מראה הפנים על תלמוד ירושלמי ערלה א׳:ג׳

3 אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות וכו'. בנסחת המשניות כתוב כאן ג"כ שטפו נהר והסלע עמו אם יכול לחיות וכו' ולפיכך פירשו בו הר"ש והר"ב וכך הוא בפי' המשנה של הרמב"ם שנעקר ממקומו עם הסלע שעמו והוליכו למקום אחר דהא דומיא דשטפו נהר קתני ואם יכול לחיות היינו אם יכול לחיות עם העפר שבא עמו וכו' ובאותו מקום אחר מיירי אבל בחבורו חזר בו הרמב"ם מפירושו וסמך על נסחא דמתני' דהכא דלא גריס ושטפו נהר וכו' כלל ופירושו אילן שנעקר וכו' וחזר ונטעו כמה שהוא וכמ"ש בפ"י מנטע רבעי בהל' י"ב שהעתיק לדין דנשתייר בו שורש דמתני' דלקמן ולדין דמתני' דהכא בחד בבא ולא זכר כלל משטפו נהר ונטעו היינו שחזר ונטעו במקומו ואם יכול לחיות היינו שאומדין אותו אם היה יכול לחיות מבלי שנטעו כדמסיים שם הרמב"ם אם היה יכול לחיות מאותה אדמה אלו לא נטע הרי הוא כמי שלא נעקר וכו' וכדפרישית בפנים דכך מבואר פירוש הזה בגמרא כיני מתניתא אם היה יכול לחיות וכו' ומיהו טעמא בעי לשינוי נוסחא זו ולהפירוש לפי שינוי הנוסחא ונראה דפשוט הוא דאי כנוסחת המשניות שטפו נהר וכו' א"כ על כרחך אם יכול לחיות על מקום אחר שהוא נטוע עכשיו קאי וקשיא מאי קמ"ל פשיטא הוא דאם יכול לחיות מאותו עפר שהביא עמו דלא הוי כנטוע מחדש ופטור וכמו ששנינו לזה בב"מ פרק השואל שטף נהר זיתיו ונתנו לתוך שדה אחרת זה אומר זיתי גדלו וכו' וכדמסקינן התם בגמרא וכן בהאי ש"ס שם דבשנעקרו בגושיהן מיירי ובתוך ג' שנים הראשונים הוא דיחלוקו משום דטענת בעל הזיתים טענה הוא דאלו נטעת את היה חייב בערלה ומכח זיתי דידי פטור את מערלה והלכך יחלוקו דהא מיהת גדלו השתא מארצו של זה אבל לאחר ג' שנים הכל לבעל הקרקע וכו' כדאיתא התם וא"כ במתני' דידן לפי נסחת המשניות ולפי פירושם אין כאן חידוש דין לא בהרישא ולא בהסיפא אבל לפי נסחא דהכא ונעקר וכו' אם היה יכול לחיות וכו' על שחזר ונטעו במקומו כמו שהוא מיתפרשא שפיר הוא דבסיפא רבותא קמ"ל דאע"פ שחזר ונטעו כמות שהוא במקומו אם לא היה יכול לחיות מאותו עפר מבלתי שחזר ונטעו חייב הוא בערלה דלא תימא דמכיון שחזר ונטעו במקומו לא הוי כנטיעה חדשה וזהו טעמיה דהש"ס וטעמיה דהרמב"ם שחזר מפירושו שבמשנ' דמוכרח הוא כנוסחא דהאי ש"ס וכפירושו דעיקר הדין משום הסיפא הוא דנשנה וכדאמרן:

4 או שזעזעתו ועשאו בעפר. ובנסחת המשנה כעפר ואפ"ה פירש בה הרמב"ם בפירושו כמו שכתוב בעפר עם בי"ת והיינו הך אלא דלישנא בעפר יותר נוח הוא וכדפרישית דקמ"ל דאע"ג שלא נעקר לגמרי אלא שזעזעו בלבד אפ"ה דוקא אם היה יכול לחיות הוא דפטור וכך הם דברי הרמב"ם בחבורו שם בהל' י"א שכתב ואח"כ מלא סביבותיו בעפר אם יכול לחיות אילו לא מילא סביבותיו ה"ז פטור ואם לאו ה"ז כמי שעקר ונטע וחייב:

5 כמחט של מיתון. מה דפרישית בזה הוא כפי' הרמב"ם בהמשנה ובחבורו בהלכה י"ב שם כתב כמחט שמלפפין עליו הרוקמין את השני וזהו כמו שציין בפי' המשנה למה שכתב בפרק י"ג דכלים ופסק כרשב"ג כמ"ש שם ומאמר רשב"ג אין שום חולק עליו ומזה ראיה להפסק שפסק כהאי דר' שמעון דסוף פ"ק דשביעית ג"כ מהאי טעמא לפי שאין שום חולק עליו בהמתני' אלא שהוסיף שם לומר דבהתוספתא נמי משמע כוותיה דר"ש כמו שבארתי מזה שם במקומו ע"ש:

1 כיני מתני' אם היה יכול לחיות פטור. מבואר מזה לעיל ד"ה אילן שנעקר והסלע עמו ע"ש:

1 חזקיה שאל פחות מכאן כתלוש הוא וכו'. לפי משמעות הסוגיא וכמבואר בפנים א"כ שאלה זו הראשונה של חזקיה נשארת בספק אם כתלוש הוא לענין איסור ע"ז ולענין לכתוב עליו גיטי נשים ויש לפשוט לחומרא מהאי דתנינן בפ"ג דעוקצין יחור של תאינה שנפשח ומעורה בקליפה ר' יהודה מטהר וחכמים אומרים אם יכול לחיות ולא דמי לתבואה שנעקרה וכו' דשנינן אבתרה וא"כ מדמחשבי חכמים כמחובר לענין טומאה אם יכול לחיות ה"ה לענין איסור בשאלת חזקיה דהכא וזהו למאי שכתבו התוס' בחולין דף ס"ד דילפינן איסור מטומאה ולא כמה שכתבו בפ"ק דבכורות דף ז' דלא ילפינן איסור מטומאה ובמקום אחר הארכתי בזה ואין כאן מקומו:

1 אילן שנעקר ובו בריכה וכו'. גם במשנה זו לא נתבאר לנו יפה מהפירושים שפירשו בה והתוי"ט כתב כאן בחלוקה דהבריכה שנה אחר שנה פירושא דהרישא הוא כמבואר בפי' הרמב"ם אמת הוא שכך מבואר הוא בפירושו אבל לא בחבורו שחזר בו וכתב לחלוקה זו לבבא בפני עצמה שכך כתב בפ"י מנטע רבעי לדין דהרישא דמתני' בהלכה י"ז אילן שהבריך ממנו בד בארץ ואח"כ נעקר האילן כולו וכו' ולחלוקה דהבריכה שנה אחר שנה וכו' כתב לדין בפ"ע בהלכה שאחריו הרי שהבריך בדי בארץ וצמח וכו' ופשוט הוא כפי שהסברתי ובארתי בפנים לכל החלוקות דהמתני' ומאי דקמ"ל בכל חדא וחדא וא"צ לכפול בדברים במה שמבואר לפני המעיין ובמה שרצה הכ"מ לעשות ט"ס בדברי הרמב"ם בהלכה י"ז שהוא הדין דרישא דמתני' ולמחוק תיבת מפני עיין בדבריו וכוונתו דר"ל מונה לאילן ולמה שצמח וכו' ולפי הגהה זו עדיין יש לפקפק יותר בלשון הרמב"ם דמאי האי דקאמר דגם למה שצמח מן ההברכה מונה משעה שנעקר פשיטא וזה כבר ביאר בהלכה ט"ו והואיל וראיתי בדפוסים הישנים שנדפסו מקודם הכ"מ וכתוב בהן ג"כ תיבת מפני יש לקיים גי' זו והאי מפני נתינת טעם הוא שמונה להאילן משעה שנעקר ולמה מפני שצמח מן ההברכה וכו' והיותר נראה דכך צ"ל ומונה להאילן משעה שנעקר ולמה מפני שצמח מן ההברכה משעה שנעקר:

1 ילדה שספקה להזקנה טהרה הילדה. כר' אבהו בבבלי פ' משוח מלחמה דף מ"ג והיינו שלא היו פירות בילדה מקודם שסיבכה להזקינה וכדמשמע מדלקמן אבל אם היו פירות בילדה מקודם נשארו לעולם באיסור וכדכתב הרמב"ם שם בהלכה י"ו ילדה שסבכה בזקינה והיו פירות בילדה אפילו הוסיפו מאתים הרי אלו הפירות של ילדה אסורין שאין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור. וזהו כדמשמע מלקמן בהסוגיא מהאי דאמר ר' יונה כאן מחמת עצמו הוא חי וכדפרישית לקמן בפנים דכללא דמילתא הוא דבכל מקום שאין גידולי היתר מעלין את האיסור כגון בערלה וכיוצא בה שאין איסורה ע"י הקרקע הרי הכל אסור מפני עיקר האיסור ונתבאר כללי דין זה וחילוקיו לעיל בפ"ג דשביעית ובפ"ט דתרומות ובמקומות המצוינין שם:

1 שרשים אין בהן ממש וכו'. והמסקנא דמהך ברייתא נטע והקדיש ליכא למישמע מינה דיש בהן ממש דשאני התם כדקאמר ולא דמיא דהקדש ראוי הוא לפדותו וכו'. והלכך נמי פסק הרמב"ם כהך תוספתא בפ' הנזכר בהלכה ז' הקדישו ואח"כ נטעו וכו' נטעו ואח"כ הקדיש חייב בערלה ואפ"ה פסק כהאי דר' יוסי בשם ר' יוחנן שרשים אין בהן ממש שהרי כתב בהדין הנזכר בדבור דלעיל והיו פירות בילדה וכו' ומשמע דוקא בכה"ג שהיו בה פירות מקודם אבל לשמא השרישה מקודם שסבכה להזקינה לא חיישינן דשרשים אין בהן ממש לענין ערלה ובכה"ג וכעין שהוזכר לעיל בהלכה א' א"נ דאיכא למימר דדעת הרמב"ם נוטה ללמוד מהאי דשמעינן מתירוצא קמייתא על הא דפריך וחש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחה מן הזקינה ומשני ר' חנניה דמתני' דסיפוק הגפנים וכו' דר' יהודה היא וכו' וכדפרישית דר' יהודה דהתוספתא היא וא"כ טעמא דמתני' בהאי דינא דילדה שסבכה בזקינה משום דמתאחה היא עד שלא תשריש ולעולם בעלמא יש לומר דשרשים יש בהן ממש ונ"מ בין ב' התירוצים להא דאמרינן לעיל בהלכה א' שורש הפטור פוטר אבל לדינא דהמתני' ולהך דילדה שסיבכה אין נ"מ לדינא אם אמרינן דטעמא משום הכי או משום הכי ומיהו נראה לדעת הרמב"ם דתפס להך תירוצא קמייתא לעיקר דהרי פוסק הוא כהאי דר' יהודה דהתוספתא שכך כ' שם בהלכה י"ט אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה ומן השרשים חייב והכ"מ רצה לומר בזה דגי' אחרת היתה לו בתוספתא ואיפכא גריס לה ולאו מילתא היא דא"כ הוא ג"כ כנגד דברי הש"ס דמוכח דגריס לה כהגי' אשר לפנינו אלא דטעמו בהך פיסקא מדמוקי לה הש"ס להמתני' ולהך דילדה שסיבכה בזקינה כהאי דר' יהודה א"כ סתמא דמתני' ס"ל כוותיה והלכה כר' יהודה דהתוספתא ועיין בתוס' מנחות דף ס"ט ע"ב ד"ה דאמר רבי אבוהו אמר רבי יוחנן ילדה וכו' שהביאו להאי דהכא אלא שלא ביארו שם להא דקאמר דרבי יהודה הי רבי יהודה הוא ואין ספק דרבי יהודה דהתוספתא הוא כדפרישית ומענין דהשרשים יתבאר עוד לקמן בפ"ק דבכורים בהגיעי לשם בס"ד וע"ש בהלכה א' ד"ה מתני' דרבי דאמר שרשין חיין זה מזה:

1 בצל שעקרו ושתלו וכו'. זהו כהאי דר' יוחנן נמי בבבלי נדרים דף נז. וכדפרישית טעמא לחלק בין הך דינא דערלה להך דינא דטבל וכבר נתבאר הכל לעיל בפ"ט דתרומות בדינא דגדולי תרומה וגדולי טבל ובמקומות המצוינים שם מחילוקי דינים של גדולים המעלין את העיקר ומאותן שאינן מעלין וכן מהאוסרין את העיקר כדינא דהכא ומהאינן אוסרין וע"ש:

1 חילפיי שאל לרבי יוחנן ולרשב"ל וכו'. כבר נתבאר הכל מענין זה והשייך לזה בנזיר שם בס"ד: