22ענוש וכו׳ דמי ולדות וכו׳ אבל מיתא ליכא ודאי דבעי מכה איש וכדפירש״י לעיל וטעמא כתב הרא״ם ז״ל דכל זמן שלא יצא לאויר העולם יש לחוש שמא לא יכלו לו חדשיו ואע״פ דרוב עוברין יכלו להם חדשיהם. מ״מ כיון דהשתא עדיין לא כלו התראת ספק היא ולא שמה התראה ולא דמו לסתם אנשים דאזלינן בהו בתר רובא ולא חיישי׳ דילמא טרפה הוו דיש לחלק בין רובא דהאידנא לרובא דאחר זמן עכ״ל. ולא ידעתי טעם לחילוק זה. ולע״דן דה״ט דהכא לא אזלי׳ בתר רובא משום דהני עוברין עד האידנא בחזקת דלאו בני קיימא נינהו ואיכא למימר מספק נעמידנו על חזקתו ואע״ג דקי״ל רובא וחזקה רובא עדיף. מ״מ שאני הכא דאיכא נמי מיעוטא דמפילין נפלים ונימא סמוך מיעוט׳ לחזקה ואתרע לה רובא ואפי׳ לרבנן דפליגי עליה דר״מ הו״ל פלגא ופלגא והו״ל ספק שקול ומיקרייא התראת ספק ופטור ואפש׳ שזוהי גם כן כוונת הרב מוהרא״ם ז״ל אלא שקיצר טובא וסתם הדברים:23ענוש וכו׳ וכמוהו וענשו וכו׳ ז״ל במכילתא ענוש יענש ממון או אינו אלא מיתה הרי אתה דן נאמר כאן עונש ונאמר להלן וענשו אותו מה להלן ממון אף כאן ממון ע״כ משמע דמכח ג״ש מוענשו הוא דיליף הכא דהוי ממון ואילו רש״י לא פי׳ כן ונראה משום דמשמע ליה דהכא מגופיה דקרא משתמע מדכתיב בתר הכי ונתן בפללים דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון וא״צ לג״ש הילכך נדחק לפ׳ דלא מייתי לקרא דוענשו אלא לרווחא דמלתא לומר דאשכחן נמי במקום אחר כה״ג דלנתינת ממון קרי ליה עונש ולאו לדרוש בג״ש מייתי ליה במכילתא ומכל מקום פשט הברייתא לא משמע הכי ולא ידענא אמאי לא העיר הרא״ם זכרונו לברכה בזה:
