משכיל לדוד, שמות ט״ו:ב׳

מהדורה: ויניציאה, תקכ"א

מפרשים:
1 זה אלי בכבודו וכו׳ ראתה שפחה וכו׳ וא״ת מנ״ל איברא דמדכתיב זה מורה באצבע משמע ראיית פנים ממש ובנביאים לא כתיב אלא ואראה מראות אלהים כדאיתא במכילתא ומיהו מנ״ל דאפי׳ שפחה דילמא דוקא בני ישראל. וי״ל דמדכתיב תרתי זה אלי ובתר הכי אלהי אבי ופיר״שי לא אני תחלת הקדושה וא״כ ק׳ אמאי כתיב ברישא זה אלי דמשמע אני תחלת הקדושה וקשיין קראי אהדדי א״ו אלהי אבי מיירי בישראל גופיהן וזה אלי מיירי בגרים דהיינו ערב רב שבאו עתה להתגייר שהם היו תחלת הקדושה אינהו נמי קאמרי זה ש״מ שגם הם ראו פני שכינה ומדכתיב ותקח מרים הנביאה וכו׳ ותען להם וכו׳ ונראה בהדיא מהמכילתא שהשירה עצמה שאמרו האנשים אמרו גם כן נשים וא״כ גם הם אמרו זה אלי וא״כ ממילא מוכח שפיר ראתה שפחה:
2 ואנוהו וכו׳ ד״א וכו׳ דאילו לפי׳ אנקלוס ק׳ דאנוהו משמע אנוה אותו ממש שכך הוראת כינוי המחובר ואין זו הכוונה אלא אנוה לו כלו׳ אעשה לו נוה לכך מייתי ד״א ולהך פירושא נמי לא דייק לישנא דאנוהו דמשמע אני המנוה והמייפה אותו וחלילה לו׳ כן אלא הענין שאני מספר נוייו: