מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא קמא ח׳:ה׳

5 אבל משלמין לאחר זמן. מדברי הרא"ש ז"ל משמע דדוקא בעבד ואשה אבל קטן אפילו לאחר שיגדיל פטור מלשלם כיון דבשעת מעשה לאו בר עונשין הוה. ובהג"א כתב דקטן חייב לשלם כשיגדיל וכן פי' רש"י בהגוזל וכו' ואפשר דבילדותו דקאמר לאו בקטנותו מיתפרשא אלא דכוונת רש"י היה דרב אשי ודאי לא היה שורף שער חבירו לאחר שיבא לכלל דעת. ויש לי ראיה מהתוס' דקידושין דף י' ע"א דקטן חייב לשלם כשיגדיל מה שעשה בקטנותו דשם בד"ה ומקבל את גיטה כתבו להוכיח דלאחר שנשאת אף כשהיא קטנה עכשיו אין אביה מקבל גיטה מהאי תלמודא ריש פ"ח דתרומות דפריך גירשך מי לא ידעה תפתר כשאמרה התקבל גטי במקום פלוני וכו' ומדדחיק לאוקמי בכה"ג ולא מוקי לה בשנשאת כשהיא קטנה ואביה מקבל גיטה משמע דמשנשאת אין אביה מקבל גיטה ובודאי דבריהם כשהיא עדיין קטנה בשעת קבלת הגט דאי נשאת כשהיא קטנה קאמר. ועכשיו נתגדלה בהא ליכא לספוקי דאין אביה מקבל גיטה וא"צ ראיה לזה דהא גדלי נשואיה עמה. וכן נראה מדברי הר"ן בפ' התקבל במתניתין נערה מאורסה היא ואביה וכו' דכשעדיין קטנה היא מיירי. והשתא אי סלקא דעתיה דקטן אינו חייב לשלם כשיגדיל מאי מביאין ראי' מדין דתרומה הא התם לענין חיוב קרן וחומש מיתניא גבי פלוגתא דר"א ור"י ואי אפשר לאוקמי בקטנה אלא ודאי דסבירא להו להתוספות דקטן חייב לשלם כשיגדיל. ודעת הרמב"ם ז"ל מבואר הוא שפטור אפילו לאחר שהגדיל כדכתב בהדיא פ"ד מהלכות חובל הלכה כ' שבשעה שחבלו בהן לא הוו בני דעת. וכן כתב בפרק א' מהלכות גניבה הלכה ח' קטן שגנב פטור מן הכפל וכו' ואפילו לאחר שהגדיל ומכל מקום יש לומר דסבירה להו כדעת התוספות בקידושין לענין דאין אביה מקבל את גיטה לאחר שנשאת ולא מטעמייהו אלא מטעמא דמה שאמרו משהשיאה שוב אין לאביה רשות בה לכל מילי אמרו:

1 שכן הרב אומר. למאי דפרישית בשתי כיתי עדים ל"ק למה ליה לרב דאמר הכי וכדהקשה בעל המאור ז"ל במרובה בשמעתתא דמיפך והזמה שכבר תירץ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות שם דכמה פעמים שאדם מודה על האמת לטובתו או מפני שהוא סבור ליפטר בכך מדמי העין וכו' ע"ש וכעין שכתב שם נמצא בתוס' בההיא שמעתתא ואין להאריך בזה. ומסיפא דהתוספתא דמדייק עלה הכא סימא שתיהן כאחת וכו' דההוא שפיר מתפרשא בשני כיתי עדים מוכחא ג"כ דכל הברייתא מתפרשת כפשטה הכי ושמעינן עכ"פ מההיא ברייתא דמכילתא דלעיל ומהתוספתא וכן ממסקנת הבבלי דפ' מרובה דף ע"ד דבזו אחר זו יוצא הוא לחירות בראשונה ומשלם לו דמי שניה וכן בשינו ועינו. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' עבדים הלכה י"ד. ומ"ש בפ"ד מחובל הל' י"א לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו וכו'. והשיגו הראב"ד בהל' עבדים דבריו סותרין זה את זה וכו'. נלע"ד דדברי הכ"מ בתירוץ הראשון שם הוא העיקר דשם מיירי בשכבר כתב לו גט שיחרור. והרי לשונו משמע שם כן שכתב הרי יצא לחירות בשינו ובהלכות חובל כתב יוצא בשינו וכו' ודלא כהב"ח בי"ד סי' רס"ז שנדחק והביא לבעל מ"ע כמסייע לו וכתב שכאן עמד על העיקר. ומה שחזר הכ"מ וכתב א"נ מאי נותן לו וכו' זה ודאי אינו סובל בפי' דברי הרמב"ם. אלא דהוקשה לו דבאם כתב לו ג"ש א"כ מאי קמ"ל וי"ל דהא קמ"ל דאע"פ שהוא עדיין תחת ידו ובשכתב לו ג"ש וזיכה לו ע"י אחר אבל לא מסרו לידו ועדיין מצוי אצלו הוא כדמשמע דבהכי מיירי וע"ש: