מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא בתרא ח׳:ז׳

7 זיכה בה לאחר. פירשתי בה כפי' הרשב"ם ז"ל ועיין לקמן ד"ה דייתיקי מה שכתבתי שם בס"ד:

1 אם היו מוחזקין בו שהוא בנו וכו'. כדברי התוספתא שהבאתי כך אזלא הסוגיא דקידושין שם. וגרסינן תו התם אית תניי תני על קדמייתא נאמן ר' חזקיה ר' זריקן בשם ר' הונא היו מחזיקין אותו שהוא משפחתו נאמן ופירשתי שם דר' חזקיה לפרש להאי אית תניי קאי דבעי למימר דאפי' בקדמייתא אם היו מוחזקין בו שהוא בנו ואמר עליו שאינו בנו נאמן ופליג אתנא דתוספתא דס"ל אינו נאמן ואפילו לר' יהודה דס"ל האומר בני זה ממזר הוא נאמן משום דר' יוחנן מפרש התם לעיל למילתיה דר' יהודה לתת לו הוא דנאמן אבל לא ליקח ממנו וכדפרישית שם וכלומר באופן שאינו מפסידו מירושתו הוא דנאמן עליו לומר ממזר הוא וכגון דמחזיק לנו בבנו אלא שאומר שנולד לו מחייבי כריתות אבל אם כשהוא אומר עליו ממזר הוא מפסידו מירושתו אינו נאמן להוציאו מחזקתו ועלה מייתי הברייתא דתוספתא שהיא כדברי ר' יוחנן וכדאמר ר' חזקיה שם עוד היא מתניתא. אף אנן נמי תנינא היו מוחזקין וכו' ולאית תניי דקאמר נאמן ומשמע דפליג מפרש לה ר' חזקיה בשם ר' הונא דלא פליג אלא דבכה"ג מיירי כגון שהיו מחזיקין אותו שהוא בנו משפחתו והיו מחזיקין אותה במשוחררת ובנו הוא ועכשיו אומר שלא שחררה ואין זה בנו בהא הוא דאמר האית תנייא דנאמן משום דלא מפיק ליה מחזקתו אלא שהם טעו וקסברי שהוא שחררה ואין זה אלא גילוי מילתא בעלמא ועוד דלא משוי ליה לממזר אלא לעבד ואיכא למימר דבכה"ג אפי' לרבנן נאמן הוא. ע"כ דבריו שם. ולפ"ז הוה מסתייעא מהאי סוגיא להדעות הסוברים דאף לר' יהודה אינו נאמן לאשווייה ממזר לפוסלו ולהפסידו מירושתו כ"א דוקא בדאיכא בכור והוא דעת בה"ג שכתב בהל' מילה וז"ל האומר זה בני ממזר אינו נאמן דכי קיימא לן כר' יהודה דאמר נאמן היכא דאיכא בכור אבל ליכא בכור אינו נאמן דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא האומר על התינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודא דכיון דקאמר על בריה דזוטא מגדול בכור הוא פסלינן לגדול ומגו דהימניה רחמנא לאבחוניה לבוכריה דכתיב יכיר יכירנו לאחרים ממילא קא הוי גדול ממזר אבל ודאי במקום שאין בכור לא מהימן דליכא יכיר דתליא רחמנא בגוויה לא מהימן ולא הוי ממזר ואפילו אשתו פרוצה ביותר רוב בעילות אחר הבעל עכ"ל. והביאו הרמב"ן ז"ל בחידושיו בשמעתתא דשלח ר' אבא בדף קכ"ז וקכ"ח. וכן ראיתי בכ"י אחד מכונה בשם ספר המכריע והוא מריא"ז הזקן ז"ל דפסק כדעת בה"ג וראיתי שם שברוב המקומות ממש רובו ככולו מכריע הוא נגד גדולי הפוסקים הרי"ף ור"ח ז"ל. וכבר יש לנו מכריעים מגדולי האחרונים ז"ל המאירים עינינו וכמו שכתב שם הרמב"ן ז"ל עד דברי בה"ג ואכתי לא דייקא דהא איפסיקא התם הלכתא כרב נחמן בר יצחק וכדפסק רבינו הגדול ז"ל עכ"ל ר"ל כר"נ בר יצחק דפ' החולץ דף מ"ז. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפט"ו מא"ב הל' ט"ו לענין לפוסלו וכן להפסידו מירושתו נאמן הוא בכל מקום ואפי' בשאינו נאמן לפסלו כגון שיש להבן בנים כדכתב בפ"ד מהל' נחלות הל' ב' אבל נאמן הוא על מי שהוחזק שהוא בנו לומר אינו בני ולא ירשנו ויראה לי שאפילו היו לבן בנים אע"פ שאינו נאמן וכו' לענין יחוס נאמן הוא לענין ירושה. וזהו כפשטה של הברייתא דאית תנייא בקידושין דאזלא כסוגיא דהחולץ שם וכסוגיא דפירקין הנזכר. וההיא דר' חזקיה ר' זריקן וכו' דהתם נראה לפרש ג"כ אליבא דהלכתא דלא באו לפרש האית תנייא וכדנראה לכאורה דר' חזקיה גופיה קאמר לעיל עוד היא מתניתא כמו שמובא לעיל אבל מהא לא דייקא דר' חזקיה דלעי קאמר לפי הברייתא דהתוספתא ועלה קאמר אית תנייא דפליג ארישא והשתא מפרש לה להסיפא דתוספתא היו מוחזקין בו שאינו בנו ובשעת מיתתו אמר שהוא בנו נאמן וקאמר ר' חזקיה בשם ר' הונא כגון שהיו מחזיקין אותו שהוא משפחתו ולא היו מחזיקין בו לבנו ועכשיו אומר ששחררה והוא היפוך הפירוש שפירשתי שם ונכון הוא ומכאן ראיה נמי לסברת הרמב"ם בפ"ד שם הל' ו' ע"ש דבענין ירושה נאמן הוא כדכתב הה"מ שם דבמקום שיש לו חזקת כשרות אמרי' מגו לפי שיש בידו להנחילו את נכסיו במתנה והוא ז"ל כתב שם אם ת"ח הוא או אדם כשר וכו' וטעמא שחזקתו אינו משקר ולמד זה מדאמר בתוספתא וקאמר בשעת מיתתו וכו' נאמן ופירשו התם דעל בנו מן השפחה הוא ומהאי טעמא נמי כדאמרי' בעלמא אין אדם משקר בשעת מיתה וכן כיוצא בזה ואין להאריך יותר:

2 כגון אילין נפתאי וכו'. ובבבלי פירקין דף קכ"ז ע"ב לא אמרו האי סברא אלא ארישא אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן דמשמש לי כעבדא קאמר. וחילופיה אבית המכס וכו'. ונראה דה"נ לאו אבית המכס קאי דמשום זה לא יהיה מפסיד לתת המכס בחנם אלא האי אית תני תניי רישא דהך ברייתא היה עומד בצד המכס בתוס' הוא דקאמר התם היו מוחזקין בו שהוא עבדו ובשעת מיתתו אמר בני הוא נאמן ועלה קאמר כגון אלין נפתאי וכו' דמשמש לי כעבדא קאמר והויא כדהתם:

1 האומר יינתנו נכסי לפלוני והוא כהן וכו'. הך ברייתא הובאה התם בפרקין דף קל"ח ע"א ובכמה מקומות ומיתפרשא כפי האוקימתא דהכא ומדאמרינן בפ' השוחט דף ל"ט ע"ב בדין הוכיח סופו על תחלתו זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרי בה לא איסור ולא היתר איסור משום כבודן דרבנן ולא היתר משום כבודו דרשב"ג פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' זכייה הל' ג' דהוי הדבר בספק כדכתב הה"מ שם ויד המוחזק על העליונה וכן פסק בפ"ה מתרומות הל' ו' דאין אוכלין העבדים בתרומה ולחומרא וגרסי' להא דפ"ק דגיטין הל' ה' וכאן מבואר ביותר:

1 דייתיקי מבטלת דייתיקי. ז"ל התוספתא בפ"ח הכותב דייתיקי יכול לחזור בו מתנה אין יכול לחזור בו איזה הוא דייתיקי תהא לי לעמוד ולהיות שאם מתי ינתנו נכסי לפלוני איזו היא מתנה מן היום ינתנו לפלוני. הכותב דייתיקי עד שלא זכה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו משזכה בין הוא בין אחר אין יכול לחזור בו ע"כ. ורישא דהתוספתא הוא הדין דהכא דגריס להאי ברייתא בשם רשב"ג. והיינו דכי אתא רב דימי התם בפרקין ועיקרה בפרק מי שמת דף קנ"ב ע"ב דאמר דייתיקי מבטלת דייתיקי. אלא דבלשון מתנה גבי שכ"מ לא איפסקא הלכתא כהתוספתא ופלוגתא דאמוראי התם כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה דאמר רב הראשון קנה ושמואל אמר השני קנה ופסקו הפוסקים כוותיה דשמואל דלעולם מתנת שכ"מ היא ויכול לחזור בו וכר"י ור"ל תריהון דאמרין הכא דכל שאלו יבריא וכו' חוזר אף במתנתו וכדמוכח מהאי עובדא דלקמן וה"נ קאמר רב נחמן בשמיה דשמואל התם לעיל דף קנ"א ע"א גבי אימיה דרמי בר חמא וכו' דהוי כעין האי עובדא כל שאילו עמד חוזר במתנתו וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהל' זכייה ומתנה הל' ט"ו וזה פשוט ולא כתבתי לכל התוס' אלא להתלמד דהסיפא דהתוספתא הלכתא היא והיא סיפא דהמתני' זיכה בה לאחר וכו' דבריו קיימין וכן להתלמד הפירוש במתני' וכדברי הרמב"ם דדברי התוספתא ודאי אינן מתפרשין בענין אחר אלא דהכוונה כשזכה מחיים ביו הוא המקבל מתנה ובין אחר שזיכה לו ע"י אחר ואמר תזכה בזה בשביל פלוני אינו יכול לחזור בו וכן פירש הנ"י המתני' וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ט מזכיה הל' כ"ד מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו וכו' ה"ז אינה כלום שאני אומר כתבה ונמלך ואם זכה בה לאחר בין מן היורשין בין שאינו מן היורשין כל הדברים שבה קיימין ככל מתנת שכ"מ. רצונו לומר דברישא לא מהני לא עדים ולא קנין ביפוי כח וכוונת דבריו נתבאר ממה דכתב לעיל בפ"ח הל' י' מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין בין שהיתה במקצת נכסיו וכו' והרי המתנה בטילה ואם קנו ממנו כדי ליפות כח המקבל וכו' הרי היא קיימת וזהו דיניה דשמואל דף קנ"ב ע"א והוזכר לעיל. ובהל' ט"ו שם כתב שייר כלום לעצמו וכו' שמתנת שכ"מ במקצת צריכה קנין בין עמד בין לא עמד כדמסיים שם דמיירי שנתן סתם אבל נתן המקצת בפירוש במתנת שכ"מ א"צ קנין וכו' ואם היה בה קנין לא קנה אא"כ היה מיפה כחו וכדמסיק התם לשמואל במיפה את כחו. למדנו מזה לדעתו ז"ל דכשנראה בפירוש שהוא מתנת שכ"מ והיינו שאינה אלא לאחר מיתה הקנין מגרע בשהוא כתוב בשטר אא"כ מוכח שליפוי כח בלבד כתב לו כן כגון שכתב וקנינו ממנו מוסיף על המתנה וכל זה הוא לענין אם יקנה או לא יקנה כלל המקבל מתנה אע"פ שאין השכ"מ חוזר בו אלא יטלו היורשין אבל לענין חזרה עדיין לא למדנו וזהו מבואר בדבריו לקמן וזה אם כתב לו בפירוש שהקנה לו מעכשיו מחיים א"כ לאו דין מתנת שכ"מ יש לה אלא כמתנת בריא כדביאר אח"כ בדבריו בהל' י"ח אל תטעה בשכ"מ שכתב כל נכסיו ופירש שנתן הכל מעכשיו והקנה מחיים שאין זה מתנת שכ"מ אלא כשאר כל מתנות הבריאים שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל ואין יכול לחזור בו. מבואר הוא שדעתו ז"ל כרוב גדולי האחרונים שחולקין על הרי"ף ז"ל כמו שנתבאר בפ"ק דמציעא דס"ל דאפילו בשטרי הקנאה לא קנה עד דמטא שטרא לידיה אלא דס"ל להרמב"ם דבשטר שיש בו קנין לא בעינן עד שיגיע השטר ליד המקבל וזהו דבריו כאן כשיש למתנה זו דין מתנת בריא והיינו שהקנה לו מחיים ואם היא בפירוש מתנת שכ"מ בזה ביאר דבריו לענין חזרה בפ"ט הל' ט"ו והל' י"ו שכתב שם אבל שכיב מרע שכתב וזכה וקנו מידו אין לאחר קנין כלום ואינו יכול לחזור בו וכו' בין שנתן הכל בין שנתן מקצת. ביאר בכאן שאם קנו ממנו בקנין גמור וזיכה לו ג"כ המתנה בשטר אין חילוק בין אם היא בכל או במקצת ואין יכול לחזור בו. והשתא נמצאו דבריו מבוארין בדינא דמתני' מה שכתב בהל' כ"ד וכ"ה דברישא שהקנין שכתוב בה היה ליפוי כח בעלמא ובודאי אם הגיע ליד המקבל והוא לא היה חוזר בו קנה מצד היפוי כח של הקנין כנזכר לעיל אלא לענין חזרה יכול הוא לחזור בו ולפיכך אינה כלום שאני אומר כתבה ונמלך וחזר בו אבל אם זכה בה לאחר מחייו וא"ל תזכה בו לזה הפלוני כל הדברים שבה קיימין פירוש בין אם כתוב שם מקצת נכסיו בין שכתוב כל נכסיו וזהו דסיים ככל מתנות שכ"מ וכלומר המבוארים לעיל. ואין לנו לכפול ולחזור בדברים ביותר כ"א מזה נבין דדברי הה"מ בענין שרצה לפרש סוף דבריו קשים לי להבין והסמ"ע פי' לסוף דבריו ואם זכה בה לאחר דר"ל שרצה לזכות לאותו שנתן בידו השטר והיינו כפי' הרשב"ם וכו' ומי יתן והיינו יכולין להבין הפי' הזה בדברי הרמב"ם ואם דדברי הרשב"ם הם נראין כן וכמו שהעתקתי בפירוש המשנה דברי הרמב"ם אינם סובלין כלל וכלל לפירוש הזה. ובעיקר דעת הרמב"ם שביאר הה"מ שאם היה בו קנין גמור זכה בהן ואע"ג דלא מטא שטרא לידיה זהו ודאי אמת לדעתו ז"ל וכמו שנתבאר לעיל. ועיינתי בדברי הריב"ש ז"ל בתשוב' סימן קס"א שהביא הכ"מ וכן בב"י בבד"ה סי' ר"ן וראיתי שעיקר דבריו שם לחזק הסברא לדעת הרמב"ם דבשטרי הקנא' לא בעינן עד דמטי לידיה ולא כמו שרצה הנ"י לבאר דעת הרמב"ם בזה ודברי הנ"י תמצא בפ"ק דב"מ בשמעתתא דמצא שט"ח ומה שכתוב בכ"מ בסוף פ"ק ט"ס הוא. סוף דבר דנראה אחר העיון שדברי הרמב"ם הם ממש כדברי רבו ז"ל והה"מ זכר מקצת דברי הרב מיגא"ש ז"ל ולא ביארן. והילך דברי הר"י הלוי מיגאש ז"ל בפירו' המשנה מי שמת ונמצאת דייתיקי וכו' פירוש צוואת שכ"מ קשורה על יריכו ה"ז אינה כלום פי' שכיון שלא ציוה בפיו וגם לא צוה בשעת מיתתו שיעשו מה שבאותה דייתיקי ואינה הקנאה מחיים בקנין כדי שנאמר שעבד נפשיה משעת קנין לפיכך אינה כלום שיש לומר כתבה לצוות בה ואח"כ חזר בו ולא רצה ליתנה ולא לצוות בה אבל אם זיכה בה על ידי אחר כגון שאמר זכה בצוואה זו לפלוני כאלו צוה בפיו שיעשו מה שכתוב בה לפיכך דבריו קיימין עכ"ל. מזה נראה ונבין כל דברי הרמב"ם בדין זה וכפי אשר נתבאר דעתו מכל מה שהבאתי לעיל ודי בזה: