1וכן המשתחוה למעין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין. וכ' בכ"מ דהוא איבעיא דלא איפשטא וספיקא לחומרא וכ' הרי"ק בשם התוספת שנובע בארצו ואין מתפשט לחוץ שאי מתפשט לחוץ הא אמרינן במרובה מעין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקין ממנו כמים של רבים הם ואין נאסרין ולכן לא כתב רבינו מארצו כלשון הגמרא אלא בארצו שעדיין לא יצא לחוץ ובאמת הגירסא במס' ע"ז דקא נבעי מערעא וא"כ נוכל לומר דנבעי מערעא ויצא לחוץ ורק התוס' כתבו ור"ל ואינם יוצאים לחוץ אבל בגמרא לא כ"כ אולם נראה לפרש דאיבעיא להו בע"ז המשתחוה למעין מימיו מהו לנסכים ופשיט לי' מהא דמים של רבים אינם נאסרים ומשני דנבעי מערעא ותוס' בב"ק דף פ' ד"ה ומעין הקשו מזה אהא דאיתא התם דתנאים שהתנה יהושע אפי' בחו"ל א"כ עדיין של רבים הוא מתנאי יושיע ותי' דיש לחלק בין יצא מאליו לטרח בו וחפרו וכ"כ התוס' בע"ז דף נ"ט ד"ה האי וכתבו עוד אי נמי מייתי הכא שכל העיר שלו ונראה ליישב דנהי דיהושע תיקן שכל אדם יכול להסתפק ממנו מ"מ זהו דוקא שרשות יש ביד כל אדם וכשיזכה בו אחר יהי' שלו אבל כל זמן שלא זכה בו הרי הוא של הבעלים הראשונים וע"כ שפיר פריך בע"ז והא מים של רבים אינם נאסרים דס"ד דהיינו בשל הפקר וע"ז משני דנבעי מארעא דהיינו שנובע מארעא דידי' וא"כ המים שלו כל זמן שלא זכה בו אחר ורק קמבעיא לי' אי למים דקמי' קא סגיד או דילמא לדברונא דמים קא סגיד ועוד דע"כ אין לשום אדם זכי' בהני מיא דאי קודם ששאבן כבר יש להם זכות בהמים א"כ תיקשי אמאי מים של רבים א"י לאסור דהא הו' כשותפין דקיי"ל בריש פרק השותפין דיכול לאסור דבר שאינו שלו כדאיתא בר"ן שם וכן יש להוכיח מעירובין דף מ"ו נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם פירש"י אפי' הן של יחיד כיון דניידי אינן קונים שביתה עיי"ש בפירש"י ותוס' אלמא דהפקר הם ואין להם שום זכות בהן כל זמן שלא שאבן ונשמע דאם הם של יחיד צריכין לטעם כיון דניידי לא קני שביתה אבל אי לאו האי טעמא הי' קונין שביתה כרגלי הבעלים וא"כ לפי"ז אין חילוק בין יוצאו ונתפשטו לחוץ אלא דכ"ז שהן מחוברין ונובעין בארצו שלא נשאבו הו' של יחיד והו' נאסרין ושפיר סתם רבינו וכ' נובעים בארצו דהיינו שעדיין נובעין בארצו שהם מחוברין והם שלו והו' נאסרים ורק האיבעיא אי למיא קא סגיד אי לדברונא דמיא קא סגיד.2המשתחוה למעין הנובע בארצו וכו'. הנה בפ"ח מה' עכו"ם כתב רבינו מים של רבים אין נאסרים משום דלא הי' בהן תפיסת ידי אדם והקשה בלח"מ הא בגמ' מוקמינן הך בדטפחינהו בידים דביחיד נאסרים ובשל רבים מותר ונראה ליישב דהנה באמת קשה דדרי"ו משמע דאין נאסרים משום דמחוברים ולכן פריך של יחיד נמי ומשני בתלשינהו בידים א"כ אין משום מחוברים כלל א"כ מיהדר הדר לגמרי והל"ל אלא לכן נראה דהאי טפחינהו הכי פירושו שטפח בידו על המים עד שנתלשו כה"ג מצינו גבי מקוואות ג"כ שנתלש מחיבורו רשאין לטבול בו מחטים וצינורות ע"י שטפחינהו בידיו דיש לו עדיין קצת כמחובר כיון שלא נטלן בידיו וזה רק בשל רבים אבל בשל יחיד כיון שנתלש ממקום חיבורו יכול לאסור אף שאח"כ נתחבר ג"כ למקוה וא"כ שפיר כתב דאין בו תפיסת יד אדם דזה שנתלש ע"י שטפחינהו במים לא הו' תפיסת יד אדם דהא רשאין לטבול בו מחטים וצינורות והא אי הו' הו"י ע"י אדם פסול לטבול בו רק דלגבי יחיד עכ"פ כיון שנעקר ממקום מהלכו יכול לאסור ובנטל בידים ממש איה"נ דיכול לאסור אף בשל רבים כמש"כ רבינו בהלכה ב' אם נטלן בידיו והשתחוה להם אסרן ולא חילק בין של רבים וראב"ד באמת השיבו דמים של רבים אין נאסרים לפמש"כ רק בטפחינהו אין נאסרים אבל נטל בידיו ממש נאסרים אולם עוד קשה לי אי מטעם שאין בו תפיסת יד אדם אפי' ביחיד אין נאסרים כדאיתא בע"ז דף נ"ט דמוקי בטפחינהו בידים אבל בשל רבים אפי' בדטפחינהו בידים והי' בו תפיסת יד אדם אין נאסרים אך הדבר נכון דכבר כתב הריטב"א בשמעתין שחלק בין אי טפחינהו על דעת ע"ז דבודאי אי טפחינהו ע"ד ע"ז נאסר אפי' של רבים רק דהכא איירי בדלא טפחינהו ע"ד ע"ז דומי' דתלשינהו ולא דהו' אמרינן מעיקרא אע"ג דכתיבנא לעיל גבי המשתחוה לקרקע עולם שאפי' הוא שלו אינו נאסר אלא כשחופר בה לדעת ע"ז היינו במחובר גמור אבל במיא דניידו דתפיסת כל דהו סגי דהא תלשינהו לגמרי עכ"ל לפי"ז יש לפרש גם דברי רבינו לומר דרק משום דלית בי' תפיסת ידי אדם אין נאסרים אבל אם ישבו תפיסת ידי אדם בתלשינהו על דעת ע"ז אפי' דרבים נאסרים ודו"ק. שוב ראיתי בס' מרכבת המשנה פ"ח מע"ז שכתב ליישב עד"ז וז"ל נראה דודאי לפי תקנת יהושע אפי' מעין של יחיד חשיב של רבים ומשו"ה מסיק הש"ס דהכי קאמר רי"ו דמעין של רבים אפי' לגבוה אינו נאסר אלא דוקא אותו יחיד שנובע מארצו איסורו לגבוה וזהו מש"כ רבינו בפ"ד מאסמ"ז וכן המשתחוה למעין הנובע מארצו ר"ל דוקא הוא אוסרו משא"כ שאר אדם אע"ג שמשתמשין בו א"י לאסרו אפי' לגבוה דטפחינהו אא"כ נטלן בידו אסור אפי' להדיוט ולפי"ז הא דאמרן לא צריכא בידו לאו למימרא דר"י ס"ל אפי' טפחינהו בידו בשל רבים מותר כמו שהבין הראב"ד בה' ע"ז אלא דמסיק כיון דקיי"ל כרי"ו וכתקנת יהושע אין משום מעין נאסר להדיוט רק בטפחינהו בידו והיינו דקמותיב רי"ו לר"ל דכל מעין חשיב של רבים ואינו נאסר אא"כ טפחינהו וה"ק לא צריכא דלא משכחת מעין של יחיד אא"כ טפחינהו ואז אפי' של רבים אסור ולא תידוק הא של יחיד אסורים אלא תידוק הא אם טפחינהו אסורין דאז חשוב של יחיד ואת"ל מעין מימיו אסורין לנסכים אז הדיוק כפשוטו דיחיד שנובע מארצו אסור לגבוה את"ד.3אשירה שבטלה אין מביאין ממנה גזרים למערכה וכו'. וכ' הכ"מ דהוא איבעיא דלא איפשטא ובמל"מ כתב דאין צריך לזה דהוא מבואר בירושלמי דהכל מודים שאין מביאין ממנה עצים וקשה לי הא בפ"ח מלולב כתב רבינו דאין יוצאין מלולב של אשירה שבטלה והא בירושלמי מסיק דיוצאין בלולב של אשירה דמצוה אינה כגבוה א"כ כמו דפשיטא לי' דאין מביאין ממנה גזרי עצים כן תפשוט לי' דיוצאין בלולב מאשירה שבטלה ונראה דירושלמי אייתא מאשירה שנטעו ואח"כ עבדו וכל"ק דר"ל דאיבעיא לי' אי מצוה הו' כגבוה ובהא מסיק הירושלמי דמצוה אינו כגבוה וכדרבא דלכתחילה לא יטול ובדיעבד יצא והא דס"ל לרבינו דבלולב מאשרה שבטלה לא יצא היינו בנטעו מתחילה לכך וס"ל דלר"ל אפי' בשבטלה לא יצא וכדכ' הכ"מ בפ"ח מה' לולב וכן לענין גזרים אפי' בנטעו ולבסוף עבדו ג"כ פסול דמאוס לגבוה וזה דלא כלח"מ שכתב דרבינו כאן איירי מאשירה שנטעו מתחילה לכך, אמנם דברי הירושלמי הנ"ל יש לפרש בגוונא אחריתא הא דבעי אי מצוה הו' כגבוה דהנה בש"ס סוכה באיבעיא דר' ירמי' אי יש דיחוי אצל מצות אי לא פירש"י דהיינו מי נימא כמו דיש דיחוי בקדשים כן יש דיחוי אצל מצוות או לא דמיא לקדשים וזה הכונה גם בירושלמי אי מצוה הו' כגבוה אי דמיא לקדשים דנדחה אין חוזר ונראה וע"ז מסיק בירושלמי דמצוה שאני א"כ למסקנא פשיטא לי' לירושלמי דלא הו' דיחוי ומאי דמספקא לי' לר"ד אליבא דר"ל לירושלמי פשיטא לי' דלא הו' דיחוי ובגזרי עצים דס"ל לירושלמי דפסול היינו משום דלגבוה יש דיחוי אמנם לפי"ז יקשה מהדס"ל בלולב מאשירה שביטלה דלא יצא דבזה אין סברא לחלק לומר דבנטעה מתחילה לכך הו' דיחוי כיון דירושלמי מסיק הטעם דא"ד דמצוה אינו כלגבוה א"כ אף בנטעה מתחילה לכך כיון שבטלה חוזר ונראה ולקמן יבואר עוד פירוש אחר בירושלמי.4וכן המשתחוה לבהמה וכו' כך צמר שלה פסול לבגדי כהונה. כיון דבהמה פסולה גם צמרה פסול ובפשתן ס"ל דהו' שינוי ונראה ליישב דהנה הא אי גיזה הו' שינוי נראה דתליא בפלוגתא דהאבחולין דף קל"ה איתא דגיזה מכחשא הבהמה א"כ הו' שינוי לבהמה אבל בתמורה דף י"א איתא דלא מכחשא כמו שביאר בשעה"מ ה' ערכין וכן פסק רבינו וכמ"ש בשעה"מ בה' ביכורים וא"כ לא הו' שינוי וגמרא דקאמר דלר"מ הו' שינוי היינו דסובר כר' ינאי בחולין דגיזה מכחשא אבל להלכה לא הו' שינוי ובזה יש לפרש מה דקאמר הגמרא איכא בנייהו דכחשו עפירש"י והכונה לפמש"כ כיון דע"י גיזה כחשו הבהמה א"כ ליכא שבח בגיזה כיון דכחשי גוף הבהמה וכן בפרה וילדה אחר הלידה אינה שוה כ"כ כמו קודם הלידה כמ"ש בשמ"ק דאין מחשבין מה ששוה פחות בשבח הפרה נגד השבח שנתוסף בוולד יעיי"ש ומיושב קו' הפנ"י על רש"י דהקשה על רש"י שפי' דהכחיש ולא השביח וכתב דרש"י הוצרך לזה דלא קנסו בשבח וגם בהכחשה וע"כ בלא השביח ושוב הקשה א"כ כחשה הדר ותי' בכחיש דלא הדר ולפמ"ש הכוונה ע"י גיזה ולידה הכחיש א"כ אי אין קונה משלם שבח אבל אי קונה א"כ רק משלם פחות ולא שבח דל"ש קנס כיון דמה שהשביח הפחית בהכחשה. הנה בקצה"ח מביא ראי' מע"ז דף מ"ז דאמרינן דדשא אחידה באפה מוכח לידה לא הו' שינוי אמנם אאמוה"ג זצ"ל בספרו שבילי דוד העלה עפ"י תוס' בב"ק דף צ"ה לחלק דבאתנן ולד הו' שינוי דאין דעתה אולד א"כ גם בגזל אין דעתו רק אפרה ולפי"ז דתליא אי אמרי' בשבח הקדש ופירש"י מנחות דף פ"א דאין דעתו אולד וא"כ י"ל אי דעתו אולד לא הו' שינוי ולפי"ז יש לומר כאן קאי למ"ד אין אדם מתכפר בשבח הקדש אבל רבינו דפסק בפ"ד מפסהמ"ק דמתכפר בשבח הקדש א"כ דעתו אולד ולא הו' שינוי א"כ גם כאן י"ל דלא הו' שינוי ולכן סובר רבינו דוקא ביאוש מהני שיקנה לשבח אבל לפני יאוש לא דליכא לא שינוי בגיזה ולא בלידה ולפ"ז יש לחלק שפיר בין צמר לפשתן דהנה בודאי לפי דעת השעה"מ דהו' שינוי לצמר עכ"פ וכדעת המלחמות א"כ אמאי הצמר אין ראוי' לציצית כיון שגזזה הא נשתנה אבל לפמ"ש דלא הו' שינוי דהו' כקציץ אילן א"כ אין הגיזה שינוי לכן אין ראי' לציצית ורק יש כאן עוד שינוי דהיינו ליבון וניפוץ והנה ליבון העלה הש"ך סי' שמ"ב דלא הו' שינוי דלא כטו"ז סי' י"א וכבר השיגו במחנה אפרים ורק הניפוץ א"כ י"ל זה לא חשיב שינוי בעצמו דעכ"פ הצמר הוא כמו שהי' כל שער בפ"ע אבל הפשתן כשעושין בגד הנה ע"י ההכאה מתחלק ואין דומה כלל למה שהי' קודם כל בד אחד ועתה ע"י ההכאה מתחלק כל בד לכמה וכמה חוטין שפיר הו' שינוי וכדאמרינן בזבחים דף י"ט דפשתן נקרא כל בד דבר העולה בד בבד א"כ לאהו' שינוי בעצמותו לכן פסול לציצית משא"כ פשתן דמי לחוטין ועשה ממנו קמח שנשתנה עצמותו וכן ליבון וניפוץ אין כאן שינוי בעצמותו ועיי' מש"כ המחה"ש סי' קמ"ז לחלק בחח ונזם דע"י התכה פנים חדשות בא לכאן אבל מראות הצובאת הנה בעצמותו לא נשתנה רק שעשה ממנו כלי אחר לא חשיב שינוי כ"כ ואף דלענין גזילה מהני ליבון ומכש"כ ניפוץ דלא כש"ך אלא כמ"ש בשמ"ק בגזילה מהני רק לענין ראשית הגז לא מהני ע"ז י"ל שאני דמאוס לגבוה כדמוכח מתוס' שהקשו מאי מדמי גזילה לאתנן ותי' כמו דבגזילה קנה דאין זה מה שגזל כן באתנן אין זה מה שנתן ושרי ולפי"ז י"ל דמהני רק בנשתנה בעצמותו ובזה יש ליישב קו' התוס' ל"ל תרי קראי באתנן ובגזילה דשינוי מהני די"ל אי מאתנן רק ידעינן עשאן קמח דאישתני אבל שינוי השם לא מהני באתנן דלא שייך לומר דאין זה מה שנתן כיון דליכא שינוי בעצם ולכן צריך קרא כעין שגזל אפי' שה"ש ג"כ מהני וא"כ י"ל כמו באתנן כן בע"ז לא מהני שינוי רק מה שנשתנה בעצמותו אבל לא שינוי אחר ולכן פסל הצמר לציצית ולכן לא מהני ליבון וניפוץ דהא גם בראשית הגז לא מהני ליבון דלא דמי לגזילה כנ"ל ואף שרבינו סובר דצמר הגזול פסול לציצית ואף דבגזילה הו' זה שינוי בעצם כ"כ הטו"ז דפסול משום מה"ב ומאוס למצוה דלא מהני רק שינוי בעצם כמו גזל פשתן ועשה מהן בגד שיש כאן שינוי בעצם. עכ"מ מה שהקשה מ"ש מקמה ותי' הכא לאו שינוי גמור הוא דמעיקרא צמר והשתא צמר וכ"כ במג"א סי' י"א ובשו"ת ח"ס חאו"ח סי' ל"ב כתב ליישב דוקא בקמה דמחובר א"כ רק ילפינן מאתנן ומה"ת מהני שינוי כמו באתנן רק מדרבנן בעי א"כ הו' בעיא דלא איפשטא בדרבנן לקולא אבל כאן במשתחוה לבהמה דלא ילפי' לה מאתנן שפיר י"ל דמה"ת לא מהני שינוי בנעבד והנה לפי"ז אין חילוק בין שינוי גמור לשינוי גרוע ובאתנן אפי' שינוי שאין גמור מהני א"כ הה"ד בנעבד מה"ת רק מדרבנן ספק לקולא כן מה דלא חמור כע"ז ע"כ פשיטא דמהני שינוי אפי' שאין גמור ואמנם מדברי רבינו לעיל דכתב בקמה יען שנשתנה ונדמו לולדות מוכח דלא כח"ס דלפי דבריו הא דמהני שינוי היינו דומיא דאתנן אבל לא מטעם דאידמו לולדות רק דהחילוק הוא זה גופי' דקמה הו' שינוי גמור ודמי לולדות משא"כ צמר לא הו' שינוי גמור אלא דיש לומר דקאי אולדות שעיברה ונתנה לאתנן דשרי מטעם דמעיקרא עובר והשתא בהמה ויש לקיים תי' של הח"ס דהכי קאמר דילפינן מאתנן דמהני שינוי ולכן גם ולדותיהן מותרים ואף דמדרבנן תיבעי שוב מדרבנן הו' וס' מדרבנן ולקולא. הנה רבינו בפ"א מה' ציצית פסק המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית והנה בפמ"ג סי' קנ"ד כתב דהו' איסור דאורייתא מדפסק רבינו האיבעיא לחומרא ובשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' נ"ד כתב דמה"ת יהי' אסור מה"ת דמדאסר רחמנא נעבד לגבוה להקריב קרבן פשיטא דאין ללמוד דא"א ללמוד ממנו לצורך מצות ציצית וכן לביהכנ"ס ולענין אתנן כתב המג"א בסי' קנ"ג ס"ק מ"ו דאזלינן לקולא משום דהו' מדרבנן ויש להקל בספק לענין בהכ"נ דקרא דוקא במקדש משתעי דכתיב בית ד' אלקיך והנה התוס' בע"ז דף מ"ו ד"ה יש שינוי בנעבד כתבו להדיא דאפי' לגבוה פשיטא לי' דיש שינוי בנעבד כיון דמאתנן יליף ובאתנן יש שינוי אלא מדרבנן קמבעיא לי' משום דיש להחמיר בע"ז ולפי"ז נראה דאע"ג דרבא מסיק שם בנעבד במחובר אסור לגבוה מ"מ למצוה לציצית או לביהכ"נ נראה דמותר מדאו' דהרי הא דנעבד אסור במחובר לגבוה מקו"ח מאתנן יליף רבא וכיון דאתנן אין אסור רק למקדש ממש וכמוש"כ המג"א בסי' הנ"ל מדכתיב בית ד' א"כ הה"ד נעבד במחובר אין אסור רק למקדש מד"ת וכיון דנראה דמדאורייתא אין נעבד במחובר נאסר לציצית או לבהכ"נ והרי רבינו בפ"א מה' ציצית חולק בין משתחוה לבהמה דצמרה פסול לציצית ובין פשתן נטוע דמותר וכשר לציצית משום דנשתנה ופי' המג"א דמעיקרא עץ והשתא חוטין ואין מראיהן עליהן מבואר דאם הי' מראיתן עליהן הי' אסורים אע"ג דספק הוא ואי אפשר לומר דהו' מה"ת ואפשר משום דהספק אולי מאוס לגבוה החמירו רבינו וטוש"ע דס"ל דיש צד לומר משום דמאוס אין לקיים בו מצות ד' וכבר עלה ברעיוני לומר דזה שפסק רבינו דיש שינוי בנעבד והמשתחוה לקמה חוטין מותרים למנחות לאו משום דאיפשטא האיבעיא לקולא בע"ז דף מ"ז דאף לל"ב אינו מבואר לקולא רק דאין לפשוט מהא דעוברו ולבסוף נרבעו דה' אסורין דאף בקמה אסורה למנחות דהתם אין כאן שינוי אבל הכא יש שינוי מ"מ אכתי לא ידענו אולי מהני אולי לא מהני שינוי ואין כאן פשיטות כלל להתיר ודלא ככ"מ בה' אימ"ז והא דרבינו פסק לקולא היינו דכיון דהו' רק איסור מדרבנן דמדאורייתא ודאי דיש שינוי וכמ"ש התוס' ולכך פסק לקולא אבל בצמר דאין כאן שינוי גמור יש תרתי אפשר דאין שינוי בנעבד ואת"ל דיש שינוי אפשר לא מיקרי זה שינוי ואע"ג שיש ספק את"ל דאין שינוי אולי דוקא למקדש אבל למצוה לאו כמו דבעי ר"ל מ"מ הרי מדברי ר"ל דבעי שינוי משמע דיש להחמיר בס' דהרי מבעיא לי' באשירה שבטלה אם יש דיחוי או לא ופריך תלמודן דהרי מוכרח מכיסוי דם דאין דיחוי ומשני דהוא גופא קא מספקא לי' מפשט פשיטא לי' דא"ד אף לקולא או דילמא ספוקי מספקא לי' ואזלינן לחומרא דיש דיחוי הרי אע"ג דספק הוא אזלינן לחומרא הרי אע"ג שכתבו תוס' דבעיא ר"ל אינו אלא לכתחלה דבדיעבד אפי' קודם ביטול יצא והמג"א סי' תקע"ו סק"ו כתב שזה דעת הטור והב"י ואפ"ה מחמיר ר"ל מספיקו וממנו למד רבינו שיש להחמיר בספק ותימא על הפמג"ד דבעי לומר דהו' דאורייתא.
