מראה הפנים על תלמוד ירושלמי הוריות א׳:ב׳

« מראה הפנים על תלמוד ירושלמי הוריות א׳:א׳:ח׳ מראה הפנים על תלמוד ירושלמי הוריות א׳:ג׳:ג׳ »

2 משנה: הוֹרוּ בֵית דִּין וְיָדְעוּ שֶׁטָּעוּ וְחָזְרוּ בָהֶן בֵּין שֶׁהֵבִיאוּ כַפָּרָתָן וּבֵין שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ כַפָּרָתָן וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן רִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר וְרִבִּי לִעֶזֶר אוֹמֵר סָפֵק. אֵיזֶהוּ סָפֵק יָשַׁב לוֹ בְתוֹךְ בֵּיתוֹ חַיָיב. הָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם פָּטוּר. אָמַר רִבִּי עֲקִיבָה מוֹדֶה אֲנִי בָזֶה שֶׁהוּא קָרוֹב לִפְטוֹר מִן הַחוֹבָה. אָמַר לוֹ בֶן עַזַּאי מַה שָׁנָה זֶה מִן הַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ שֶׁהַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ אֶיפְשַׁר הָיָה לוֹ שֶׁיִּשְׁמַע וְזֶה לֹא הָיָה אֶיפְשַׁר לוֹ שֶׁיִּשְׁמַע:

3 הלכה: הוֹרוּ בֵית דִּין וְיָדְעוּ שֶׁטָּעוּ כול׳. רִבִּי אִימִּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. מַתְנִיתָא כְּגוֹן שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי יוֹשֵׁב לִפְנֵיהֶן. מָה נָן קַיָימִין. אִם בְּשֶׁסִּילְּקָן תְּבַטְּלוּ הוֹרָיָיתָן. אִם בְּשֶׁסִּילְּקוּ אוֹתוֹ תְּבַטֵּל הוֹרָיָיתוֹ. אֶלָּא כִי נָן קַיָימִין בְּשֶׁזֶּה עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ וָזֶה עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ. הוֹרָיָיתָן אֶצְלוֹ אֵינָהּ הוֹרָאָה. שֶׁלֹּא סִילְּקוּ אוֹתוֹ. אֶצֶל אֲחֵרִים הוֹרָיָיה. שֶׁלֹּא סִילְּקָן. לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי מָנָא בַּר תַּנְחוּם. דְּרִבִּי מָנָא בַּר תַּנְחוּם אָמַר. נִכְנְסוּ מֵאָה. עַד שֶׁיּוֹרוּ כוּלָּן. פָּתַר לָהּ בְּשֶׁלֹּא נִכְנַס. אִם בְּשֶׁלֹּא נִכְנַס. מְעַכֵּב. פָּתַר לָהּ כְּרִבִּי. דְּרִבִּי אָמַר. אֵין לְךָ מְעַכֵּב אֶלָּא מוּפְלֶא שֶׁלְּבֵית דִּין בלוד. וְהָא רִבִּי מָנָא בַּר תַּנְחוּם אָמַר. נִכְנְסוּ מֵאָה. עַד שֶׁיּוֹרוּ כוּלָּן. אַף בַּחֲזִירָה כֵן אוֹ רוֹב. כת פְּשִׁיטָא לָךְ רוֹב. מָה רוֹב. רוֹב הַהוֹרָיָיה רוֹב הַמִּשְׁתַּיֵיר. הֵיךְ עֲבִידָא. נִכְנְסוּ מֵאָה וּמֵתוּ מֵהֶן עֲשָׂרָה. אִין תֹּאמַר. רוֹב הַהוֹרָיָיה. חֲמִשִּׁים וְאֶחָד. וְאִין תֹּאמַר. רוֹב הַמִּשְׁתַּיֵיר. אַרְבָּעִים וְשִׁשָּׁה.

4 הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ. נִתְחָרֵשׁ אוֹ נִשְׁטֶה אוֹ נִשְׁתַּמֵּד אוֹ שֶׁהוֹרוּ בֵית דִּין מוּתָּר לֶאֱכוֹל חֵלֶב. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. נִדְחֵית חַטָּאתוֹ. רִבִּי שְִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. לֹא נִדְחֵית חַטָּאתוֹ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן אָמַר. רִבִּי אָחָא מַחְלֵף שְׁמוּעָתָא דְלָא אֲתִי מִילְּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן פְלִיגָא עַל מִילְּתֵיהּ. דָּמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר בָּא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כוס זוֹרְקִין עָלָיו מִדַּם חַטָּאתוֹ וּמִדַּם אֲשָׁמוֹ. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין אָמְרִין. רִבִּי חִיָיה אִמִּי מַחְלֵף. וחַד אָמַר כָּאֵן תַנָּיָיה.

5 מָאן דְּמַחְלֵף לֵית לֵיהּ בְּאִילֵּין קִישׁוּאַיָיה. כְּמָאן דָּמַר. לֹא נִדְחֵית חַטָּאתוֹ. מִי מְקַבְּלָהּ הֵימֶינּוּ. יַמְתִּין עַד שֶׁיַּחְזְרוּ בָהֶן בֵּית דִּין. אֶלָּא כְשֶׁהָיָה כֹהֵן עָבַד וְהִקְרִיב וְכִיפֵּר. הָיָה שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי. מִי מְקַבְּלָהּ מִמֶּנּוּ. יַמְתִּין עַד שֶׁיַּחְזְרוּ בָהֶן בֵּית דִּין. כְּמָאן דָּמַר. לֹא נִדְחֵית חַטָּאתוֹ.

6 תּוֹלְדוֹת הוֹרָיָיה כְהוֹרָיָיה. הוֹרָיָיה בְהוֹרָיָיה מָה הֵן שֶׁיִּצְטָרְפוּ. הֵיךְ עֲבִידָא. אָכְלוּ צִיבּוּר חֲלָבִים וְהִפְרִישׁוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶן. אִין תֵּימַר. תּוֹלְדוֹת הוֹרָיָיה כְהוֹרָיָיה. בֵּית דִּין חַיָיבִין. אִין תֵּימַר. אֵין תּוֹלְדוֹת הוֹרָיָיה כְהוֹרָיָיה. בֵּית דִּין פְּטוּרִין. כתי פְּשִׁיטָא לָךְ. תּוֹלְדוֹת הוֹרָיָיה כְהוֹרָיָיה. הוֹרָיָיה בְהוֹרָיָיה מַהוּ שֶׁיִּצְטָרְפוּ. הֵיךְ עֲבִידָא. הוֹרוּ בֵית דִּין. חֵלֶב כּוּלְיָיא שֶׁלְּיָמִין מוּתָּר וְשֶׁלִּשְׂמֹאל ולו מִכְסֶה אָסוּר. חָזְרוּ וְהֶחֱלִיפוּ. אָכְלוּ רוֹב בָּרִאשׁוֹנָה וָרוֹב בַּשְּׁנִיָיה. אִין תֵּימַר. מִצְטָרְפִין. חַיָיבִין אַחַת. וְאִין תֵּימַר. אֵין מִצְטָרְפִין. חַיָיבִין שְׁתַיִם. שְׁתֵּי הוֹרָיוֹת בָּעֲבוֹדָה אַחַת מָה הֵן שֶׁיִּצְטָרְפוּ. הֵיךְ עֲבִידָא. אָכְלוּ רוֹב וְשָׁחֲטוּ רוֹב. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר חַיָיבִין אַחַת. וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן חַיָיבִין שְׁתַּיִם. אָכְלוּ מִיעוּט בָּרִאשׁוֹנָה וּמִיעוּט בַּשְּׁנִיָיה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר חַיָיבִין. וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן פְּטוּרִין.

7 אָמַר רִבִּי זְעִירָא וְשָׁהוּת בֵּינֵיהוֹן. רִבִּי מֵאִיר אָמַר. נוֹתְנִין לוֹ שָׁהוּת עַד שֶׁיִּשְׁמַע. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. עַד שֶׁיִּשְׁפַּע. וְתַנֵּי כֵן. הוֹרוּ בֵית דִּין בְּשׁוּק הָעֶלְיוֹן וְיָחִיד בְּשׁוּק הַתַּחְתּוֹן. בֵּית דִּין בַּבַּיִת וְיָחִיד בָּעֲלִיּיָה. פָּטוּר עַד שֶׁיִּשְׁמַע מַמָּשׁ.

8 עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה אַדַּיִין הוּא סָפֵק. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיה. בָּעוֹמֵד בֵּין שְׁנֵי תְחוּמִין. בֵּין שְׁנֵי תְחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִתְחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

9 רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. לַהוֹרָיָיה הִילְּכוּ אַחַר יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. לַטוּמְאָה הִילְּכוּ אַחַר רוֹב נִכְנָסִין לָעֲזָרָה. מַה. כָּל כַּת וָכַת מְשַׁעֲרִין אוֹ אֵין מְשַׁעֲרִין אֶלָּא כַּת הָרִאשׁוֹנָה בִלְבַד. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. עַד שֶׁהֵן מִבַּחוּץ הֵן מְשַׁעֲרִין עַצְמָן. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. לִרְאִיָיה הִילְּכוּ מִלְּבוֹא חֲמַת עַד נַחַל מִצְרַיִם. רִבִּי תַנְחוּמָא בְשֵׁם רִבִּי הוּנָא. טַעֲמָא דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וגו׳.

פירוש מראה הפנים על תלמוד ירושלמי הוריות א׳:ב׳

2 מתניתא כגון שמעון בן עזאי וכו' מה אנן קיימין וכו'. כדפרישית דאמתני' דלקמן דידע א' מהן שטעו ואמר להן טועים אתם קאי וזה מבואר. ומשמע מהכא דאפילו אמר להן טועין אתם יש הפרש בינו לבין אחרים דאצלו אין הורייתן הורייה ואם הוא עשה אח"כ חייב אבל אצל אחרים הוי הורייה ופטורין כדאמר להא בהדיא ולא מדייק הכא דמתני' אתא לאשמעינן לחלק בין שתיק מישתק או שאמר להן טועין אתם ולא קשיא המתני' דהא קתני לקמן בהא דאין הורייתן הורייה דהאי מילתא כבר מיתרצא היא בדברי הש"ס בהא דמקשה על ר' מנא בר תנחום דאמר עד שיורו כולן ומשני דפתר לה בשלא נכנס זה מתחילה אם בשלא נכנס מעכב פתר לה כרבי וכו' והשתא מתני' דקתני לתרווייהו אמר להן טועין אתם או שלא היה מופלא של ב"ד שם ע"כ דלהאי אוקימתא מפרשינן דלצדדין קתני ואמר להן טועין אתם והוא לא נכנס מתחילה אצלו אינה הורייה אבל אצל אחרים הויא הוראה או שלא היה מופלא של ב"ד שם מעכב ולא הויא הוראה כלל. ואם נכנס בתחילה ואמר להן טועין אתם אינה הוראה כלל לא אצלו ולא אצל אחרים וחלוקה זו קאי לדינא ובאמת היה מצי לאוקמי בשנכנס וכולה מתני' איירי בדלא הויא הוראה כלל ולא הוי צריכין לדחוקי ולפרש לצדדין אלא דהאי ש"ס לא ניחא ליה לאוקמי בהכי משום האי קושיא דמה אנן קיימין וכו' דבשסילקן קשיא ליה פשיטא דלאו הוראה היא ומאי קמ"ל ואם בשסילקו אותו ודאי נמי לא דא"כ בטלה דעתו אלא בשעומדין כל אחד בדעתן וכי אתינן להכי סבירא ליה להאי ש"ם דמן הסברא לחלק בזה בין אצלו ובין אחרים לפי שכל אחד עומד בדעתו הוא והשתא משמע נמי דהאי מילתא דר' מנא בר תנחום קא לפי שיטתא דהאי ש"ס וכדאמר לעיל להא בפשיטות וכדמתרץ הכא אליביה המתני' דלקמן. אבל באמת מכל הא דמשמע מהכא לא מצינן להשוות הסוגיות דהכא ודהתם בזה. דהתם דף ג' ע"ב פריך נמי מהאי מתני' דלקמן אמילתיה דר' יוחנן דהוא כר' מנא בר תנחום דהכא דקאמר עד שיורו כולן ומדייק טעמא דאמר להו טועין אתם הא מישתק שתיק הוי הוראה וקשיא לר' יוחנן דהא עד שיסכימו כולן קאמר ודחי לה התם ולבסוף קאי דברי ר' יוחנן בתיובתא. והשתא לפי המסקנא למדנו דהאי דיוקא קאי טעמא דאמר להן טועין אתם דאז לא הויא הוראה כלל לא אצלו ולא אצל אחרים כדמשמע מפשטא דמתני' וס"ל להש"ס דילן דהיא גופה אשמעינן המתני' ולדיוקא איצטריך דטעמא דאמר להן אבל אי מישתק שתיק הויא הוראה ודלא כר' יוחנן ואצל אחרים הוא דהויא הוראה אבל אצלו ע"כ דלאו הוראה היא דזה נלמד ממתני' דריש פירקין הורו ב"ד וידע א' מהן שטעו וכו' ועשה ה"ז חייב מפני שלא תלה בב"ד וזה פשוט הוא וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בריש פי"ג משגגות דמחלק שם בין אמר להם טועים אתם דלא הויא הוראה כלל וסיים וכל מי שעשה על פיהם חייב וכו' שנ' ואם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כל סנהדרין. וכלומר דבזה לא פליגינן אדר' יוחנן וכ"ע מודים וכשאמר להן טועין אתם דלא הויא הוראה של כל סנהדרין וכסתמא דמתני' דלקמן והאי קרא ואם כל עדת בא ללמדינו עד דאיכא כולהו הוי הוראה כדמסיק התם וזהו מהאי טעמא גופיה דדילמא איכא חד דיחלק עליהן ויאמר להן לא כדעתכם הוא הלכך בעינן עד דליהוי כולהו כי אם במישתק שתיק לא קמה מילתיה דר' יוחנן דאמר עד שיסכימו כולן ויאמרו בפירוש כן ובהא לא קי"ל כוותיה וכדסיים שם דאצל אחרים הויא הוראה דפשטה ההוראה וכל שעשה על פיהם פטור מלבד אלו ששתקו כדלעיל. ומזה נדע ג"כ דדברי הר"ב בפי' האי מתני' דלקמן הם דברי הרמב"ם ז"ל. וממה שכתבנו נתבאר דמה שהקשה כאן בלח"מ והניח בצ"ע מתורץ הוא בדברינו דאין הכי נמי דה"ק עד דאיכא כולן הוא דהויא הוראה ומטעמא דשמא ימצא אחד טעם ויחלוק עליהן בפירוש וכדאמרן:

3 פשיטא לך רוב. מה דפשיטא ליה בחזרה דברובא סגיא משום דעיקר הלימוד עד שיורו כולן להאי מ"ד מואם כל עדת ישראל ישגו נפקא כדאמר התם אליבא דר' יוחנן דס"ל הכי א"כ דוקא בהורייה ומטעם גזירת הכתוב הוא אבל בחזרה הוי דיניה כמו בעלמא דהולכין אחר הרוב לכ"ע והלכך מיבעיא ליה נמי דאף דאזלינן בתר רובא אם רוב ההורייה או רוב המשתייר משום דלהאי מ"ד איכא סברא לומר דהכל הולך אחר היושבין בתחלה להורייה. והשתא למאי דקי"ל דלא כר' יוחנן אלא בהורייה ג"כ הולכין אחר הרוב כמו בעלמא דרובו ככולו כמבואר לעיל א"כ דיניה כמו בעלמא לכל מילי דהכל הולך אחר הרוב שהן לפנינו ומסתברא דאחר רוב המשתייר ומש"ה התם הרמב"ם ז"ל ולא כתב מזה כלום בדין דחזרה בסוף פי"ד שם:

4 הפריש חטאתו נתחרש וכו'. זה מבואר בבבלי בכמה מקומות ועיקרה בפ"ק דזבחים דף י"ב ע"ב וכבר בארתי אפס קצהו מזה בריש פ' מי שאחזו דלדעת הרמב"ם ז"ל דפסק בזה בפ"ג משגגות הני ח' דלא כר' יוחנן אלא כרב דפליג עליה וס"ל דאין בעלי חיים נדחין כמו שביאר בהל' פה"מ בפ' ג' דיש ג"כ לסייעתא דפסק זה מהא דקאמר הכא דחד מחליף שמועתייהו וא"כ ר' יוחנן הוא דס"ל אין ב"ח נדחין וזה מוכרח כי היכי דלא תיקשי דר"י אדר"י כדאמר הכא וכן בפ' מי שאחזו. מיהו רהטת הסוגיא דהכא אליבא דר' יוחנן משמע כגי' הבבלי דהתם וכמאן דלא מחליף אלא דאיהו ס"ל דנדחית חטאתו. ושמעינן מיהת דר"י לטעמיה אזיל דס"ל יחיד או מיעוט הקהל שעשו בהוראת ב"ד פטורין וכר' יהודה שהרי בהורו לאכול חלב קחשיב נמי הכא בהדי אינך וטעמא דנדחית חטאתו דאי עבר השתא לאו בר קרבן הוא וכדפי' רש"י ז"ל דבעי שם הורו ב"ד שחלב מותר וכו' כדאמרינן בהוריות יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. וזהו אליבא דר' יהודה ולא שמעינן מהתם בפרקין דס"ל לר' יוחנן בהדיא כר' יהודה אלא מהכא הוא דשמעינן דאמר בהדיא בדין דהכא הפריש וכו' או שהורו וכו' וכדאמר בהדיא בהלכה דלעיל לא הן מביאין כשבה ושעירה כמבואר שם והלכך לא זכר הרמב"ם שם בדין הנזכר הפריש ואח"כ הורו ב"ד וכו' דלמאי דקי"ל כרבנן לא שייך זה כלל דבלאו הכי לא נדחית חטאתו דאי עבר השתא נמי בר קרבן הוא:

5 תולדות הורייה כהורייה וכו'. פשוט הוא דלפי גירסת הספרים שלפנינו כמ"ד לא נדחית חטאתי תולדת הוריה וכו' אין לפרש בענין אחר ונראה כדפרישית בפנים דתולדת ההורייה הוא עיכוב הקרבנות שמחמת שנולדה הורייה שהורו חלב מותר אין יכולין עכשיו להקריב קרבנותיהן מיהו היותר נראה ונכון דגרסינן הכא כמ"ד נדחית חטאתו תולדת ההורייה בהורייה והא דכתיב בספרים כאן כמ"ד לא נדחית טעות הוא אגב שיטפא דלעיל ולמ"ד נדחית חטאתו שפיר הוא דפשיט ליה דתולדת הורייה שמחמת זה נדחין לגמרי קרבנותיהן שהפרישו וא"כ הוי כהורייה שלא כיפרו מחטא אכילת החלב ע"י הוראתן ובדין הוא שיהו ב"ד חייבין להאי מ"ד אבל למאי דקי"ל באידך מ"ד דלא נדחית חטאתו א"כ לא נולד כ"א עיכוב הקרבן דאחר שיחזרו בהן הב"ד מקריבין אותן ואמאי יהו הב"ד חייבין והן לא גרמו חטא להציבור מחמת הוראתן ומש"ה לא הזכיר הרמב"ם גם מזה כלום:

6 הורייה בהורייה מהו שיצטרפו וכו'. הכא קמיבעיא ליה לענין רוב ורוב ואם אחת חייבין דהוי כהוראה אחת כל זמן שלא חזרו בהן ב"ד מטעות הוראת חלב ואע"ג דהחליפו מבראשונה מ"מ לא הויא חזרה מטעותן כיון דעדיין עומדין בטעות איסור חלב או דילמא דמה שהחליפו הויא כחזרה מטעות הראשון וכשתי הוראות הוו וחייבין שתים. והתם דף ג' ע"א מיבעיא ליה בבעיא ראשונה מיעוט ומיעוט מהו שיצטרפו לענין שיהא רוב הקהל והאי ש"ס לא מיבעיא ליה להא לקמן אלא דתלי בפלוגתא דר"מ ור"ש וכדפרישית ולמאי דקי"ל כר"מ בהא דבתר חטא אזלינן א"כ מצטרפין אע"ג דשתי ידיעות הי כדתאמר הכא וכן הוא לדינא בענין זו הבעיא וכן הבעיות דהתם דבתרה כל היכא דקאמר את"ל וכפי שי' הגאונים והרמב"ם ז"ל דכל את"ל פשיטותא הוא אלא דבעיא בתרייתא דהתם בהיכא דלא מתו הב"ד ומיעוט בחלב ומיעוט בע"ז ולפי גי' שלפנינו קאי בתיקו והרמב"ם ז"ל פסק בפי"ג הל' י"ד דמצטרפין וכבר עמדו על זה במה שהשיגו הראב"ד ז"ל בזה דכיון דבעיא דלא איפשיטא היא גם בלא מתו הב"ד א"כ אין מצטרפין ולא ב"ד מביאין ולא ציבור מביאין ואין לנו לתרץ בענין אחר אלא דגי' אחרת היתה לו וגריס גם בבעיא זו ואת"ל כיון דאותו ב"ד הוא מצטרפין הורו ב"ד שחלב מותר ועשו אותו מיעוט הקהל ומת אותו ב"ד ועמד ב"ד אחר וכו' וכעין זה כתב הלח"מ בענין קושיא ראשונה אלא דבענין קושיא השניה בדין מתו הב"ד שהקשה שם נלע"ד דהרמב"ם ז"ל ס"ל דעיקר הבעיא לענין הפר דוקא הוא ומפרש לה הכי אליבא דמ"ד ב"ד מייתו לא תיבעי לך דהא ליתנהו. וא"כ הציבור הן מביאין כל א' וא' קרבן יחיד כהכלל המוזכר לעיל בהל' א' דנלמד מהתוספתא כל הורייה שאין הב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה ושעירה ועיין לעיל שם ד"ה חברייא וכו' שבארתי דהאי כללא קאי בין למ"ד ב"ד מייתו הפר ובין למ"ד ציבור מייתו בשביל הב"ד כי תיבעי לך למ"ד ציבור מייתו וכו' אם השתא הן מביאין פר. ולפ"ז למאי דק"ל ציבור מייתו וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפי"ב כר' יהודה לקמן בהל' ז' וכמבואר לעיל במתני' דריש מכילתין וא"כ אין מצטרפין לענין פר מאחר דנשאר בספק ודינא הוא דהוי כמקום שאין הב"ד של עכשיו מביאין פר ור"ל דאין הציבור מביאין בשביל הב"ד משום דהוי מיעוט הקהל בהורייה וכל אחד ואחד מביא כשבה או שעירה לפי הכלל הנזכר וזה פשוט. ובהא דקאמר הכא חלב כוליא עיין בדיבור דלקמן:

7 חלב כוליא וכו'. נראה דהאי ש"ס לא מדייק ליה בהא דאף דמפורש בתורה הוא מ"מ כל זמן שלא עקרי כל איסור חלב אלא אמרו זה אסור משום חלב וזה מותר לא הוי עקירת כל הגוף ולשיטתיה אזיל דאמר רבי יוסי לקמן בהל' ג' לא שהורו מותר לאכול חלב וכו' וע"ש וכבר זכרתי מזה לעיל הל' א' ד"ה שמואל אמר וכו' ולשיטתא דהאי ש"ס לא בעינן עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודים בו אלא דהעיקר הוא שלא יעקרו כל גוף הדבר המפורש בתורה וזה מוכרח מכמה מקומות בפרקין לשיטתא דהאי ש"ס. אבל לשיטתא דש"ס דילן דקאמר שמואל בדף ד' ע"א אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו וזה מוסכם הוא וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפי"ד בהל' ב' דהביטול מקצת וקיום מקצת צריך שיהא בדבר שאינו מפורש בתורה ולפיכך נשמר הוא ז"ל בפ' י"ג הל' ד' וכתב בחלב מן החלבים וכן לקמן בהל' ה' בחלב הקיבה ולא הזכיר חלב הקרב מפני שהוא מפורש בתורה וזהו ג"כ דעת התוס' שהקשו על הגי' שלפניהם בדף ג' חלב הקרב. ובגי' שלפנינו לא הוזכר שם אלא הקיבה והדקין כ"א לקמן בדף ז' ע"ב הוזכר חלב המכסה את הקרב ורש"י ז"ל תירץ שם לקושית התוס' ע"ש ואין נראה כן דעת הרמב"ם ז"ל כ"א בדם נראה שדעתו כדעת רש"י ז"ל שהורו היתר בדם המובלע באברים וכמ"ש הוא ז"ל בפ' י"ג ובפ' י"ד שם בענין הוראת דם ולא הצריך לפי' התוספתא בענין זה ומביאין התוס' ע"ש. וביתר הבעיות המוזכרין כאן בהסוגיא אין צריך להאריך כי כבר נכללו בדברינו לעיל בענין המבואר מהבעיות דהתם:

8 בעומד בין שני תחומין בין תחום א"י לתחומי חוצה לארץ. כדפרישית בפנים וזהו כמסקנא דהתם דף ד' ע"א והיינו דנקט הכא בעומד בין שני תחומין וכו' כלומר דהדר שם בין תחום לתחום כשנגמר בדעתו לילך למדה"י והיינו לח"ל וכדקרי ליה בריש גיטין הוי כמי שיצא לדרך לשם אע"פ שעדיין לא יצא ולדוגמא בעלמא נקט בין ב' תחומין. וכן פירש"י ז"ל שם להא דקאמר והחזיק בדרך לילך למדה"י ועדיין ישנו בעיר. ולא הוי האי החזיק בדרך כהאי החזיק בדרך שפירש רש"י בעירובין דף נ"א ע"ב על הא דקאמר התם איהו כיון דנפקא ליה לאורתא הוי ליה עני וכתב רש"י מי שיצא כל דהו והמזיק בדרך וכו'. ולא דמי כלל להא דהכא דהתם ודאי החזיק בדרך ממש הוא דזיל בתר טעמא דהוה ליה עני כי נפיק לאורתא והלכך החזיק כבר בדרך כל שהוא בעינו אבל הכא דטעמא משום טירדא הוא כיון שהחזיק בדעתיה לילך בדרך כבר טרוד הוא ואיו לו פנאי לשאול וכ"כ הרמב"ם ז"ל בזה בסוף פי"ד שם ולא עוד אלא הנבהל לצאת אע"פ שעדיין לא יצא לדרך וזה פשוט:

9 להורייה הילכו אחר ישיבת רוב א"י. והכי הוא מימרא דרב אסי התם בדף ג' ע"א ויליף לה מהאי קרא דיליף הכא לקמן ר"י ב"ל לענין ראייה וכן פסק הרמב"ם ז"ל לענין הוראה בפי"ג שם. ומה דאמר הכא לענין ראייה פשוט הוא דודאי לענין ראייה שיכולין לבוא הציבור לעזרה וכן אם קרב קרבנן בטומאה הולכין אחר רוב יושבי א"י ומה שאמרו לטומאה אחר רוב נכנסין לעזרה ההוא בקרבן פסח הוא ועיין בדיבור דלקמן:

10 לטומאה הילכו אחר רוב נכנסין לעזרה. הכי אמרינן בבבלי פסחים פ' מי שהיה דף צ"ד ע"ב כמאן אזלא הא דאמר ר' יצחק בר רב יוסף בטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה כמאן כר' יוסי בר' יהודה שאמר משום ר"א דדרך רחוקה הויא חוץ לעשייתו. ומשמע נמי דדוקא גבי קרבן פסח הוא ומה"ט דאינך חשובים כמו בדרך רחוקה הן להאי מ"ד וזה לא שייך כ"א בקרבן פסח. והרמב"ם ז"ל בפ"ז מק"פ הל' ו' כתב כיצד משערין הפסח לידע אם רוב הקהל טמאים או טהורים אין משערין בכל האוכלין שאיפשר שיהו עשרים נמנין על פסח אחד ומשלחין אותו ביד אחד לשחוט עליהן אלא משערין בכל הנכנסין לעזרה ועד שהן מבחוץ קודם שתכנס כת הראשונה משערין אותן ולכאורה מהתם משמע דטעמא משום דרך רחוקה הוי ואף דבאמת הא דהתם אליבא דר"א היא ולאו דהלכתא היא דהא קי"ל כר"ע בדרך רחוקה כמו דמסיק הוא ז"ל שם לעיל פ"ה הל' תח' ואיזו דרך רחוקה ט"ו מיל חוץ לירושלם מ"מ מהיכן למד הוא ז"ל הטעם שכתב ונראה דמכאן למד הכל הדין והטעם הדין בכיצד משערין כדמסיק הכא וכן הטעם דמדשקיל וטרי הכא מה בכל כת וכו' א"כ ש"מ דלא אמר ר"ל זה אלא גבי פסח ומדקי"ל כר"ע בדרך רחוקה ע"כ דליתיה לטעמא דאמר התם דלא איתמר אלא אליבא דר"א וכלומר כמאן אזלא הא אם נאמר דטעמא משום דדרך רחוקה הוי כר' יוסי בר"י ולא כת"ק אליבא דר"א שם אבל לפי הלכתא האי טעמא לא קאי כ"א הטעם הוא דבפסח אי אפשר לשער בענין אחר ולהכי לא אמרו זה אלא לענין פסח בלבד וכמה שכתבתי לעיל וכן מוכרח זה עוד מדעתו ז"ל דבפ"ד מביאת המקדש לענין שאר קרבן ציבור הקרב בטומאה לא הזכיר מזה כלום כדמוכרח הוא ג"כ מהכא דההיא לענין פסח הוא דאיתמר כדאמרן:

« מראה הפנים על תלמוד ירושלמי הוריות א׳:א׳:ח׳ מראה הפנים על תלמוד ירושלמי הוריות א׳:ג׳:ג׳ »