וכו' ותירצו הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ופי' זה הוא כי אין לשיעורין עיקר להוציא אותם ממנו בדרך הסברא ואין להם רמז בכל התורה אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן כדי שיהא נודע ונזכר ואינו מענין הכתוב, וזה ענין מה שאמרו קרא אסמכתא בעלמא בכל מקום שיזכירוהו, ע"כ כוונתו. והנה כתבתיה לך גם כי לא היית צריך לכל זה כאן מ"מ העליתיה בספרי כי טובה היא לגלות לך דרך מדרכי הגמרא.

7 זוהר הרקיע פתח ↗

המשורר ז"ל למד מבה"ג ז"ל שהוא מונה ולא יבואו לראות כבלע את הקדש במנין הלאוין אבל הרמב"ם ז"ל חלק על הגאון ז"ל ואמר שזו אינה מצוה נוהגת לדורות ולפיכך אינה מן המנין והביא ראיה מדברי רז"ל שאמרו בסנהדרין פ"א הגונב את הקסוה היכא רמיזא דכתיב ולא יבואו לראות כבלע את הקדש וממה שהוציאו בלשון רמז יראה שאין זה פשטוה דקרא אלא בלויים הכתוב מדבר במדבר, ועוד נתחזק הרז"ל בזה שאלו היה מן התורה היה מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים והרמב"ן ז"ל קיים דברי הגאון ז"ל ואע"פ שהתלמוד אומר היכא רמיזא לא יחייב זה שהיא אסמכתא שהרי מצינו שבדברים שהם מן התורה נאמר בלשון רמז אמר רמז לטבול יום שאם עבד חלל מנין והוכיח הרז"ל שהוא מן התורה שהרי הוא מאותן שבמיתה וכן אמרו רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין וייחוד דבת ישראל אמרו בגמ' ע"ז שהוא מן התורה ואמר רמז לייחוד מן התורה מנין אלו הזכיר הרז"ל ואני מצאתי גם כן רמז לקבורה מן התורה מנין והיא מצות עשה נמנית ובלשון היכא רמיזא ג"כ מצאתי בפ"ק דמגילה בענין מגילה נקראת בי"א בי"ב וכו' שאמר היכא רמיזא ולפי מה שאמר שם הוא מעקר תקנה ולא אסמכתא בכתובים ההם ואע"פ שיום הכניסה היא אסמכתא שהרי תקנת שני וחמישי היא מתקנת עזרא שהיה אחר מרדכי ואסתר ומסדר המשנה סמכה אל הכתובים כמו שנזכר בירושלמי, אבל זמנים הרבה תקנו להם חכמים מעקר התקנה הם אם כן אין ראיה מאמרם היכא רמיזא שהיא אסמכתא. וגם מה שאמר הרז"ל שאינו מחוייב מיתה בידי שמים ויראה מדבריו שאם היה מהם היה ראוי למנותו השיב עליו הרמב"ן ז"ל שאם אינו ממחוייבי בידי שמים הוא חייב מיתה בידי אדם שהוא חמור יותר שהרי שנינו הגונב את הקסוה קנאין פוגעין בו אבל באמת חייב מיתה בידי שמים הוא גם כן שהרי אמרו בגמ' סנהדרין דליכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה וכהן ששימש בטומאה ומי שלקה ושנה וגונב את הקסוה ובועל ארמית כלן מחוייבי מיתה בידי שמים משום הכי קטלינן להו והוא בכלל ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו שהגנבה והגזל בליעה נקראו שנ' חיל בלע ויקיאנו וכאלו אמר הבולע והגונב כלי קדש יומת ונתקיימו דברי בה"ג ז"ל. ופי' לא יתגלע מענין ולפני התגלע הריב נטוש כלומר זר לא יתגלה לראות כלי הקדש בעת יכסום הלוים. וכן בכלל זה שלא יגנוב אותם. ויש בענין זה לאו לדורות שלא יתעצלו משמירת המקדש כמו שיש מצות עשה בשמירתו כמו שכתב במצות עשה כן יש לאו בביטול שמירתו. ולשון מכילתא ושמרו את משמרת אהל מועד אין לי אלא בעשה בלא תעשה מנין ת"ל ושמרתם את משמרת הקדש. וכן יש אזהרה נמנית לאו דאל יבוא בכל עת אל הקדש. ואמר בספרא בכל עת זה יום הכפורים, אל הקדש לרבות כל שאר ימות השנה, מבית לפרכת להזהיר על כל הבית. שלא בשעת עבודה. יכול על כל הבית במיתה ת"ל אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות הא כיצד אל פני הכפורת במיתה ועל כל שאר הבית באזהרה וכן בגמ' מנחות בביאור אמרו על ההיכל בארבעים וגם בזה יש שאלה למה אינן נמנות בשתים אחר שהן חלוקין בעונשין זה במיתה וזה באזהרה:

8 רא"ש פתח ↗

גמ' היכא רמיזא אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן אמר קרא לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם זמנים הרבה תקנו להם חכמים ואימא זמנים טובא זמניהם דומיא דזמנם מה זמנם תרי אף זמניהם תרי ואימא תריסר ותליסר אמר רב שמואל בר יצחק שלשה עשר זמן קהלה לכל היא פרש"י שנקהלו לעמוד על נפשם ולכך לא צריך קרא ולא נהירא דנהי דנקהלו בו ביום כיון שקבעו הקריאה בי"ד ובחמשה עשר מנא לן שיכולין לקרות בו ועוד דלא זמן המלחמה גורמת הקריאה אלא זמן המנוחה כדכתיב כימים אשר נחו בהם היהודים וגו'. ונראה לר"י דסוגית גמרא דידן כעין הירושלמי הל' א דפריך התם על שנויא דכימים אשר נחו ואימא י"ב י"ג כנגד י"ד וט"ו ומשני רבי חלבו י"ג זמן מלחמה היא והוא מוכיח על עצמו שאין נייחא. פירוש ליכא לרבויי דלא הוו כימים אשר נחו בהם. אלא מעתה לא יקראו בו. לפניו ולאחריו קורין בו אין קורין והכי נמי איכא לפרושי סוגיא דידן זמן קהלה פי' זמן מלחמה וליכא לרבויי מכימים אשר נחו בהם ולא מזמניהם דמשמע זמנים אחרים דומיא דאלו זמנים דהוה בהו נייחא ולא צריך קרא לרבויי דמכל מקום קורא ולא צריך קרא דמק"ו אתי כדאיתא בירושלמי. ולא נהירא לרבינו תם דהוה ליה למימר זמן מלחמה הוא ועוד קשיא ליה האי דקאמר ולא צריך קרא לרבויי דאין דרך הש"ס לסתור דבריו כיון שלא הוזכר הקל וחומר בגמרא דידן ופירש רבינו תם זמן קהלה לכל היא שהכל מתאספין לתענית אסתר ובאים בני הכפרים לעיירות לומר סליחות ותחנונים לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים. וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם בעמלק דכתיב ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה ודרשינן במסכת תענית מכאן לתענית צבור שצריך שלשה מכאן נראה לרבינו תם סעד לתענית אסתר שאנו עושין כמו שעשו בימי מרדכי ואסתר כשנקהלו היהודים לעמוד על נפשם ולא מצינו לו סמך בשום מקום אלא בכאן ומה שאנו מקדימין התענית ליום חמישי היכא שחל פורים להיות במוצאי שבת ולא עבדינן ליה בערב שבת נמצא בתשובת הגאונים לפי שרגילין בתענית להרבות בסליחות ובתחנונים ולא יתכן לעשות כן בערב שבת לפי שלא יוכלו לטרוח לכבוד השבת ובמסכת סופרים פי"ז הל' ד איתא שרבותינו שבמערב מתענין באדר שלשה תעניות של אסתר אע"פ שאותן היו בניסן לא היו רוצים להתענות בניסן שנגאלו בו אבותינו והוקם המשכן: ואימא שיתסר ושיבסר אמר קרא ולא יעבור. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן זו דברי רבי עקיבא סתימתאה אבל חכמים אומרים בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה כלומר הואיל ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה כדי לחלק להם מעות פורים ביום קריאתה לפיכך אין קורין אלא בזמנה שאם יקראו אותה קודם זמנה יחלקו להם מעות פורים ביום קריאתה כדאמרינן לקמן מגילה דף ד: גובין בו ביום ומחלקין בו ביום ומוציאין המעות קודם י"ד ולא יהיה להם במה לשמוח בפורים ואמרינן לקמן מגילה דף ה' אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה והא דאמרינן בזמן הזה לפי שמצויין רוב עניים ויש שגורסי' הואיל ומסתכנין בה כלומר באותו הזמן שהיו ישראל יכולין להעמיד בדתותיהם ואין באין לידי סכנה היו קורין י"א י"ב י"ג אבל בזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה שהוא י"ד וט"ו וכן הלכתא: כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין אותה בחמשה עשר. מנא לן אמר רבא דאמר קרא על כן היהודים הפרזים וגו' מדפרזים בארבעה עשר מוקפין חומה בחמשה עשר ושושן אע"פ שאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו מ"ט הואיל ונעשה בו נס והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלשה עשר בו בארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר בו וגו' אריב"ל כרך וכל הסמוך לו אע"פ שאינה נראה עמו כגון שיושבת העיר בנחל או כל הנראה עמו אע"פ שלא סמך לו כגון שיושבת בראש ההר נידון ככרך וקורין בט"ו ועד כמה לעיל מגילה דף ב ע"ב א"ר ירמיה מיל:

8 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: דבר זה נלמד ממה שאמר קרא הכתוב: "לקים את ימי הפרים האלה בזמניהם" אסתר ט, לא, שמן המלה "זמניהם" משמע כי זמנים הרבה תקנו להם, ולא שני ימים בלבד.

8 אור חדש פתח ↗

"ככתבם וכזמנם". פירוש "ככתבם" דהיינו יום י"ד ויום ט"ו, זה נקרא "ככתבם". "וכזמנם" דבר זה מה שמקדימין אנשי כפרים ליום הכניסה, וזה נקרא "כזמנם". וכן דרשו רז"ל מגילה ב. "בזמניהם" להלן פסוק לא, זמנים הרבה תקנו* להם. ולפי פשוטו היה נראה פירוש "וכזמנם" שאם הוא שנה מעוברת, יש לעשות פורים באדר השני. וכך משמע "בזמנם", כמו הזמן שהוא ראוי אל פורים, כי פורים ראוי שיהיה בסוף החדשים, והוא זמן של פורים, כמו שהתבאר למעלה. ולפיכך אדר השני, שהוא סוף החדשים, ראוי לפורים, ולא אדר* הראשון. אבל רז"ל למדו זה ממקום אחר, לכך דרשו "כזמנם" למה שאמרנו.

1 אֶלָּא פְּשִׁיטָא כּוּלְּהוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה תַּקִּינוּ. הֵיכָא רְמִיזָא?

2 אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר קְרָא: ״לְקַיֵּים אֵת יְמֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם״, זְמַנִּים הַרְבֵּה תִּקְּנוּ לָהֶם.

7 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אלא פשיטא פשוט שעלינו לומר כי הימים הללו כולהו כולם אנשי כנסת גדולה תקינו תיקנו אותם ולכן יש לשאול: היכא רמיזא היכן רמוז הדבר? שהרי במגילה, שהיא תקנת אנשי כנסת הגדולה, נאמר רק ארבעה עשר וחמישה עשר ולא יותר.

7 פני יהושע על מגילה פתח ↗

שם כפרים ועיירות גדולות קורין בי"ד אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. לפי לשון המשנה משמע דהכי קאמר דכפרים נמי תחילת דינן לפי מה שתקנו אנשי כנסת הגדולה היה להם לקרות בי"ד כמו עיירות אלא שחכמים שאח"כ תיקנו שיקדמו ליום הכניסה ע"פ הרמז שמצאו במגילה שהרשות להוסיף שני ימים וכן מבואר בירושלמי משום דיום הכניסה בשני ובחמישי אכתי לא הוי ובימי עזרא נתקן אבל לפי שיטת לשון התלמוד שלנו משמע להדיא איפכא דקאמר מכדי כולהו אנשי כנסת הגדולה תקנו משמע דמעיקרא דמילתא הכי תקנו ובענין יום הכניסה שהקשו בירושלמי אבאר בסמוך וא"כ יש לדקדק מאי האי דקאמר כפרים ועיירות קורין בי"ד הא כפרים תחילת דינן שיקדמו ונראה דאתי לאשמעינן דעיקר דינן מיהא בי"ד היכא שאין מקדימין כי הא דתנינן חל להיות בשני או בחמישי כפרים ועיירות גדולות קורין עמהם בו ביום משא"כ כפרים הסמוכין למוקפין לעולם אין קורין עמהם בט"ו דלגבי כפרים ולא יעבור קרינן בהו ודוקא סמוכין ונראין קורין עמהם הא אינך לא. ולכאורה היה נ"ל לפרש עוד דאתא לאשמעינן דכפרים מילתא דפסיקא היא דלעולם אין קורין בט"ו אף ע"ג דמוקפות חומה מ"מ כיון דלית בהו עשרה בטלנין לא מיקרי כרך ודינן להקדים או לקרות בי"ד כמו שאפרש לקמן אי"ה גבי כרך שאין בה י' בטלנין אלא שהתוס' שם לא כתבו כן:

8 רשב"א פתח ↗

ואימא זמנים הרבה. כלומר אפילו מראש החדש, וכענין שאמרו בירושלמי פ"א ה"א כל החדש כשר לקריאת המגלה דכתיב אסתר ט, כב והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ובלבד עד חמשה עשר דכתיב שם פסוק כז ולא יעבור, ופריק זמניהם דומיא דזמנם.

8 מאירי פתח ↗

וי"מ הטעם הואיל ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגלה ליתן להם מעות פורים מה שלא היה כן בזמן שבית המקדש קיים ושהשנים כתקנן בלא יוקר ובצורת שלא היה העניות מצוי בהם כל כך אבל עכשו שהעניות מצוי אם לא יגבו אותם ביום הקריאה הרי העניים מתיאשים והולכים להם וא"ת שיתנו מעות פורים ביום קריאתם בודאי כך הוא וכמו שאמרו למטה בסוגיא זו ד' ב' שבני כפרים המקדימין גובין ומחלקין בו ביום אלא שיש לחוש מתוך העוני המצוי בזמן הזה שיהיו מוציאין אותם ונמצאו עצבים ביום הפורים ויש גורסין הואיל ומסתכנין בה וכך היא שנויה בברייתא ובתלמוד המערב ומפרשין הטעם הואיל וישראל מסתכנין עכשו בקיום דתותיהם והשונאים מתעוררים עליהם כשרואין אותן מתמידים בשמחה על נקמתם תקנו להם שלא לפרסם בשמחה ביתר מן הראוי ודיה בשעתה ואע"פ ששמחת חנוכה נמשכת שמונה ימים אותה שמחה על נס השמן היתה ולא על ניצוח האויבים:

8 אור לישרים על תלמוד ירושלמי מגילה פתח ↗

תלמודבמשנה שנינו: "מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר". מניין למדים שהמגילה נקראת בימים הללו? שהרי במגילה נאמרו רק ארבעה עשר וחמישה עשר. - רבי אילא רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי אמר בשם שמעון בר בא אמורא בדור השלישי שאמר בשם רבי יוחנן גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני: כתוב בתקנת ימי הפורים: "לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם" אסתר ט,לא – מרדכי שלח ליהודים שיחגגו את ימי הפורים בזמנים הקבועים להם. ויש ללמוד מהכתוב שיש זמנים ימים שונים לקריאת המגילה, ולא שני ימים בלבד. ושואלים: מה תלמוד לומר: – מה יש ללמוד מהכתוב: "בִּזְמַנֵּיהֶם"? ומשיבים בהבאת מחלוקת אמוראים: רבי יונה ורבי יוסה גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי – נחלקו שני החכמים במהות הלימוד מהכתוב "בזמניהם". רבי יונה אמר: ליתן להן זמנים אחרים – הכתוב בא להוסיף ליהודים זמנים אחרים לקריאת המגילה מלבד ארבעה עשר וחמישה עשר שתוקנו מתחילה. רבי יוסה אומר: זמנים שקבעו להם חכמים – הכתוב בא ללמד שיש לקרוא את המגילה בזמנים שקבעו החכמים ליהודים. ואֵילּוּ הן – הזמנים שקבעו להם חכמים לקריאת המגילה: אחד עשר ושנים עשר ושלשה עשר וארבעה עשר וחמשה עשר – כמו ששנינו במשנה "ואילו הן..." הוא מדברי רבי יוסה. לפי רבי יונה, אחד עשר ושנים עשר ושלושה עשר הם זמנים נוספים על ארבעה עשר וחמישה עשר שתוקנו מתחילה. ואילו לפי רבי יוסה, כל הימים הללו תוקנו מתחילה על ידי חכמים. ומקשים בהצעת חלופה למה שקדם: או אינו אלא ואולי אין הדבר כך, כי אם ששה עשר ושבעה עשר – ולא אחד עשר ושנים עשר! – מניין למדים שהזמנים הנוספים לקריאת המגילה הם הימים שלפני הזמנים העיקריים לקריאת המגילה ארבעה עשר וחמישה עשר באדר ולא הימים שלאחריהם? ומתרצים: רבי אבהו אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי אמר בשם רבי לעזר רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם... וְלֹא יַעֲבוֹר, לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם" אסתר ט,כז – היהודים קבעו להם חוק וקיבלו על עצמם שלא יתבטל החוק, שיחגגו את שני ימי הפורים כמו שכתב מרדכי בזמנם הקבוע בימים ארבעה עשר וחמישה עשר באדר; ויש לדרוש את המילים "ולא יעבור" כמוסבות על זמן קריאת המגילה: - לא יעבר – יש לדרוש את המילה "יעבור" כאילו כתוב 'יְעַבֵּר', ומכאן יש ללמוד שאין מעברים מעבירים, מאחרים את זמן קריאת המגילה אחרי חמישה עשר באדר. מכאן למדים שהזמנים הנוספים לקריאת המגילה הם הימים שלפני הזמנים העיקריים לקריאת המגילה. וכן אמר רבי יצחק בר נחמן אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי בשם שמואל מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון: 'לא יעבר' "ולא יעבר" יש לגרוס במימרה זו כמו במימרה הקודמת. ומקשים: או אינו אלא אף תשיעי ועשירי – ולא רק אחד עשר ושנים עשר! – מניין למדים שהזמנים הנוספים לקריאת המגילה הם שני הימים שלפני הזמנים העיקריים לקריאת המגילה ולא גם ימים אחרים שלפני כן? ומתרצים: צריך להוסיף: 'רבי' שמואל בר נחמן אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי אמר בשם רבי יונתן אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון: 'ימים' אין כתוב כאן אלא "לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ... כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם" אסתר ט,כא-כב – מרדכי שלח ליהודים שיקבעו חוק ויקבלו על עצמם שיחגגו את ארבעה עשר וחמישה עשר באדר, כמו שחגגו היהודים בשעתם את הימים שנחו בהם מאויביהם. ואין כתוב כאן: 'לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ... הַיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם', אלא כתוב: "כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם". תן ימים כנגד בהקבלה אל ימים – יש ללמוד מכ"ף הדמיון שבמילה "כימים", שמספר הימים הנוספים לקריאת המגילה הוא כמספר הימים העיקריים: אחד עשר ושנים עשר כנגד ארבעה עשר וחמשה עשר – שני ימים נוספים לקריאת המגילה כנגד שני הימים העיקריים. ומקשים: או שנים עשר ושלשה עשר כנגד ארבעה עשר וחמשה עשר – ולא אחד עשר ושנים עשר! ומתרצים: אמר רבי חלבו אמורא בדור השלישי: יום שלשה עשר – באדר, יום מלחמה היה – ביום הזה נלחמו היהודים באויביהם בכל מדינות המלך, כמסופר במגילת אסתר ט,א-ה. הוא מוכיח על עצמו שאין בו ניחה מנוחה – לא היתה בו ליהודים מנוחה מאויביהם, ומשום כך אין ללמוד מהכתוב "כימים אשר נחו בהם" שיום זה ראוי לקריאת המגילה, ולכן אין אתה יכול לומר 'תן שנים עשר ושלושה עשר כנגד ארבעה עשר וחמישה עשר'. ומציעים קושיה: מעתה – אם כן אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי, אל יקראו בו – בשלושה עשר באדר, הואיל ולא היתה בו מנוחה ואין כתוב לרבותו! ומתרצים: לפניו – באחד עשר ובשנים עשר, ולאחריו – בארבעה עשר ובחמישה עשר, קורין – את המגילה, ובו – בשלושה עשר, אינן קורין?! בתמיהה – הרי לא ייתכן להתיר לקרוא את המגילה לפניו ואחריו אך לא בו עצמו. אלא ודאי בדין הוא שיהיו קוראים בו, ומשום כך לא הוצרך כתוב לרבותו. ומקשים: או אינו אלא רק תשיעי ועשירי – ולא אחד עשר ושנים עשר! – מניין למדים ששני הימים הנוספים לקריאת המגילה הם שני הימים שהם סמוכים לשני הימים העיקריים ולא שני ימים אחרים שאינם סמוכים לשני הימים העיקריים? ומתרצים: כתוב: "כַּיָּמִים" אסתר ט,כב - ימים שהן סמוכין לימים – יש ללמוד מהמילה "כימים", שהימים הנוספים לקריאת המגילה סמוכים לימים העיקריים. ומקשים: ואם ימים שהן סמוכין לימים, אינן אלא ששה עשר ושבעה עשר! – מניין למדים ששני הימים הנוספים לקריאת המגילה הם שני הימים הסמוכים לשני הימים העיקריים מלפניהם ולא שני הימים הסמוכים לשני הימים העיקריים מאחריהם? ומציעים תירוץ לקושיה: לית יכיל – אין אתה יכול לומר כן, יש לדחות את האפשרות המוצעת בקושיה, ויש להציע מקור כיסוד לדחייה: דאמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר: 'לא יעבר' "ולא יעבר" יש לגרוס במימרה זו כמו לעיל – מכאן למדים ששני הימים הנוספים לקריאת המגילה הם שני הימים הסמוכים לשני הימים העיקריים מלפניהם. וכן אמר רבי יצחק בר נחמן בשם שמואל: 'לא יעבר' "ולא יעבר" יש לגרוס במימרה זו כמו לעיל. מימרה זו נשמטה במסירה שלפנינו בשל שוויון סופות בינה ובין המימרה שלפניה והושלמה על ידי מגיה.בבבלי מגילה ב,א אמרו: "מגילה נקראת באחד עשר...". - ...כולהו הימים הללו אנשי כנסת הגדולה תקינו. היכא רמיזא? - אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: אמר קרא: "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם" - זמנים הרבה תיקנו להם ולא שני ימים בלבד....ואימא: זמנים טובא! - "זמניהם" דומיא ד"זמנם", מה "זמנם" תרי ארבעה עשר וחמישה עשר המפורשים בכתוב, אף "זמניהם" תרי מרבים מלשון זו שני ימים נוספים ולא יותר. - ואימא: תריסר ותליסר! - כדאמר רב שמואל בר רב יצחק: שלושה עשר זמן קהילה לכול הוא שבו נקהלו היהודים ונלחמו באויביהם ובו היה עיקר הנס, ולא צריך קרא לרבות ולומר שיום זה ראוי לקריאה, שבוודאי מותר לקרוא בו את המגילה. - ואימא: שיתסר ושיבסר! - אמר קרא: "ולא יעבור".ורבי שמואל בר נחמני אמר: אמר קרא: "כימים אשר נחו בהם היהודים" - 'ימים', "כימים" מוסיפים על שני הימים שנחו בהם עוד שני ימים, לרבות אחד עשר ושנים עשר. - ואימא: תריסר ותליסר! - אמר רב שמואל בר יצחק: שלושה עשר זמן קהילה לכול הוא, ולא צריך קרא. - ואימא: שיתסר ושיבסר! - אמר קרא: "ולא יעבור".לפי הבבלי, אנשי כנסת הגדולה תיקנו מלכתחילה לקרוא את המגילה בכל הימים שנמנו במשנה. וזה כדברי רבי יוסה בירושלמי.הלימוד מ"בזמניהם" שאמר שמעון בר בא רב שמן בר אבא בשם רבי יוחנן נאמר בשני התלמודים.בבבלי הקשו: "אימא: זמנים טובא!". ובירושלמי הקשו: "או אינו אלא אף תשיעי ועשירי!".בבבלי תירצו שני תירוצים לקושיה זו: א. "'זמניהם' תרי"; ב. "רבי שמואל בר נחמני אמר: אמר קרא: 'ימים', "כימים". ובירושלמי תירצו רק תירוץ אחד: "שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: 'ימים' אין כתוב כאן אלא "כימים".בבבלי אמרו: "שלושה עשר זמן קהילה לכול הוא, ולא צריך קרא". אבל בירושלמי אמרו: "יום שלשה עשר יום מלחמה היה. הוא מוכיח על עצמו שאין בו ניחה. - מעתה, אל יקראו בו! - לפניו ולאחריו קורין, ובו אינן קורין?!".בירושלמי אמרו: "'כימים' - ימים שהן סמוכין לימים", אבל לא בבבלי.בשני התלמודים אמרו: "ואימא: שיתסר ושיבסר! - אמר קרא: 'ולא יעבור'".

מגילה ב׳ ע״ב »