מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח ד׳

מהדורה: מהדורת פרידברג

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח ג׳:ט״ו » « מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח ה׳:א׳

2 תוספות על תמורה פתח ↗

טול אתה מה שהבאתה - פרש"י לאו פירכא היא מהאי טעמא הרי שנתעבדה בה עבירה בשני עדים כלומר הרי יש לך להביא בדין זה אותו ששני עדים מעידין בו שרבע או שנרבע דהא ודאי חייב מיתה ואסור לגבוה על פי עד אחד או על פי הבעלים דליכא מיתה מנין לך דאסורין לגבוה אי לאו קרא עכ"ל וא"ת למה לי קל וחומר לרובע ונרבע ע"פ שני עדים תיפוק ליה ממשקה ישראל לקמן תמורה דף כט. דדרשינן מן המותר לישראל והאי הרי הוא אסור בהנאה וי"ל דאיצטריך היכא דשחטו והקריבו קודם שנגמר דינו דמותר בהנאה הוא כדאיתא בב"ק פרק ארבעה וחמשה דף מא. אי נמי יש לפרש טול מה שהבאת הרי שנעבדה בו עבירה בב' עדים ואפילו לקל וחומר לא צריכנא דבלאו הכי נמי ידע ביה שהוא אסור למזבח:

2 תוספות על חולין פתח ↗

למעוטי צפרי עיר הנדחת - תימה הא נמי נפקא מדתנא דבי רבי ישמעאל דכיון שאסורים בהנאה לא קרינן ביה ממשקה ישראל ואפשר דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכלאי הכרם שלא היה להם שעת הכושר כדאמר פ"ק דמנחות דף ו. והילכך אפילו לכפרה מותרות דאי משום הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלשרפה קיימא:

2 תוספות על מכות פתח ↗

בדיני נפשות הוא דלא כשירה הא בדיני ממונות כשירה. הקשה רבינו אברהם מאורליינ"ש דהא קרובים נפקא לן סנהדרין כז: דפסולין מלא יומתו אבות על בנים ודיני ממונות גמרינן מיניה שם כח. דכתיב משפט אחד יהיה לכם א"כ ה"נ נילף ממונות מנפשות להך מילתא דעדות מיוחדת ונראה דעל כרחך האי קרא לאו בדיני ממונות קאי דעד אחד מועיל לממון דלשבועה מיהא איתיה:

3 תוספות על תמורה פתח ↗

4 רש"י על חולין פתח ↗

היתה בהמת חבירו - לא מיבעיא שלו דמיתסרא משום תקרובת עבודת כוכבים בשחיטת סימן אחד. דאע"ג דבעלי חיים אין נאסרים להדיוט לא משום נעבד שעשאו עבודת כוכבים ולא משום מוקצה שהקצו לתקרובת עבודת כוכבים כדקיימא לן בתמורה דף כט. מדאצטריך קרא למיסרינהו לגבוה כדתניא ב"ק דף מ: מן הבקר להוציא את הנעבד ומן הצאן להוציא את המוקצה מכלל דלהדיוט שרי מיהו כי עביד מעשה בגופייהו מיתסרי כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל ע"ז דף נד: אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות ושיחין ומערות והשתחוה להן אסרן והכא נמי אע"ג דאכתי בעלי חיים נינהו מיתסרי. והאי סימן אחד לאו דוקא דה"ה לחצי סימן. ובהמת חבירו נמי אע"ג דפשיטא לן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אשמועינן רב הונא דאסר לה במעשה כל דהו:

4 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

לבר מעבודת כוכבים - שאם התפיס או הקצה דבר לעבודת כוכבים ובתוך כדי דבור חזר בו אפ"ה נאסרה משום חומרא דעבודת כוכבים וכדאמרי' נמי בעבודת כוכבים שקץ תשקצנו דאע"ג דאתי מדינא להיתירא אסור:

4 חידושי רמב"ן על מגילה פתח ↗

לפי מה ששנינו במשנתנו בית הכנסת לוקחין בדמיו כו', משמע ודאי שבית הכנסת קדושה יש בו וכדאמרינן בגמ' כ"ו ב' אוגורה ומשכונה אסור מאי טעמא בקדושתי' קיימי ואמרינן נמי אמאי תיפקע קדושתה והשתא קשיא לי א"כ האיך נמכר והלא דבר הראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה ובתוספתא דהאי פרקא תניא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון ותו כי מכרו שבעה טובי בני העיר במעמד אנשי העיר היכי שרו דמייהו למשתא בהו שכרא והלא נתפסין בקדושתה וכן הא דאמרינן במתנה אי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא יהבי ליה מתנה והויא להו כזביני ואמאי תפקע זו והא ההיא הנאה כבר אכלוה וליתא בעולם להחל עליה קדושה ועוד שאין אני רואה בגמרא בית הכנסת נפקע מקדושתו על דרך פדיון וחלול אלא במכירה ושינוי רשות.ויש ליישב ולומר דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה לולב וסוכה והן עצמן אעפ"י שנזרקין לאחר זמן בזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד כדאמרינן התם אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה והוינן בה וכי נר קדושה יש בו ומסקנא דאסור והתם נמי אמרי' דנויי סוכה אסור להסתפק מהן כל שבעה ואב דכלהו דם כדאיתא בפרק במה מדליקיו ופי' הדברי' דנויי סוכה אסורין בשעת מצותן משום דחל שם שמים עליהן אבל אם בא נסלקן מן המצוה ולהסתפק מהן אסור משום מוקצה למצותו כדמוכח בפרק בירה וכן הדס של מצוה אסור להריח בו וכן לולב ואתרוג כיוצא בהן וכן כתב רב אתא בשאלתא דשלח לן בחוטי' ציצי' דאסור למיצר בהן מידי משום בזויי מצוה לפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו ומצותן עליו נוהגין בו קדושה ואפי' בחרבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפץ אותו ולבנותו אבל אם נמנכו למכרו בבר עבר זמן מצותו כסוכ' לאחר שבעה ונפקע' קדושה מיניה. ואין ספק דמצוה דמכירה זו האמורה בבית הכנסת בכל מקום אינה אלא בשיש להן בית הכנסת אחרת דאי לאו הבי ודאי אסור כדאמרי בבבא בתרא לא ליסתר איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישת' אחריתי הלכך מכירתו ודאי מותרת היא דהוה ליה במפריש שבעה אתרוגים לז' ימים ויוצא בו ואוכלו דהו"ל כתשמישי מצוה לאחר זמנן.ועכשיו כל הענין מיושב שאם מכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר זו היא ששנינו לוקחין בדמנו תיבה דמסתמא לא ניחא להו לטובי לאנשי העיר לאכחושי מצוה שנהן ואעפ"י שיש להם אחרת ולא שיהא בדמים קדושה ממש להיותן אסורין בהנאה אלא שאין רשאין להוציאן בצרכיהן כדין צדקה משבא' לידי לידי גבאי וכענין האמור שם בפ"ק דערכיץ וכן מכירת הספרים כיון דבכל מקום שהן קדושתן עליהן אין במכירתן 'אלא משום אכחושי מצוה דהני מוכרין אבל אם מכרו שבעה טובי העיר במעמ' אנשי העיר כיון שהסכימו כונן שאינם רוצין עוד בבית הכנסת זה אפילו למשתא בהו שכרא בדמים מותר דהוה ליה תשמישי מצוה לאחר זמנן דנזרקין.וכן מה שחילקו במתנה כגון שמכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר כמכירה השנויה במשנתנו דמ"ס בעיירות יחול בעי' שתחול קדוש' אמידי כדי שלא יפחתו אנשי העיר מצוה דמסתמא אין רצונם להפקיע מצוה מהן ומר סבר כיון דהוה להו הנאה מיניה ושבעה טובים שלהן יודעין ונמלכין לשלם לו שכר כזביני הוא דודאי כיון שנותנין לו דבר של מצוה הוה להו הנאה מיניה בדבר של מצוה שנתן להם ס"ת או תיבה וכיוצא בזה מן המצות המוטלות עליהן שהיו הם צריכין לו להוציא בה מעות והוא הציל אותם מזה. הילכך שרי דלאו גרועי מצוה היא.

5 תוספות על קידושין פתח ↗

שמע מינה בעלי חיים - פי' בקונטרס אם נדחו ידחו לעולם דאיכא למ"ד אין דיחוי אלא בשחוטין אבל בעלי חיים שנדחו חוזרים ונראים ולדידיה קרבה הך בהמה כשחזר ולקח חציה וש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי פי' כגון זו שמתחילת הקדישה לא נראית ליקרב דאיכא מאן דפליג דאין דיחוי אלא בנראה ונדחה וש"מ יש דיחוי בדמים פי' יש תורת דיחוי בדבר שאין קדוש אלא לדמיו כגון זו שמתחילה לא הקדישה אלא לדמיה שתמכר ויקדשו דמי חציה שהרי ליקרב לחצאין לא היתה ראויה ואפ"ה חל עלה תורת דיחוי לדחות מעל המזבח לעולם ולא אמרינן אין דיחוי אלא בדבר שהוקדש לגופו ליקרב וא"ת למה לי למימר הני תרתי ש"מ יש דיחוי בדמים ודיחוי מעיקרא והלא אי אפשר לדיחוי מעיקרא שלא יהא דיחוי בדמים ויש לומר דאשכחן דיחוי מעיקרא אע"ג שקדוש קדושת הגוף כדאמר ר' יוחנן פ' נגמר הדין סנהדרין דף מז. כגון אכל חלב והפריש קרבן ועבד עבודת כוכבים וחזר בו והואיל ונדחה כשעבד עבודת כוכבים משום דזבח רשעים תועבה ידחה ולאו דוקא נקט התם והפריש קרבן תחלה דה"ה עבד עבודת כוכבים ואח"כ הפריש קרבן דהשתא הוי דיחוי מעיקרא דהא ר"י הוא דאית ליה דיחוי מעיקרא הוי דיחוי אלא משום אידך מילתא דרבי יוחנן דמייתי התם אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה דלא מצי למימר דנשתטה תחילה כיון דשוטה הוא לאו בר הפרשה הוא נקט נמי הפריש קרבן ועבד עבודת כוכבים ואשכחן נמי קדושת דמים אע"ג דלא הוי דיחוי מעיקרא כגון המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר והוי קדושת דמים דאין פסח בא מנקבה ולא הוי דיחוי מעיקרא שהרי הולד ראוי להקריב ויש ספרים דגרסינן ש"מ קדושת דמים מדחה ומפרש דוחה תמורתה מליקרב מדקתני ותמורתה כיוצא בה ולא נהירא דהא בכריתות דף כח. גבי מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה גרסינן נמי ש"מ תלת כמו בשמעתין והתם ע"כ אין לפרש קדושת דמים מדחה התמורה דאין תמורה בעופות אלא ע"כ היינו קדושה ואינה קריבה וא"ת למה ליה לרבי יוחנן לאשמועינן הני תלת מילי הא שמעינן לה בפרק מי שהיה טמא פסחים דף צח. ויש לומר משום דפלוגתא היא בפרק בתרא דכריתות שם דפליגי בה רבי שמעון בן יוחאי ורבנן מייתי דברי האמוראים ויש לתמוה אמאי לא פריך עלה דרבי יוחנן כי היכי דפריך בסוף כריתות שם עלה דרבי אושעיא דאמר מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה דפריך עלה מרבי שמעון מההיא דאמר המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח ילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח ורבי שמעון אומר הוא עצמו יקרב פסח ועוד אדפריך עלה מרבי שמעון לסייעה עלה מדרבנן דקאמרי ברישא ירעה עד שיסתאב ועוד כיון דפריך מיחידאה אדפריך מרבי שמעון דברייתא לפרוך מרבי אליעזר דמתני' דתמורה דתנן פרק אלו קדשים תמורה דף יח: גבי מפריש נקבה לעולה וילדה זכר רבי אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה ויש לומר היינו טעמא דפריך מרבי שמעון משום דבההיא אפילו רבנן מודו דעד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בדבר דשייך ביה קדושת דמים סברי מיגו דנחתא ביה קדושת דמים נחתא ביה נמי קדושת הגוף וקדושת הגוף לא הוי שהרי אין פסח בא מן הנקבה אבל גבי קן אפילו רבנן מודו שהרי אין קדושת דמים חלה בעופות ולמילתא דרבי יוחנן דהכא לא מצי לאותובי משום דהוה כי ההוא דהמפריש נקבה לפסחו ואי הוה מותיב מרבי שמעון הוה אמינא לסיועיה מדרבנן וממילתא דר' אליעזר נמי לא מצי לאותביה משום דהוה יחידאה:

6 תוספות על בבא קמא פתח ↗

דאי ס"ד דאורייתא מכי שחיט בה כו' - משמע דאי הוה מדרבנן חשיב דמרה שפיר ומתוך כך היה נראה לדקדק דתקרובת ע"ז אסורה בהנאה דאורייתא מדקאמר לעיל ור"מ שוחט לע"ז אמאי מחייב כיון דשחט פורתא אסרה אידך לא דמרה קטבח ואי דרבנן הוה חשיב שפיר דמרה ומיהו יש לדחות דתקרובת ע"ז אפי' לא אסורה בהנאה אלא מדרבנן חשיב ליה שפיר לאו דידיה כיון דאסרו חכמים בכל הנאות דאפילו קידש בו. אין האשה מקודשת כדתנן בתוספתא דקדושין פ"ד המקדש ביין נסך ובע"ז בעורות לבובים כו' אע"פ שקדש בדמיהן אינה מקודשת. אבל חולין בעזרה אי הוי דרבנן וקידש בו את האשה מקודשת לכך חשיב דמריה דבסוף האיש מקדש קדושין דף נח. קתני גבי חולין שנשחטו בעזרה רבי שמעון אומר מקודשת ופריך אלמא קסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כו' ומיהו איסור אכילה דהויא ודאי דאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לע"ז משום שחיטה שאין ראויה ואי איסור אכילה לא הויא אלא מדרבנן לא היה נחשב בכך שחיטה שאינה ראויה כמו מעשה דשבת למאן דאמר דרבנן וא"ל דאי אסור באכילה דאורייתא היינו על כרחך משום דהוקשו למת מהאי טעמא נמי תיאסר בהנאה כמת וי"ל כיון דכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקוש ולא להנאה:

7 ר"ן על נדרים פתח ↗

ואסורין בדבר של אותה העיר - שהם דרים בה מפני שאין לאנשי עיר אחרת חלק בהן שהם יכולין למכרן ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר והוו להו כשותפין שאוסרין זה על זה:

7 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

מים שעקרן הגל והשתחוה להן לא אסרן נטלן בידו והשתחוה להן אסרן. א"א ואם מים של רבים הם אינן נאסרים ואם של יחיד הן אע"ג שעקרן הגל אסורים ובפלוגתא דבני ר' חייא ורבי יוחנן היא ולא ידעינן בני רבי חייא מאי סבירא להו וספיקא לחומרא:

8 רש"י על נדה פתח ↗

אם יש לה וסת חוששת לוסתה - כלומר כשאין לה וסת קבוע מודינא לך שאף על פי שעברה עונתה תולה במכה אבל אם יש לה וסת קבוע וראתה ביום וסתה אפי' מחמת מכה חיישינן שמא טיפת נדה מעורבת בו:

8 רש"י על קידושין פתח ↗

כהנת לויה וישראלית וכו' - לוי שנשא כהנת או ישראלית בנה לוי וכהן שנשא לויה וישראלית בנה כהן ולוי ישראל שנשא כהנת או לויה הולד ישראל למשפחותם לבית אבותם כתיב:

8 תוספות על יבמות פתח ↗

ואחות אשתו - אין להקשות דנדה תאסר ליבם אע"פ שמטהרה אח"כ כמו אחות אשתו שאין מתייבמת אפי' מתה אשתו אחרי כן דלא דמי דאחות אשה ושאר עריות האיסור עומד על היבם טפי משאר בני אדם אבל נדה לכ"ע אסירא ואפילו בנדתה משמע בפסחים ס"פ אלו דברים פסחים ד' עב: דבת ייבום היא דקאמר ר' יוחנן אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ופריך עלה מאי שנא יבמתו דקעביד מצוה כו' משמע דקני לה ועוד נראה לחלק דאחות אשה אע"פ שמתה אשתו אחרי כן שוב לא תזקק לייבום כיון שנפטרה שעה אחת משום שנאמר דרכיה דרכי נועם משלי ג׳:י״ז כדאמר ביש מותרות לקמן יבמות ד' פז: ואפי' היכא דלא מידחייא מהאי ביתא לגמרי כגון שיש אחים אחרים אסורה לזה שמתה אשתו כדאמר בפ' ד' אחין לקמן יבמות דף כז: כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה דאין זה דרכי נועם אם יש לה להזדקק לזה שנפטרה הימנו אבל נדה דרכי נועם היא דלבעלה נמי צריכה להמתין עד שתטהר וגבי קטן לקמן בפרק ב"ש יבמות ד' קיא: דקאמר רבה בלאו הכי נמי לא מצית אמרת מי איכא מידי דהשתא אסורה ליה ובתר הכי שריא ליה והא אמר רב כו' התם נמי אין זה דרכי נועם אם צריכה להמתין עד שיגדיל אבל מה שממתנת מחמת שהוא קטן ואינו ראוי לביאה הוי שפיר דרכי נועם דאינו מחמת איסורא והוי כאילו הלך יבם למדינת הים:

10 משנה תורה, הלכות איסורי המזבח פתח ↗

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֵא לְךָ דָּבָר זֶה וְתָלִין שִׁפְחָתְךָ אֵצֶל עַבְדִּי הָעִבְרִי הֲרֵי זֶה אֶתְנָן. וְהוּא שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְהוּא הַדִּין בְּאוֹמֵר לְזוֹנָה הֵא לִיךְ דָּבָר זֶה וְהִבָּעֲלִי לִפְלוֹנִי הַיִּשְׂרְאֵלִי הֲרֵי זֶה אֶתְנָן:

10 בבא מציעא פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: שָׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵימַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, הֵילָךְ אַרְבְּעָה זוּזֵי אַחָבִיתָא דְחַמְרָא, אִי תָּקְפָה – בִּרְשׁוּתָךְ, אִי יָקְרָא אִי זִילָא – בִּרְשׁוּתַי. אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁרֵבְיָא לְאַבָּיֵי:

10 קידושין פתח ↗

אַף שָׁוֶה כֶּסֶף נָמֵי דְּקִיץ. אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא: ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״ – בְּכֶסֶף הוּא נִקְנֶה, וְאֵינוֹ נִקְנֶה בִּתְבוּאָה וְכֵלִים. הַאי תְּבוּאָה וְכֵלִים הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּלָא מַקְנוּ בְּהוּ כְּלָל, ״יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא – לְרַבּוֹת שָׁוֶה כֶּסֶף כְּכֶסֶף; וְאִי דְּלֵית בְּהוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה, מַאי אִירְיָא תְּבוּאָה וְכֵלִים, אֲפִילּוּ כֶּסֶף נָמֵי! אֶלָּא לָאו דְּאִית בְּהוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה, וְכֵיוָן דְּלָא קַיְיצִי לָא? וְאִידָּךְ, הָכִי קָאָמַר: בְּתוֹרַת כֶּסֶף הוּא נִקְנֶה, וְאֵין נִקְנֶה בְּתוֹרַת תְּבוּאָה וְכֵלִים, וּמַאי נִינְהוּ – חֲלִיפִין. וּלְרַב נַחְמָן, דְּאָמַר: פֵּירוֹת לָא עָבְדִי חֲלִיפִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא, לְעוֹלָם דְּלֵית בְּהוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה. וּדְקָאָמְרַתְּ ״מַאי אִירְיָא תְּבוּאָה, וְכֵלִים אֲפִילּוּ כֶּסֶף נָמֵי!״, לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא כֶּסֶף, דְּאִי אִית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה – אִין, אִי לָא – לָא, אֲבָל תְּבוּאָה וְכֵלִים, אֵימָא מִדִּמְקָרְבָא הֲנָאָתַיְיהוּ, גָּמַר וּמַקְנֵי נַפְשֵׁיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא: ״עֵגֶל זֶה לְפִדְיוֹן בְּנִי״, ״טַלִּית זֹה לְפִדְיוֹן בְּנִי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. ״עֵגֶל זֶה בְּחָמֵשׁ סְלָעִים לְפִדְיוֹן בְּנִי״, ״טַלִּית זוֹ בְּחָמֵשׁ סְלָעִים לְפִדְיוֹן בְּנִי״ – בְּנוֹ פָּדוּי. הַאי פִּדְיוֹן, הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּלָא שָׁוֵי, כֹּל כְּמִינֵּיהּ? אֶלָּא לָאו אַף עַל גַּב דְּשָׁוֵי, וְכֵיוָן דְּלָא קַיְיצִי – לָא? לָא, לְעוֹלָם דְּלָא שָׁוֵי, וּכְגוֹן דְּקַבֵּיל כֹּהֵן עִילָּוֵיהּ. כִּי הָא דְּרַב כָּהֲנָא שָׁקֵיל סוּדָרָא מִבֵּי פִּדְיוֹן הַבֵּן, אָמַר לֵיהּ: לְדִידִי חֲזֵי לִי חָמֵשׁ סְלָעִים. אָמַר רַב אָשֵׁי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא כְּגוֹן רַב כָּהֲנָא, דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא וּמִבְּעֵי לֵיהּ סוּדָרָא אַרֵישֵׁיהּ, אֲבָל כּוּלֵּי עָלְמָא – לָא. כִּי הָא דְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי זְבַן סוּדָרָא מֵאִימֵּיהּ דְּרָבָא מִקּוּבֵּי שָׁוֵי עַשְׂרָה בִּתְלֵיסַר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, וְנָתַן לָהּ דִּינָר – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וְיַשְׁלִים. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאָמַר לַהּ ״מָנֶה״ וְיָהֵב לַהּ דִּינָר, כְּמַאן דְּאָמַר לַהּ: ״עַל מְנָת״ דָּמֵי. וְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: כׇּל הָאוֹמֵר ״עַל מְנָת״ כְּאוֹמֵר ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי. מֵיתִיבִי: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, וְהָיָה מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ, וְרָצָה אֶחָד מֵהֶן לַחֲזוֹר אֲפִילּוּ בַּדִּינָר הָאַחֲרוֹן – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּאָמַר ״בְּמָנֶה זֶה״. הָא מִדְּסֵיפָא ״בְּמָנֶה זֶה״, רֵישָׁא בְּמָנֶה סְתָם, דְּקָא תָנֵי סֵיפָא: אָמַר לָהּ ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה זֶה״ וְנִמְצָא מָנֶה חָסֵר דִּינָר, אוֹ דִּינָר שֶׁל נְחֹשֶׁת – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. דִּינָר רַע – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וְיַחְלִיף. לָא, רֵישָׁא וְסֵיפָא דְּאָמַר ״בְּמָנֶה זֶה״, וּפָרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ: רָצָה אֶחָד מֵהֶן לַחֲזוֹר, אֲפִילּוּ בְּדִינָר הָאַחֲרוֹן – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. כֵּיצַד – כְּגוֹן דְּאָמַר לַהּ ״בְּמָנֶה זוֹ״. וְהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רֵישָׁא בְּמָנֶה סְתָם, הַשְׁתָּא בְּמָנֶה סְתָם לָא הָווּ קִידּוּשֵׁי, ״בְּמָנֶה זֶה״ מִיבַּעְיָא? אִי מִשּׁוּם הָא לָא אִירְיָא – תְּנָא סֵיפָא לְגַלּוֹיֵי רֵישָׁא, שֶׁלֹּא תֹּאמַר רֵישָׁא ״בְּמָנֶה זֶה״, אֲבָל בְּמָנֶה סְתָם הָווּ קִידּוּשִׁין, תְּנָא סֵיפָא ״בְּמָנֶה זֶה״, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא בְּמָנֶה סְתָם, וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא הָווּ קִידּוּשִׁין. רַב אָשֵׁי אָמַר: מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ שָׁאנֵי, דְּדַעְתַּהּ אַכּוּלֵּיהּ. הַאי דִּינָר שֶׁל נְחֹשֶׁת, הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּיָדְעָה בֵּיהּ – הָא סְבַרָה וְקַבִּלָה! לָא צְרִיכָא, דְּיַהֲבֵיהּ נִיהֲלַיהּ בְּלֵילְיָא, אִי נָמֵי דְּאִשְׁתְּכַח לַיהּ בֵּינֵי זוּזֵי. הַאי דִּינָר רַע הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא נָפֵיק – הַיְינוּ דִּינָר שֶׁל נְחֹשֶׁת! אָמַר רַב פָּפָּא: כְּגוֹן דְּנָפֵיק עַל יְדֵי הַדְּחָק. אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: אָמַר לַהּ ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, וְהִנִּיחַ לָהּ מַשְׁכּוֹן עֲלֵיהֶם – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, מָנֶה אֵין כָּאן – מַשְׁכּוֹן אֵין כָּאן. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: קִידְּשָׁה בְּמַשְׁכּוֹן מְקוּדֶּשֶׁת! הָתָם בְּמַשְׁכּוֹן דַּאֲחֵרִים וְכִדְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״ – אִם אֵינוֹ קוֹנֶה, צְדָקָה מִנַּיִן? מִכָּאן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן. בְּנֵי רַב הוּנָא בַּר אָבִין זְבוּן הָהִיא אַמְתָּא בִּפְרִיטֵי, לָא הֲווֹ בַּהֲדַיְיהוּ, אוֹתִיבוּ נְסָכָא עֲלֵיהּ. לְסוֹף אִיַּיקַּר אַמְתָּא. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לְהוּ: פְּרִיטֵי אֵין כָּאן, נְסָכָא אֵין כָּאן. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, נְטָלַתּוּ וּזְרָקַתּוּ לַיָּם אוֹ לָאוּר אוֹ לְכׇל דָּבָר הָאָבֵד – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. הָא שְׁדֵיתִינְהוּ קַמֵּיהּ – הָווּ קִידּוּשִׁין? הָא קָאָמְרָה לֵיהּ: שְׁקֵיל, לָא בָּעֵינָא! לָא מִיבַּעְיָא קָא אָמַר: לָא מִיבַּעְיָא שְׁדֵיתִינְהוּ קַמֵּיהּ דְּלָא הָווּ קִידּוּשִׁין, אֲבָל זְרָקַתּוּ לַיָּם אוֹ לָאוּר אֵימָא כֵּיוָן דְּמִיחַיְּיבָא בְּהוּ, קַדּוֹשֵׁי קַדִּישׁ נַפְשָׁהּ, וְהָא דְּקָא עָבְדָא הָכִי, סָבְרָא: אֶיבְדְּקֵיהּ לְהַאי גַּבְרָא אִי רַתְחָנָא הוּא אוֹ לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״ – ״תְּנֵם, לְאַבָּא וּלְאָבִיךָ״ – אֵינָהּ ״מְקוּדֶּשֶׁת. ״עַל מְנָת שֶׁיְּקַבְּלוּם לִי״ – מְקוּדֶּשֶׁת. תְּנָא אַבָּא לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחַ דְּרֵישָׁא, תְּנָא אָבִיךָ לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחַ דְּסֵיפָא. ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״ – ״תְּנֵם לִפְלוֹנִי״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. ״עַל מְנָת שֶׁיְּקַבְּלֵם לִי״ – מְקוּדֶּשֶׁת. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן ״אַבָּא וְאָבִיךְ״, הָתָם הוּא דְּכִי אָמְרָה ״עַל מְנָת שֶׁיְּקַבְּלוּם לִי״ – הָווּ קִידּוּשִׁין, דְּסָמְכָה דַּעְתַּהּ עִילָּוַיְהוּ, סָבְרָה: עָבְדִין לִי שְׁלִיחוּתַאי. אֲבָל פְּלוֹנִי – לָא, וְאִי אַשְׁמְעִינַן פְּלוֹנִי, הָכָא הוּא דְּכִי אַמְרַהּ ״תְּנֵם לִפְלוֹנִי״ – לָא הָווּ קִידּוּשֵׁי, דְּלָא מְקָרְבָא דַּעְתַּהּ לְגַבֵּיהּ לְמִיתְּבֵהּ לֵיהּ בְּמַתָּנָה, אֲבָל ״אַבָּא וְאָבִיךְ״, דִּמְקָרְבָא דַּעְתַּהּ לְגַבַּיְיהוּ, אֵימָא בְּמַתָּנָה יַהֲבִיתֵיהּ נִיהֲלַיְיהוּ, צְרִיכָא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״ – ״תְּנֵם עַל גַּבֵּי סֶלַע״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְאִם הָיָה סֶלַע שֶׁלָּהּ – מְקוּדֶּשֶׁת. בָּעֵי רַב בִּיבִי: סֶלַע שֶׁל שְׁנֵיהֶם, מַהוּ? תֵּיקוּ. ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכִכָּר״ – ״תְּנֵהוּ לְכֶלֶב״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְאִם הָיָה כֶּלֶב שֶׁלָּהּ – מְקוּדֶּשֶׁת. בָּעֵי רַב מָרִי: כֶּלֶב רָץ אַחֲרֶיהָ, מַהוּ? בְּהָהוּא הֲנָאָה דְּקָא מַצְּלָה נַפְשָׁהּ מִינֵּיהּ גָּמְרָה וּמַקְנְיָא לֵיהּ נַפְשָׁהּ, אוֹ דִלְמָא מָצֵי אָמְרָה לֵיהּ: ״מִדְּאוֹרָיְיתָא חַיּוֹבֵי מְחַיְּיבַתְּ לַאֲצוּלַן״? תֵּיקוּ. ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכִכָּר״ – ״תְּנֵהוּ לְעָנִי״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, אֲפִילּוּ עָנִי הַסָּמוּךְ עָלֶיהָ. מַאי טַעְמָא? אָמְרָה לֵיהּ: כִּי הֵיכִי דִּמְחַיַּיבְנָא בֵּיהּ אֲנָא, הָכִי מְחַיְּיבַתְּ בֵּיהּ אַתְּ. הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא מְזַבֵּין

11 מנחת חינוך פתח ↗

ומאי זה אתנן האומר לזונה הילך טלה זה בשכרך ואיזה זונה עי' בתמורה דף ל' ברש"י ובתוס' ואני אכתוב רק דעת הר"מ והרהמ"ח. הבא על העריות או על ח"ל זונה דבכהן כה"ג נעשית זונה ועיין בר"מ פי"ח מהל' אישות ומכל מקום אף דכל אשה הנבעלת לח"כ או לח"ל הו"ל זונה לכהן מכל מקום אם נתן לה המותר בה ל"ה אתנן כיון דאין כאן ביאת איסור רק אם היא לביאת איסור וא"כ נעשית זונה בביאה זו ה"ל אתנן זונה ונ"ל אף דהר"מ נקיט ח"ל היינו דקידושין תופסין בה נראה ג"כ דח"ע ג"כ בכלל כיון דהיא ביאת איסור ונעשית ג"כ זונה לכהן כמבואר בר"מ פי"ח מהלכות אישות ה"ל אתנן זונה אף על פי דבגמרא מבואר כגון אלמנה לכה"ג וכו היינו ח"ל מכל מקום נרא' דאין חילוק וה"ה ח"ע כיון דאסורה לו ונעשית זונה ה"ל אתנן זונה. והנה הר"מ כ' סתם ח"ל מבואר דאף אלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכ"ה הוי אתנן אף דלא נעשית זונה דאינו שוה בכל כמבואר שם בר"מ פי"ח מכל מקום סברת הר"מ אם הביאה אסורה לו ואינו ראוי לישא אותה דאסורה לו הוי אתנן. ואשתו נדה לא הוי אתנן אף על פי דהביאה של איסור מכל מקום לא נעשית זונה וגם ראוי' לו ונראה דאשתו נדה ל"ד ה"ה פנויה נדה דלשון רב בגמרא דזונה כתיב והא לאו זונה אם כן ל"ד אשתו דכל נדה לאו זונה היא כיון דמותרת לו עיין בפי"ח שם כ"נ. והבא על הפנויה ג"כ ל"ה אתנן אף דלדעת הר"מ הביאה אסורה מן התורה משום לאו דקדשה מכל מקום כיון דראוי להנשא לו ל"ה זונה אף לענין כהן ע' בפי"ח שם הכלל להר"מ צריך שיהיה ביאת איסור וגם אינה ראויה להנשא לו. וכ"ז בישראל אינו אתנן אלא אם כן אותו ביאה אסורה לו כמ"ש אבל בכותית ושפחה דלאו בני קידושין הם כלל אף על פי דביאה מותרת לו מן התורה כי ביאת כותית מן התורה שרי בצנעה עיין בר"מ פי"ב שם. וגם ביאת שפחה דעתו דמה"ת מותר בפרק הנ"ל מכל מקום הו"ל אתנן כי מבואר להדיא בתמורה שם דזונה כותית לכ"ע הוי אתנן ועובר אף דכותי' אינו אסור מן התורה מכל מקום נראה בש"ס דהוי אתנן מן התורה ע"כ צ"ל דילפינן מתועבה ואף רבא סובר כן ע' בגמרא וכן מבואר בר"מ כאן דעכו"ם ושפחה הוי אתנן אף דאין הביאה אסורה מן התורה לשיטתו אף בשפחה אך בע"ע כיון דרבו כופה ליתן לו שפ"כ ועי' במנ"ל דיש סברא דמצוה על הרב ואף דאין מצוה על כל פנים התורה גזרה שכופה את העבד ל"ש כלל זונה כי זונה שייך אפילו בביאה המותרת כיון דהוא בלא קדושין כמו פנויה לר"א אף אם תאמר דאין עובר בלאו דקדשה אבל במה שכופין אותו והתורה צוותה כן ל"ש כלל שם זונה וכן מבואר בר"מ דשפחה לע"ע ביש לו אשה ובנים אינו אתנן וזה שמקשה הגמ' בתמורה על ה"א דשפחה דהוי אתנן הא שפחה משרי שרי ל"ד מחמת דשרי הא מבואר דעכו"ם הוי אתנן ומיירי מן התורה אף דמה"ת מותר בכל העממים לרבנן ובדרך זנות ג"כ אינו אסור מן התורה ע' בע"ז ובר"מ ובאהע"ז סימן ט"ז אלא ע"כ מכל מקום ה"ל אתנן דהוי דרך זנות אבל במה שכופין ל"ש זה ומאי דנקט הש"ס לשון שרי היינו ע"י כפי' ע' ברש"י ולשון הש"ס דקדשים משונה קצת כידוע. אך באין לו אשה ובנים דאין כופין אך דשרי מן התורה וגם אם נאמר דמותר לגמרי רק דאין כופין ע' במנ"ל בהל' עבדים מכל מקום אף בביאה המותרת שייך אתנן כיון דאין קדושין תופסין דילפינן מתועבה ע' בש"ס. הכלל להר"מ הן בביאת איסור שהיא אסורה לישא לו וכן אפילו בביאת היתר באותן דלאו בני קדושין הם אסור דאתנן מן התורה רק בע"ע שכופין אותו ל"ש כלל א"ז כ"ה ברורן של דברים. ובדברי רש"י ותוס' יש לדקדק הרבה אך כתבתי דעת הר"מ כפי הנראה לענ"ד ברור. נתן אתנן לזכר אסור משום אתנן נתנה הזונה אתנן לבועל מותר וילפינן מקרא ואינו מבואר להדיא גבי זכר הנשכב נתן לשוכב אתנן אם נאסר או לא דהוי כמו אשה דנתנה לו וצ"ע. ונ"פ דאין חילוק בין כדרכה בין שלא כדרכה כיון דהוי ביאה בכה"ת הוי אתנן. ובטומטום ל"ש אתנן כיון דאינו בן בעילה כלל. ואנדרוגינוס הן שבא על אשה או בא עליו זכר הן דרך זכרות או נקבות עיין בר"מ פ"א מהל' אישות ותלמד לכאן והזכרתי כ"פ בח"ז. ואם ח"ע וחב"ח נתן אתנן כיון דביאת היתר מן התורה אך כיון דספק הוא אם קדושין תופסין באהע"ז סי' מ"ד אם כן ה"ל ספק אתנן של תורה. אם נתן אתנן לח"ש וחב"ח כיון דאין קדושין גמורים אפשר הוי בכלל דאין קדושין תופסין והוי אתנן או לא וכה"ג נסתפקתי כ"פ בח"ז. ועיין באו"ח סי' קנ"ג במג"א שם ומבואר בגמ' אם נתן לה שכר אפקעתא היינו מה שבטלה ממלאכתה ולא שכר ביאה מותר משום אתנן והר"מ השמיט זה והכסף משנה עמד בזה. האומר לחבירו הא לך ד"ז ותלין שפחתך אצל עבדי ה"ז אתנן כ"מ במשנה ובר"מ נראה דהרבותא אף על פי דהאתנן אינו שייך לה דהיא שוכר מהאדון ושייך להאדון מכל מקום ה"ל אתנן כיון דבידו להשכירה הוי אתנן. ונ"פ דוקא האדון דיש לו רשות בשפחתו לעשות מה שירצה אבל באם נותן לאיזה איש אתנן שימסור לו אשה שאין בידו אף שמסר לו מכל מקום אין זה אתנן כי זה הוי רק שכר בד"א. ונראה אם נותן לאבי קטנה או נערה שימסרה לו נראה דביאה בלא קידושין א"י למסור אף לכשרים מכש"כ לפסולים ואתנן אינו אלא בפסולים כמ"ש. אך אם נותן לאביה שימסור אותה ע"י קידושין כיון דיכול למסור הוי אתנן ומש"ס דקדושין דף ס"ד מבואר דהאב יכול למוסרה לממזר ולכל מי שקידושין תופסין בה אף שהיא בעבירה אם כן הוי אתנן ובר"מ כאן הלכה ט' מבואר דבח"ל אף בנשואין הוי אתנן ע"ש ועיין בס' אבני מלואים באהע"ז סי' ז' דדעתו דאין ביד האב למסרה לביאת פסולים רק יכול למוסרה לקידושין ולחופה לא לביאה ע"ש אם כן ודאי ל"ה אתנן ובאתי רק לעורר. וכתב הר"מ וה"ה לאומר לזונה הא לך ד"ז ותבעלי לפלוני הישראל ה"ז זונה וכתב הכסף משנה דהוא כש"כ מדין דלעיל ועיין במנ"ל. והנה איסור זה ל"ד כל שהוא ביד הזונה אפילו מכרה לאחר או אחר לאחר אפילו עד מאה כיון שחל אתנן אסור לעולם. ואינו מבואר בעכו"ם שנתן אתנן לעכו"ם דהם לאו בני קדושין או עבד לשפחה או עכו"ם לשפחה או עבד לעכו"ם אם הוי אתנן זונה והנראה מגמרא ומר"מ דצד אחד ישראל בעינן אז הוי אתנן ולא בעכו"ם או בעבדים אם אין ישראל באמצע ומכל מקום צ"ע בדבר. והנה ז"פ דא"ז שייך אם הזונה מבת ג"ש ואילך כבה"ת דהוי ביאתה ביאה וכן קטן בן ט' ואילך וכן חו"ש היא או הוא ובס"ד יבואר לפנינו באיזה אופן הוי אתנן ובאיזה אופן ל"ה אתנן באישים הללו. ומבואר בר"מ מהש"ס ונתן לה אתנן ולא בא עליה אלא אמר יהיה בידך עד שאבוא אליך כשיבוא עליה יאסר ואם אמר לה בעת שנתן אימתי שתרצי לי קנוי לך מעכשיו וקדמה והקריבתו קודם הביאה הקרבן כשר אבל אם לא אמר כן אימתי וכו' א"י להקריב דבר שאינו שלה קדמה והקדישתו קודם שיבא עליה ואח"כ בא עליה ה"ז ספק אם הוא אתנן הואיל ובא עליה קודם שתקריבנו או אינו אתנן הואיל והקדישתו קודם ביאה לפיכך לא יקריב ואם קרב נרצה עכ"ל והבט וראה דהר"מ לא הי' גירסתו כמו בש"ס שלפנינו ואם אצטרך לך קני מעכשיו ע' ברש"י ובתוס' דע"ז שנדחקו בפי' הגמ' אבל הר"מ כ' כשתרצה לי קני וכו' היינו כשתרצי לי הוא שעת ביאה ונתן לה על תנאי כשתבעל לו יהי' שלה מעכשיו ככל התנאים אם כן בקדמה והקריבתו דלאחר ביאה קנתה למפרע ומכל מקום ע"י הזנות קנתה והיה סברא דבשעת הקרבה ה"ל אתנן זונה כיון דע"י הביאה נקנה לו מכל מקום כיון דקדמה והקריבתו קודם ביאה ולא היה בשעת ביאה ל"ה אתנן ובקדמה והקדישתו הוא אבעיא ועיין בכסף משנה שמביא הגמ' כמו שלפנינו על דברי הר"מ. ולפענ"ד ברור כמ"ש דהר"מ לא הי' גירסתו אימתי שתצטרך דהוא דחוק אך אימתי שתרצי לי והוא נכון לענין הדין כנ"ב בס"ד ועי' בגמרא ותבין. ומ"ש הר"מ בהקדישתו הוא אבעיא דאם קרב נרצה. כמה פעמים גבי קרבנות כתב דבספק כשר וכבר כתבתי בח"ז מה שיש להקשות ע"ז ע"ש.

13 תוספות על כתובות פתח ↗

גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי ד' וה' - תימה דתיקשי מהכא לריש לקיש דאמר בפ' מרובה בבא קמא עז: ושם כל היכא דליתיה במכירה ליתיה בטביחה והכא שור הנסקל ליתיה במכירה וי"ל דהתם קדשים חמירי דליתנהו כלל במכירה אבל שור הנסקל אם ימכרנו לעובד כוכבים אין תופס דמיו ולר"ת שאומר דאין שור הנסקל נאסר מחיים ניחא:

13 ר"ן על פסחים פתח ↗

אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה שאמרה תורה תשביתו יכול להתקיים בא' מב' דברים או שיבטל בלבו כל חמץ שיש ברשותו ויוציאנו במחשבתו מרשותו וסגי בהכי מדאורייתא אפי' בחמץ הידוע לו או אם לא בטלו בלבו כלל צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם ובביעור זה הוא שנחלקו במה יבערנו ולפיכך כל שאינו מבטל חייב לבדוק כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא ולפיכך כתב רש"י ז"ל שבודקין את החמץ כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא והיינו למי שאינו מבטל אבל למי שמבטל סגי בהכי אלא מפני שבטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוות ואפשר שיקלו בכך ולא יוציאוהו מלבן לגמרי ראו חכמים להחמיר שלא יספיק בטול והצריכוהו בדיקה וביעור שהוא מספיק ג"כ מן התורה או מפני שחששו שאם ישהנו בתוך ביתו יבא לאכלו ומשמע דתנא דמתני' לא בעי ביטול כלל אלא בדיקה ובהכי סגי ליה לפי שמכיון שבדק יצא ידי חובתו ואם שמא ימצא אחר כך גלוסקא יפיפיה יבערנה לאלתר שמא תאמר למפרע עבר עליה ליתא שהרי סמכה תורה על החזקות וכל שבדק אותן מקומות שרגיל להמצא בהן חמץ יצא י"ח ואין לו לחוש לככר בשמי הקורה ולפיכך תנא דמתני' לא הזכיר בטול אחר הבדיקה כלל אלא שבא רב יהודה אמר רב וחדש ואמר הבודק צריך שיבטל ומסקינן בגמ' י: דהיינו טעמא שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עלויה ופרש"י ז"ל דשמא מתוך שדעתיה עלויה ישהה אותה מלבערה ונמצא עובר עליה כלומר משעת מציאתה ואילך אבל מקמי הכי לא שכבר יצא י"ח בבדיקה כדכתיבנא. ונמצאת אתה אומר לפי דעת זה שהתורה שאמרה תשביתו היינו או בבטול או בבדיקה וביעור והיינו בחמץ ידוע או מפני חשש מקומות שהוא רגיל להמצא בהן אבל כל שאין לו חמץ ידוע ולא מקומות שהוא רגיל להמצא בהן לא חלה עליו מצות השבתה שהרי אתה אומר שכל שבדק אע"פ שלא ביטל ונשתיירה בידו גלוסקא יפיפיה אינו עובר עליה אלא בשהייתה משעת מציאה ואילך אלמא אין מצות השבתה אלא על חמץ ידוע או מפני מקומות שרגיל להמצא בהן ואי אפשר לפרש שכל שבדק ולא בטל ואח"כ מצא גלוסקא יפיפיה עובר עליה למפרע שא"כ אפי' בדק הוא מחויב מן התורה לבטל מפני ספק חמץ שאינו מצוי וכיון דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי אי אתה מוצא בדיקה ובעור מן התורה אלא כדאמרן זהו דעתי והוא על דרך רש"י ז"ל ומה שהצריכו חכמים בדיקה בחמץ יותר מבשאר אסורין ולא סמכו על הבטול כבר כתבתי שעשו כן כדי לקיים מצות תשביתו שחששו לבני אדם שלא יבטלוהו במחשבתן לגמרי ואם אתה אומר שחששו שלא יבא לאכלו וכדברי הראשונים ז"ל היינו טעמא דחשו ביה טפי מבשאר איסורין משום דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כולי שתא וחמיר איסוריה טפי דאית ביה כרת ואפשר עוד שמפני טעם זה החמירה התורה בו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא:

13 תוספות על חולין פתח ↗

מותר מיד מפני שהן מחליפין - פירוש מותר בהנאה למוכרו או להאכילו לפועלים עובדי כוכבים או לכלבים אבל לישראל אסור באכילה דגזרו על פתן של עובדי כוכבים א"נ כדפירש ר"ת דבבצק איירי דמותר באכילה והשתא א"ש דלא תקשי היכי סברוה דאתיא כרבי יהודה הא אית ליה בפ' כל שעה פסחים דף כח: דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אלא בבצק איירי ומחלפי בבצק של עובדי כוכבים שלשו אחר הפסח ומותר מיד דקאמר היינו כשיעור לישה ומה שפירש בקונטרס שמרויחין דלדידן מיהא שרי דאין תופס את דמיו דדוקא לדידיה אסור שבא לו מחמת חמץ בפסח ונראה שמרויחין נמי לגבי דידהו למאי דס"ד השתא דהוי דאורייתא דבחליפין לא אסור אלא מדרבנן כמו שפירש בקונטרס בע"ז בפרק רבי ישמעאל עבודה זרה דף נד: גבי כי חרם הוא ודריש הוא למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרם וקדש בדמיהם מקודשת ופי' בקונטרס דדוקא בקדושי אשה אבל בשאר חליפין אסור מדרבנן ונראה שפשוט לו לרש"י דאסור מדרבנן מטעם שפירש כאן דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ואין זה דיוקא דאפילו יהיו הדמים מותרין כשמכרן מ"מ כיון דלכתחלה אסור למכור לאו בר דמים הוא ומיהו נראה שיש לאסור מדרבנן דבנדרים פרק השותפין נדרים דף מז: בעי רמי בר חמא קונם פירות הללו על פלוני מהו בחליפין ת"ש המקדש בערלה כו' מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ש"מ דחליפי איסורי הנאה מותרין ודחי דלמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד ומיהו אע"ג דבשאר חליפין אסור באשה שרי משום פריה ורביה א"נ לא אסרו אלא כגון פירות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה וא"ת מאי פריך בריש פרק בתרא דע"ז דף סב. גבי השוכר הפועל לעשות עמו יין נסך שכרו אסור מ"ט אילימא משום דיין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור והרי ערלה וכלאי הכרם דאסור בהנאה ותנן מכרם וקדש בדמיהם מקודשת ומאי קשיא הא לכתחלה אסור ליהנות וי"ל דמשמע ליה שכרו אסור גם לאחרים כמו יין נסך עצמו ולהכי פריך שפיר דאי אסור גם לאחרים כמו יין נסך אמאי מקודשת כיון דגם היא אסורה ליהנות ונהי דאמרינן בריש כל שעה פסחים דף כא: דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן דחוששין לקדושין מ"מ מקודשת גמורה לא הויא דאם בא אחר וקדשה חוששין לקידושי שניהם:

15 מנחת חינוך פתח ↗

ואתנן ומחיר אינו חל אלא על דבר שהוא שלו אבל אם נותן לה או החליף דבר שאינו שלו לא נאסר ולשון הר"מ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והוא לחזק הדבר יותר דבאמת כיון דאינו שלו ואין האשה קונה ואין מקנה לחבירו מחיר הכלב אם כן לא חל עליו כלל אתנן ומחיר וכן אם נתן לה או החליף קדשים אינו חל אתנן ומחיר אף בקדשים קלים למאן דסובר ממון בעלים הוא ודעת הר"מ אם קדשים קלים ממון בעלים כבר מבואר כ"פ בח"ז על כל פנים כאן אינו חל ואפילו מנה אותה על פסחו וחגיגתו אינו נפסל ממעטינן בש"ס לכל נדר פרט לדבר הנדור עיין בלשון הר"מ מה שתיקן הכסף משנה לשונו. ולשון המשנה נתן לה קדשים מותר עופות אסורין שהיה בדין מה מוקדשים שהמום פוסל כו' עופות שאין המום פוסל אינו דין שאתנן ומחיר אינו פוסל ת"ל לכל נדר איתרבי עופות ופשטא דמשנה נראה דמיירי בעופות חולין דהי' סברא דאין אתנן ומחיר פוסל אבל בעופות קדשים מן התורה דיהי' חל ויהי' עדיף מבהמה דלעוף צריך ריבוי ומה"ת יהי' עדיף מבהמה והר"מ כתב כאן וז"ל נתן לה בהמת קדשים וכו' אבל אם נתן לה עופות אף על פי שהם מוקדשים אתנן חל עליהם ואסורים ובדברי הקבלה ד"ז. דעתו דעופות אף על פי שהם קדשים חל אתנן ועופות לא משכחת קדשים קלים דהם רק עולה ושלמים וחטאת כידוע מכל מקום חל אתנן כי ד"ז מדברי קבלה ועיין בראב"ד שהשיגו דבמשנה מיירי בעופות חולין ועיין בכ"מ בפסחים דף צ' שהגמרא מביא משנה זו ומביא בשם המשנה נתן לה עופות דחולין ונראה דלא הי' בגירסתם שם תיבת דחולין וע"ש ברש"י נראה ג"כ דלא הי' גורס תיבת דחולין ע"ש. והנה דעת הר"מ הוא חידוש גדול חוץ מה שנתמעט קדשים לכל נדר פרט לזה שנדור הא בלאו הכי אינו ממונו דהוא קדשי קדשים אך לפ"ד הוא גזה"כ ואין להשיב. והנה לא הקשו על הר"מ משום מקום. ולי קשה על הר"מ מש"ס דזבחים דף קי"ד דמקשה על רובע וכו' ואתנן ומחיר וכו' הא מאל פתח אוהל מועד נפקא ותירץ דאקדשיה מעיקרא ומקשה בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאקדיש ואח"כ נרבע אלא אתנן ומחיר איך משכחת לה דאקדיש מעיקרא היינו דאין אתנן ומחיר חל על קדשים ומתרץ בוולדות קדשים וקסבר בהווייתן הם קדושים עיין ברש"י ולמה לא בעופות דאתנן חל על מוקדשין ע"כ צריך קרא אחר ילפינן מואל פתח וכו' ע"ש ותבין וצ"ע ודע אף דהר"מ כתב כאן נתן לה עופות מוקדשים אתנן חל וכו' ל"ד אתנן אף מחיר דדינם שוים לכל הענינים וז"פ. והנה לפמ"ש דחייבים על הזביחה אם חייב תיכף בתחילת השחיטה או בסוף ושנים ששחטו כאחד כבר בארתי בח"ז אם ישנה לשחיטה מתחילה עד סוף או אינה אלא לבסוף או לענין שנים ששחטו כאחד הכל בארתי ותלמד לכאן. וחייב על הזריקה כמ"ש ועל הקטרה ג"כ והקטרה צריך כזית עיין בר"מ כאן פ"ה וג"כ בארתי בח"ז לענין כמה ענינים. ואם נתן לה חצי בהמה באתננה נראה דעל הקטרה א"ח רק בשני זתים כדי שיהיה כזית אתנן דבפחות אין האתנן כזית ואם נתן חלק כ"ש מבהמה נראה פשוט דבטיל ומותר להקריב לכתחלה ולא הוי בא לעולם ע"י תערובת כי ההיתר קדים ובטיל האיסור כמבואר ביו"ד סי' ק"ב והאחרונים חילקו בזה מדברי המרדכי ביבמה שרקקה דם והדברים עתיקים ומובא כ"פ בח"ז ול"מ שכ"ש היה לה מאתנן ולקחה כל הבהמה דודאי בטיל אלא אפילו נשאר בשותפות מכל מקום בטיל ול"ש ממון בעלים לא בטיל דהאיסור לאו מטעם ממון שאינו שלה רק האיסור הוא בפ"ע מגזה"כ והאיסור בטיל וז"פ והדברים עתיקים. נתיישבתי אפשר בנותן לה חצי או אפילו כ"ש רק דבר ידוע דלא שייך ביטול דל"ש לומר דחצי הוא אתנן דהוי כמו בע"מ דמום באבר אחד פוסל כל הבהמה ה"נ אתנן ומתיר בכ"ש פוסל כל הבהמה וחייב בכזית אחד רק במקום דשייך ביטול בטיל דבבע"מ ניכר ול"ש ביטול מכל מקום צ"ע.

17 תוספות על בכורות פתח ↗

לברור חד מיניהו להדי כלב כו' - וא"ת מה יועיל הא אין ידוע איזהו אותו שכנגד הכלב וכי תימא לפי ששוה לכלב הא דאמר אי דשוו כולהו להדדי ה"נ ואז היאך יכול לברר אותו שכנגד הכלב להתיר האחרים וי"ל שכך סברת הש"ס כיון שיש ברירה שיש לדבר להיות תלוי בדעתו דמסתמא כך דעתו מתחלה דאותו שיברור הוא כנגד הכלב:

18 תוספות על בבא קמא פתח ↗

רבי שמעון בן יהודה הא דאמרן - תימה הא בטוואו וארגו מודה ולא פליג אלא בצבעו משום דלא חשיב ליה שינוי לפי שלא נשתנה גוף הצמר וי"ל דלאו דוקא אמרו דבר אחד אלא כלומר בשיטה אחת הן וכה"ג איכא בכמה דוכתי:

18 תוספות על עבודה זרה פתח ↗

ומאי לא ניתן להישבון - פ"ה דלא שייך ביה הישבון וכל היכא דאיתיה ברשותיה דישראל איתיה ותימה הרי ישראל נמי לא קנה הגזילה ואפ"ה איתיה בתורת הישבון דכתיב והשיב הגזילה ונראה דה"פ מאחר שאין חיוב בה רק משום צערא דישראל אמאי הוצרך לומר ולא ניתן להישבון פשיטא וליכא מ"ד שתהא השבה שייכא ביה וא"ת למאי דפרשי' לעיל דקאמר דמשיכה קונה בעובד כוכבים לכולי עלמא היכא דליכא זוזי כגון במציאה ובמתנה מאי פריך ומאי מייתי ראיה מגזל למקח וממכר וי"ל דס"ל דאי אינה קונה בעובד כוכבים במקח אף בגזל נמי לא תקנה דלא דמיא למציאה ומתנה דבהיתירא אתי לידיה אבל גזל דבאיסורא אתי לידיה אי לא מהני משיכה במקח לא מהני אף בגזל:

18 רש"י על מעילה פתח ↗

כיון דשינה - שפיחתה וחתכה אי נמי שבנאה בבנין מעל שהרי שינה אותה:

1 הרובע והנרבע ושהמית את האדם וכו' כגון שהיה שם עד אחד. הנה משמע מדברי רבינו משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל נפקא ובתמורה דף כ"ח מבואר דרובע ונרבע בעדים דאסור הוא בקו"ח דבע"מ וכבר עמדו שם בתוס' ל"ל קו"ח תיפק לי' ממשקה ישראל מן המותר לישראל ותי' בשחטו קודם שנגמר דינו עכ"פ נשמע דצריך קו"ח וא"כ יקשה לרבינו שכתב מטעם משקה ישראל ולכאו' י"ל למסקנא דבע"מ שאני יען דאין מומו ניכר אידחי קו"ח ע"כ יליף ממשקה ישראל זה אינו דתוס' הקשו נאמר אתנן זונה יוכיח דאין מומו ניכר ואסור לגבוה וקרבן אהרן תי' היטב דגם אתנן אין פסול בע"א וא"כ לענין ב' עדים שייך שפיר קו"ח מבע"מ וא"ל בע"מ ניכר די"ל דאתנן ב"ב עדים יוכיח דאין ניכר ואסור וא"כ לא שייך ממשקה ישראל בשחטו קודם ג"ד וצריך קו"ח מבע"מ וא"ל כתי' השני שכתבו התוס' דבאמת הכי קאמר דאין צריך קו"ח רק ממשקה ישראל זה אינו דכבר תמה בצ"ק על דבריהם הא עכ"פ מי לא צריך קרא באמת לשחטו קודם גמר דינו ולכאו' י"ל דהרי בבכורות פריך הני בני קטלא נינהו משמע דאין צריך קו"ח כלל דמסברא אסור משום משקה ישראל וליישב נאמר דכונתם מטעם דאיתא בחולין דף ק"מ דצריך לקיים ובערת הרע מקרבך או דסבירא להו דאף בזמן הזה אסור כמו שהביא בטו"ז סי' קנ"ג דיש סוברים כן וא"כ בתי' השני אין צריך לקו"ח ולכן גם רבינו כתב זה הטעם אך לכאו' אכתי קשה ממשקה ישראל לא ידעינן רק בלא היתה לו שעת הכושר ואכתי צריך קו"ח אך לפמש"כ התוס' במנחות דף ו' אחר דגלי בטריפה אין חילוק בין היתה לו שעת הכושר ללא היתה לו ניחא אלא דכבר תמהו על התוס' שסתרי דבריהם בחולין דף ק"מ כתבו דרק בלא היתה לו שעת הכושר שייך ממשקה ישראל כמו שעמד ע"ז במל"מ לעיל בפ"ג אך כבר בארנו דהיכא דמשכחת גם בלא היתה לו שעת הכושר שפיר ממעטינן בין היתה שעה"כ ובין לא היתה שעה"כ רק היכא דלא משכחת רק בהיתה לו שעת הכושר בזה כתבו התוס' דלא נתמעט ממשקה ישראל היכא דהיתה לו שעת הכושר כיון דאיסור זה לא משכחת רק בהיתה לו שעת הכושר א"כ ניחא הך דשור הנוגח דזה משכחת בלא שעת הכושר אי אמרינן הוא וולדה נגחו דהולד מסייע לנגחה כמש"כ הר"ן אבל הא דשור הנרבע דאף דאמרינן הוא וולדה נרבעו רק מכח עובר ירך אמו אבל עצמו לא שייך בנרבע א"כ משכחת רק בה' לו שעת הכושר בכגון דא לא ממעטינן ממשקה ישראל א"כ אכתי תקשי אמה שכתב רבינו הטעם דממשקה ישראל דהא מהך דחולין מוכח דבכהא"ג לא מיפסל משום ממשקה ישראל ונראה דרבינו ס"ל דבאמת גם בהי' לו שעת הכושר ממעטינן ממשקה ישראל והא דקשה קו' התוס' בחולין דף ק"מ סובר רבינו לחלק רק בציפורי מצורע ס"ד דלא שייך ממשקה לכן צריך קרא אבל במכפר דעלמא אף בהי' לו שעת הכושר נתמעט ממשקה ישראל וכן לפמש"כ הברכי יוסף לחלק בין איסור מגופו ניחא דכאן הו' איסור מגופו שפיר פסול משום ממשקה ישראל אף דהי' לו שעת הכושר וא"ש.

2 או עפ"י הבעלים וכו'. והנה בתוס' זבחים דף ע"א הקשו מנ"ל דאין נהרגין עפ"י הבעלים אמנם הוא מבואר בספרי פ' ראה בפסוק שה כבשים ושה עזים תאכלו להתיר באכילה רובע ונרבע עפ"י הבעלים אך יש לתמוה למה צריך קרא ע"ז דפשיטא דהא כמיתת הבעלים כך מיתת השור ואין הבעלים נהרגין ע"י עצמן לכן גם השור אין נסקל.

3 כגון שהי' שם ע"א. הנה בב"ק י"א יליף הש"ס מקרא דהמית עפ"י ע"א פטור מסקילה והראשונים מקשים ל"ל קרא ע"ז פשיטא דעפ"י עד אחד אינו יכול להפסיד ממון דשור הנסקל אסור בהנאה ונראה ליישב עפ"י שכתבו התוס' רי"ד דבן פקועה שנגח דנסקל משום לקיים ובערת הרע אבל אין נאסר באכילה דכבישרא בדיקולא דמיא א"כ שפיר צריך קרא דבעד א' פטור מסקילה כה"ג דמשום הפסד ממון ליכא דהא מותר באכילה ובהנאה והו"א דעד אחד נאמן לחייבו עכ"פ בסקילה משום ובערת הרע קמ"ל הקרא דעפ"י עד אחד פטור מסקילה וקצת הרגיש רש"י בזה הקו' עיי"ש ותי' בבעה"ת משום דמסתמא איירי בבעלים א"כ הו' מחויב לישבע ואיל"מ אמנם הנה תליא זה אי אמרינן איל"מ אפי' היכא דלא הו' לי' למידע דהא הכא לא הו' לי' למידע א"כ לדעת כמה ראשונים היכא דלא הו' לי' למידע לא אמרינן היכא דמחויב ואיל"מ א"כ אמאי מפסיד ממונו עפ"י ע"א וכמו שהארכתי בח"י בשבועות בזה אולם קשה לי לדברי התוס' רי"ד מש"ס חולין דף ע"ד ע"ב דקאמר אמר ר"א אמר ר' אושעיא לא הלכו אלא על עסקי אכילה בלבד למיעוטא רובעו וחורש בו א"כ למה לענין המית האדם לא חשיב כחי אבל הנה בחי' רבינו גרשום שם הביא פי' אחר אר"מ דמחייבו בשחיטה אבל רובעו וחורש בו פטור דלא חשיב שור דדמי לבישרא בעלמא וזהו כדברי התוס' רי"ד. אולם קשה לי מש"ס חולין דף קכ"א דבהמה ששחטה שנים או רוב שנים והוא מפרכסת ורובעה חייב וא"כ תיקשי לפירושו של רבינו גרשום מ"ש בן פקועה דפטור ומפרכסת דחייב דהו' כחי ונראה דשאני בן פקועה דלא הי' מעולם בכלל בהמה משא"כ מפרכסת שהי' בכלל בהמה אך התינח לפירושו של ר"ג אבל לפירושו של התוס' רי"ד דקאי גם אשחט בו רוב שנים ומפרכסת דס"ל ג"כ דאין נאסר באכילה ובהנאה קשיא מ"ש מרובעה דמבואר בחולין דחייב דחשיב כחי ומ"ש לענין שהמית את האדם דחשיב כבשר בדיקולא וצריך לומר דרבינו גרשום ס"ל רק בישראל בטמאה ונכרי בטהורה דלא מישתרי באכילה הו' כחי אבל בשחיטת ישראל בטהורה לא הו' כחי והרובעה באמת מטעם דהו' כבישרא דעלמא.

4 כגון שהי' שם עד אחד וכו'. והנה לכאו' יש לתמוה הא אף בהמית עפ"י שנים משכחת דמעט קרא דפסול לגבוה דהא בב"ק דף מ"א שקיל וטרי דולדתן אין נהרגין ולפי המסקנא גם אולדות שעיברו ונגחו ג"כ דנין לקטלא וזה ניחא בחולין אבל אם הקדיש הולד א"א לגמור הדין דהא שם דף מ"ד פליגי רבנן ור"מ דלרבנן בעינן העמדה בדין וגמר דין בבעלים וזה ל"ש בולדן שהקדישו ובהא אפי' ר"מ מודה כיון דכל זמן שלא נגמר הדין גם אולדן לא מיחשב כלל האי ולד כשור נגח ובאמת לר"מ בלא"ה קשיא הא בעינן גמר דין בבעלים וא"כ עפ"י ב' עדים ג"כ לא חייב בקטלא ורק להקרבה פסלה קרא ונראה ליישב עפימש"כ בשמ"ק בב"ק שם דהא דהקדישו מוקדש רק בקדשי בדק הבית דאי בקדושת הגוף לא ירדה כלל קדושת מזבח שהנוגח פסול ובי"ד כופין לפדותו ואחר שנפדה סוקלין אותו וא"כ לפי"ז ל"ש לומר דקרא אתי למעט המית עפ"י ב' דפטור מסקילה ופסול להקרבה שוב פקעה ההקדש וסוקלין אותו אחר שחייב לפדותו ואף אי לאו קרא דפסול להקרבה הו' חל ההקדש ול"ה גומרין דין הנה הדין חוזר חלילה וכמ"ש התוס' בפסחים דף ל'.

5 הי' שם עד אחד והבעלים מכחישין אותו הרי אלו מותרין אף למזבח. הנה דעת המ"כ הביאו הב"י בסי' קכ"ז דהא דאמרי' דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא היינו לגבי הבע"ד לפי שבעלים נאמנים על שלהם אבל אחרים צריכין לחוש לדברי העד והקשה עליו בס' תפארת ישראל מהך דשורך נרבע והבעלים נאמן הא אפי' במכחיש לא יקריבו הכהנים דהם צריכין לחוש לדברי העד שאומר נרבע ונראה ליישב דלכאו' קשה לדברי המ"כ דלאחרים נאמן הא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכיון דלגבי בעלים עדותן בטלה דלהם אין נאמן דמפסיד להם ממון א"כ לאחרינא שמעיד רק לאיסורא ג"כ בטלה עדותו ואין לומר דחזי לאצטרופי כיון שבעלים מכחישין אין ראוי להצטרף עם אחר כיון שהוכחש כבר ע"י הבעלים והנה בהא דאומר אשתך זינתה דאמרינן ג"כ דלענין להפסיד כתובתה אין נאמן והקשה ביריעות שלמה א"כ נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ותי' דחזי לאצטרופי עם עוד אחר להפסיד כתובתה א"כ לא בטלה מקצתה אבל על קו' זו אין לתרץ כן כנ"ל אך הדבר ניחא די"ל דלא הו' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דלבעלים צריך שיהא מהימן כבי תרי אבל לאסור לאחרים הוא נאמן בתורת עד אחד והו' כמו עדות אחרת לבעלים מעיד להפסיד ממונו ולאחרים לאפרושי מאיסורא ואולם בשורך נרבע דאין הפסד לבעלים א"כ גם לבעלים אין בא להעיד על ממון אלא לאיסורא א"כ אי אמרינן דבמכחיש לי' אין נאמן לבעלים ממילא אין נאמן גם לאחרים ולא הו' עדותו משום דהוה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון שגם לבעלים לא בא להעיד אלא לאפרושי מאיסורא ומעתה א"ש דנקט דוקא שותק הוא דנאמן לדידי' וגם לאחרינא אבל אי הו' מכחיש לי' דלא הו' נאמן לבעלים גם לכהנים לא הי' נאמן ואין צריך לעדותו כלל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ובזה ניחא דקעביד צריכותא דבשורך נרבע דלאו למזבח קיימא הו"א דהאי דשתק משום דלא איכפת לי' א"כ הו"א כיון דלבעלים לא נאמן דהא ל"ש להאמינו מטעם דשתיקה כהודאה דהו' כבי תרי דלא איכפת לי' להכחיש וא"כ בטלה עדותו בטלה כולה ולא יהא נאמן גם לגבי אחרינא ורשאים הכהנים להקריבו קמ"ל דנאמן כיון דלא מכחיש לי' בפירוש נאמן גם לגבי דידי' דכיון דלבעלים ג"כ ליכא הפסד ממון וליכא רק איסורא א"כ אף דבאמת אין ראי' משתיקתו דלא איכפת לי' לכן לא מכחיש לי' בפירוש אפ"ה נאמן כיון דאין כאן דררא דממונא רק איסורא לבד לא בעי שיהא נאמן כבי תרי ואין צריך לשתיקתו וכיון דנאמן לדידי' שפיר נאמן לאחרינא ג"כ ודו"ק. והנה בשבועות דף ל"ב איתא מתניתין דלא כהאי תנא דתניא משביע עד אחד פטור וראב"ש מחייב לימא בהא קמיפלגי דמר סבר עד אחד כי אתי לשבועה הוא דאתי ומר סבר עד אחד כי אתי לממונא הוא דאתי ופירש"י ודריש קרא הכי לכל עון ולכל חטאת דהיינו למלקות ולעונשין הוא דאינו קם אבל קם הוא לממון ותיסברא הא אמר אביי הכל מודים בעד סוטה כו' ומסיק הש"ס אלא דכו"ע עד אחד כי אתי לשבועה הוא דאתי והכא בהא קמיפלגי מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומר סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי והנה לכאו' תמוה דראב"ש יהא חולק אהא דלממון בעינן ב' עדים וסגי לדידי' עד אחד לחייב ממון ולכן לולי פירש"י הי' נראה לפרש בדרך אחר לפמ"ש בספר אמרי בינה ובס' יריעות שלמה להקשות איך עד אחד נאמן לשבועה הא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו וכיון דלענין עדות ממון בטלה עדותו בטלה נמי עדותו לענין שבועה והעלה כיון דבעינן עד אחד כשר שראויין להצטרף לחייבו ממון כמ"ש רבינו בפ"ה מה' עדות לכן לא בטלה עדותו לענין ממון אולם לכאו' י"ל דמעיקרא אין כאן קו' כלל דהא דעד אחד מחייב שבועה לא בא כלל לחייבו ממון רק לשבועה אתי א"כ לא שייך לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא לא בא כלל עדותו רק לענין שבועה ולא לענין אחר ולפי"ז יש לומר דבהא פליגי דת"ק סובר כי אתי עד אחד לשבועה הוא דאתי כי עיקר עדותו לשבועה ואין נכלל בעדותו כלל עדות ממון ולכן לא שייך בו שבועות עדות ואידך מ"ד סובר דעד אחד כי אתי לממונא דאתי דעדותו בא גם לממונא אף דלא מהני לממונא עכ"פ הוא ראוי להצטרף עם עד אחד לממון ולכן לא שייך ג"כ עדות שבטלה קצתה בטלה כולה דהא עדיין ראוי הוא להצטרף עם עד אחד לממון וא"כ למסקנא דדייק מדאביי דכו"ע עד אחד דאתי לשבועה הוא דאתי רק פליגי בדבר הגורם לממון אם כממון דמי א"כ נשמע דבעד אחד ולא שייך כלל שבא להעיד גם על ממון ולכן לא שייך חיוב שבועה ולא שייך עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דלא בא כלל להעיד על ממון. והנה אחר זה ראיתי בחי' הר"י מיגאש שם שכתב לפרש כן דלמ"ד לממונא הוא דאתי היינו משום דחזי להצטרף עם עוד עד אחד לחייבו ממון וב"ה שזכיתי לכוין דעת הנשר הגדול ונראה שזה כוונת התוס' מכות דף ו' בד"ה בדיני נפשות הקשה רבינו אברהם דהא קרובים נפקא לן דפסולים מלא יומתו אבות על בנים ודיני ממונות מנפשות גמרינן דכתיב משפט אחד יהי' לכם א"כ ה"נ נילף דיני ממונות מדיני נפשות להך מילתא דעדות מיוחדת ותי' דע"כ האי קרא דלשבועה מיהא איתא והיינו כיון דמועיל לשבועה ע"כ דאיתא בממונא דאל"כ הו' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אע"כ דמהני עדותו גם לענין אם יצטרף עוד עד אחד וע"כ עדות מיוחדת כשרה ושפיר ראוי להצטרף עם עד אחד אלא דלכאו' תמוה דזה סברת ראב"ש אבל לת"ק הא באמת עד אחד לא אתי אלא לשבועה ולא אמרינן כלל דאתי לממונא, והנה בתוס' שם בד"ה אמר וכו' כתבו אם נמצא אחד קרוב או פסול השני כשר לחייבו שבועה והנה לפי דרכי הי' צריך להיות פסול כיון דמתחילה בא העד כשר להעיד לחייבו ממון וא"כ כיון דלא הועילה עדותו לחייבו ממון ובטלה מקצתו בטלה כולה אבל לפמש"כ יריעות שלמה ניחא כיון דאכתי חזי להצטרף עם עד אחד לחייבו ממון לא בטלה עדותו לענין ממון ולכן שפיר מחייב ולא בטלה עדותו לענין שבועה והיינו כמש"כ דכיון דעדות מיוחדת כשר אכתי משכחת שיצטרף עד אחד שראה ג"כ אף שלא ראו כאחת אמנם לפי"ז יקשה לשיטת רבינו דסובר דבעינן עד כשר שיהי' ראויין להצטרף לחייבו ממון וכתב ביריעות שלמה דרבינו הוכיח דאל"כ הו' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולפמש"כ אין הוכחה דכיון דאין בו חיוב שבועות עדות ע"כ דלא בא כלל לחייבו ממון ולא הו' עדות שבטלה מקצתה א"כ לכאורה יקשה מנ"ל לרבינו דבעינן עד כשר לענין שבועה אך י"ל דרבינו הוכיח כן מסוגיא דשבועות דהא עכ"פ לס"ד דאתי לחיוב ממון ע"כ דבעי עד כשר מינה נשמע לרבנן דסברי דאתי לשבועה נמי עד כשר בעינן דבודאי דוחק לומר דבהא פליגי דלרבנן אפי' עד פסול כשר לעדות שבועה ולראב"ש בעינן עד כשר ומינה נשמע דגם למסקנא דלכ"ע עד אחד לא אתי מעיקרא אלא לשבועה בעינן עד כשר שיהא ראוי' להצטרף לחייבו ממון ולא משום דאל"כ הו' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו דלפמש"כ ל"ש עדות שבטלה מקצתה דלא בא כלל לחייבו ממון כאשר אבאר דהנה בסנהדרן דף מ"א אמרינן עדי נערה שהוזמו אין נהרגין דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ומעתה אי נאמר דעד א' דקם לשבועה לא בעי שיהא ראויין להצטרף לעדות ממון א"כ אין משכחת עדים זוממין שיהא חייבין לשלם דהא הראשון יכול לומר דלא קם אלא לשבועה לחייבו אלא ע"כ דבעינן שיהא ראוי' להצטרף לחייבו ממון א"כ אף שיאמר שלא בא אלא לחייבו שבועה שייך בי' הזמה דהא עדותו לשבועה לא מהני אלא מטעם שראוי' להצטרף עם השני לחייבו ממון א"כ כשהוזמו שניהם צריכין לשלם והנה בשו"ת נוב"י עי' ע"ב וע"ד כבר הקשה כן וכתב לתרץ כעין שכתבתי וכן בשו"ת עטרת זקנים החו"מ האריך בזה ובפשיטות י"ל דלכן בעינן עד כשר כיון דהוא בהכחשה דהא הבע"ד מכחיש לכך רק כשיש עד כשר הו' עד אחד עכ"פ לשבועה דעד אחד בשבועה כמו ב' בממון ועיי' חו"ד סי' צ"ח שכתב ג"כ דעד אחד דמחייב שבועה היא לאו משום נאמנות דעד אחד אלא מטעם עדות דהא בעינן שיעיד לפני בי"ד אמנם כדי ליישב שיטת רש"י שכתב לפרש דלראב"ש ע"א אתי לממונא דדריש הקרא לעונשין ולמכות הוא דאינו קם אבל קם הוא לממון וצריך תלמוד דהא פשיטא דאין ע"א מחייב ממון כמו שתמה ברשב"א אך נראה דכוונת רש"י דהיינו דכל תובע שמביא עד אחד לב"ד הנה אין בא לתבוע שבועה רק לתבוע ממון אך הב"ד אין מקבלין עדות רק לשבועה וכן מבואר בתוס' שבועות דף ל"ד וביותר ביאר ברמב"ן דכל זמן שלא נשבע להכחיש העד הרי הוא נאמן כשנים ומחייבין ממון וע"כ משום דע"א נאמן כבי תרי יכולין להוציא ממון על ידן חזינן דעדות ע"א מחשב העדה לממון רק למסקנא אמרי' דהטעם דרשב"א משום גורם לממון דלא נחשב כאלו אתי לממונא דהא אם ישבע יפטור ולא הו' אלא כאלו גורם לממון והנה בפ' האשה שלום דף קי"ז אי' כשאמרה מת בעלי ותנו לי כתובתי והתירני להנשא אבעיא להו בש"ס שם ופסקו הרא"ש והטור דאין מתירין אותה וגם אין נותנין כתובתה כיון דאדעתה דכתובה אתי ולא שרינן לה והנמוקי יוסף בשם הריטב"א כתב דהה"ד אם תביא עד אחד להעיד כדי שתיטול כתובה לאשרינן לה ועיין בב"י סי' י"ז והנה מפירש"י נראה הטעם משום דאדעתה דכתוב האתי בעי עדות ובש"ש ש"ז הקשה ע"ז מפ' שבועות העדות דאמר ר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב ופירש"י בעד אחד היודע שמת בעלה והשביעתו שיעיד לה כדי שתיטול כתובתה מיורשים ואיירי ע"כ במפרשת כדי שתיטול כתובתה מיורשים דאם השביעתו להעיד שמת בעלה להתירא לינשא אע"ג דממילא תיטול כתובתה בתר עיקר התביעה אזלינן וא"כ לפמש"כ הריטב"א דלא שרינן לה אפי' אם בא ע"א להעיד שתיטול כתובתה לא שרינן לה א"כ היכא משכחת לה דהכל מודים בע"מ דממנ"פ אם עיקרו להתירו בא ולא תבעה להעיד שתיטול כתובתה אין כאן כפירת ממון ואם בפירוש אמרה כדי שתיטול כתובתה אין העד אחד נאמן כלל ולא שרינן לה ולא תיטול כתובתה ול"נ ליישב דלכאו' יש להקשות בפלוגתא דרבנן וראב"ש בעד לשבועה לס"ד דעד אחד לממונא דאתי דסובר ראב"ש דאם אחד בא לב"ד לתבוע ממונא ומביא עד אחד שחייב לו אף דאין נאמן לממונא אלא להשביע כיון שעיקר תביעתו לממונא חייב העד בשבועת העדים דעיקר עדותו לחייבו ממון אלא דהתורה אמרה דלא מהני עדותו רק לשבועה אמנם אם לא ישבע יצטרף לשלם ונוציא ממון עפ"י עד אחד א"כ הרי בא לחייבו ממון ועיי' מש"כ הרא"ש בר"פ שנים אוחזין דעד אחד פוטר משבועה כמו דמחייב שבועה דג"כ בא להעיד על ממון ות"ק סובר דלא בא אלא לשבועה כיון דעכ"פ תורה לא האמינתו אלא לשבועה א"כ אין בא אלא לשבועה ולא שייך בו שבועת העדים ולא הו' אלא כגורם לממון ופליגי אי גורם לממון כממון דמי או לאו אבל הא פשיטא לי' שאין בא לחייבו אלא שבועה והנה למסקנא דלכו"ע לא בא אלא לשבועה מוכח אף דעיקר תביעתו לממונא לא שייך בהא שבועת העדות כיון דלא הועילה העדות לחייבו ממון לא הו' רק כגורם לממון דלא הו' ממון והא דלא אמרינן דהו' עדות שבטלה מקצתה ע"כ משום דראוי' להצטרף עוד לעד אחד דעדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות כמוש"כ לעיל ולפי"ז לכאו' קשה הא דמסיק ר"פ דכ"ע מודין דחייב בעדי מיתה כשבא להעיד כדי לגבות כתובתה ואמאי כיון דלא אהני עדותו שתגבה הכתובה רק להתירא לינשא רק שממילא אהני גם לממון א"כ אמאי יהא מחייב בשבועת העדות מ"ש מעד אחד שמעיד שחייב שבועה ג"כ עיקר עדותו על ממון אפ"ה לא מחייב העד בשבועת העדות אך י"ל דכאן שאני משום דאם ישבע לא יתחייב לשלם א"כ לא אהני עדותו כלל לגבי ממון משא"כ בעד מיתה שבא בודאי להוציא ממון על ידו ולפי"ז י"ל דר"פ לשיטתו בקידושין דף ס"ד איתא דמקדש בעד אחד חוששין לקידושין ור"כ סובר אין חוששין לקידושין דחבל אחרינא וילפינן דבר דבר ממון והנה יש להבין טעמא דר"פ הא דבר שבערוה אין פחות משנים ונראה דטעמא דידי' כיון דעיקר עדותו אין לאוסרה על אחרים ועיקר עדותו אהני דמותרת לו א"כ אף דנוגע עדותו גם לאחרים יכול לחוב לאחרינא ולפי"ז ר"פ לשיטתו סובר שפיר בע"א במיתה אף שבא להעיד שתגבה כתובתה נאמן כיון שעיקר עדותו אהני להתירה לינשא אף שתוציא עי"ז גם הכתובה ושפיר קאמר דכ"ע מודין שחייב שבועות העדות דר"פ קאי אפלוגתא דת"ק וראב"ש דנשמע דראב"ש ס"ל דעד אחד לממונא דהא עיקר עדותו בא לממונא א"כ ה"נ בעד מיתה אף שעיקר עדותו לממון כיון דעיקר מה דאהני עדותו היינו שמותר לינשא שפיר עד אחד נאמן אמנם להלכה לא קייל"ן כר"פ דאין חוששין לקידושין משום דעכ"פ נכלל בעדותו גם לאחרינא הה"ד דלא מהני עדותו גם כשמעיד שמת כדי שתוציא הכתובה וכדעת הריטב"א ולפי"ז באמת ר"פ פליג אאביי דלר"פ באמת כ"ע מצי סברי דעד אחד לממונא הוא דאתי דעיקר עדותו מהני לחייבו שבועה ולכן לא מחייב בשבועות העדות לרבנן משום דאיכא ספיקא שמא ישבע ולא יבוא לידי גיבוי ממון כלל ולכן ר"פ לשיטת ושפיר סובר דעד אחד מהני לקידושין דהא עד קם לממון ג"כ היכא דעיקר עדותולשאר דברים להתירא לינשא או שתהא מותרת לזה המקדש ודו"ק. אולם י"ל דלעולם אביי לא פליג אר"פ דגם אביי ס"ל כר"פ דרק משום דהו' גורם לממון דאינו ממון הא לא"ה הו' חייב העד בשבועות העדות כיון שבא להעיד על ממונא הרי אף דנחשב עיקר עדותו אפ"ה עד אחד נאמן ואם כפר חייב בשבועת העדות וא"כ בעד מיתה מודה לר"פ דמחייב קרבן שבועה ומוכח דסובר אף אם מעיד כדי שתגבה הכתובה אפ"ה נאמן א"כ לפי"ז י"ל דגם בהא סובר כר"פ דעד אחד שהעיד על קידושין דחוששין לקידושין כר"פ ולא אמרינן דאין דבר שבערוה פחות משנים כיון שעיקר עדותו אהני שתהא מקודשת ומותרת לזה אף דממילא נאסרה לאחרינא השתא דאתינא להכי יש ליישב מה שהקשה תוס' דאביי סובר בההיא סמיא דנאמן עד אחד הא אמרינן לעיל דלא חיישינן לקידושין דאין דבר שבערוה פחות משנים ולפמש"כ ניחא דאביי סבר באמת כר"פ דחיישינן לקידושין כיון שעיקר עדותו רק שמקודשת ומותרת לבעלה ולא אתי לחוב לאחרינא לא ילפינן מדבר דבר שבממון ולכן גם בההיא סמיא סובר דנאמן כיון דעיקר עדותו לא אתי להוציאה מבעלה אלא כדי שיקנא לה או מטעם אחר דאף שמעיד שתאסר עליו אין עדותו לחייב להוציאה ויבואר ב"ה פהמ"ק וב"ה שגגות ועכ"פ נתיישב שיטת הריטב"א אך להלכה לכאו' קשה דהרי קיימ"ל בעד מיתה כר"פ דמחייב קרבן שבועה כמושכ' בפי' מה' שבועות ולענין קידושין קיימ"ל דלא כר"פ דאין חוששין לקידושין ע"כ לומר דבאמת מדברי רבינו נראה דכל עד מיתה מחייב בשבועת עדות אף שלא אמרה כ"ה לגבות הכתובה א"כ שפיר י"ל באמת כדעת הנמוק"י והריטב"א דאם עד אחד מעיד כדי שתוציא הכתובה אין נאמן כלל והיינו דכמו דקייל"ן דאין חוששין לקידושין כיון שאין נאמן לאוסרה על אחרים דחב לאחרינא ולא אמרינן דעיקר עדותו אתי להעיד שקידשה לא לאסרה על אחרינא כהא"ג בעדות אשה אין נאמן אלא במעיד סתם שמת אבל במעיד כדי שיתנו לה כתובה אין נאמן ולא מתחייב בשבועות העדות היכי דהשביעו אותו שיעיד כדי שתיטול הכתובה ולא מתחייב בשבועות העדות רק בהשביעה אותו שיעיד שמת בעלה סתם ואין לומר א"כ בעד אחד שמחייב שבועה מ"ט דלא מחייב דהא אף שעיקר עדותו לחייבו שבועה מתחייב בשבועות העדות כמו בעד אחד במיתה דעיקר עדותו אינו אלא להעיד שמת אפ"ה כיון שגובות הכתובה בשבועות העדות י"ל כיון דעכ"פ ס' שאם ישבע לא יבוא לכלל חיוב ממון לא מתחייב על ידו ממון ולא הו' גורם לממון ודו"ק. ולפמש"כ ניחא קו' המפרשים מ"ט דאביי דסובר בעד אומר אכלת חלב ושותק דנאמן הא בא להוציא ממון לחייבו קרבן אך לפמש"כ ניחא דאביי סובר כסברת ר"פ דאם מעיד שמת ומותר לינשא אף שמעיד כדי שתוציא כתובה על ידו נאמן ה"נ אף שממילא יתחייב בקרבן עיקר עדותו אינו אלא לומר ולהעיד שצרך כפרה כה"ג לא הו' דבר שבממון.

6 בהמה ששחקו בה וכו' עד שהמיתה את האדם וכו' מפני שהיא כאנוסה. וקשה לי דהא בב"ק פליגי רב אמר שור האיצטדין כשר אנוסה הוא ושמואל אמר פסול הרי נעבדה בו עבירה ויש לתמוה הא בסוטה דף ל"ט למדו מקרא דאין בהמה נאסרת לגבוה משום דנעבדה בה עבירה וכן איתא בחולין דף קט"ו חורש בשור וחמור לא נאסרה לגבוה וע"כ לומר דטעמא דשמואל דנעבדה בו עבירה דנגיחה הא פסול מקרא דמן הצאן ולכן אף באונס פסול דעכ"פ נעבדה בו עבירה וא"כ שוב יש לתמוה אטעמא דרב דקאמר דאונס הוא מאי סברא איכא בהא דמשום זה יהא שרי לגבוה דהרי ולד הנוגחת ג"כ הו' כאנוסה אפ"ה פסולה לגבוה דעכ"פ נעבדה גם בה עבירה גם באנוסה כאיצטדין יפסול משום דנעבדה בו עבירה אך א"ש דבסנהדרין דף פ"א מוכח דולד הנוגחת בקטלא ג"כ חייב לכן שפיר פסול לגבוה אבל שור האיצטדין דפטור ממיתה לא הוה כאלו נעבדה בו עבירה כלל.

7 בהמה וכו' עד שיהי' האדם שרבעה בן ט'. והראב"ד השיג דבפחות מבן ט' ניחא דהו' אנוסה אבל פחות מבת ג' אין אנוסה דנהנית ואמאי אין נפסלת ונראה ליישב דיש להבין המשך לשון רבינו שכתב כאן אחר בהמה ששחקו בה כשרה הדין דפחות בן ט' כשר ונראה הכוונה כך דבבהמה ששחקו בה כשר דאנוסה והנה בהמה שנרבעת באנוסה פסול כמש"כ רבינו להלן א"כ לפי"ז לא שייך לומר בפחות מבן ט' פטור דאין ביאתו ביאה והו' אנוסה ועוד הא כל נרבע אונס היא כפירש"י בב"ק דף מ"א אעכ"ח בפחות מבן ט' דכשרה לא משום דאנוסה הוא דמשום זה היתה פסולה דאונס כרצון בנרבע אלא משום דאין ביאתו ביאה ולפי"ז בפחות מבת ג' ג"כ כשרה דא"ל דנהנית דזה אינו כיון דאין ביאתה ביאה אף דנהנית אין נפסלת דהא בנרבע אי לאו דאין ביאתו ביאה הוה נפסלת אף דהו' אנוסה לא מפטרה רק משום דלא הו' ביאה א"כ ברובע ג"כ אין לפסול משןם דנהנית כיון דעכ"פ אין כאן בפחותה מבת שלשה אך י"ל דהשגת הראב"ד הכי אזלא דבשלמא נרבע דבאנוסה הוא א"כ כשהוא פחות מבן ט' פטור אבל רובע דמיירי אף ברצון לכן היכא דברצון רבעה לבת פחותה מג' שפיר הרי נהנית א"כ נתקשה למינו ובא אחר והבאתו עלי' דמודה הראב"ד דפטורה אבל לרבינו דסובר כיון בנרבע שווין בגדול פסולה ואין חילוק דבין ברצון ובין באונס ה"ה להיפוך כשהבאתה על קטנה ברצון ג"כ כשרה דאין לומר דברצון פסולה דהא אין חילוק בין אונס לרצון ברובע ה"ה בנרבע ולא עוד אלא דאני תמה על הראב"ד דהא אמרו בנרבע אונס כרצון ולדבריו הא היכא דהוא אונס כשר למזבח ואינה פסולה רק בגדול משום דתחילתו באונס וסופו ברצון א"כ איך אמרו דאונס כרצון. ועוד קשה לי דביבמות נ"ט דייק ממשנה דתמורה דאין זנות לבהמה ולראב"ד קשה הא שם איירי לענין כלב שרבע אשה זה הו' זנות דנהנה והך דתמורה באיש שרבע לכלב דהוא אנוסה לכן אין זנות לבהמה ועתו"ס תמורה דף כ"ט הרגישו קצת בזה וכתבו מדנקט סתם דייק אבל לראב"ד דאליבא דאמת יש חיליק קשה מאי דייק מהך דתמורה.

8 בין ישראל בין עכו"ם וכו' הואיל ורבעה אדם נפסלה. הנה הכ"מ לא הראה מקומו ואולם הוא גמרא ערוכה בע"ז אין לוקחין בהמה מנכרי ולא חיישינן משום רובע ונרבע מוכח דאי נרבע מנכרי פסול לגבוה ואך באמת קשה למה יהא אסור לגבוה כיון דבסנהדרין נ"ה בעי אי בעינן תקלה וקלון ולא איפשטא ופסק רבינו בפ"ט ממלכים דנרבע מנכרי לא יסקל דבעינן תקלה וקלון וא"כ כיון דנרבע מנכרי לא חייב בהמה מיתה למה יהא אסור לגבוה מ"ש משור האיצטדין דכשר לגבוה משום דפטור ממיתה והנה לזה הי' אפשר לתרץ דלענין מיתה אזיל לקולא אבל לענין הקרבה אזיל לחומרא דל"ב קלון ואסור לגבוה אלא דא"כ אכתי קשיא דרבינו בפי' המשנה וכן הרע"ב בפ"ח מזבחים פירוש שור שנעבד עבירה שנתערב היינו עפ"י ע"א או נרבע מעכו"ם שנאסר לגבוה וא"כ יקשה הא לגבוה אין אסור אלא מספק דדינא וא"כ אמאי בנתערב כולן ימותו כיון דהו' ספק דדינא אין כאן קבוע כמש"כ הש"ך בדיני ס"ס דין ז' דב' חניות א' כשר ואחד ספק ופירש אחד מהן דכשרה ולא גזרינן שיקח מקבוע ועפ"ז הבאתי בפ"ו מפסהמ"ק להקשות איך משכחת הא דנתערב בחטאת המתות דכולן ימותו הא כיון דה' חטאת המתות ספק דדינא איזה נאמר למיתה א"כ לא שייך גזירה שיקח מקבוע ושם העלתי ליישב זאת אבל קו' זו יקשה מנרבע דנכרי. אך הדבר ניחא דהנה בהגהות הגרי"ב על משניות כתב על דברי פי' המשניות והרע"ב וז"ל ובזה מיושב קו' התוס' תמורה דף כ"ח ל"ל קו' לרובע והכונה כיון דאין מיתה בנרבע מנכרי אפ"ה לגבוה אסור מקו"ח ושוב דחה וכתב וז"ל דהתוס' שפיר מקשין דא"כ תפשוט האיבעיא עכ"ל וכונתו א"כ תפשוט דל"ב קלון דאי בעי קלון בר מיתה הבהמה ושוב יקשה ל"ל קו"ח כיון דבר מיתה אף בנרבע מנכרי א"צ קו"ח לפי"ז ניחא דרבינו שפיר כתב דאסור לגבוה משום דאף אי נאמר דבעי קלון עכ"פ שייך הקו"ח ורק ליישב קו' התוס' בזה אי אפשר דא"כ יפשוט איבעיא אבל לדינא שפיר פסק דאסור ממנ"פ אי ל"ב קלון בר מיתה הבהמה ופסול לגבוה ואי בעי קלון עכ"פ שייך הקו"ח וניחא ג"כ פי' המשנה דאף דנתערב נרבע מעכו"ם כולן אסורין דל"ה ספק כלל משום דאי נאמר דבעינן קלון ואין בר מיתה עכ"פ שייך לאסור מכח קו"ח ודו"ק היטב. בענין קטנות וגדולות הנה בגיטין דף פ"ט מוקי לה בקטן הנראה כגדול הביא ברא"ש לפרש דאכתי לא הגיע לראובן פלגות לב שיוכל להבין שהוא חכם כמו גדול לכאו' תמוה מאי אהני שהוא חכם באמת דלענין קידושין גדול בעינן דאיש כתיב בפרשה כדאיתא בקידושין דף י"ט ונראה דאיירי דעתה כבר הוא גדול דחלה הקידושין עתה כיון דאין מחוסר גידול דהא הי' גדול באבריו כמו גדול ול"ה אז רק מחוסר זמן וזה לא מיקרי דשלב"ל דזמן ממילא קאתי בשלמא בקטן סתם דמחוסר גידול הו' כמחוסר מעשה כמש"כ המל"מ פ"ז מאישות ונראה לי ראי' לזה מהא דאיתא במשנה דכריתות אמרתי לו מה לקטן שאעפ"י שאין לו עתה יש לו לאחר זמן משא"כ שבת שאין לו לאחר זמן ולכאו' תמוה הא בקטן נמי מה שעושה עבירה לכשיגדל מילתא אחריתא ע"כ נראה לפרש עפ"י מה דאיתא בסוטה בירושלמי הביאו תוס' שם דף כ"ב תינוק שהוא עולה לחדשיו א"ר יוסי זהו כבן תשע ואבריו כבן נראה כבן י"ב והוא בא על אחת מכל העריות והן מתות על ידו והוא פטור והנה לפמש"כ בדברי הרא"ש הנ"ל לגבי קידושין נראה דהכי נמי לכשיגיע אח"כ לכלל שנים חייב אמעשה שעשה אז בקטנותו ואף דקטן לאו בר עונשין היינו בעודו בקטנותו אבל אחר שנתגדל ואיגלאי מילתא למפרע שהי' אז גדול באבריו כמו עתה רק הי' מחוסר זמן וזה ממילא אתי שפיר חייב אמעשה שעשה בקטנותו ואף את"ל שאן נעש בי"א אבל בי"ש נענש שפיר בכהא"ג ולא דמי להא דאיתא בסי' שמ"ג באו"ח דכל קטן צריך כפרה אמה שעשה בקטנותו דאין מגיע לו עונש אלא כמו אונס כדאמרינן פיתוי קטנה אונס הוא אבל מי שגדול באבריו ובחכמתו כמו גדול רק דתורה פטרה וגזה"כ דלא הו' איש אבל אונס לא מיקרי מגיע לו עונש כמו מזיד או עכ"פ לא עדיף משאר שוגג דחייב בקרבן ולפי"ז שפיר אמר ר"ע אמרתי לו קטן אעפ"י שאין לו עכשיו יש לו לאחר זמן דלכשיגדל חייב אמה שבא על העריות בקטנותו כמו גדול שבא על העריות בשוגג משא"כ בשבת אין לו לאחר זמן וזהו פירוש נכון מאוד.

9 אין הקדש לע"ז. והראב"ד יש לו גירסא אחרת עיי' בכ"מ ונר' דכן הוא נמי שיטת הרשב"ם ב"ב דף קכ"ט שכתב אהא דתוכ"ד כדיבור דמי לבד מע"ז שאם התפיס או הקצה דבר לע"ז ובתוך כדי דיבור חזר בו ונאסרה ותוס' באמת הקשה שם הא אין הקדש לע"ז ונראה דדעת הראב"ד והרשב"ם דאין מוקצה לע"ז היינו למשמשי ע"ז אבל לע"ז יש מוקצה אפי' בלא מעשה והא דבמס' ע"ז נשמע דאין הקדש לע"ז אפי' הקצה לע"ז היינו להדיוט אבל לגבוה נאסר, אך יש לומר דשיטת הרשב"ם מילתא אחריתא דלרשב"ם ג"כ איירי בע"י מעשה הוא דנאסר למוקצה רק דהו"א דתוכ"ד מהני חזרה א"כ הו' כצר בי' ולא אזמני' דלא נאסרה כדאיתא בסנהדרין וכמבואר בתוס' ע"ז דף מ"ז דדמיא לצר בי' ולא אזמני' עיי"ש ואין ראי' מזה דרשב"ם ס"ל כראב"ד דל"ב בי' מעשה וכן שיטת רש"י בחולין דף מ' דמפרש מוקצה היינו תקרובת ע"ז ולאפוקי אם הקצהו לע"ז לא נאסר. ועיי' באו"ח סי' תרמ"ט סעי' ד' גנות הצעירים וכיוצא בהם מבתי שמשיהם מותר ליטול משם לולב או שאר מינים למצוה וכתב בהגר"א דאין הקדש לע"ז כדאיתא בע"ז דף נ"א ע"ז שהי'לה גינה. בית זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז. נשמע דאם אמר דבר זה הקדש לגבוה הו' הקדש וכן בחולין דף קל"ט שור זה הקדש והנה בגיטין ל"ב איתא הרי הוא הקדש דלא הו' הקדש ובתוס' שם הקשו מאי פריך מהרי הוא הקדש הא איתא בנדרים אמר ככר זה הקדש דמועלין. והנה בתורת גיטין תי' דשם נוכל לפרש בתורת אודייתא שכבר הקדש אבל בגט לא מהני בתורת אודייתא ולכאו' תמוה איך שייך בככר זה הקדש דבתורת אודייתא קאמר כיון דבשל הפקר איירא א"כ לא מצי איירא שכבר הקדישה דהא לא הי' שלו ובחס"ו בחי' נראה שהרגיש בזה וכתב הכא משום שמודה שכבר הקדש במחשבתו דככר זה לשעבר משמע ורוצה לומר שכבר הקדשתו במחשבתו וקשה הא הר"ן שם כתב דהככר הוא נעשה הקדש משום מגביה מציאה לחבירו לא מהני שהקדישו כבר ואדרבא בהא ניחא לי שהקשו תוס' כאן מנדרים שהוא מימרא דרבא ולא הקשו כן מתוספתא דע"ז הנ"ל וכן מחולין קל"ט להנ"ל יש לומר דמזה אין ראי' דנוכל לפרש דהיינו בלשון אודייתא ולכן רק הקשו מככר זה הקדש דלא נוכל לפרש בלשון אודייתא כיון דלא קני לי' מעיקרא רק מכח דרוצה לזכות להקדש מכח מגביה מציאה לחבירו שוב מצאתי כן בירושלמי פ"ה ממעשר ראה ככר מתגלגל בנהר ואמר ככר זה הקדש שמא אמר כלום הא אינו ברשותו מוכח דס"ל לירושלמי דא"א לפרש בלשון עבר ובאודייתא דא"כ נהי דלא הו' ברשותו הא כבר הקדישו מעיקרא באודייתא אלא עכ"ח דל"ה באודייתא כיון דאיירי בככר שאין שלו והנה לכאו' מוכח מירושלמי דפליגי ארבא דס"ל דהו' ברשותו להקדש ולפמש"כ תליא זה במגביה מציאה לחבירו ולא הו' ברשותו להקדיש עיי' ירושלמי נדרים פ"ד אמר ככר זו הקדש אסור לחמם בו ודו"ק ואך בזה שפיר יש לפרש לשון לשעבר.

10 שאין הקדש לעכו"ם. והביא בכ"מ שזה תוספתא בע"ז והנה תוספתא זו הובא בגמ' דע"ז דף מ"ד האומר שור זה לע"ז בית זה לע"ז מותר שאין הקדש לע"ז וקשה לי הא גם לגבוה הדין כן האומר בית זה לביהכ"נ אין קדוש עד שישתמש בהן כדאיתא בירושלמי פ"ג דמגילה אך י"ל דהא דבית זה לע"ז היינו לא לעבוד בתוכו אלא לעבוד אותו עצמו ע"ד דאמרו המשתחוה לבית אסרו כדאיתא בע"ז דף מ"ז וא"כ זהו רק לע"ז דלגבוה כהא"ג היינו האומר בית זה לבדה"ב שהוא גופי' קדוש אבל בית זה לביהכ"נ אינו גוף קדושה כמש"כ הרמב"ן במגילה אבל דעת הר"ן דס"ל בפ' בני העיר דביהכ"נ הו' גוף קדושה אכתי קשה דהא גם לגבוה אין קדוש אף דגוף קדוש ההוא דרק הזמנה הוא והזמנה לאו מילתא הוא ובשלמא שור זה לע"ז ניחא דלגבוה כהא"ג האומר שור זה לעולה קדוש אבל מבית זה לע"ז קשה ומקדושת בדה"ב אין ראי' דנקרא קרבן דכ' ונקרב את קרבן ד' כמו שפירש"י בחולין דף קל"ט. ועוד קשה מירושלמי שם בעי כ"ש מהו מיד הן קדוש או בתשמישו ומסיק ע"י תשמיש אבל באומר זה יהא לכ"ש אינו קדוש ורשאי להשתמש בהן וכ"כ רבינו בפ"א מבהב"ח כלי גבוה עד שלא נשתמש בהן רשאי להשתמש בהן להדיוט והכונה כלי גבוה ע"כ שהזמינו לגבוה רשאי להשתמש בהן להדיוט הרי דאומר זה להקדש אין קדוש לגבוה רק באומר זה יהא הקדש דמקדישו עתה ואין אחרי' עוד קדושה אחרת אבל אומר ביתי לע"ז שיש אחרי' פעולת העובדה לא דמיא רק לאומר בית ע"ז דבהא שייך שפיר לומר אין הקדש לע"ז דלגבוה כהא"ג קדוש אבל אומר בית זה לע"ז כהא"ג גם הקדש לא מהני וא"כ הכי הוי לי' למימר האומר בית זה ע"ז לא אמר כלום דאין הקדש לע"ז אבל לגבוה כהא"ג קדוש. ועוד קשה דהנה בכ"מ בדין ט"ו כ' הא דעופות אפי' מוקדשין חל אתנן עלי' הכונה אעפ"י שהקצה אותה להקרבה אבל לא הקדישן בפה הרי דהוא עצמו סובר דיש חילוק בין אומר הרי זה להקרבה בין אומר הרי זה קרבן.

11 שאין הקדש לע"ז. והוא תוספתא שור זה לע"ז אבל דעת הראב"ד דיש מוקצה לגבוה בדיבור בעלמא וכחד מ"דדס"ל בתמורה דף כ"ח דסגי במסירה לכומרים והך דתוספתא דאין הקדש לע"ז היינו להדיוט דהא מוקצה אין אסור אלא לגבוה וכמו בעלמא דקיי"ל דהזמנה לאו מילתא הוא לאסור להדיוט אבל לגבוה נאסר מוקצה לע"ז בדיבור בעלמא. והנה לכאורה יש להקשות הנה רבינו פסק דהזלמ"ה דלא ילפינן מעגלה ערופה והיינו מטעם דאיתא בגמ' דע"ע הוא גופה קדושה הוא דכפרה כתיב בה כקדשים ותמהו עליו דהא רבינו ס"ל כמ"ד דירידתה לנחל איתן אוסרתן ואפ"ה ס"ל אם נמצא הרוצח תצא ותרעה בעדר וכבר הקשה עליו בכ"מ וע"כ לתרץ דרבינו סובר דרק אי אמרינן מטעם דכפרה כתיב בה כקדשים א"כ קדושה לא פקעה בכדי וכן אמרינן בכריתות דלמ"ד תצא ותרעה בעדר ע"כ ס"ל דעריפתה אוסרתה אבל אי אמרינן דלאו משום דהו' כקדשים נאסרה אלא משום הזמנה לאיה"נ א"כ בנמצא רוצח שפיר תצא ותרעה בעדר דהוה הזמנה בטעות א"כ מוכח דלרבינו ע"ע נאסרה מטעם הזמנה ולא משום דגופה קדושה וא"כ קשה אמאי פסק דהזל"מ ולא ילפינן מע"ע. ונראה ליישב דהנה בגמר' פריך לאביי אמאי לא יליף ממשמשי ע"ז דהזל"מ ומשני הני אורחי' אבל ע"ז מידי דלאו אורחי' ואולם זה ניחא אי אמרינן דיש מוקצה לגבוה בדיבור בעלמא כשיטת הראב"ד הנ"ל דס"ל כמ"ד בתמורה דסגי במסירה לכומרים וא"כ הא דאיתא בתוספתא דשור זה מותר דאין הקדש לע"ז היינו להדיוט דהא מוקצה אין אסור רק לגבוה כמו דבעלמא בשאר איסורין הזל"מ בדיבור בעלמא ה"ה בע"ז אין הקדש בדיבור. א"כ אין לילף ממוקצה דאין אסור רק לגבוה דהזלמ"ה מדלא אסור להדיוט דהא שם באמירה לבד איירי קרא א"כ אין לילף דהזלמ"ה רק ממשמשי ע"ז דנשמע מועבדו שם הגוים דאף בהזמנה עם מעשה לא נאסר עד שיעבדו שם וע"ז שפיר משני הגמ' דשאני משמשי ע"ז דלאו אורחי' דפן יחזרו בהן דגם בב"נ ל"א סתם מחשבת נכרי לע"ז וכפירש"י דגם אינהו מצוין על ע"ז ובאמת יש לתמוה לפירש"י דמביא רק תוספתא הכא דהא תוספתא זו איירי בהזמנה באמירה לבד ואין לומר דרש"י סובר דלמ"ד הזמנה מילתא הוא היינו באמירה לבד ורק בע"ז אמרינן דאמירה לבד הזל"מ לכן אמרו בתוספתא אין הקדש לע"ז דא"כ יקשה למה צריך לילף מקרא דאשר עבדו שם דאיירי במשמשי ע"ז דהא ממוקצה דע"ז גופי' נשמע דהזל"מ דהא מוקצה אין אסור אלא לגבוה כדיליף בתמורה א"כ ממילא נשמע דהזמנה לאו מילתא הוא אע"כ דבדיבור לבד לכ"ע הזלמ"ה ולכן צריך לילף ממשמשי ע"ז דהיינו מקרא דאשר עבדו דאפי' עם מעשה הזלמ"ה עד שעבדו ממש אך י"ל דאפ"ה צריך לילף ממשמשי ע"ז לאשמעינן דאף הזמנה עם מעשה ג"כ הזלמ"ה כמש"כ תוס' דלרבותא דרבא נקט האורג בגד למת אבל אי אמרינן דלגבוה ג"כ אין מוקצה בדיבור לבד רק במעשה וכמ"ד בתמורה שם דאין מוקצה לגבוה עד שיגוזזו א"כ הא דאיתא בתוספתא שור זה לע"ז אין הקדש לע"ז קאי לענין שיהא מותר לגבוה בלי מעשה וכמש"כ רבינו שם א"כ לא איירי הך ברייתא כלל מהא דאין הזמנה לע"ז לאסרו להדיוט אלא לענין שלא יהא נאסר לגבוה בדיבורא בעלמא דרק עם מעשה נאסר מוקצה לע"ז לגבוה ומינה שפיר איכא למשמע דלהדיוט הזמנה לאו מילתא הוא אפי' עם מעשה דהא גלי קרא דמוקצה אין אסור אלא לגבוה כדאיתא בתמורה שם וא"כ לפי"ז לא מצינן למימר דאין לילף ממשמשי ע"ז משום דלאו אורחי' דהא מוקצה לע"ז גופי' יוכיח דל"ש דלאו אורחי' אפ"ה אין אסור אלא לגבוה א"כ גם על משמשי ע"ז ליכא למיפרך דלאו אורחי' דסברא דלאו אורחי' פירש"י דאמרינן כיון דאסור לעבוד ע"ז אפי' לב"נ אמרינן שמא יחזרו בהם. והנה בודאי זה ל"ש במוקצה שמסרוה לכומרים דמאחר שכבר עשו הכומרים מעשה לא יחזרו בהן מלעבוד בהו דהא קיי"ל סתם מחשבות מין לע"ז כדאיתא בחולין דף י"ג אך בחולין דף ל"ט איתא דאמרינן איגלאי מילתא למפרע שאם חשב בשעת זריקה דבשעת שחיטה כבר הי' מחשבתו לע"ז דהוכיח סופו על תחילתו ויקשה כיון דלאו אורחי' גבי ב"נ בודאי לא הי' מחשבתו אז לע"ז דהשתא הוא דגמר לבו לע"ז ואפ"ה מותר להדיוט א"כ נשמע מע"ז גופי' דהזלמ"ה לאסור לגבוה ואפי' היכא דל"ש לומר דלאו אורחי' א"כ שפיר ילפינן שם שם ממשמשי ע"ז דהזלמ"ה אפי' עם מעשה. וא"כ ממילא ניחא דשפיר ס"ל לרבינו דהזל"מ דילפינן ממשמשי ע"ז ולא מע"ע דעד כאן לא הוצרכו בגמ' לטעם דבע"ע גופי' קדושה רק למאי דסבירא להו דממשמשי ע"ז אין לילף דלאו אורחי' וא"כ הו' לן למילף מע"ע לכן צריך לטעם בע"ע הוא גופי' קדושה אבל למאי דסבירא לי' לרבינו דילפינן ממוקצה דמסרוהו לכומרים נאסר לגבוה מכלל דלהדיוט שרי א"כ אף אי נאמר דע"ע לאו גופי' קדושה דלית לן דכפרה כתיב בי' כקדשים אלא דאסור משום דכ' להורידו לנחל דנאסר בהזמנה לאיסור הנאה אפ"ה ילפינן דהזל"מ ממשמשי ע"ז דהזמנה לאו מילתא דמשמשי ממשמשי עדיפא כמש"כ תוס' ע"ז דף כ"ט דאין לומר דשאני משמשי ע"ז דלאו אורחי' דהא ע"כ אין זה פירכא דהא מוקצה אורחי' בהכי אפ"ה אין נאסר להדיוט מדגלי קרא דאסור לגבוה כנ"ל ודו"ק. ובהא ניחא לי הא דאיתא בחולין דלר"ל אין מחשבין מעבודה לעבודה ומותרת והקשו תוס' אמאי הרגו בסייף הא אמרינן בסנהדרין דאמר אלך ואעבוד ע"ז אמרינן דילמא מימלך ולא עביד ותי' כיון דעשה מעשה ל"ח למימלך ולא עביד והשתא קשה לי א"כ אמאי מותרת הא אסור משום הזמנה דהא הטעם דלא נאסרה תשמישי ע"ז רק משום דלאו אורחי' דחיישינן למימלך וכאן שנעשה מעשה דהרגו בסייף ול"ח למימלך א"כ יהא אסור משום הזמנה לע"ז ואין לומר דהא ר"ל סובר בתמורה דף כ"ח דאין מוקצה נאסר לגבוה עד שהוקצהו ז' שנים דז"א דשם מטעם מוקצה דכן הנימוס דל"ה מוקצה כלל אבל היכא דיש לאסור משום הזמנה אין לחלק בין ז' שנים ואין לומר א"כ הא גופי' קשיא למה לא יאסר בכל מוקצה קודם ז' שנים מטעם הזמנה די"ל כיון דגלי קרא דמותר להדיוט א"כ מוכח דאין אסור מטעם הזמנה ורק לגבוה אסור מגזה"כ דעכ"פ מאוס לגבוה דהא ר"ל סובר בחולין דף פ"ט דע"ע מחיים נאסרה א"כ ע"כ דס"ל דילפי' מע"ע דהז"מ והא דבמשמשי ע"ז מותר היינו משום דלאו אורחי' וכאן דעשה מעשה ששחט לע"ז ל"ש דלאו אורחי' א"כ אמאי אינה נאסרת בהזמנה וא"ל דסובר אפ"ה הזל"מ דאין לילף מע"ע דגוף קדושה ז"א דהא ע"ז הו' ג"כ גוף איסור אך לפמש"כ י"ל דלמ"ד כפרה כתיב בה כקדשים לאו מטעם הזמנה נאסרה אלא דהוא גופה קדושה דהיינו דדמיא איסורה לקדשים דאין מטעם הזמנה ואין לילף מע"ע דהז"מ והנה בקידושין דף נ"ב מוכח דטעם דר"ל דציפורי מצורע אסורה מחיים משום דילפינן ממכשיר בפנים ומכפר בחוץ והיינו ע"ע א"כ צ"ל הטעם דכפרה כתיב בה כקדשים אף דבחולין נקט דרשא דקיחה קיחה כבר כ' בתוס' דלמסקנא בקידושין הטעם משום דילפינן ממכפר בחוץ א"כ מוכח דסובר הטעם דכפרה כתיב בה כקדשים ואין לילף מע"ע דהז"מ ואין לומר עכ"פ מסברא בגוף איסור הז"מ וכמש"כ בפ"א מבית הבחירה שכן דעת בעהמ"א די"ל דל"ח גוף איסור דהא אם לא הזמין אף שזרק לע"ז לא נאסרה הבהמה. ואולם לפי מה שבארנו דמהא דמוקצה מותר להדיוט מוכח דבע"ז אף בכומרים דאורחייהו בהכי אפ"ה אין נאסרה להדיוט אף דאיכא מעשה כמו במשמשין דגלי קרא אשר עבדו דלא נאסר עד שנעבד ול"א הטעם משום דלאו אורחי' ומימלך דאפי' בכומרים דאורחייהו בהכי ג"כ לא נאסרו המשמשין עד שנעבדו א"כ י"ל בפשיטות דגם ר"ל סובר הכי דאף באורחייהו בהכי הזל"מ בע"ז וילפינן באמת מע"ז לכל מילי דהזל"מ ולכן שפיר סובר ר"ל דבמחשב מעבודה לעבודה מותרת ודו"ק.

12 שאין אדם מקצה דשא"ש. ותמהני דרבינו פ"ד דבכורות כ' דבכור נאסר ע"י מוקצה ונראה ליישב דמשכחת שהוקצה אותו עם מיעוט יציאתו לעולם ויש לדמות זה לאומר עולה עם יציאתו שפסק רבינו בה' בכורות דקדש ואף דפסק למכור לגוי ל"מ דלמפרע קדוש יש לומר לע"ז חמור. או יש לומר לפמש"כ בריט"א ליישב דלמפרע קדוש רק חלק שיצא לא החלק שבפנים א"כ בהוקצה חלק שבפנים נאסר. וכן י"ל דמשכחת בבהמה שזכה מהפקר דהעלה בריט"א דע"י זכיי' חל קדושת בכור ובארנו במק"א עיין בפנים בפ"ה דעכ"פ צריך להקדישו בקדושת בכור לפי"ז קודם שהקדשו שפיר יכול להקצותו דאין קדוש עדיין. ובזה אפשר ליישב תוס' זבחים שתמה בריט"א פ"ד דבכורות שכתבו דמום יש לו פדיון לפמש"כ משכחת בבהמת הפקר דלא קדוש מרחם ונהי דאפ"ה חל אף שיש בו מום עכ"פ פדיון מהני ודע דסברא זו דבהפקר צריך להקדשו הזוכה בו יקשה א"כ יהא בכור דבר הנדור בכהא"ג עיי' מש"כ בפנים בפ"ה. ועוד יש ליישב לפי מה שבארתי במק"א לכך אין יכול להקצות דלריוה"ג ג"כ אין יכול למכור רק לבשרו ולפי"ז בבכור נהי דג"כ אין יכול למכור זה רק או בבכור שלו דצריך לתנו לכהן או בבכור שזכה בבהמת ישראל אבל כהן בבכור בהמתו שפיר יכול למכור וא"כ הו' ממונו ולכן יכול להקצותו וראי' לדברי דרבינו פ"א דבכור כתב דכהן אין יכול למכור דלית לו זכי' עיי' לח"מ שתמה מפ"א דתמורה ולדעתי הן הן הדברים כמו שכתב בתמורה לכן אין מימר דמתחילה של ישראל הו' א"כ הזכי' שיש בו עתה לא חשוב זכי' כיון שעומד להקרבה ולפי"ז כהן בבכורתו דיכול להמיר דמתחלה שלו הי' והי' לו בו זכי' יכול למכור לכהן אחר ג"כ ואף דישראל ג"כ מימר בבכור שלו ואין יכול למכור היינו משום דצריך לתנו לכהן אבל כהן בבכור שלו יכול למכור ודו"ק. ובזה א"ש הך דיבמות בנתערב עבד וכהן דאין בכורן נמכר והקשה בריט"א בלא"ה אין יכול למכור לפמש"כ נכון. שוב ראיתי בריט"א פ"ה הקשה כעין קו' הנ"ל האיך יכול להקצות דבכור הא לכ"ע ממון גבוה ואין יכול למכור ולפמש"כ נכון דבאמת יכול למכור כהא"ג בבכור שלו וא"כ איירי בכה"ג. ואולם באמת אין מבואר ברבינו דישראל הבעלים אין יכולין למכור נהי דלכתחלה לא אבל בדיעבד אולי מהני אך נראה דבריט"א הביא במק"א מירושלמי כסברא הנ"ל דעני כהן יכול למכור כל בכור ולפמש"כ ליתא כן בכל בכור אבל בבכור שנולד לו יכול למכור ודו"ק. ולכאו' הי' אפשר לחלק דנהי דלהקדיש הבעלים את הבכור הוא רק לכתחילה אבל למכור אפשר לומר כ"ז שלא הקדישו בפה יכול למכור ולכן יכול להקצות קודם שהקדישו וכן משמע לשון רבינו שכ' כמו שבארנו שמשמע כמו דמחלק בשאר קדשים בין קודם הקדישן ואין לומר הרי רבינו סובר דאין יכול אף בקדק"ל כש"כ בבכור יש לומר דהרי בארנו דרק להקריב על שם בעלים אחרים אין יכול אבל לבשרו יכול למכור ה"ה כאן בבכור דלא שייך דנקרב לשם בעלים המכירה רק לבשרו שפיר מהני ודו"ק. ובענין זה יש לי פרפרת נאה תוס' חולין דף מ' הקשו גם בחטאת הו' דידי' דקניא לכפרה ותי' דבזבחים קאי אליבא דר"ה דלית לי' חטאת קניא לכפרה והטעם מבואר שם ברש"י משום דלכהנים הוא והנה לפי"ז קשה לכאו' א"כ כהן בחטאת שלו דהוא עצמו מקריב והוא שלו אחר הקרבה א"כ משכחת גם בחטאת בכהן שהוקצה לע"ז ונעבד לע"ז אך הדבר נכון מאוד דלכאורה קשיא הא איתא בזבחים דף י"ב הפריש קרבן והמיר נדחה הקרבן א"כ אף אי אין נאסר אכתי נדחה הקרבן ולא חזי עוד אך לק"מ כי בגמרא קאי בקדק"ל דלא שייך נדחה דזה רק בחטאת דלכפרה אבל שלמים לא נדחה אך עדיין א"כ מה הוקשו התוס' דמשכחת בחטאת כיון דנעבד לע"ז ע"י בעלים נעשה מומר וקרבנו נדחה בלא"ה וע"כ צריך לומר דאזלינן בשיטת הפוסקים דפ"א לא נעשה מומר או בהי' שוגג אך זה ניחא אי נוקי בבעלים דעלמא אבל אי נוקי בכהן שנעבד קרבנו לע"ז על ידו א"כ לא חזי להקרבה אבל אי עבד בשוגג א"כ לא חזי לעבודה עיי' ברבינו פ"ה מביאת המקדש וע"כ כהנים אחרים עובדים והו' כמו כהן בע"מ שקרבנו קרב ע"י משמר ונתחלק לאנשי משמר א"כ כיון שקרבנו נקרב ע"י אחרים א"כ שוב למ"ד דלית להו כדידי' דמיא אף בכהא"ג בכהן שיש לו חטאת לא משכחת כיון דהוא עצמו אין יכול להקריב אין יכול לאסור דשל כהנים הוא והא דלכפרה לית להו והבן כי נחמד הוא. והא לא יקשה למה צריך בחולין לומר דעומד לכפרה דידי' הוא נוקי כהא"ג בכהן בחטאת שלו בלא"ה לק"מ דפשיטא להו דבבעלים ג"כ נאסר משום דעומד לכפרה אף שאין יכול להקריב ולפמש"כ ניחא בלא"ה דלא משכחת כלל דמיד ששחטו לע"ז לא חזי הוא להקרבה והו' רק כבעלים דעלמא אך יש לדחות דרבינו סובר בשחיטה לחוד לא נפסל להקרבה דשחיטה לאו שירות הוא. והנה במש"כ בשלמים לא שייך נדחה נראה לדעתי שזה מוכרח אף שלכאו' משמע בסנהדרין מ"ז וקי"ב היפוך מזה היינו רק שם שנדחה מכח שהוא ממון בעלים אבל משום זבח רשעים לא שייך לאסור בשלמים בפרט אם אמר הרי זו והפריש והמיר אח"כ כיון שבעלים יצאו ידי נדרם לא שייך לאסור משום זבח רשעים וא"כ שפיר קאמר כריוה"ג דנעבד נאסר דאי הו' אמרינן דאין נאסר משום נעבד משום דהוא קדשים אף שהוא קדשים קלים א"כ לא שייך גם משום זבח רשעים כיון שאין זה עוד של הבעלים אבל חטאת דלכפרה אף אם חזר בתשובה לר"י דבע"ח נדחים אין חזי להקרבה ופשוט א"א לומר בעשה תשובה ודלא כרי"ו דאכתי מה יענה ר"י דאטו חולק אמשנה בהא דנעבד אסור לגבוה ועוד כיון דקדק"ל אינו עומד לכפרה וא"כ אף אי נאמר כ"ז שלא חזר בתשובה אין קרב משום זבח רשעים הקרבן כשר אחר שחזר בתשובה אף לר"י דנדחים כיון שאין הפסול נוגע לקרבן רק לבעלים דזבח רשעים כהא"ג חוזר ונראה אבל בחטאת דפסול משום דלאו בר כפרה א"כ הו' פסול בקרבן דהו' כמתו בעליו או נתכפרו בעליו א"כ אף דחזר בתשובה הו' חוזר ונראה זה נראה לי ברור ודברינו לעיל קיימין ונכונים. והנה זה אמרתי במושכל הראשון ואחר אשר שמתי עיוני קצת ראיתי כי הדבר מוכרח אולם במחלוקה הוא שנוי' בין הראשונים דקשיא לי דקאמר בזבחים אכל חלב והפריש קרבן והמיר אם נדחה נדחה ולא קאמר סתם הפריש קרבן בין עולה או שלמים וחטאת לכן נראה דוקא חטאת קאמר דרש"י כתב דממעטינן מעם הארץ דאין מקבלין וכן בסנהדרין מ"ז פירש"י דקרא דעם הארץ ממעט מומר ותוס' קידושין כתבו משום זבח רשעים דקרא דעם הארץ קאי הפריש בעת שהוא מומר אבל מה שנדחה קרבנו שהפריש מכבר הוא רק משום זבח רשעים ועיי' משל"מ פ"ג משגגות מתקשה טובא בזה ועוד יפלא רש"י בסנהדרין שם פי' בהך דעיר הנדחת משום זבח רשעים. ועמל"מ שהשיג וכן בחי' הרמב"ן שם השיג על פירש"י אולם לפמש"כ נראה דרש"י סובר דרק משום מעם הארץ ממעטינן ולכן נקט חטאת דאי משום זבח רשעים למה נקט אכל חלב והפריש בכל קרבן הדין כן וע"כ דלענין דנאמר שיהא חשוב דיחוי אף בחזר ונראה לא מסתבר משום זבח רשעים דאז אין חסרון בבהמה ול"ש שנדחה אבל כ"ז שלא חזר בתשובה פשיטא דשייך זבח רשעים ולכן בהך דעיר הנדחת אף דמתו הן רשעים פירש"י שפיר דהו' זבח רשעים ולכן פירש"י אפי' בזבחי שלמים כיון שאין משום דיחוי אבל בהפריש שלמים ואפשר אפי' בעולה דלא שייך דיחוי משום זבח רשעים בחזר בתשובה מקריבין בהמה שהפריש תחילה בפרט בהרי זו. ואין לומר כמו דממעטינן מעם הארץ לפירש"י בהפריש ונדחה נמעט ממכם ג"כ בהפריש ונדחה ל"ק מידי דעי' תוס' חולין ה' הוק' למה צריך מעם הארץ תיפוק לי' משום זבח רשעים ותי' דעשה תשובה ותמהו הכל א"כ בעולה דיליף אם עשה תשובה מקבלין קרבן שמפריש עתה על חטא שחטא בעודו מומר או בהפריש בעוד מומר ואי לא עשה תשובה למה לי מכם תיפוק לי' משום זבח רשעים עמל"מ שנתקשה טובא ולפמש"כ נכון דאי משום זבח רשעים אם הפריש קרבן בעודו מומר ג"כ הי' מקבלין ממנו אם חזר בתשובה ולכן צריך מכם אם הפריש בעוד מומר אין מקבלין אף שחזר דכיון דילפי' ממכם שייך לומר דנדחה כמו דילפינן מעם הארץ אמרינן דנדחה אף שנראה אח"כ אבל בהפריש ונדחה אז לא נוכל למעט לא ממכם ולא משום זבח רשעים שפיר חוזר ונראה וא"ל גם בחטאת א"כ קרא דעם הארץ רק צריך אם המיר ואכל והפריש קרבן דל"מ אף שעשה תשובה אבל היכא דהפריש והמיר וחזר בתשובה מניין דנדחה זה אינו דאם הפריש קרבן על חלב שאכל כשהוא מומר לא צריך מעם הארץ דזה ידעינן מקרא דאשר לא תעשנה דבעינן שב מידיעתו והרי לר"י קאי כאן ור"י סובר בשבת ס"ט דרשא דלא תעשנה לשב מידיעתו עכ"פ דברינו נכונים בטעמם דהפריש שלמים והמיר לא נדחה והוא נקודה נפלאה. וידעתי כי יש להאריך בענינים אלו ואצפה כאשר יהא ד' בעזרתי לעמוד על בירור הדברים בסוגי' הלזו העמוקה מאוד.

13 הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו וכו'. והראב"ד השיג עליו דבגמרא איתא רק ע"י מעשה נאסר ובלח"מ הקשה אף דנאמר לגבוה נאסר בלי מעשה הא מגמרא דזבחים דף קי"ד מוכח דמוקצה ונעבד דין אחד להם דלא משכחת בהקדש ומוקצה אף לגבוה א"כ נשמע דנעבד ג"כ לא חל לגבוה ועוד גם במוקצה גם לדעת רבינו בעינן מעשה א"כ בנעבד רק ע"י מעשה אפ"ה לא חל והנה במהרש"א בשמעתין כ' דהך דזבחים ע"כ בלי מעשה איירי ויקשה הא במוקצה לא איירי רק בעשה בו מעשה כמש"כ רבינו וכבר הרגיש בזה בלחם משנה והנה הא יש ליישב דבמוקצה אף בעשה בו מעשה לא הו' כשאר מעשה בשעת המחשבה ומעשיו מוכיחין עליו אבל מוקצה היינו שמקצהו לעולם והעשה הא רק באותה שעה אין המעשה מוכיח על מחשבתו שמקצהו לעולם עכה"ג בשמקב"צ מנחות דף ב' שכתב וז"ל ועוי"ל דמ"מ במתנה ראשונה שהוא מחשב בה אין מעשיו מוכיחין דאמרינן לעולם נותנין במתנה אחת ואי משום דמתנות דבתר הכי כיון שאין גורמת פסול במחשבה לא קרינן בה מעשיו מוכיחין כיון דאין מוכיחות בשעת פיסול המחשבה דהיינו במתנה ראשונה שהוא מעכבת אבל באינך אפי' מחשב בהו לא מידי עביד עכ"ל ואמנם ראיתי בחו"ד בסי' ד' שכתב לתרץ דברי הטו"ז בסי' ב' ס"ק י"ד שהעלה דשחט בהמה לע"ז לא אסרה אלא בסימן אחד והיינו מעשה כ"ד ותמה בנקודת הכסף שהוא נגד ש"ס חולין מ' שמשני שם כגון שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש דכולהו בהדדי קאתי ולמאי צריך להיות שהי' חצי קנה פגום אפי' הי' שלם נמי לא נאסר אלא בסימן אחד והעלה שם בחו"ד דהא דפריך הש"ס שם כיון ששחט בה פורתא אסרה היינו משום מוקצה שהקצה לע"ז ולגבוה נאסרה אפי' במעשה כ"ש ותמוה הא לדעת רבינו במוקצה אין אדם אוסר שאינו שלו אף דלדעת רבינו כל מוקצה רק במעשה ע"כ רק בבהמה דידי' מהני הקצאתו לא בבהמת חברו יען דמוקצה היינו לדעתו שיהא כן לעולם מזומן לעבודתם וע"ז ל"ש מעשה אח"ז בא לידי ספר יריעות שלמה ראיתי שהקשה לשיטת רבינו דמוקצה הוא ע"י מעשה למה לא נאסר גם להדיוט ותי' דבבע"ח בעינן דוקא מעשה שחיטה וקשה לי הא במוקצה ס"ל לרבינו דבשל חבירו אין נאסר אפי' לגבוה ואמאי לא נאסר ע"י מעשה לגבוה אלא ודאי כמש"כ דעל הקצאתו לעולם לא שייך מעשה עוד נראה דיש לחלק דמוקצה לע"ז דמכניסו לרשות הכומרים הו' כמו אם הקנה דבר שאין שלו לאחרים דבודאי אין יכול להקנות של חבירו אף ע"י מעשה והנה בלחם משנה הקשה לאידך גיסא הא רבינו בה' שחיטה פסק כמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף ע"י מעשה דלצעורי' קמכוין א"כ כיון דרבינו איירי נמי בשל חבירו א"כ גם ע"י מעשה אין נאסר ועיי' לחם משנה פ"ג מה' שגגות ונראה לפמש"כ התבואת שור דלכן אמרינן לצעורי' קמכוין דאין דרכו לעבוד ע"ז בשל אחרים והא תינח בחולין אבל בקדשים דשל גבוה שפיר שייך קמכוין אפי' בקרבן של חבירו והא דבזבחים איתא דא"י לאסור היינו למ"ד דלית לי' לצעורי' קמכוין אלא דאין יכול לאסור שאין שלו כלל דלאו כל כמיני' לאסור של חבירו לכן גם במעשה א"י לפסול קרבן של חבירו. והנה בבה"ז הקשה לפי דברי הכ"מ דלגבוה אדם אוסר דבר שאין שלו א"כ מאי פריך הגמרא לר"ה משחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב שלשה חטאות דהא לכ"ע קשיא דהא עכ"פ לגבוה נאסר ואין ראוי' לפנים דבראוי' לפנים תליא לפמש"כ תוס' בב"ק דף ע"ב א"כ יפטור אשחוטי חוץ ובפלתי תי' דהא דלגבוה יכול לאסור הוא רק מדרבנן ומה"ת ראוי' לפנים והעלה דלמ"ד דחייש לצעורי' ע"כ סובר מדרבנן דוקא הוא דנכרי דאוסר ע"כ תלינן לצעורי' אבל מה"ת אין אדם אוסר ובברוך טעם השיג דהא דברים שבלב ומה מהני דכונתו לצעורי' אע"כ שחזקה שכוין לצעורי' וא"כ אף אי מה"ת יכול לאסור בישראל חיישינן לצעורי' ולפי"ז אני אומר רבינו דפסק כטעמא דלצעורי' קמכוין מצי שפיר סובר דמה"ת אדם אוסר א"כ לפי"ז לגבוה ג"כ אדם אוסר מה"ת וא"ר לפנים אבל גמרא קאי למ"ד דלא אמרינן כלל לצעורי' אלא דאין אדם אוסר כלל דאפי' כותי או מומר אינו יכול לאסור של חבירו א"כ גם לגבוה אין אסור אלא מדרבנן ולכן ניחא לי' למ"ד אא"א ורק פריך למ"ד אוסר שאינו שלו במעשה. אולם קשה קושיא אחריתא בהא דאיתא בגמרא אי לאו דאמר ר"ה בהמות חבירו לא הי' חטאת תיובתא דידי' מצי אסור דחברי' לא מצי אסור ופריך פשיטא וקשה הוא צריך לאשמעינן שפיר דהנה כיון דאמר דידי' מצי אסור אף דבע"ח אין נאסר להדיוט רק במעשה ויקשה אטו ע"י מעשה אין עוד בע"ח כמו שהקשה בח"ס וליישב ע"כ לומר דמהא מוכח כשיטת הטו"ז דהא דאמר ר"ה שחט סימן אחד סגי בכל דהו אבל עכ"פ בעינן נעשה בו מעשה נבילה א"כ קצת חיות כבר אזיל לי' ול"ה חיותו כמו בהויתו לכן יכול לאסור דידי' רק הא דנאסר בכל מעשה באמת רק מדרבנן דלא חילקו בין מעשה למעשה א"כ מה"ט גופי' דגם של חבירו עכ"פ אוסר לגבוה מה"ת דהא בעינן דכל השחיטה כולו תהא לגבוה וכיון דקצת שחיטה נעשה לע"ז שוב אין ראוי' לגבוה א"כ תקשה משוחט חטאת בחוץ דהא לגבוה עכ"פ אין ראוי' ואמאי חייב אש"ח והוא קו' עצומה ונראה ליישב דהנה בפלוגתת הטו"ז עם הנקוה"כ שבסי' ב' לכאו' פלוגתא ישנה הוא דרש"י בב"ק מפרש הא דשחט בה פורתא אוסרה משום דישנה משחיטה מתחילה ועד סוף ותוס' כתבו דאפי' למ"ד אינה לבסוף עכ"פ עשה בו מעשה והיינו דרש"י ס"ל דל"ב מעשה טריפה רק שיהא שם שחיטה עליו וזה כשיטת הש"ך דאף במקצת קנה שייך ישנה לשחיטה דאל"כ יקשה הא נעשה בע"מ בתחילת שחיטה עיי' לעיל בדף נ"ג ע"ג מה שהבאתי בשם יראים ורק בחולין דלא שייך בע"מ ע"כ אמרינן באם שחט נכרי מקצת קנה לא מיפסל דבמקצת קנה לא אמרינן ישנה לשחיטה כמו שבארתי בפ"א מפסהמ"ק בארוכה ולכן אפי' במקצת קנה אסור אבל תוס' ס"ל דבעינן מעשה טריפה כשיטת הטו"ז לכן אפי' למ"ד אינה אלא לבסוף ג"כ נאסרה וכבר עמד ע"ז בס' יריעות שלמה אמנם נראה דזה ניחא בשל חולין אבל בשל קדשים לא מצי אסור במעשה טריפה רק אי שם שחיטה עליו כאשר אבאר דהנה לכאו' קשה לי הא דפריך הגמרא משוחט חטאת בחוץ הא קדשים כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא וא"כ נהי דבחולין בהמת דחברי' מצי אסר ומפקיע מרשות בעלים אבל בקדשים לא מצי להפקיע מרשות גבוה ע"י מעשה לע"ז וכמוש"כ בעהמ"א פ"ד דע"ז דאף דכיבוש מלחמה קניא אבל להפקיע מרשות גבוה דלד' הארץ ומלואה לא מצי מפקיע אף בכיבוש מלחמה ונראה ליישב דהא ר"ה קסמיך אדעולא אמר רי"ו דסובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לפי"ז כיון דשם שחיטת ע"ז עלי' שפיר מצי להפקיע שם קדשים מיני' וכפירש"י בשמעתין ובמרש"א כתב דלאו דוקאי שנה לשחיטה ולפמש"כ דוקא הוא דרק אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דשם שחיטה עליו יכול להפקיע מרשות גבוה אבל אי אינה אלא לבסוף אף במעשה טריפה אינה יכול להפקיע מרשות גבוה לפי"ז מיושב מה שהקשתי דהכי קאמר אי לאו דאמר ר"ה בהמת חבירו רק בבהמה דידי' א"כ אי לא הו' אמר גם הא כדאמר עולא אמר רי"ו דבבהמה דידי' הא לא תליא בדעולא א"כ הו' סבירא לי' ר"ה דאינה אלא לבסוף וכיון דלא הו' שם שחיטה עליו רק מעשה בעלמא א"י לאסור להפקיע שם קדשים א"כ אף לגבוה א"י לאסור מדאורייתא והוא רק כשאר מעשה והא כבר כתבתי בשם הפלתי דזה רק מדרבנן אסור לגבוה דהא היכא שגמר השחיטה לגבוה הו' כל השחיטה לגבוה דהא אינה אלא לבסוף ואפי' עשה מעשה והפקיע מרשות גבוה דבי גזא דרחמנא איתא אף דבדידי' דמצי אסר ע"כ כטעמא דנעשה מעשה טריפה ל"ה כחי בהויתו דמעיקרא וכן לענין לאסור דחברי' בחולין ג"כ מיתסר מהא"ט דנעשה מעשה טריפה אבל מחטאת אינה תיובתא ושפיר פריך פשיטא דמחטאת לא הו' תיובתא רק עתה דקאמר בהמות חבירו ומתרץ עלה כדעולא אמר רי"ו דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכיון דמעשה שחיטה הו' שפיר קשיא משוחט חטאת דלא שייך בי גזא דרחמנא כיון דהשחיטה בפסול פקע שם קדשים מיני' ואינה עוד בי גזא דרחמנא ואדרבא בהא ניחא לן מה דתמוה טעמא מאי נפ"מ מר"ה אי לאו דאמר בהמות חבירו לא הו' חטאת תיובתא הא באמת אמר בהמות חבירו וכן הא דקאמר לעיל אי לאו דאמר ר"ה סימן אחד ל"ה קשיא אדעולא דמאי מעשה מעשה רבה קאמר וקשה ג"כ מאי נפ"מ מאי לא אמר הא באמת אמרה ולפמש"כ ניחא דהנה בפלתי הקשה קו' עצומה הא ראב"א ס"ל ג"כ דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה א"כ קשיא לדידי' ג"כ משוחט חטאת דחייב ג' חטאות ולא מצי לתרוצי בחצי קנה פגום דהא ראב"א ס"ל לעיל דף כ"ט וושט ולא קנה ולפמש"כ ניחא דראב"א יסבור אינה לשחיטה אלא לבסוף ולכן אף אי עשה מעשה טריפה ויכול לאוסרה רק בחולין אבל לא בבהמת קדשים דבי גזא דרחמנא איתא והיינו דקמל"ן ר"ה דכל הקושיא רק משום דר"ה אסמיך עלה דעולא אמר רי"ו אבל אי לאו דאסמיך עלה דעולא אמר רי"ו לא הו' קשיא לא לעולא לבדו דס"ל מעשה רבה וכן לא לר"ה לבדו דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף וא"כ ניחא דאין צריך לאוקמא בחצי קנה פגום רק בחטאת העוף דחייב אסימן אחד אכולהו דבמקצת סימן לא נאסרה לע"ז בשל קדשים דא"י להפקיע שם קדשים דבי גזא דרחמנא איתא אמנם השתא דאמר ר"ה בהמת חבירו נמי יכול לאסור ע"כ ס"ל דבאמת מהא"ט אדם אוסר בע"ח אוסר נמי בע"ח של חבירו כיון דס"ל כדעולא אמר רי"ו דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ושם שחיטה עליו וכן אף להדיוט נאסר דאי במעשה שחיטה ג"כ לא נאסר להדיוט גם בע"ח דידי' לא יאסר רק לגבוה והא לגבוה אין צריך מעשה כלל דממעט מן הצאן ובהכי מתפרשין דברי תוס' בשמעתין דכתבו דהא דיליף במס' ע"ז דאוסר ע"י מעשה מכלים דאחז דנאסר לגבוה הכא דהו' מעשה שחיטה נאסרה אף להדיוט והוא פלא איך תליא הא בהא ולפמש"כ ניחא דבמעשה שחיטה ע"כ נאסרה להדיוט דאי רק לגבוה א"כ בע"ח דידי' ג"כ רק לגבוה נאסר וזה א"א דהא לגבוה אף בלא מעשה נאסר ודו"ק. ובהכי נראה לפרש כל הסוג' דתמוה טובא דלרש"י מפרשי לה בתרי לישנא דלישנא קמא דרש"י מפרש האי אי הכי דלאו אדר"ה קשיא אלא גם לדידי' וזהו דחוק דבכל היכא דאמר אי הכי משמע דגם לדידי' קשיא רק ניחא לי' מצד אחר אבל לדידך קשיא ולל"ב ניחא הא דמפרש באמת כמו בכל אי הכי דלדידי' לא קשיא דהו' מצי למימר דוקא לאפוקי שלמים אבל תקשי קו' אחריתא מאי דאיתא בגמרא דאיתבי לדר"נ דס"ל אין אדם אוסר דבר שא"ש משוחט חטאת ואוקימנא בחטאת העוף ובחצי קנה פגום ואמאי הא בחטאת בהמה נמי ניחא ותמוה דהא האוקימתא בחטאת עוף הוא רק למ"ד אדם אוסר דשא"ש אבל למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש אין לאוקמי כלל בחטאת עוף וכבר הקשו כן בתוס' ולפמש"כ א"ש דהכי קאמר דהא באמת גם למ"ד א"א אוסר דשא"ש ג"כ קשיא מחטאת דלגבוה עכ"פ נאסרה מה"ת כמו שהקשתי אלא דמצי לתרוצי דאיירי דוקא בחטאת עוף ושחט מקצת קנה דבהא לא נאסרה לגבוה וס"ל אינה שחיטה אלא לבסוף דלא הו' מעשה טריפה וגם שם שחיטה אינה עלי' והא דבע"ז דף נ"ב מוכח דס"ל דנאסר לגבוה רק מדרבנן כמש"כ בפלתי אבל לדידך דאין אדם אוסר דשא"ש בכ"ד קשיא ואף במקצת קנה עכ"פ נפסל לגבוה דשם שחיטה עלי' דהא ס"ל כעולא אמר רי"ו דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף והיינו כשיטת הש"ך דאפי' במקצת קנה אדם אוסר ולפמש"כ בקדשים לא סגי במקצת קנה אלא אי ס"ל ישנה לשחיטה ונעשה מעשה שחיטה לע"ז דבודאי נאסר לגבוה וא"ר לפנים דהא ליכא כולה שחיטה לגבוה ומשני בחצי קנה פגום והנה המקשן דפריך לר"נ ידע דלכו"ע מוקמינן לי' בחטאת העוף מדפריך אי הכי דמשמע דגם לדידי' קשיא מחטאת דהא לגבוה נאסרה מה"ת דנעשה מעשה טריפה אלא דמצי לאוקמא בחטאת העוף אבל המקשן פשיטא לי' דגם לגבוה נאסרה במקצת שחיטה אפי' אי נעשה מעשה טריפה בשחט סימן אחד דהיינו בקדשים דלא נפקע שם קדשים במעשה טריפה דבי גזא דרחמנא איתא לכן פריך מ"ש חטאת עוף הא בחטאת בהמה ג"כ ניחא דהא רק בחולין שייך דנאסרה במעשה טריפה אי אינה שחיטה אלא לבסוף אבל לא בשל קדשים וע"ז משני דבאמת לא מה"ט דנאסר לגבוה מוקמינן לה בחטאת עוף אלא מטעם דקניא לכפרה יכול לאסרה דאם עשה בה מעשה טריפה לא מצי איירי בחטאת בהמה רק בחטאת עוף דלא שייך דקניא לכפרה לאוסרה במעשה כ"ד במקצת סימן ואין צריך לאוקמא בחצי קנה פגום ולפי"ז א"ש הכל כמין חומר ר"נ מוקי לה נמי בחטאת עוף וע"כ אמר אי הכי דגם לדידי קשיא רק דנוכל לאוקמא בחטאת עוף אבל המקשן ס"ד דר"נ מוקי בחטאת העוף משום דס"ל דלגבוה נאסר מה"ת במעשה טריפה והא דנקט המקשן בחצי קנה פגום האי אוקימתא הוא רק לר"ה ונקט לה לכולה אוקימתא אבל הקושיא רק ממה דאוקמא בחטאת העוף ולכן הקשה הא שפיר מוקי גם בחטאת בהמה אי אינה לשחיטה אלא לבסוף ומשני לי' ע"כ דאה"נ לא מהאי טעמא מוקמינן בחטאת העוף אלא משום דקניא לי' לכפרה ודו"ק. ומעתה נבואה ליישב דברי רבינו דס"ל דבשל קדשים אסור אף בלא מעשה היינו לגבוה היינו כמש"כ הכ"מ משום דאף במעשה בעלמא ג"כ אין נאסר להדיוט דבגזא דרחמנא איתא ואין נאסר להדיוט אלא במעשה שחיטה אמנם במה שהבאתי לעיל להקשות מאי סברא איכא לומר דב"ח נאסר ע"י מעשה אטו ע"י מעשה אינה כחי וכמו שהקשו בח"ס ונראה לי לבאר ע"ד אחר דהנה גם בהא דמחובר אין נאסר אלא במעשה הקשה בח"ס מאי סברא איכא בהא לומר דע"י מעשה הו' כתלושה לכן אמינא דאיכא בהא טעמא אחרינא דבגיטין דף מ"ח אמר רבה אין קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר דכתיב כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנין לנכרי לחפור בו בורות ומערות ובתמורה דף כ"ט איתא מנין למוקצה מה"ת דכתיב את קרבני לחמי לאישי תשמרו לי להקריב לי ולא לאדון אחר ונשמע דאם עובד בה ע"ז הוא כמכנסו לאדון אחר א"כ כיון דכתיב לי הארץ ג"כ יש לדרוש לי ולא לאדון אחר ואין קנין לאדם להפקיעה קרקע מרשות גבוה דכל הארץ הוא לד' ולא לאדון אחר א"כ כל קרקע הוא כאינו שלו אמנם בעשה בו מעשה אסרה שפיר דכל שעושה מעשה הו' כקנין כיון דיש רשות לאדם לחפור בו בורות ובמעשה נתנה לבני אדם לכן גם לאוסרה יכול דכבר יש זכות לאדם באותה קרקע וכן בבע"ח אין רשות לאדם בה להכניסה לאדם אחר דלי אמר רחמנא ולא לאדם אחר וע"י מעשה דיש לאדם רשות לעשות מעשה בבע"ח ממילא יש זכות לאדם בה ויכול נמי לאוסרה כדאיתא בירושלמי פ"ז דכלאים דילפינן דאוסר שאין שלו מבע"ח ע"י מעשה. אך קשה דרש"י כתב דילפינן מכלים דאחז הא כבר נתן טעם דכמו דאוסר קרקע וב"ח כן אוסר דשא"ש א"כ למה צריך ללימוד מכלים דאחז אך לפימש"כ לעיל ניחא דבאמת קשה מאי פריך מחטאת דקדשים בי גזא דרחמנא איתא ונראה דזה הו' קשה לרש"י איך רק מקרקע דאוסר ילפינן א"כ קדשים שאני דבי גזא דרחמנא קאי וע"כ הקדים רש"י דבאמת ילפינן מכלים דאחז רק דשם הו"א רק לגבוה נאסר אבל כיון דיש הוכחה מהא דקרקע דע"י מעשה נאסר מפרשין כלים דאחז גם להדיוט וכמש"כ התוס' לקמן א"כ נשמע עכ"פ דלא מחלקינן בין חולין לקדשים א"כ שפיר קשה מחטאת דלא שייך בי גזא דרחמנא כדילפינן מכלים דאחז וטעמא דמילתא דל"א בזה בי גזא דרחמנא איתא דהא ילפינן מקרא דל"ד הארץ ומלואה כדאיתא בחולין דף קל"ט וע"י מעשה לא הו' עוד לד' כמש"כ דהארץ נתן לבני אדם וקני ג"כ שלא הו' כדבר שאין שלו. ובהא רווחא לן שמעתתא דיש להבין במאי סברא פליגי אי אדם אוסר שאין שלו או אין אדם אוסר שאין שלו ולהנ"ל א"ש דהנה הר"ן פ"ד דע"ז העלה דאם ישראל עשה מעשה בע"ז של נכרי שוב אין לו ביטול דהא אי אוסר הו' כשלו הו' כע"ז של ישראל לפי"ז י"ל דמה"ט יכול לאסור נמי דהא אי האיסור חל יקנה לו החפץ וכיון דיקנה לו יכול לאוסרו ע"כ אמרינן דאיסורו וקניינו באים כאחת א"כ כמו דקרקע ובע"ח דנחשבין כאין שלהן כשבאים לאוסרו לע"ז דלי ולא לאדון אחר ואפ"ה ע"י מעשה יכול לאסור דיש להן זכות הה"ד בשל חבירו נמי ע"י האיסור יש לו זכות בהן דקניינו ואיסור באים כאחד ובזה ניחא מה דהקשה בריטב"א ע"ז קו' עצומה אהא דאמר רי"ו דאם חפר בו מערות ועבדו אח"כ אסרו מש"ס ערוכה סנהדרין מ"ד דיליף מוישליך עפרה אל קבר העם מה ע"ז אין אדם אוסר במחובר אף קבר העם אין נאסר במחובר ולפמש"כ א"ש דבשלמא בע"ז אם חפר בה יכול לאוסרה שעבדה לע"ז דנקנה לאדם העובד ואסרה אבל המת הא אין לו קנין כי במתים חפשי א"כ גם החופר לקבור המת אין קונה לאסרה ע"י מעשה החפירה ולפי"ז י"ל גם לענין אדם אוסר דבר שאין שלו ע"י מעשה ג"כ הוא כך די"ל דהא דאין אדם אוסר היינו רק אי אפי' יאסור ע"י מעשה נשאר אין שלו אבל אי נאמר דאוסר אז הוא יהא שלו באמת יכול לאסור וכמש"כ הר"ן הנ"ל. ומעתה י"ל דתליא בפלוגתא דתנאי דאיתא בסוטה ריוה"ג ס"ל דחוזר מעבירהשבידו ופריך מהא דתניא בנה בית ולא חיללו פרט לגזלן ותיפוק לי דעבירה בידו ומשני כגון שהחזיר דמיו אפ"ה מיעטה קרא דבאיסורא בא לידו ותליא בפלוגתא דאי יאוש קנה לא אמרינן הא"ט דבאיסורא בא לידו וכדאיתא בב"ק דף ס"ו וצריך לומר טעמא דריוה"ג דס"ל אף דהחזיר דמיו אכתי גזילה בידו דהחפץ גופא עכ"פ באיסורא בידו א"כ לרבנן דפליגי וממעטינן מביתו גזלן ע"כ דלית לי' האי סברא וע"כ בלא שילם דמיו איירי ע"כ ממעט גזילה וא"כ י"ל דסוג' דהכא דס"ל דפליגי אי אדם אוסר ע"י מעשה ס"ל כרבנן וא"כ שפיר אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כיון דע"י שנאסר יחייב לשלם ממילא נעשה שלו והיינו דמייתי פלוגתא דרבנן וריב"ב דלריב"ב ס"ל דלאו כל כמיני' לאסור דס"ל דאף אי נאמר דיכול לאסור לא נקנה לו רק דמיו אבל לא החפץ וא"כ אף אי נאסר לא קניא לי' ממילא אין יכול לאסור ורבנן פליגי וס"ל דאסור היין דס"ל דאי נאסר וקניא לי' גם דמיו הו' שלו דחפץ גופא נקנה ושפיר אסור דבר שאין שלו א"כ היינו הך פלוגתא דאיתא בע"ז רבנן וריב"ב וא"כ י"ל דלכן נקט בהמת חבירו רבוצה דאי אין רבוצה וקניא בהגבהה הו"א דגם לרבנן יכול לאסור וכמש"כ בתורת גיטין בסוג' דהיזק שא"נ כיון דאגבי' לאסור ולהזיקו נעשה עליו גזלן קיי"ל דבמעשה יכול לאסור דע"י מעשה נקנה לו אף בלא הגבהה וקשה קו' התוס' דפריך מהמנסך הא שם הגבה דהאי סברא רק ניחא למ"ד דאדם אוסר והו' היזק ושוב קניא אבל אי אין אוסר לא נעשה היזק ולא קניא לי' והא בהא תליא וא"כ למסקנא דס"ל ר"נ דאין אדם אוסר דשא"ש היינו דאזיל בשיטת ריוה"ג כמש"כ התוס' דס"ל קדשים קלים ממון בעלים א"כ ס"ל נמי בהא כריוה"ג כיון דאף אי אוסר לא קניא ממילא לא קניא ולא נאסר באמת לפי"ז היינו דמסיק הטעם דלצעורי' קמכוין וכמש"כ רבינו דאא"א דבר שאין שלו דלא קניא לי' לחפץ של ישראל שוב אמרינן לצעורי' קמכוין דגם לדמיו לא קניא לי' דאמרינן לצעורי' קמכוין ולא נקנה לו וניחא נמי דרבינו ס"ל בה' שגגות הדין דחצי קנה פגום והא ס"ל אין אדם אוסר דשא"ש וכמו שהקשה בלח"מ והיינו לפמש"כ דא"א אוסר דשא"ש היינו משום דחפץ עצמו לא נקנה לו וזה לא שייך בקרבן דכיון דאוסר ונקנה לו דמיו של הקרבן דגוף הקרבן הרי בלא"ה היא של הבעלים האוסר דהא נקנה לו לכפרה דהא דאיתא בשמעתין דלחד מ"ד לא אמרינן דכיון דלכפרה קניא כדידי' דמי היינו משום דעכ"פ דמיו הם של הקדש אבל איאמרי' דאוסר ונקנה לו דמיו הו' כדידי' דגוף הקרבן בלא"ה מיקרי שלו ופשיטא דגוף הקרבן מיקרי שלו דקניא לי' לכפרה לכן נקט רבינו הדין דחצי קנה פגום וא"ש. ונראה ליישב קו' הפלתי להרא"ה והר"ן דס"ל דלאכילה לכ"ע אוסר דשא"ש וקשה גם לר"נ דא"ר לפתח אוה"מ ונראה דהנה הפלתי הקשה לוקי בשוחט לשם הרים דחיוב חטאת איכא משום תקרובת ע"ז ליכא ונראה ליישב די"ל דשוחט לשם הרים לא מתיר משום תקרובת ע"ז רק בבהמת חולין אבל בבהמת קדשים אסורה מטעם אחר דהנה התוס' קידושין דף נ"ז הקשו מנ"ל דשחוטי חוץ אסור באכילה וכתב המקנה לתרץ דלמ"ד בשר תאוה הי' אסור להם בבהמת קדשים בחוץ לא הותר איסור בשר תאוה אולם לדעתי יש להשיב דלא שייך לאסור משום בשר תאוה כיון דשוחט לשם ד' אף דשחיטתו בחוץ אבל איסור בשר תאוה לא שייך בזה אמנם בשוחט לשם הרים שייך לומר דיהי' אסור משום בשר תאוה דבהא לא הותר איסור בשר תאוה א"כ אסור נמי משום תקרובת ע"ז דהיינו דזה ששחט לע"ז ע"כ גורם איסור אחר דהדרא לאיסורא קמא משום איסור בשר תאוה דהא איתא בזבחים דף ק"ח במשנה השוחט להדיוט חייב בש"ח ופירש"י בשוחט להנאת הדיוט ובהא מסתברא שפיר דאיכא איסור משום בשר תאוה א"כ שוחט לשם הרים נמי איכא איסור משום בשר תאוה לכן פריך אשחוטי חוץ לא לחייב דהא בלא"ה אסור משום בשר תאוה א"כ איסור אחר מעורב בו כהא"ג לא חייב אש"ח אלא דאכתי קשיא מאי פריך הא כיון דילפינן מקרא דשחט להדיוט חייב אף דאיכא איסור משום בשר תאוה א"כ גם בשוחט לשם הרים חייב דבהכי חייבה רחמנא ונראה דא"ש דהא תוס' כתבו דהא דנקט ג' חטאות לרבותא ואי בשוחט לשם הרים אין רבותא דלא גרע משוחט להדיוט וא"כ מיושב קו' הפלתי דאין לומר משום דאסור באכילה דהו' כמתה מאלי' עכ"פ דזה תינח בחולין אבל בקדשים אי א"א דבר שא"ש ל"ש דהו' כאלו מתה דהא כל שחוטי חוץ אפי' לשם ד' הו' לן לומר דלא הו' שחיטה דמיקטל קטלה כדאיתא בזבחים דף ס"ט אלא דתורה קראה שחיטה א"כ ה"נ בשחט קדשים בחוץ אי א"א דשא"ש הא התורה קראה שחיטה ושפיר חייב אש"ח אף דבאמת גם בשוחט קדשים לע"ז אסור באכילה היינו מטעם דהו' בשר תאוה ומשום איסור בשר תאוה ל"ש לומר דהא פטור דאדרבה הא ראוי' לפנים דרק בחוץ שייך איסור דבשר תאוה דרק היכא דבחוץ הו' שחיטה שא"ר שייך לומר הא אי הו' בפנים הו' א"ר א"כ לא לחייב אש"ח אבל בכגון דא דבחוץ הו' שחיטה ראוי' דתורה קראה שחיטה א"כ לא הו' כמתה רק אי הו' בפנים אז הו' א"ר משום זה לא מיפטר בשחט בחוץ כיון דעכ"פ עתה שנשחט בחוץ הו' שחיטה ראוי' אף דבאמת גם בשוחט קדשים בחוץ לע"ז אפי' אין אוסר שא"ש אפ"ה אסור באכילה היינו מטעם איסור בשר תאוה ומשום איסור בשר תאוה ל"ש למפטר אי הו' מבפנים דהא בפנים לא נאסרה משום בשר תאוה ועוד דהא בהכי חייבה רחמנא גבי שוחט להדיוט וכמוש"כ ודוק. ובמה שהקשו התוס' על רש"י דבלא רבוצה אמרינן דקניא בהגבהה דמאי פריך ממנסך הא מנסך כי אגבי' קניא נראה ליישב דהנה בב"ק דף ס"ד אמר רבא האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי' לבסוף שויא ד' זוזא תברא או שתי' מחייב לשלומי ד' ומבואר בראשונים שם בשמקב"צ ובנמ"י בזה שני דיעות דהראב"ד מפרש דלכך בתברי' ושתי' חייב לשלומי ד' דנעשה גזלן עליו שנית ובנמ"י מפרש דמשום מזיק חייב לשלומי ואיתא בב"ק דף י"א אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן דהיינו אם גבו ואח"כ הוזק צריכין לשלם הכל ול"א דכלי דניזק הויין א"כ חזינן דקניא לי' לגזלן לענין זה דאם הזיק דהו' שלו הכל א"כ זהו סברת רש"י אם הגביה והרביצה קניא ונעשה שלו דהא אם יכול לאסור והאיסור חל הו' כמזיק וקנה הכל ואין מחזיר החפץ לניזק ע"כ שפיר יכול לאסרה דהא אי אוסרה קניא לי' באמת מטעם מזיק משא"כ במגביה לנסך הא הו' היזק שאינו ניכר דאומרים הרי שלך לפניך לכן אף אם תאמר דיכול לאסור וחל האיסור לא קניא לי' היין דהרי אומר הרי שלך לפניך א"כ שוב אמרינן דכיון דלא קניא לי' ממילא אינו יכול לאסור כלל וזה הכונה בפי' הר"ח שכתב דמנסך לא הו' אלא מעשה זוטא דהיזק שאין ניכר הוא ורא"ש תמה דזה דוחק לפמש"כ נכון דהיזק שאין ניכר יכול לומר הרי שלך לפניך א"כ לא קנה היין ואי תברי' או שתי' חייב לשלם א"כ לא הו' מעשה רבה דלא הו' גמר מעשה דעדיין ברשות בעלים לענין אי תברי' דחייב לשלומי או יאמר עד"ז רק בהגבי' לשחוט בהמת חבירו עכ"פ הרי נעשה גזלן אף אי לא נאסר דהא שחטו ובהמה לחרישה עומד ע"כ יכול נמי לאסור אבל במנסך רק נעשה גזלן אי חל האיסור לכן אמרינן דאין נאסר ממילא לא נעשה גזלן כלל בהגבה לנסך ובהא ניחא מה שהקשו בתוס' למאי דמשני דאית לי' שותפות א"כ היינו מערב להנ"ל ניחא דכיון דמערב בשלו א"כ שוב נעשה גזלן בהגבה לנסך יינו דיודע דשל חבירו יאסר משום דמערב ביינו א"כ שוב יכול לאסור גם של חבירו כמו בהרביצה דאסור אף למ"ד אא"א דשא"ש יען דנעשה גזלן קודם שאסרו,וניחא נמי קו' התוס' אפירש"י וכן הוא שיטת רבינו דעי' שותפות איסר ותוס' כתבו דהא אי לצעורי' קמכוין אין אוסר ע"י שיש לו שותפות בגווי' וכן יקשה ארבינו דאל"כ למה חזר והקשה הא ידע דמצי לתרץ בדאית לי' שותפות והנה לפמש"כ ניחא דהא רבינו כתב שאין אדם מישראל אוסר דבר שאין שלו שאין כונתו אלא לצעורי' וביארנו לעיל דהכי קאמר כיון דאין אוסר דבר שאין שלו שאין יכול לאסור גוף החפץ רק מאי אמרת עכ"פ נקנה לו הדמים ושוב יכול לאסור מטעם דקניא לו דמיו ע"ז שוב אמרינן לצעורי' קמכוין אבל אי הו' אמרינן דהדין נותן דאדם יכול לאסור דבר שאין שלו גוף החפץ לא הו' מתירין משום לצעורי' קמכוין דהא לא הו' רק דברים שבלב איך נתיר משום זה וא"כ אי אית לי' שותפות יכול לאסור מצד הדין לא נוכל להתיר משום הסברא דלצעורי' קמכוין והא דיקשה קו' התוס' א"כ מאי פריך הא ידע דיכול לתרץ באית לי' שותפות משום די"ל דקשי' לי' קו' התוס' דלעיל היינו מדמע נהי דלעיל ע"כ צריך ליישב דלא דמיא למדמע דאנן הכי קאמרינן כיון דיש לו שותפות ויכול לאסור משום מדמע שוב מזיקו וקניא לי' ונאסר באמת מטעם כולו ולא משום שנתדמע עם של חבירו ונפ"מ אי יכול לחלק ולומר ברירה שהוברר דבר שזה חלקו אבל אי נאסר כולו לא יכול לחלק אבל כיון דזה לא פשיטא כ"כ ע"כ מהני בישראל מומר דלצעורי' קמכוין ולכן חזר והקשה גם משוחט לשום דבר מכל אלו ומהמטמא והמנסך ודו"ק. רבינו בפ"ד מה' שגגות ה"א כתב דאם עשה מעשה שהוא חייב עליו משום שמות הרבה אינו חייב רק כשיהי' איסורין באים בבת אחת אם לא שאיסור מוסיף או כולל כיצד השוחט בהמת קדשים חוץ לעזרה בשבת לע"ז חייב ג' חטאות דבאים בבת אחת ובד"א באומר בגמר זביחה הוא עובדה דאל"כ משישחט מעט לע"ז נאסר ומחתך בעפר בעלמא וכן אם הי' חטאת עוף וחצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש חייב ג' חטאות דבאים בבת אחת הנה מוכח מדברי רבינו דאי נתחייב אע"ז תחילה ואא"א דשא"ש אין איסור שחוטי חוץ חל לחייבו משום ש"ח וקשה דהא בגמרא משמע רק משום דנאסר משום ע"ז לכך צריך לאוקים בחצי קנה אבל אי לא הי' נאסר משום ע"ז לא הי' מחתך בעפר ושפיר הי' חייב משום ש"ח ולדברי רבינו הא אינו חייב משום ש"ח גם בכה"ג דאין איסור ש"ח חל לחייבו עליו וראיתי במקנה שהביא שתמה כן בעל טיב גיטין ונראה לבאר כי עפ"י דברי רבינו רווחא לן שמעתתא דנתקשה תוס' ורש"י לפי פי' שני מקשה אי הכי ליתני זבח משמע אי אא"א א"ש ואח"כ פריך למ"ד אא"א מה דאוקמינן בח"ק פגום דקשה גם בחטאת בהמה משכחת ויפלא הא אי אא"א אז לא צריך לאוקים באמת בח"ק פגום ורש"י נדחק משום דא"כ ליתני עולה ולפי דברי רבינו א"ש דהא דמוקי בחצי קנה פגום לא משום הקושיא הלזו יען דא"א אלא משום דאי לאו הכי לא משכחת ג"ח דהרי בשחט סימן אחד חייב משום ע"ז אף דאין אוסר עכ"פ מפלח פלחה מידי דהוה אשוחט להר דאין נאסר אפ"ה חייבו ע"כ בחצי קנה פגום זה הי' פשיטא לי' דצריך שיהא בב"א ורק פריך הכי בשלמא אי א"א א"כ לא משכחת ב"א אלא בחצי קנה פגום אבל אי אא"א א"כ נהי דבעינן בב"א הרי גם בחטאת משכחת ב"א דמיד ששחט סימן אחד נתחייב אש"ח ומשום עובד ע"ז כקו' רש"י לעיל ורק רש"י תי' משום דמחתך בעפר וליכא שחיטה כלל אבל עתה דאא"א א"כ לא הו' מחתך בעפר שפיר משכחת ואין לומר דבשחט כ"ש כבר נתחייב משום ע"ז זה אינו דכל זמן דליכא עבודה אין חייב משום ע"ז כאשר יתבאר ועיי' חוו"ד סי' ד' ואעתיק מש"כ בספר חי' ר"ן שחקר לר"ל דישנה שחיטה מתחילה ועד סוף אי נעשה מומר בתחילת שחיטה לדעת רבינו ורשב"א מובא בסי' ב' וכתב דתליא זה בסברת רש"י ותוס' בב"ק דלרש"י רק למ"ד ישנה מתחילה נעשה מומר אבל לתוס' אף אין אלא לבסוף עשה מעשה אסרה א"כ הה"ד דחייב במיתה מתחילת שחיטה ואולם הקשה ע"ז ומכח הקו' שהקשה שם מוכח כמש"כ שם דל"ה חיוב מיתה לאסור מטעם דל"ה לעבודת פנים דשחיטה צריך הכשר שחיטה ברוב ב' סימנים וזה ממש כדבריו בחו"ד כתב דאפי' איסור ליכא רק בסי' אחד דהיינו מעשה נבילה דבעינן כעין שחיטת פנים וקו' הגמרא רק דנאסר לגבוה בכל דהו מטעם מוקצה והנה כ"כ לעיל לדחות דבריו דמטעם מוקצה אין נאסר לגבוה רק העלתי דבכ"ד עכ"פ אדם אוסר לגבוה וא"כ בפחות מסי' אחד אפי' תקרובת ע"ז ליכא אבל לפמש"כ י"ל דיש תקרובת ע"ז אבל מיתה ליכא כמש"כ בספר הנ"ל והנה השתא דאתית נראה לפרש האי אי הכי ג"כ עפי"ז דלא צריכין לפירש"י משום דנקט חטאת ולא זבח דזבח שלו הו' כריוה"ג ואוסר מיד וליכא חיוב ש"ח לכן נקט חטאת די"ל דהכי פריך בשלמא אי אא"א א"כ לכן נקט חטאת דאז דוקא הו' חייב ג"ח דהו' בב"א אבל אי נקט זבח לא הו' בב"א דכבר נתחייב בסימן אחד משום ע"ז וש"ח בב' סימנים אבל בחטאת א"ש דגם בשחוטי חוץ חייב בסימן אחד כמש"כ רש"י לעיל משום דעשה מעשה חטאת עוף בחוץ והנה לפמש"כ הא דמשני ר"פ לעיל בחטאת עוף דבהדי הדדי אתיא לא תי' כן אקו' דלמ"ד א"א אלא דבלא"ה צריך לאוקים כן משום דאל"כ לא הו' בב"א דכבר נתחייב אש"ח בסי' אחד והיינו לפמש"כ מהרש"א לשיטת רש"י לא אמרינן סברא זו בבהמה ורש"י רק נקט לי' משום עולת עוף לפי מה דפריך ליתני עולת עוף ואמנם הא דפריך אח"כ לר"נ גם בחטאת בהמה י"ל דסובר עתה כשיטת תוס' גם בבהמה שייך סברא זו ובמש"כ יש ליישב קו' הפלתי גם לר"נ קשה מחטאת דלגבוה נאסר בסי' אחד א"כ אין ראוי' לפנים ולפמש"כ א"ש דהרי לר"נ בלא"ה ג"כ צריך שיהא בב"א דאל"כ א"א חע"א וע"כ יען דסובר אא"א אז א"ש דהו' ב"א דחייב אסימן ראשון משום ש"ח ג"כ יען דנעשה מעשה חטאת עוף כפירש"י ורק לר"ה דנאסר להדיוט קשה דהו' מחתך עפר בעלמא כמש"כ רש"י וכמש"כ ביתר ביאר בברוך טעם וא"כ לא קשה דהו' נאסר לגבוה דלזה י"ל דג"כ נתחייב משום ש"ח בסי' אחד כיון דלהדיוט לא נאסר לא הו' עפרא בעלמא. והנה עוד יש ליישב קו' הפלתי דהנה הקשה לראב"א דסובר וושט ולא קנה וסובר בע"ז אא"א דשא"ש א"כ קשה קו' הש"ס וליכא לתרץ בחצי קנה פגום והנה עוד הקשה בפלתי נוקמי' בשוחט להר דאין נאסר ותי' א"כ למה חשיב ג"ח הא לא הו' רבותא כלל כיון דאין נאסר חייב משום שבת דתיקון משום נבילה עייש"ה ומעתה י"ל הא תינח למ"ד דא"א אבל למ"ד דלהדיוט אין נאסר רק לגבוה א"כ עדיין ליכא רבותא דחייב משום שבת א"כ שוב לא קשיא דאין ראוי' לפנים די"ל בשחט להר אין נאסר לגבוה וא"ל א"כ מאי רבותא דשבת והבן, ומעתה א"ש לראב"א דמוכח דסובר ניסך בין קרני' אסור לגבוה וכמש"כ ראש יוסף כאן ורק הקו' עכ"פ אין ראוי' לפנים ע"ז שפיר י"ל דלראב"א מוקי בשחט להר דל"ש דאין רבותא דהרי כיון דאין אוסר להדיוט בלא"ה ליכא רבותא, והנה העולם מקשין מאי משני בחצי קנה פגום הא א"א לצמצם כה"ג דשני צדדים להחמיר כידוע ונראה ליישב דכבר הבאתי פלוגתת הטו"ז וש"ך דטו"ז סובר כל דהו היינו סימן אחד וש"ך סובר כ"ד ממש ומשום שינוי ואאמו"ר הגזצ"ל בספרו כתב דתלוי בפלוגתת רש"י ותוס' בב"ק ע"א והיינו דלתוס' הוא מטעם שינוי ועתה אני אומר הא תינח בקנה שלם אבל בחצי קנה פגום שינוי אין אוסר דבלא"ה פגום רק אוסר מטעם מעשה נבילה ולפי"ז אף בחצי קנה פגום לא הו' ב' צדדים להחמיר דאי לא הו' חק"פ רק פחות בזה הכ"ש שהוסיף עוד שנעשה חצי ממש לא נאסר דליכא לא מעשה נבילה ולא שינוי דלא ניכר זה הכ"ש ודו"ק ורק בגמר רוב יש מעשה נבילה והבן כי סברא נכונה. ויותר י"ל דפלתי הקשה למ"ד א"א במעשה רק דרבנן מאי פריך מחטאת הא מה"ת חזי לפנים וליישב י"ל דבשחיטה דהו' שינוי אז אסור מה"ת והא תינח בקנה שלם אבל בחצי קנה פגום והספק שמא לה' אפי' חצי פגום א"כ בזה שהוסיף כ"ש לא הו' רק שינוי רק כ"ד ואין אוסר רק דרבנן ושפיר חייב אש"ח ודו"ק היטב. אמנם יש ליישב עוד קו' הפלתי דהא מה"ת חזי די"ל דבאמת מהא"ט פריך הא מחתך בעפר בעלמא ונהי דרק דרבנן עכ"פ לא הו' שחיטה כלל וא"ש גם קו' הפלתי הא לגבוה נאסר די"ל שפיר מה"ת חזי לפנים ורק אי להדיוט נאסר דהו' מחתך בעפר בעלמא מדרבנן א"כ כה"ג פטור מש"ח דל"ה שחיטה כלל פטור אף שהוא דרבנן ועיי' בכ"ס דמה דמדרבנן אסור מה"ת אסור לגבוה דהקרבהו לפחתיך ומה דאסור לגבוה רק מדרבנן שפיר מיקרי חזי לפנים וא"ש מש"כ והנה ליישב דעת הטו"ז אומר דלכאו' שינה רבינו בה' שגגות שכתב שאין ראוי' לפנים וגמרא פריך משום דמחתך בעפר בעלמא עתו"ס בב"ק משמע ג"כ כפי' רבינו דאין ראוי' לפנים אך נראה הפלתי הקשה לגבוה לכ"ע אוסר ותי' רק מדרבנן ומעתה אומר דהכי פריך עולא מעשה כ"ד קאמר כונה לגבוה ואין ראוי' לפנים ולעולא הוא מה"ת ולפי"ז להדיוט אין אוסר רק במעשה נבילה כטו"ז והן הנה דברי רבינו דכתב דקו' הגמרא דשחט מעט אין ראוי' לפנים דנאסר לגבוה אבל להדיוט אין אוסר רק מעשה נבילה ובמש"כ א"ש קו' הפלתי דתוס' כתבו דרבותא אשמעינן דחייב בשבת דתיקון יש הא כיון דמסיק בחק"פ א"כ לא נאסר משום ע"ז א"כ ליכא רבותא ולמש"כ לעיל א"ש דהרי בחק"פ א"א לצמצם רק משום דלא נאסר רק מדרבנן א"כ זה דקמ"ל דלא נאסר משום ע"ז ופטור משום ש"ח וזהו הרבותא ועוד יש לי ליישב זה הקו' לפמש"כ ביריעות שלמה לחקור נהי דחצי קנה פגום עכ"פ בגמר שחיטה הו' עובד ע"ז בגמר שחיטה א"כ הו' כנתנבלה משום תקרובת ע"ז א"כ מעיקרא לאו שחיטה הו' והיינו למ"ד שהי' במיעוט בתרא פוסל והוה כנתנבלה ופטור אש"ח ותי' דזה דוקא בחולין דלכתחילה בעי ב' סימנים אבל בעוף קדשים דאין צריך לכתחלה ב' סמנים כמש"כ רש"י בדף כ"ד א"כ אין שהי' וכן מתקרובות ע"ז אין פוסל במיעוט בתרא עייש"ה וא"כ זהו עצמו קמ"ל רבותא וזה ברור ונכון מאוד. ועוד יש ליישב קו' הפלתי מראב"א דהבאתי לעיל דרבינו שינה לשונו דנקטדאין ראוי' לפנים ובש"ס נקט מחתך בעפר בעלמא ונראה לבאר דהנה רבינו כתב חיוב ש"ח ברוב ב' ולכאו' קשה הא רבינו פסק ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וצריך לומר רבינו סובר רק לענין פסול כמש"כ בפ"א מפסה"מ אבל חיוב ליכא וכן לענין ע"ז פסול יש במקצת סימן אבל חיוב רק ברוב ב' בגמר שחיטה ולכך הכל בא בבת אחת ורק כיון דנאמר ע"י שחיטה מעט ונפסל אין ראוי' לפנים א"כ ליכא ש"ח כלל לכן צריך לאוקים בחצק"פ או בגמר זביחה והנה גמרא דפריך לר"ה היינו דכאן סובר ג"כ דאמרינן ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כאשר אבאר דהנה הטו"ז ונקה"כ חולקין אי בכ"ד ממש או בסי' אחד וכבר הבאתי בשם יריעות שלמה וכ"כ אאמו"ר הגזצ"ל בספרו על חו"מ ויור"ד דתליא בפלוגתת רש"י ותוס' בב"ק לרש"י רק משום שחיטה דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף והנה הש"ס פריך משחט סי' א' אסרה היינו למ"ד ישנה לשחיטה עד סוף אבל אי אינה אלא לבסוף ל"ק משום דסובר כטו"ז דבכ"ש אין נאסר מטעם מעשה ורק פוסל ולא דחייב משום ע"ז וזה דפריך עולא מעשה כ"ד והיינו דברי רבינו ודלא כפירש"י ותוס' לעיל שהק' בסי' אחד חייב משום ש"ח ומשום ע"ז וכל זה למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף שפיר קשה אבל אינה אלא לבסוף לק"מ ולפי"ז ראב"א למ"ד יסבור כמ"ד ישנה רק לבסוף א"כ אין נאסר ואף דבסי' אחד איתא דכ"ע מודין היינו לפסול אבל חיוב ליכא כאידך מ"ד כרבא דאפי' פסול ליכא בשחט בסי' אחד ומשום מעשה לא נאסר דלא כש"ך ותוס' בב"ק ודו"ק היטב. ובזה יש ליישב דברי רבינו דפסק דאין אמה"ח נוהג בעוף בב"נ וקשה ע"ז א"כ בפסחים דמסיק תיקון אמה"ח ופירש"י לב"נ דלישראל אסור בלא"ה משום נבילה ותקע"ז ולרבינו בעוף ליכא אמה"ח לב"נ ונראה ליישב דלפמש"כ למ"ד אינה אלא לבסוף לק"מ מחטאת ומה"ט א"ש לראב"א א"כ ש"ס דפסחים קאי כמ"ד ישנה לשחיטה עד לבסוף א"כ איירי בבהמה וש"ס דחולין דמוקי בעוף ל"ק מאי תיקון דבאמת הקשה בראש יוסף דנימא דתיקון שלא מטמא בבית הבליעה ועיי' בישועות יעקב וניחא דשם בפסחים קאי בבהמה דל"ש זה וכאן בחולין באמת איכא למימר דהתיקון הו' שלא מטמא בבית הבליעה דמיירי בעוף ודו"ק. ועתה אפרש ליישב לפי שיטת רש"י הב' לשונות ויתיישב בזה קו' הפלתי בחטאת ל"ש לצעורי' וא"כ קשה גם לר"נ וגם מאי דפריך לר"נ מהא דאוקמינן בחטאת עוף דהרי צריך לאוקים כן רק למ"ד אוסר אבל למ"ד אין אוסר לא איירי באמת בחטאת עוף ובחק"פ ואי דלמה לא נקט זבח משום דאתיא כריוה"ג ונראה ליישב תחילה לפי לשון ראשון דאי הכי קשיא גם לר"נ והו' סייעתא לר"ה דהנה הפלתי הקשה למה לא נוקי כריוה"ג ולמה הו' סייעתא ותי' כיון דלר"נ אא"א אף במ"ר א"כ קשה לנקוט יוהכ"פ כיון דליכא רבותא וע"כ דאתיא כר"ע דפליג אריוה"ג ואין חייב איוהכ"פ ושבת תרתי ומעתה א"ש הכל דלפי פי' ראשון הקו' לפי ס"ד וקודם חזרה כמש"כ תוס' ורשב"א דאף דל"ש לצעורי' אא"א ואפי' במעשה רבה וליכא רבותא בשבת וש"ח כיון דלא נאסר שפיר חייב אשבת דתיקון הרבה וא"כ לנקוט יוהכ"פ וע"כ כר"ע א"כ קשיא לנקוט זבח והו' סייעתא לר"ה ולכן פריך אח"כ זאת הקושיא עצמה כיון דסייעתא לר"ה דלדידי' א"ש דנקט חטאת ובעוף ובחקפ"ג א"כ ממילא הו' קו' לר"נ למה לא נקט זבח ומשני משום דקניא לכפרה א"כ לא משכחת רק בעוף ובחקפ"ג, וללשון שני האי אי הכי קאי למסקנא דהיכא דל"ש לצעורי' א"א וא"כ בחטאת ל"ש לצעורי' שפיר אוסר במעשה רבה וכן כאן דעכ"פ ל"ש לצעורי' אדם אוסר אפי' היכא דשייך לצעורי' עכ"פ לגבוה אוסר במעשה רבה וכמו שאמרנו וא"כ הו' רבותא כיון דנאסר מאי תיקון וע"כ מאמה"ח והו' רבותא א"כ לא קשה לנקוט יוהכ"פ דנקט לרבותא וא"כ מצי אתיא כריוה"ג דמחייב א"כ ל"ק לנקוט חטאת די"ל למיעוטי זבח דאוסר לריוה"ג ונתיישב היטב למה לפי' ראשון לא אתיא כריוה"ג כמש"כ הפלתי משום דאתיא כר"ע ולמה לפי' שני ניחא לי' דאתיא כריה"ג ולפמש"כ נכון מאוד. ואח"כ פריך לר"נ לפי הס"ד דלא שייך לצעורי' ג"כ אא"א וא"כ שפיר תיקון כיון דאין נאסר ולא הו' רבותא ולמה לא נקט יוהכ"פ וע"כ כר"ע ודלא כריוה"ג א"כ ל"ש לומר דנקט חטאת דזבח אוסר וע"כ משום דא"א דשא"ש ולכן לא נקט זבח דליכא בעוף וגם לא נקט זבח משום דאתא כריוה"ג שפיר ומשום דא"א והו' רבותא שפיר וממילא לכן לא נקט יוהכ"פ דליכא רבותא ואתיא לעולם כריוה"ג וא"כ ממילא תיובתא לר"נ ומשני דקני לי' לכפרה לכן אוסר ובחטאת עוף ודו"ק. אמנם נראה עוד פי' אחר נכון ויתיישב קו' תוס' ורש"י דפריך לר"נ לנקט זבח לוקי כריוה"ג דהנה יש לדקדק בלשון הגמרא דפריך מה דאוקמינן בעוף ובחקפ"ג טעמא דחטאת עוף דבהדדי קאתי אבל זבח לא ואי אא"א מאי איירי חטאת עוף ליתני חטאת בהמה והנה בפשטות האי זבח לא הכונה שלמים וא"כ קשה דקאמר אח"כ ליתני חטאת בהמה למה שבק דליתני זבח דהיינו שלמים ורש"י הרגיש בזה ולכן פי' זבח הכונה זבוח בסכין מלבד דקשה לפירושו דכאן יהא כונה זבח לא כמו לעיל דפריך ליתני זבח בשלמא לפירוש ראשון דלעיל באמת ג"כ אין הכונה זבח שלמים אלא זבוח בסכין אבל לפי'

14 וכן המשתחוה למעין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין. וכ' בכ"מ דהוא איבעיא דלא איפשטא וספיקא לחומרא וכ' הרי"ק בשם התוספת שנובע בארצו ואין מתפשט לחוץ שאי מתפשט לחוץ הא אמרינן במרובה מעין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקין ממנו כמים של רבים הם ואין נאסרין ולכן לא כתב רבינו מארצו כלשון הגמרא אלא בארצו שעדיין לא יצא לחוץ ובאמת הגירסא במס' ע"ז דקא נבעי מערעא וא"כ נוכל לומר דנבעי מערעא ויצא לחוץ ורק התוס' כתבו ור"ל ואינם יוצאים לחוץ אבל בגמרא לא כ"כ אולם נראה לפרש דאיבעיא להו בע"ז המשתחוה למעין מימיו מהו לנסכים ופשיט לי' מהא דמים של רבים אינם נאסרים ומשני דנבעי מערעא ותוס' בב"ק דף פ' ד"ה ומעין הקשו מזה אהא דאיתא התם דתנאים שהתנה יהושע אפי' בחו"ל א"כ עדיין של רבים הוא מתנאי יושיע ותי' דיש לחלק בין יצא מאליו לטרח בו וחפרו וכ"כ התוס' בע"ז דף נ"ט ד"ה האי וכתבו עוד אי נמי מייתי הכא שכל העיר שלו ונראה ליישב דנהי דיהושע תיקן שכל אדם יכול להסתפק ממנו מ"מ זהו דוקא שרשות יש ביד כל אדם וכשיזכה בו אחר יהי' שלו אבל כל זמן שלא זכה בו הרי הוא של הבעלים הראשונים וע"כ שפיר פריך בע"ז והא מים של רבים אינם נאסרים דס"ד דהיינו בשל הפקר וע"ז משני דנבעי מארעא דהיינו שנובע מארעא דידי' וא"כ המים שלו כל זמן שלא זכה בו אחר ורק קמבעיא לי' אי למים דקמי' קא סגיד או דילמא לדברונא דמים קא סגיד ועוד דע"כ אין לשום אדם זכי' בהני מיא דאי קודם ששאבן כבר יש להם זכות בהמים א"כ תיקשי אמאי מים של רבים א"י לאסור דהא הו' כשותפין דקיי"ל בריש פרק השותפין דיכול לאסור דבר שאינו שלו כדאיתא בר"ן שם וכן יש להוכיח מעירובין דף מ"ו נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם פירש"י אפי' הן של יחיד כיון דניידי אינן קונים שביתה עיי"ש בפירש"י ותוס' אלמא דהפקר הם ואין להם שום זכות בהן כל זמן שלא שאבן ונשמע דאם הם של יחיד צריכין לטעם כיון דניידי לא קני שביתה אבל אי לאו האי טעמא הי' קונין שביתה כרגלי הבעלים וא"כ לפי"ז אין חילוק בין יוצאו ונתפשטו לחוץ אלא דכ"ז שהן מחוברין ונובעין בארצו שלא נשאבו הו' של יחיד והו' נאסרין ושפיר סתם רבינו וכ' נובעים בארצו דהיינו שעדיין נובעין בארצו שהם מחוברין והם שלו והו' נאסרים ורק האיבעיא אי למיא קא סגיד אי לדברונא דמיא קא סגיד.

15 המשתחוה למעין הנובע בארצו וכו'. הנה בפ"ח מה' עכו"ם כתב רבינו מים של רבים אין נאסרים משום דלא הי' בהן תפיסת ידי אדם והקשה בלח"מ הא בגמ' מוקמינן הך בדטפחינהו בידים דביחיד נאסרים ובשל רבים מותר ונראה ליישב דהנה באמת קשה דדרי"ו משמע דאין נאסרים משום דמחוברים ולכן פריך של יחיד נמי ומשני בתלשינהו בידים א"כ אין משום מחוברים כלל א"כ מיהדר הדר לגמרי והל"ל אלא לכן נראה דהאי טפחינהו הכי פירושו שטפח בידו על המים עד שנתלשו כה"ג מצינו גבי מקוואות ג"כ שנתלש מחיבורו רשאין לטבול בו מחטים וצינורות ע"י שטפחינהו בידיו דיש לו עדיין קצת כמחובר כיון שלא נטלן בידיו וזה רק בשל רבים אבל בשל יחיד כיון שנתלש ממקום חיבורו יכול לאסור אף שאח"כ נתחבר ג"כ למקוה וא"כ שפיר כתב דאין בו תפיסת יד אדם דזה שנתלש ע"י שטפחינהו במים לא הו' תפיסת יד אדם דהא רשאין לטבול בו מחטים וצינורות והא אי הו' הו"י ע"י אדם פסול לטבול בו רק דלגבי יחיד עכ"פ כיון שנעקר ממקום מהלכו יכול לאסור ובנטל בידים ממש איה"נ דיכול לאסור אף בשל רבים כמש"כ רבינו בהלכה ב' אם נטלן בידיו והשתחוה להם אסרן ולא חילק בין של רבים וראב"ד באמת השיבו דמים של רבים אין נאסרים לפמש"כ רק בטפחינהו אין נאסרים אבל נטל בידיו ממש נאסרים אולם עוד קשה לי אי מטעם שאין בו תפיסת יד אדם אפי' ביחיד אין נאסרים כדאיתא בע"ז דף נ"ט דמוקי בטפחינהו בידים אבל בשל רבים אפי' בדטפחינהו בידים והי' בו תפיסת יד אדם אין נאסרים אך הדבר נכון דכבר כתב הריטב"א בשמעתין שחלק בין אי טפחינהו על דעת ע"ז דבודאי אי טפחינהו ע"ד ע"ז נאסר אפי' של רבים רק דהכא איירי בדלא טפחינהו ע"ד ע"ז דומי' דתלשינהו ולא דהו' אמרינן מעיקרא אע"ג דכתיבנא לעיל גבי המשתחוה לקרקע עולם שאפי' הוא שלו אינו נאסר אלא כשחופר בה לדעת ע"ז היינו במחובר גמור אבל במיא דניידו דתפיסת כל דהו סגי דהא תלשינהו לגמרי עכ"ל לפי"ז יש לפרש גם דברי רבינו לומר דרק משום דלית בי' תפיסת ידי אדם אין נאסרים אבל אם ישבו תפיסת ידי אדם בתלשינהו על דעת ע"ז אפי' דרבים נאסרים ודו"ק. שוב ראיתי בס' מרכבת המשנה פ"ח מע"ז שכתב ליישב עד"ז וז"ל נראה דודאי לפי תקנת יהושע אפי' מעין של יחיד חשיב של רבים ומשו"ה מסיק הש"ס דהכי קאמר רי"ו דמעין של רבים אפי' לגבוה אינו נאסר אלא דוקא אותו יחיד שנובע מארצו איסורו לגבוה וזהו מש"כ רבינו בפ"ד מאסמ"ז וכן המשתחוה למעין הנובע מארצו ר"ל דוקא הוא אוסרו משא"כ שאר אדם אע"ג שמשתמשין בו א"י לאסרו אפי' לגבוה דטפחינהו אא"כ נטלן בידו אסור אפי' להדיוט ולפי"ז הא דאמרן לא צריכא בידו לאו למימרא דר"י ס"ל אפי' טפחינהו בידו בשל רבים מותר כמו שהבין הראב"ד בה' ע"ז אלא דמסיק כיון דקיי"ל כרי"ו וכתקנת יהושע אין משום מעין נאסר להדיוט רק בטפחינהו בידו והיינו דקמותיב רי"ו לר"ל דכל מעין חשיב של רבים ואינו נאסר אא"כ טפחינהו וה"ק לא צריכא דלא משכחת מעין של יחיד אא"כ טפחינהו ואז אפי' של רבים אסור ולא תידוק הא של יחיד אסורים אלא תידוק הא אם טפחינהו אסורין דאז חשוב של יחיד ואת"ל מעין מימיו אסורין לנסכים אז הדיוק כפשוטו דיחיד שנובע מארצו אסור לגבוה את"ד.

16 אשירה שבטלה אין מביאין ממנה גזרים למערכה וכו'. וכ' הכ"מ דהוא איבעיא דלא איפשטא ובמל"מ כתב דאין צריך לזה דהוא מבואר בירושלמי דהכל מודים שאין מביאין ממנה עצים וקשה לי הא בפ"ח מלולב כתב רבינו דאין יוצאין מלולב של אשירה שבטלה והא בירושלמי מסיק דיוצאין בלולב של אשירה דמצוה אינה כגבוה א"כ כמו דפשיטא לי' דאין מביאין ממנה גזרי עצים כן תפשוט לי' דיוצאין בלולב מאשירה שבטלה ונראה דירושלמי אייתא מאשירה שנטעו ואח"כ עבדו וכל"ק דר"ל דאיבעיא לי' אי מצוה הו' כגבוה ובהא מסיק הירושלמי דמצוה אינו כגבוה וכדרבא דלכתחילה לא יטול ובדיעבד יצא והא דס"ל לרבינו דבלולב מאשרה שבטלה לא יצא היינו בנטעו מתחילה לכך וס"ל דלר"ל אפי' בשבטלה לא יצא וכדכ' הכ"מ בפ"ח מה' לולב וכן לענין גזרים אפי' בנטעו ולבסוף עבדו ג"כ פסול דמאוס לגבוה וזה דלא כלח"מ שכתב דרבינו כאן איירי מאשירה שנטעו מתחילה לכך, אמנם דברי הירושלמי הנ"ל יש לפרש בגוונא אחריתא הא דבעי אי מצוה הו' כגבוה דהנה בש"ס סוכה באיבעיא דר' ירמי' אי יש דיחוי אצל מצות אי לא פירש"י דהיינו מי נימא כמו דיש דיחוי בקדשים כן יש דיחוי אצל מצוות או לא דמיא לקדשים וזה הכונה גם בירושלמי אי מצוה הו' כגבוה אי דמיא לקדשים דנדחה אין חוזר ונראה וע"ז מסיק בירושלמי דמצוה שאני א"כ למסקנא פשיטא לי' לירושלמי דלא הו' דיחוי ומאי דמספקא לי' לר"ד אליבא דר"ל לירושלמי פשיטא לי' דלא הו' דיחוי ובגזרי עצים דס"ל לירושלמי דפסול היינו משום דלגבוה יש דיחוי אמנם לפי"ז יקשה מהדס"ל בלולב מאשירה שביטלה דלא יצא דבזה אין סברא לחלק לומר דבנטעה מתחילה לכך הו' דיחוי כיון דירושלמי מסיק הטעם דא"ד דמצוה אינו כלגבוה א"כ אף בנטעה מתחילה לכך כיון שבטלה חוזר ונראה ולקמן יבואר עוד פירוש אחר בירושלמי.

17 וכן המשתחוה לבהמה וכו' כך צמר שלה פסול לבגדי כהונה. כיון דבהמה פסולה גם צמרה פסול ובפשתן ס"ל דהו' שינוי ונראה ליישב דהנה הא אי גיזה הו' שינוי נראה דתליא בפלוגתא דהאבחולין דף קל"ה איתא דגיזה מכחשא הבהמה א"כ הו' שינוי לבהמה אבל בתמורה דף י"א איתא דלא מכחשא כמו שביאר בשעה"מ ה' ערכין וכן פסק רבינו וכמ"ש בשעה"מ בה' ביכורים וא"כ לא הו' שינוי וגמרא דקאמר דלר"מ הו' שינוי היינו דסובר כר' ינאי בחולין דגיזה מכחשא אבל להלכה לא הו' שינוי ובזה יש לפרש מה דקאמר הגמרא איכא בנייהו דכחשו עפירש"י והכונה לפמש"כ כיון דע"י גיזה כחשו הבהמה א"כ ליכא שבח בגיזה כיון דכחשי גוף הבהמה וכן בפרה וילדה אחר הלידה אינה שוה כ"כ כמו קודם הלידה כמ"ש בשמ"ק דאין מחשבין מה ששוה פחות בשבח הפרה נגד השבח שנתוסף בוולד יעיי"ש ומיושב קו' הפנ"י על רש"י דהקשה על רש"י שפי' דהכחיש ולא השביח וכתב דרש"י הוצרך לזה דלא קנסו בשבח וגם בהכחשה וע"כ בלא השביח ושוב הקשה א"כ כחשה הדר ותי' בכחיש דלא הדר ולפמ"ש הכוונה ע"י גיזה ולידה הכחיש א"כ אי אין קונה משלם שבח אבל אי קונה א"כ רק משלם פחות ולא שבח דל"ש קנס כיון דמה שהשביח הפחית בהכחשה. הנה בקצה"ח מביא ראי' מע"ז דף מ"ז דאמרינן דדשא אחידה באפה מוכח לידה לא הו' שינוי אמנם אאמוה"ג זצ"ל בספרו שבילי דוד העלה עפ"י תוס' בב"ק דף צ"ה לחלק דבאתנן ולד הו' שינוי דאין דעתה אולד א"כ גם בגזל אין דעתו רק אפרה ולפי"ז דתליא אי אמרי' בשבח הקדש ופירש"י מנחות דף פ"א דאין דעתו אולד וא"כ י"ל אי דעתו אולד לא הו' שינוי ולפי"ז יש לומר כאן קאי למ"ד אין אדם מתכפר בשבח הקדש אבל רבינו דפסק בפ"ד מפסהמ"ק דמתכפר בשבח הקדש א"כ דעתו אולד ולא הו' שינוי א"כ גם כאן י"ל דלא הו' שינוי ולכן סובר רבינו דוקא ביאוש מהני שיקנה לשבח אבל לפני יאוש לא דליכא לא שינוי בגיזה ולא בלידה ולפ"ז יש לחלק שפיר בין צמר לפשתן דהנה בודאי לפי דעת השעה"מ דהו' שינוי לצמר עכ"פ וכדעת המלחמות א"כ אמאי הצמר אין ראוי' לציצית כיון שגזזה הא נשתנה אבל לפמ"ש דלא הו' שינוי דהו' כקציץ אילן א"כ אין הגיזה שינוי לכן אין ראי' לציצית ורק יש כאן עוד שינוי דהיינו ליבון וניפוץ והנה ליבון העלה הש"ך סי' שמ"ב דלא הו' שינוי דלא כטו"ז סי' י"א וכבר השיגו במחנה אפרים ורק הניפוץ א"כ י"ל זה לא חשיב שינוי בעצמו דעכ"פ הצמר הוא כמו שהי' כל שער בפ"ע אבל הפשתן כשעושין בגד הנה ע"י ההכאה מתחלק ואין דומה כלל למה שהי' קודם כל בד אחד ועתה ע"י ההכאה מתחלק כל בד לכמה וכמה חוטין שפיר הו' שינוי וכדאמרינן בזבחים דף י"ט דפשתן נקרא כל בד דבר העולה בד בבד א"כ לאהו' שינוי בעצמותו לכן פסול לציצית משא"כ פשתן דמי לחוטין ועשה ממנו קמח שנשתנה עצמותו וכן ליבון וניפוץ אין כאן שינוי בעצמותו ועיי' מש"כ המחה"ש סי' קמ"ז לחלק בחח ונזם דע"י התכה פנים חדשות בא לכאן אבל מראות הצובאת הנה בעצמותו לא נשתנה רק שעשה ממנו כלי אחר לא חשיב שינוי כ"כ ואף דלענין גזילה מהני ליבון ומכש"כ ניפוץ דלא כש"ך אלא כמ"ש בשמ"ק בגזילה מהני רק לענין ראשית הגז לא מהני ע"ז י"ל שאני דמאוס לגבוה כדמוכח מתוס' שהקשו מאי מדמי גזילה לאתנן ותי' כמו דבגזילה קנה דאין זה מה שגזל כן באתנן אין זה מה שנתן ושרי ולפי"ז י"ל דמהני רק בנשתנה בעצמותו ובזה יש ליישב קו' התוס' ל"ל תרי קראי באתנן ובגזילה דשינוי מהני די"ל אי מאתנן רק ידעינן עשאן קמח דאישתני אבל שינוי השם לא מהני באתנן דלא שייך לומר דאין זה מה שנתן כיון דליכא שינוי בעצם ולכן צריך קרא כעין שגזל אפי' שה"ש ג"כ מהני וא"כ י"ל כמו באתנן כן בע"ז לא מהני שינוי רק מה שנשתנה בעצמותו אבל לא שינוי אחר ולכן פסל הצמר לציצית ולכן לא מהני ליבון וניפוץ דהא גם בראשית הגז לא מהני ליבון דלא דמי לגזילה כנ"ל ואף שרבינו סובר דצמר הגזול פסול לציצית ואף דבגזילה הו' זה שינוי בעצם כ"כ הטו"ז דפסול משום מה"ב ומאוס למצוה דלא מהני רק שינוי בעצם כמו גזל פשתן ועשה מהן בגד שיש כאן שינוי בעצם. עכ"מ מה שהקשה מ"ש מקמה ותי' הכא לאו שינוי גמור הוא דמעיקרא צמר והשתא צמר וכ"כ במג"א סי' י"א ובשו"ת ח"ס חאו"ח סי' ל"ב כתב ליישב דוקא בקמה דמחובר א"כ רק ילפינן מאתנן ומה"ת מהני שינוי כמו באתנן רק מדרבנן בעי א"כ הו' בעיא דלא איפשטא בדרבנן לקולא אבל כאן במשתחוה לבהמה דלא ילפי' לה מאתנן שפיר י"ל דמה"ת לא מהני שינוי בנעבד והנה לפי"ז אין חילוק בין שינוי גמור לשינוי גרוע ובאתנן אפי' שינוי שאין גמור מהני א"כ הה"ד בנעבד מה"ת רק מדרבנן ספק לקולא כן מה דלא חמור כע"ז ע"כ פשיטא דמהני שינוי אפי' שאין גמור ואמנם מדברי רבינו לעיל דכתב בקמה יען שנשתנה ונדמו לולדות מוכח דלא כח"ס דלפי דבריו הא דמהני שינוי היינו דומיא דאתנן אבל לא מטעם דאידמו לולדות רק דהחילוק הוא זה גופי' דקמה הו' שינוי גמור ודמי לולדות משא"כ צמר לא הו' שינוי גמור אלא דיש לומר דקאי אולדות שעיברה ונתנה לאתנן דשרי מטעם דמעיקרא עובר והשתא בהמה ויש לקיים תי' של הח"ס דהכי קאמר דילפינן מאתנן דמהני שינוי ולכן גם ולדותיהן מותרים ואף דמדרבנן תיבעי שוב מדרבנן הו' וס' מדרבנן ולקולא. הנה רבינו בפ"א מה' ציצית פסק המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית והנה בפמ"ג סי' קנ"ד כתב דהו' איסור דאורייתא מדפסק רבינו האיבעיא לחומרא ובשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' נ"ד כתב דמה"ת יהי' אסור מה"ת דמדאסר רחמנא נעבד לגבוה להקריב קרבן פשיטא דאין ללמוד דא"א ללמוד ממנו לצורך מצות ציצית וכן לביהכנ"ס ולענין אתנן כתב המג"א בסי' קנ"ג ס"ק מ"ו דאזלינן לקולא משום דהו' מדרבנן ויש להקל בספק לענין בהכ"נ דקרא דוקא במקדש משתעי דכתיב בית ד' אלקיך והנה התוס' בע"ז דף מ"ו ד"ה יש שינוי בנעבד כתבו להדיא דאפי' לגבוה פשיטא לי' דיש שינוי בנעבד כיון דמאתנן יליף ובאתנן יש שינוי אלא מדרבנן קמבעיא לי' משום דיש להחמיר בע"ז ולפי"ז נראה דאע"ג דרבא מסיק שם בנעבד במחובר אסור לגבוה מ"מ למצוה לציצית או לביהכ"נ נראה דמותר מדאו' דהרי הא דנעבד אסור במחובר לגבוה מקו"ח מאתנן יליף רבא וכיון דאתנן אין אסור רק למקדש ממש וכמוש"כ המג"א בסי' הנ"ל מדכתיב בית ד' א"כ הה"ד נעבד במחובר אין אסור רק למקדש מד"ת וכיון דנראה דמדאורייתא אין נעבד במחובר נאסר לציצית או לבהכ"נ והרי רבינו בפ"א מה' ציצית חולק בין משתחוה לבהמה דצמרה פסול לציצית ובין פשתן נטוע דמותר וכשר לציצית משום דנשתנה ופי' המג"א דמעיקרא עץ והשתא חוטין ואין מראיהן עליהן מבואר דאם הי' מראיתן עליהן הי' אסורים אע"ג דספק הוא ואי אפשר לומר דהו' מה"ת ואפשר משום דהספק אולי מאוס לגבוה החמירו רבינו וטוש"ע דס"ל דיש צד לומר משום דמאוס אין לקיים בו מצות ד' וכבר עלה ברעיוני לומר דזה שפסק רבינו דיש שינוי בנעבד והמשתחוה לקמה חוטין מותרים למנחות לאו משום דאיפשטא האיבעיא לקולא בע"ז דף מ"ז דאף לל"ב אינו מבואר לקולא רק דאין לפשוט מהא דעוברו ולבסוף נרבעו דה' אסורין דאף בקמה אסורה למנחות דהתם אין כאן שינוי אבל הכא יש שינוי מ"מ אכתי לא ידענו אולי מהני אולי לא מהני שינוי ואין כאן פשיטות כלל להתיר ודלא ככ"מ בה' אימ"ז והא דרבינו פסק לקולא היינו דכיון דהו' רק איסור מדרבנן דמדאורייתא ודאי דיש שינוי וכמ"ש התוס' ולכך פסק לקולא אבל בצמר דאין כאן שינוי גמור יש תרתי אפשר דאין שינוי בנעבד ואת"ל דיש שינוי אפשר לא מיקרי זה שינוי ואע"ג שיש ספק את"ל דאין שינוי אולי דוקא למקדש אבל למצוה לאו כמו דבעי ר"ל מ"מ הרי מדברי ר"ל דבעי שינוי משמע דיש להחמיר בס' דהרי מבעיא לי' באשירה שבטלה אם יש דיחוי או לא ופריך תלמודן דהרי מוכרח מכיסוי דם דאין דיחוי ומשני דהוא גופא קא מספקא לי' מפשט פשיטא לי' דא"ד אף לקולא או דילמא ספוקי מספקא לי' ואזלינן לחומרא דיש דיחוי הרי אע"ג דספק הוא אזלינן לחומרא הרי אע"ג שכתבו תוס' דבעיא ר"ל אינו אלא לכתחלה דבדיעבד אפי' קודם ביטול יצא והמג"א סי' תקע"ו סק"ו כתב שזה דעת הטור והב"י ואפ"ה מחמיר ר"ל מספיקו וממנו למד רבינו שיש להחמיר בספק ותימא על הפמג"ד דבעי לומר דהו' דאורייתא.

18 כל שיש בו וכו' אחד זונה עכו"ם או שפחה או ישראלית שהיא ערוה עליו או מחייבי לאוין וכו' וכן אשתו נדה אתננה מותר אע"פ שהיא ערוה. ורבינו פסק כרב והקשה בכ"מ הא בגמרא מוכח דאביי כרב ורבא כלוי ורבינו דפסק דאתנן מחייבי לאווין שקידושין תופסין בה א"כ איך פסק כרב ובלח"מ הקשה עוד בגמרא מוכח לרבא אף בבעילת היתר שייך אתנן ורבינו כתב רק בעילת איסור והעלה בלחם משנה דגם לרבא דריש תועבה תועבה לגז"ש רק לא לענין דתפסי קידושין אלא לענין דבעינן שיהא מחייבי לאווין שיהא ערוה ובעילה לאפוקי בעילת היתר אף שהיא זונה מופקרת ונראה לי ראי' לדעת רבינו דלכ"ע בעי' שיהא ביאת איסור עכ"פ דהרי כתב רבינו דביש לו אשה מותר בשפחה לא הו' אתנן ובאין לו אשה הו' אתנן כדאיתא בגמרא ויקשה הרי שפחה זונה הוא אפ"ה ביש לו אשה דמותרת לו דליכא בעילת איסור לא חשיב אתנן, ואך קשיא לי אמאי לא נדריש תועבה תועבה לגז"ש דדוקא כמו בעריות שהיא מוזהרת כמוהו אז שייך איסור אתנן אבל היכא דהיא אינה מוזהרת עליו כגון בכותית דלא שייך שמוזהרת עליו וכן בשפחה לישראל ולע"ע באין לו אשה עכ"פ אין מוזהרת עליו כמ"ש בצל"ח ברכות דף כ"ב אז לא הו' אתנן כיון דלגבי דידה ליכא ביאת איסור דבשלמא אי לא בעינן בעילת איסור ניחא אבל לרבינו דס"ל דבעינן בעילת איסור קשה דבשלמא אשמעתין אליבא דאביי דס"ל דיליף גז"ש תועבה תועבה דבעינן דוקא ערוה שאין קידושין תופסין לא שייך להקשות דנילף דגם היא עוברת דלא תליא בביאת איסור כלל רק אי קידושין תופסין בה הו' ביאת זנות אבל לרבינו לדעת לח"מ דבעינן עכ"פ ביאת איסור שתהא אסורה עליו בלאו א"כ קשיא דנאמר דוקא היכא דגם לגבי דידה הו' ביאתאיסור איכא איסור אתנן וצ"ע.

19 אתנן אסור מחייבי לאוין או מערוה. ונראה דיצא לרבינו כן מהא דאיתא בב"מ דף צ"א אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו משמע שבעילה זו אסורה עליו ולפי"ז מכאן מוכח דרבינו סובר הא דקיי"ל דקלב"מ עכ"פ חייב לצאת י"ש ולכאו' קשה דהא בפי"ג דשכירות הביא רבינו תירוצו דר"פ א"כ מוכח דס"ל דאין חייב לצאת י"ש ולכאו' מוכח כן ממש"כ בפ"י דתרומות דלוקה ואין משלם ומשמע אפי'לא בא ליד כהן דאז רק חייב לצאת י"ש כמוש"כ הצל"ח בפסחים דף ל"ב ואפ"ה קאמר לוקה ואין משלם מוכח דאף לצאת י"ש פטור אך א"ש דהנה הראב"ד בפ"י מתרומות השיג על רבינו דס"ל דלפ"מ משלם אמאי לא מוקי המשנה דלפ"מ משלם וע"כ לומר דדעת רבינו דשיטת גמרא קאי הא דמזיד פטור היינו משום דלוקה ואין משלם פטור אף מלצאת י"ש ורבינו סובר כמ"ד דחייב לצאת י"ש א"כ המשנה דלא כהלכתא ולכן מוקמינן המשנה כריוה"ג ולכן ס"ל דחייב לצאת י"ש והא דיקשה מהך דפ"ו מתרומות דלוקה ואין משלם דמשמע אף לצאת י"ש פטור נראה היינו משום דבלא בא ליד כהן א"כ אף בלא מלקות חייב רק לצאת י"ש א"כ עי"ז דלקי פטור לגמרי אבל היכא דחייב מצד הדין ורק מטעם מלקות פטור אז שפיר חייב לצאת י"ש עכ"פ הך דתרומות חמץ ע"כ לפי"ז איירי בתרומה שבא ליד כהן וא"כ ניחא הא דאתנן דכיון דחייב לצאת י"ש דהא אי לאו העונש איכא חיוב תשלומין מצד הדין ובהא ניחא נמי דרבינו בה' מעילה פסק דלוקה ומשלם משום דעכ"פ חייב לצאת י"שד בהקדש הו' תשלומין גמורים מה לי גזל הדיוט ומה לי גזל משל גבוה לכן שפיר לוקה ומשלם לצאת י"ש משא"כ בתרומה דלא אתי ליד כהן לכן כתב בפ"ו מתרומות דלוקה ואין משלם והארכתי בפ"א מה' אלו לפרש כל הסוגי' על נכון. והנה על הקו' מה' שכירות יש לחלק עוד לפמש"כ המהרש"ל דהיכא דעבדינן החומרא פטור לצאת י"ש ועיי' קצה"ח סי' כ"ח בארוכה רק דהוא איירי לענין מיתת ב"ד אבל לדעת רבינו י"ל כן גם היכי דלקי דעבדינן החומרא פטור לצאת י"ש ומהא איירי בה' שכירות ולכן הביא תירוצו דר"א דאיירי שם בלקה ופטור אפי' מלצאת י"ש משא"כ כאן לענין אתנן י"ל דאיירי היכי דלא לקי שלא נעשה החומרא לכן חייב לצאת י"ש ונעשה שפיר אתנן. והנה קשה לי במש"כ רבינו דאחד זונה עכו"ם הא בב"מ צ"א אמרינן אסרה תורה אפי' בא על אמו דקלב"מ משום שחייב לצאת י"ש ויקשה הא זונה עכו"ם ג"כ מותר הפקעת הלוואתו וה"ה שכר פעולה וא"כ אין חייב ליתן לצאת י"ש אפ"ה הו' אתנן ונראה ליישב לפמש"כ בשמ"ק בשם רבינו הצרפתים הא דהו' אתנן באמו ולא אמרינן קלב"מ הוא משום דמזה שחייב ליתן אתנן אין משום דאנו מחייבין אותו בב' רשעיות אלא שהוא חייב ליתן לה לקיים דיבורו לא הו' ב' רשעיות עיי"ש וא"כ יש לומר גם בזונה עכו"ם חייב ליתן לה מצד דיבורו שחייב לקיים דבריו,ועוד י"ל דלכאו' י"ל דהו' כבעין ובעין גם בעכו"ם חייב ליתן דלא הו' כהלוואתו ורק יקשה א"כ מאי אמרינן אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו הא בעין לא אמרינן קלב"מ אך י"ל לפמש"כ במפרשי הים ב"ק דף ע"א לחלק בין אתנן מחייבי כריתות כאמו אפי' לא בטלה זה ולא הו' בעין אבל בחייבי לאווין כעכו"ם בעינן בטלה זה א"כ בעכו"ם שפיר הו' בעין ודו"ק. ועיי' שם בים התלמוד והקשה מאי פריך מאמו מכל חייבי לאווין כפנוי' דלדעת הרמב"ם והראב"ד פ"א מה' אישות דלקי משום ל"ת קדישה וכן משאר חייבי לאוין דהו' מלקות וממון ואיך משכחת אתנן כלל ותי' במפרשי הים עפ"י הנ"ל בחייבי לאווין בעינן שיהא בטלה זה והו' בעין כהא"ג ל"א קלב"מ דו"ק והנה לקו' הנ"ל י"ל דאתנן הו' כשכר פעולה דמחסרי ממון וכהא"ג במלקות משלם ואין לוקה כמש"כ בפנ"י ב"מ דף מ"א וכמ"ש בפ"א מה' מעילה וא"ש והנה במש"כ רבינו עוד ותלין שפחתך אצל עבדי הקשתי במק"א מכאן לשיטת רבינו דשפחה רק מדברי סופרים וקשה לי עוד מבב"ק דף כ"ג דבשעת עבדותו מותר בשפחה אבל משהגיע יובל אסור בשפחה ואם לקוהו רבו פטור מוכח דמה"ת הוא דאי מדרבנן איך מותר ללקותו לאפרושי מאיסורא דזה לא שייך רק באיסור דאורייתא עיי' אמרי אש שחקר אי מותר ללקות חבירו לאפרושי מאיסורא ומכאן ראי' דשרי וכן העלה להוכיח מכאן במשובב נתיבות לאבני מילואים והתינח אי מה"ת אסור אבל אי מדרבנן מי מותר ללקותו.

20 אבל הפנוי' וכו'. מוכח דסובר רבינו דגרושה לכהן הדיוט משום חייבי לאווין והקשה מזה המהרמ"ש אדברי מג"א סי' קנ"ג סקמ"ה דדעת רבינו דגוי ושפחה בודאי נעשה אתנן רק לענין ישראלית ס"ל דוקא בנתן האתנן עבור הביאה שנעשית זונה בו אז חשיב אתנן וכדס"ל לאביי בתמורה כ"ט רק דס"ל לרבינו דגם בנבעלת לחייבי לאווין נעשית זונה בו א"כ בחייבי לאווין דכהונה דאין נעשית זונה כמוש"כ רבינו בפי"ח מאי"ב א"כ אם נתן עבור זה אתנן לא הו' אתנן וכאן מוכח דס"ל דנעשה אתנן ול"נ דע"כ הדיוק זה לאו דוקא דהא רבינו ס"ל דאין לוקה על חייבי לאווין רק בקידש ובעל א"כ לא שייך דנעשה אתנן דאין כאן ביאת איסור כלל וא"ל דאיירי דקידשה באמת דז"א דא"כ ע"כ האי דיוקא נמי לאו דוקא דמדנקט פנוי' לא הו' אתנן תיפק לי' דבפסולי כהונה בעינן קידש אע"כ דהאי דיוקא לאו דוקא. והנה קשה לי אמש"כ רבינו דפנוי' לא שייך אתנן ואמאי הא איכא משום נדה דהנה בס' שו"ת בית שלמה ח"ב סי' מ' הקשה לפמש"כ החו"ד ותפל"מ דדוקא בנישואין איכא חימוד ולא בזנות א"כ למה המגרש את אשתו ולנה עמה צריכה גט משום דבודאי בעלה וא"א עושה בעילתו בעילת זנות הא בלא קידושין ליכא איסור נדה ונימא לא קדשה כדי שלא יעשה איסור נדה ומוכח גם בזנות איכא חימוד וא"כ אתנן זונה בפנוי' איכא משום נדה דאין לומר בהודיע לו מקודם ליכא משום חימוד ז"א דבזנות לא מהני הודעה דהא דעת הרשב"א בבה"ב דתביעה קודם הקידושין לאו כלום הוא דלא סמכה דעתה א"כ כש"כ בזנות דל"ש סמכה דעתה וכן כשירצה לבוא עלי' איכא חשש חימוד ואיכא משום נדה א"כ קשה הא דכתב רבינו דבפנוי' לא שייך אתנן ואמאי הא איכא משום נדה דבזנות ג"כ צריכה תביעה אח"ז ראיתי במנ"ח דבפנוי אף שהוא נדה ל"ה אתנן משום דאין פנוי' מיקרי זונה ומ"ש רבינו באשתו נדה לאו דוקא הה"ד פנוי' נדה דלשון רב בגמרא דזונה כתיב והא לאו זונה. בבית שלמה הקשה שם למש"כ תוס' ריש יבמות להוכיח דבנדה בשעת מיתת בעלה עולה ליבום ול"א אין אני קורא בה אז יבמה יבוא עלי' ואמאי לא הוכיחו דאל"כ לא משכחת יבמה יבוא עלי' דאסורה משום חשש חימוד רק כשתספור ז' נקיים ולי נראה ליישב דאם אין ראוי ליבום ע"כ אסור לבוא עלי' דהו' אשת אח שלא במקום מצוה א"כ שוב ליכא חימוד כהא"ג דודאי מיקרי ראוי' ליבום וכה"ג כתבו התוס' ב"מ דף ל' גבי עלה עלי' עול ואף דתוס' שם כתבו דבכה"ג אזלינן לחומרא כאן לבטל מצות יבום הו' חומרא והנה לכאורה י"ל באופן אחר דהאי דצריכה לתבוע מחמת חשש חימוד הא חששא זו רק דרבנן דהא בנדה דף כ' מוכח דדם חימוד טהור ורק החששא שמא נתערב עמה דם נדה כמש"כ הר"ן אהא דתבועה לינשאו והא אף נתערב עמה דם נדה לא הו' נדה דאורייתא דהא אי ארגשה לא הו' אלא הרגשת דם חימוד ממילא הו' לענין דם המעורב כאלו בא בלא הרגשה כמו בראה ליחה ירוקה ולבנה ומעורב בה סמיכת דם אדום דטהורה כמוש"כ בגליון הרש"א בשם שו"ת חב"י סי' ס"ח ובשו"ת בית יעקב וא"כ לענין יבום שפיר הו' ראוי' ליבום דאף אם תראה דם חימוד אינה נדה דאורייתא אף שיש לחוש שנתערב בדם חימוד שלה דם נדה הא הו' כאלו בא בלא הרגשה אך באמת זה אינו דבס"ט ריש סי' קצ"ג פליג ע"ז וס"ל אם נתערב מראה אדום בתוך מראה לבנה חשיב הרגשה כיון שהרגיש עכ"פ וכן בשו"ת יעב"ץ פליג וס"ל כן וכן מוכח מהא דאיתא בנדה דף ט"ז גבי אשה שיש לה מכה אם טפת דם נדה מעורב בו טמאה יעוש"ה ובפירש"י ד"ה אם יש לה ווסת ולכן הנכון כמש"כ בתי' הראשון. הנה איתא בקידושין דף ס"ח אהא דתנן וכל מי שאין עליו קידושין הולד כמוה ואיזהו שפחה וכנענית ופריך בגמ' מנ"ל אמר ר"ה אמר קרא שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור אשכחן דלא תפסי קידושין ולדה כמוה מנ"ל דאמר קרא האשה וילדי' תהי' לאדוני' נכרית מנ"ל אמר קרא לא תתחתן בם אשכחנא דלא תפסי בה קידושין ולדה כמוה מנ"ל ארי"ו משום רשב"י אמר קרא כי יסור את בנך מאחרי בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העכו"ם קרוי בנך אלא בן ופירש"י דקאי אלא תתן בתך לבנו כי יסיר את בנך הנולד מבתך שקרוי בנך ומדלא קפיד הקרא אבל הנולד מנכרית אלמא בן הנולד מנכרית אינו קרוי אלא בנה אמר רבינא ש"מ בן בתך הבא מן העכו"ם קרוי בנך נימא קסבר רבינא עכו"ם הבא על בת ישראל הולד ממזר ומשני נהי דכשר לא הו' ממזר לא הו' אלא פגום מיקרי ופירש"י דאתא לאשמעינן דלא שדינן לי' בתר נכרי דנימא דהוא נכרי ואם נתגייר יהא מותר לבוא בקהל אלא בתר ישראלית שדינן וכיון שבעבירה נולד פסול הו', והנה תוס' הקשו מאי הוסיף רבינא על דברי רי"ו דקאמר ש"מ ונראה ליישב הנה יש להבין איך עולה על דעת הגמרא שרבינא בא לומר דהו' ממזר יען דבתר דידה שדינן דאי הו' שדינן בתר דידי' לא הו' ממזר אלא לא נכרי וכשר לכשיתגייר הא קרא איירי שנכרי בא להסיר את בנך הנולד מישראלית ולהוציא מתחת כנפי השכינה דע"ז קפידא יותר שלא יסיר אותו הנכרי וא"כ רבינא דבא לומר דקרוי בנך היינו לומר דאין צריך גירות וע"כ יש קפידא שלא יסיר אותו משא"כ בנולד מן הנכרית שהוא נכרי וצריך גירות ומהיכי תיתי לומר דרבינא מכח אותו דרשא דנקט רצונו לאשמעינן ולחדש לנו פסול קהל דאי בתר דידה אזלינן ממזר הו' ולמסקנא עכ"פ פסול הו' דהא משמע דהתירא בא רבינא לדרוש מקרא דהוא ישראל גמור ואין צריך אפי' גירות, ונראה דהנה תוס' הקשו מאי פריך ולדה כמוה מנ"ל הא בכל קידושין ויש עבירה אזלינן אחר הפגום ותי' דה"פ דלא הו' בנו לשום דבר אפי' כבנו ממזר לא הו' ובפנ"י רצה לתרץ קו' תוס' דאי משום דאזלינן בתר הפגום אם קידש הו' קידושיו קידושין ולכן פריך מנ"ל דולדה כמוה וקידושין אין קידושין ולי נראה דקו' תוס' בתקפה עומדת כיון דהולך אחר הפגום א"כ כיון דפגום דידה שאין בת קידושין כלל א"כ הולד שנמשך אחרי' ג"כ לאו בת קידושין הוא וכמו דאמרינן לעיל נתגייר הלך אחר הפגום שבשניהם דאי זכר הוא שדיא אבתרי' דידי' והוא עמוני ואסור לעולם חזינן דהטעם דהלך אחר הפגום אלים כ"כ לשווי' אותו כבן אומה אחרת א"כ ה"נ אלים הטעם דהלך אחר הפגום שיהא דינו כנכרי לגמרי וקידושיו לאו קידושין ושפיר הקשו בתוס' ואין לנו אלא לתרץ כדבריהם דיליף דאפי' בנו ממזר לא הו' והיינו דהו"א שיהא נמשך אחריו וממילא יהא דינו כממזר כיון שבעבירה נולד אבל עכ"פ בנו הוא ליורשיו קמ"ל דנכרי הוא ואם נתגייר הוא כשר כשאר נכרי שנתגייר ואמנם זהו פשיטא אפי' לס"ד דהו"א דבנו ממזר הו' הנה בודאי לענין קידושין כמו דאמרינן לעיל גבי אומות שדינו כאומה הפגום וא"כ פשיטא דצריך גירות אלא דהו"א דעכ"פ יש לו קישור עם האב וע"כ הוא פסול דנולד בעבירה וכיון שיש לו קישור עם האב ויש לו זיקת האב וממילא לענין ליורשיו עכ"פ בנו הו' קמ"ל דלא נמשך אחר האב אפי' ליורשיו אבל גם לענין לפוסלו מטעם שנולד בעבירה אין לדונו כאלו הוא נמשך אחר האב אלא שאין עליו שום זיקת אב ואין לו שום קישור עם האב רק לכל הדברים נמשך אחר אמו והוא נכרי גמור ואם נתגייר מותר לבוא בקהל כאשר יתבאר דהנה לפירש"י דכי יסיר קאי אבן הנולד מישראלית דהוא ישראל וע"כ קפיד קרא שיסיר אותו משא"כ בנולד מנכרית לא שייך דהוא תסיר אותו דהרי הוא נכרי לכל דבר שאין לו שום קישור עם האב לא לפסלו שיהא כממזר מצד שנולד בעבירה ולא לענין ליורשו א"כ מה הסרה שייך הרי הוא נכרי בעצם ומתולדה אבל בנולד מישראלית הוא מתולדה בנך ישראל וקפיד קרא אהסרה ויש להתבונן לאיזה הסרה חיישה התורה דמאי פסקה שיסיר אותו כיון דבאמת הוא ישראלית למה ניחוש שיסיר אותו לעבוד ע"ז דבודאי לא תניחנו אמו ונראה דהנה דעת המרש"ל יבמות דף ט"ז דנכרי הבא על בת ישראל הולד כשהוא בבית אביו נכרי ומגדלו כנכרי הוא באמת נכרי וצריך גירות לכשירצה להיות ישראל ומהרש"א חולק דלא הו' אלא כישראל מומר דכי משום שנוהג כנכרי יהא כעכו"ם וקידושיו אין קדושין ונראה לפרש וליישב דעת מהרש"ל על נכון דהנה בקידושין דף ע"ז אמרו באומות הלך אחר הזכר נתגייר הלך אחר פסולו ויליף זאת מקרא דוגם מבני התושבים ומהאי קרא ילפינן גם לענין יוחסין דאזלינן בתר הזכר כמש"כ תוס' סוטה דף ג' וקרינן גם באומות למשפחותם לבית אבותם כדפירש"י בקידושין וכן מבואר בירושלמי בשמעתין כאשר יבואר להלן ואמנם כשנתגייר הלך אחר פסולו ול"א בתר הזכר והיינו מקרא דאשר יולדו להם כדאיתא ביבמות דף ע"ח וכתבו בתוס' בשמעתין דהיינו בב' אומות אבל לא באומה אחת כגון במצרי שני שנשא ראשונה דאזלינן בתר הזכר והו' שלישי ולפי"ז אי הזכר פסול בודאי אזלינן בתרי' ולפי"ז בנכרי הבא על ישראלית דהפסול בזכר שפיר אמרי כיון דהלך אחר הזכר א"כ נמשך הולד אחר אביו רק דאנן ילפי מקרא דוכי יסיר נשמע דהולד כמוה והוא ישראל ולפי"ז י"ל דנמשך אחר הרוב משום דהלך אחר הזכר בפרט דהוא הפגום ויש לנו לימוד להיפוך מקרא דכי יסיר דולדה כמוה מעתה יש לנו לומר בודאי אם הולד בא בבריתו של א"א ונימול לגדלו כישראל הוא ישראל לא בתורת גר אלא בתורת ישראל אבל כשלא רצו לגדלו ולהביאו לבריתו של א"א שיהא דינו כישראל אלא רוצה שיגדלהו להיות נכרי יש כח וזכות לאב שיהא לו זיקה זו על בנו אם ירצה שיהא נכרי וימשך אחריו שיהא נכרי מדינא כיון דבאומות הלך אחר הזכר וגם עתה שנתחדשה התורה אמרינן בב' אומות הך אחר פסולן א"כ כיון שהזכר פגום שפיר יש לנו לומר דלענין זה הלך שאם ירצה שיהא כנכרי ומוחה שלא למולו הוא באמת נכרי ואוסיף עוד דהנה הא דילפינן מקרא דבישראלית הולד כמוה ול"א הלך אחר הזכר כבשאר אומות בפרט כשהוא גם פגום הוא דגלי קרא דרחמנא אפקרי' לזרעי' דמצרי ואמנם נהי' דאפקרי' רחמנא לזרעי' אבל עדיין כח זה שהי' לאב בו לא נעשה ישראל רק צריך אני לטעם ביטול ואמרינן דנהפוך איסור להיות היתר וכמוש"כ בשו"ת מהר"ם שיק סי' רמ"ט ורק לולא דאפקרי' רחמנא לזרעי' לא הו' שייך ביטול דכל דבר שיש לו בעלים לא שייך ביטול ולפי"ז י"ל דכשהוא רוצה שלא למולו ולגדלו כנכרי כה"ג לא אפקרי' רחמנא לזרעי' כדי שיתבטל דכיון דמוחה הוא דבר שיש לו בעלים דל"ב ע"כ באמת לא אפקרי' רחמנא לזרעי' והוא נכרי מצד דבאומות הלך אחר הזכר אבל כשמלין אותו לגדלו כישראל כהא"ג אפקרי' רחמנא לזרעי' שיתבטלו ויהא לו דין ישראל גמור אף צד נכרית שהי' בו ודו"ק ונראה לי שהוא מקרא מפורש בתורה פ' אמור ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל ופירש"י שהי' בן מצרי שהרג משה ועל בתוך בני ישראל פירש"י מלמד שנתגייר והוא מתורת כהנים והביא הרמב"ן בשם הצרפתים וז"ל כי טעם הגירות מפני שהי' קודם מ"ת והי' משפטו לילך אחר הזכר ממה שאמרו באומות הלך אחר הזכר וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי הי' בדינו אבל כשנתגדל נתגייר לדעתו ונמול וכתב הרמב"ן ואין דעתי כן כי מעת שבא אברהם בברית הי' ישראל ובגוים לא יתחשבו וכמו שאמר בעשיו דילמא ישראל מומר שאני וקו"ח הדבר אם לאחר מ"ת שהעכו"ם הבא על בת אברהם מחייבי לאווין ואין לה בה קידושין הוא מקוה טהורה לאומות להכשיר את ולדה להיות כמוה לא כש"כ קודם התורה שתהא מטהרת ולדה להיות כמוה לחייבו במילה כזרעו של אברהם ויהי' מכלל בני ישראל וע"כ כתב הרמב"ן לפרש בן אשה ישראלית לומר כי נכרי הבא על בת ישראל הולד איננו ישראל ואף דהלכה דהולד כשר אבל אמרו מזה מין את הולד שהוא פגום לכהונה וכש"כ שאיננו ישראלי בשמו היחס ואין צריך גירות ונראה לי ליישב דברי הרמב"ן ודברי רבותינו הצרפתים ולפרש מקראי קודש עפ"י הדברים היוצאים מדברי שניהם דהיינו לפי מה שאמרנו דלכן אם אין מולין אותו ומגדלין כנכרי א"כ הוא נכרי באמת דבאומות הלך אחר הזכר וכש"כ אם הזכר הוא הפגום אלא שאם מולין אותו הרי הוא כישראל כיון שוולדה כמותה מעתה יפורש הקרא כך ויצא בן הישראלית להורות שהוא אינו ישראל דנכרי הבא על ישראלית הולד אינו ישראל מתולדה וכמ"ש הרמב"ן אך יקשה ע"ז הא באמת הלכה דולדה כמוה ומקוה טהרה הוא כש"כ קודם מ"ת וכמו שהקשה ע"ז הרמב"ן הנה התי' לזה מבואר לפי דברינו דאף דבאמת הלכה דולד כמוה היינו אם מולין אותו להכניסו בבריתו של א"א אבל כ"ז שלא מלו אותו אין כבן ישראל אלא כבן ישראלית מיקרי וע"ז מפרש הקרא למה הוא נקרא בן ישראלית ע"ז אמר והוא בן איש מצרי דהיינו שגם הוא בן איש מצרי שנמשך גם אחר אביו אם הי' רוצה שלא למולו ולגדלו כישראל הי' לו דין נכרי והי' נקרא בן איש מצרי והיינו מטעם דבאומות הלך אחר הזכר ובפרט שהוא פגום ע"כ גם עתה שנתחדשה הלכה דולדה כמוה בכל זה אם רצה שלא למולו אז הלך אחר הזכר רק באמת והוא בתוך בני ישראל כי מלו אותו וגדלו כישראל וזהו שאמרו מלמד שנתגייר דזה נקרא גירות כיון שאם הי' הנכרי מגדלו כנכרי ושלא למולו הי' לו דין נכרי ממש ע"כ כיון שמלו אותו כישראל נחשב כגירות וזה שרצה הכתוב להשמיענו שהוא בתוך בני ישראל שמלו אותו וגדלו אותו כישראל שאף שמתולדה יש לו צד נכרי אם לא הי' מלין אותו אבל באמת מל אותו כישראל ע"כ הוא בתוך בני ישראל והוא נכון מאוד בפירוש הכתוב. ובזה יש ליישב דעת רבותינו הצרפתים ז"ל די"ל דנהי דאבותינו דין ישראל הי' להם וא"כ הולד כמותה זה תינח אם הי' הדין בישראל ממש דהולד ישראל אפי' אם נתגדל כנכרי הו' רק כישראל מומר וכשיטת מהרש"א א"כ גם קודם מ"ת הי' מחייבין למולו כיון שהי' להם דין ישראל אבל מאחר שבארנו דגם אחר מ"ת אם גדלו כנכרי ולא מלו אותו הו' באמת כנכרי דאהני מחאת הנכרי שלא נאמר כה"ג רחמנא אפקרי' לזרעי' ונתבטל בחלק ישראל משום דבאומות הלך אחר הזכר א"כ קודם מ"ת שפיר י"ל דהו' דינו כנכרי דקודם שנתגייר הלך אחר הזכר ול"ה חייבין למולו כיון שגם אחר מ"ת אם מוחה האב שלא למולו ולגדלו כנכרי יש לו דין נכרי ממש ודו"ק. הדרן למאי דקמן בשמעתין דיש לומר דהיינו דהסרה דקרא מאחר דאם רוצה המולידו הנכרי שלא למולו ולמחות שלא יהא ישראל יש לו זכות זה בהולד וכדעת המרש"ל א"כ בודאי יש כאן הסרה גמורה שאם ימחה האב וירצה להסירו מאחרי ד' ושלא למולו ולגדלו כנכרי הוא באמת כנכרי דנמשך אחר האב ע"כ שפיר ילפינן מדכתיב כי יסיר מכלל דהו' בנך והוא ישראל אבל כיון דאם ימחה האב שלא למולו ושיהא כנכרי הוא באמת כנכרי ואם ירצה להיות כישראל יהא צריך גירות הו' הסרה גמורה שמסירו מעדת ישראל ומאחרי ד' להיות נכרי ממש וכמו שהוא לדעת ר"ת ורבינו דמפרשין דהסרה דהיינו מה שבתולדה מסירו שאין הזרע דידי' ישראל כי נגרר אחר האם הנכרית והו' נכרי ממש כן לפירש"י דקאי כי יסיר אבן ישראלית ג"כ הכונה עד"ז שמסירו מעדת ישראל עובד ד' ומשוה לי' נכרי גמור עע"ז כאלו נולד נכרי וכשירצה להתחשב בעדת ישראל יצטרך גירות וזהו הסרה גמורה ותדע דהרי הס"ד הו' גם בישראל שבא על הנכרית שיהא נמשך אחר האב לענין זה דע"י זיקת האב עליו יהא נחשב כבנו ממזר אלא דתורה גילתה דאין קרוי בנך דל"ש בי' הסרה א"כ בנכרי שבא על ישראל שפיר י"ל דבאמת אמרינן כן שיש לו קישור עם האב ויש לאב זכות בו שיכול למחות שלא יהא ישראל כיון דגלי קרא דשייך בי' הסרה דהיינו דאף דמתולדה הוא ישראל וקרוי בנך אם האב ימחה שלא יהא ישראל ושלא למולו אז הוא באמת כנכרי ודו"ק. והנה יצא לנו מזה דהסרה דקפיד קרא בבת ישראל היינו שמולידו הנכרי יכול למחות שלא למולו ושלא לגדלו כישראל וע"כ קרינן בי' כי יסיר מינה נשמע להיפך בבן ישראל הנולד לו מנכרית דלא כתיב בי' כי תסיר משום דקרוי בנה ואין קרוי בנך היינו אפי' לענין זה שיהא לו קישור יחוס עם האב כבנו ממזר ג"כ אין לו דאל"כ אכתי שייך הסרה גם גבי דידה דנהי דבודאי צריך גירות כיון שהוא נכרית ולדה כמוה אבל כיון שיש לו קישור ויחוס עם האב שיהא כבנו ליורשו ולפוסלו עכ"פ משום דנולד בעבירה א"כ גם פ"ו הי' מקיים בו עכ"פ כשנתגייר כמו בכל גר שנתגייר ובניו עמו דמקיים פ"ו עם אותן שנתגייר עמו כדאיתא ביבמות ואם הי' רוצה האב להביאו לב"ד לגיירו ולמולו הי' הב"ד מקבלין אותו לגיירו ולא הו' מהני מחאתו לכשיגדל א"כ אם הוא לא תתרצה לגיירו נמצא יש כאן הסרה ממה שמתולדה יש בו זיקת האב ישראל וזכות זה שאם יביאנו לגיירו הב"ד יקבלהו ומהני הגירות אף לכשיגדל ולא יהא יכול למחות א"כ אם היא לא תתרצה ותמחה למול והרי היא מסירתו מעדת ישראל אשר הי' לו קצת זיקת ישראל עליו מתולדה וכיון דמקרא משמע דאין כאן הסרה מוכח דאין כבנו לשום דבר שבעולם ואין לו שום קישור וזיקה עליו מתולדה ואף אם יבאהו לב"ד למולו אין הב"ד מקבלין אותו רק כמו כל גר קטן דעלמא דאף בב"ד מקבלין אותו לכשיגדל יכול למחות כך בזה אם הגדילו יכול למחות א"כ מתולדה אין לו שום זיקת ישראל והו' כבנה לכל דבר ולא שייך לומר שע"י מעשי' תגרום יותר הסרה משהי' כבר בעת התולדה וההריון לכן שפיר לא שייך בבן מנכרית הסרה ודו"ק. אחר זה ראיתי בשעה"מ פט"ו מה' איסורי ביאה שהביא אותה אגדה על הפסוק והוא בן ישראלית והוא בתוך בנ"י מלמד שנתגיירה והביא שהרא"ם הקשה ע"ז הא קיי"ל דולדה כמוה וא"כ אין צריך גירות ותמוה שלא הביא כלל דברי הרמב"ן. והנה בשו"ת מהר"ם שיק סי' רמ"ט נסתפק אי רשאין לגייר ולמולו בן הנולד לישראל מנכרית והביא דברי התיו"ט ופנ"י דלכך אין ממזר נושא נכרי לטהר ולדות דאין בידו לגיירו ולדעתי קשה בירושלמי בעי אי למול בשבת ופשט לי' דקרוי' בנה ואי בחול ג"כ אין רשאין לגיירו מאי בעי בחול ע"כ נראה דתליא זה בפירוש דברי הגמרא דבעי ולדה כמוה מנ"ל והקשה תוס' תיפק לי' דפגום ותי' הפנ"י דאי משום פגום אי קידש אשה מקודשת אבל אי ולדה כמוה הו' נכרי לגמרי אמנם תוס' דהקשו כך ולא תירצו כדברי הפנ"י ע"כ דהי' סברו דלא הו' כנכרי ממש ואין צריך גירות דהיינו דא"צ טבילה אלא אם רוצין למולו הו' כישראל ואם אין נימולין אותו הרי הוא נכרי ולכן רק תירצו דאין בנו לענין ליורשו אבל גירות אין צריך והא יקשה אמאי לא נקט ממזר נושא נכרי די"ל כמ"ש הפוסקים, רק שפחה התירו דאיסור דרבנן הא כשיטת רבינו אבל בגוי דאסור מדאורייתא אסור לממזר או כטעם דרק שפחה התירו לו משום דהיא קדש ושפחה ג"כ האיסור משום לא תהי' קדישה אבל בנכרית אסור. וכן מוכח דעת תוס' ביבמות דבן נכרית חוששין לקידושין למ"ד דישראל הבא על הנכרית הו' הולד ממזר ולכן חוששין לקידושין דכיון דהו' ממזר הלך אחר פסולו א"כ אתי' לו אפקי' וכמש"כ האבני מילואים סי' ד' א"כ הרי דיש בו צד ישראל א"כ אין צריך גירות או אף לרבנן ורק בשפחה שדי בתר שפחה משום דכמעי בהמה דמיא אבל בנכרית גם לרבנן אתא לו אפקי' והו' ממזר וה"ה בישראל הבא על הכותית יעייש"ה א"כ בחול שפיר פשיטא לי' דרשאין למול ורק בחל בשבת אין רשאין למול ולזה ג"כ ניחא דלא נקט ממזר נושא נכרית דבאמת אין מטהר בנכרית רק בשפחה משום דכמעי בהמה דמיא ובזה ניחא קו' הלח"מ שהקשה רבינו דפסק דדרשינן טעמא דקרא א"כ קרא דאשה וילדי' צריך דאם אמר ולדה עברי דאין דבריו קיימין ורבינו פסק כרבנן דדבריו קיימין ולפמש"כ ניחא דצריך שפיר קרא לשפחה דמשם נשמע דהו' כמעי בהמה דמי' ואין חוששין לקידושין כלל ולא הו' ממזר אבל בבא על נכרית הולד חוששין לקידושין וגם ל"ה ממזר א"כ לא נשמע רק מקרא דאשה וילדי' דא"כ הו' אמרינן גם בעבד לא הו' כמעי בהמה אף דעתה דריש מאשה וילדי' משמע דלא דריש דכמעי בהמה דמיא משום עם הדומה לחמור וכמוש"כ בפנ"י הנה אין הכרח לומר כן די"ל רק משום דכתיב אשה וילדי' תהי' לאדוני' דרשי' עם הדומה לחמור גם לענין שבנה כמעי בהמה דמיא א"כ צריך קרא ולכך בולדה עבד והיא בת חורין קיימין ויש להסביר יותר דלכך אין נושא ממזר נכרית דממנ"פ אם דעתו שיהא נכרי א"כ אין לגיירו ואסור לישא נכרית דמסיר זרעו ואם דעתו שיהא ישראל י"ל דמהני אם הוא ברצונה או בהתנו כך בתחלתו שוב הו' ממזר א"כ יצא מכאן אם ישראל נושא נכרית והתנו שהולדות יהי' ישראל יש לו דין ישראל ואין צריך טבילה ורשאין למולו וחוששין לקידושין ואפי' אי צריך טבילהלהחמיר אבל פשיטא דרשאין למולו, ודו"ק ונפשט ספק של המהר"ם שיק ז"ל. והנה כך יש להסתפק להיפוך בנכרי הבא על בת ישראל דולדה ישראל דהולד כשר וישראל הוא ובמהר"ם שיק הביא פלוגתת הפוסקים אי צריך גירות אי לא ואמנם לי נראה אף דאין צריך גירות היינו דהותנו שהולדות יהיו ישראלים אבל בהתנו שהולדות יהיו גוים הרי הוא כדין גוי ולא הו' כישראל מומר וכמש"כ המרש"ל יבמות שהבאתי לעיל ואף דמרש"א חולק דהו' כישראל מומר י"ל היינו בסתם אבל בהתנו שיהא ולדותיהם נכרי הוא כדין נכרי ממש וצריך גירות ומנא אמינא לה מהא דדרשו במדרש שהבאתי לעיל על הקרא ויצא בן איש מצרי דקאי אנכרי שבא על ישראל וביאר הרמב"ן שם דצריך גירות כיון שלא הי' רוצה לכנוס בברית מ"ת והרצאת דמים כך י"ל ג"כ כיון שהתנו שיהא לו דין נכרי ומתנהג כנכרי אין לו דין ישראל מומר אלא דין נכרי וכמשו"כ המרש"ל ומהרש"א ג"כ יודה כהא"ג שהתנו ודו"ק. והנה בריטב"א גריס נכרית מנ"ל מכי יסיר והקשה אכתי מנ"ל דלא תפסי קידושין ותי' משום דכתיב עם החמור ואחד הי' עבד ואחד הי' גוי משמע גם בגוי לא תפסי קידושין יעיש"ה מה שהקשה עליו ובפנ"י כתב דגם ולדה כמוה נשמע מעם הדומה לחמור ומסקנא דכמעי בהמה דמיא א"כ גם בנכרית נשמע ולדה כמוה מעם הדומה לחמור כיון דקרא איירי גם מגוי וא"ל בגוי יש לו יחס הא לפי האי דרשא גם בגוי אין לו יחס וכמו שהקשה באמת בשעה"מ וע"כ דהאי דרשא פליג דבל"ה פליגי בזה ביבמות דף ס"ב ורי"ו לשיטתו דאית לי' יחס יליף מכי יסיר אבל לר"ל אין צריך קרא באמת אלא יליף מקרא דעם הדומה לחמור והבן וא"כ כמו בשפחה באמר ולדה בן חורין כן גם דבא על נכרית והתנה ולדה ישראל הו' ישראל והולד אחר האב ורשאין למולו. והנה במהר"ם שי"ק שם דן כיון דכתיב כי יסיר א"כ לא משמע ע"כ אין לחלל שבת על ברית מילה שלו ולדעתי זה תליא בפירוש לא יסיר דבארנו שהכונה שיש בו הסרת זרע א"כ בישראלית לא כתיב כי יסיר כלל אלא דבארנו עכ"פ למאן דדריש טעמא דקרא היכא דאין מפורש א"כ כי יסיר לרבות כל המסירים הכונה כל מיני הסרה א"כ הרי דחייש להסרה שימשך אחר האב ע"כ אין לחלל את השבת אבל בחול שפיר חייבין למולו כמ' שצידד המר"ש דאפי' בחול אין למול משום כי יסיר משמע בודאי יסיר דלפמ"ש דזה קאי על הסרת זרעו שהוא ודאי אבל זה שיסיר אותו מאחרי ד' אין זה ודאי אלא דאיכא חשש הסרה ע"כ דריש כל המסירין דעכ"פ איכא הסרה והבן. הנה כתבתי במק"א על דברת הה"מ דכ' דנסתרה עם גוי הרי היא כשבוי' והעלה המרי"ק שזהו לכתחלה לישא לכהונה אבל בדיעבד כשניסת אף באשת כהן אין אוסרין על היחוד דאין נאסרת בלא קינוי וסתירה אף באשת כהן ואולם בשמעתין דראוהו מדברת מבואר בשמ"ק וברשב"א דבאשת כהן נאסרה בדיעבד וכן הובא גם שיטת המרי"ק בשיטה מקובצת בשם ראשונים דסברו דבדיעבד אין נאסרת באשת כהן רק לינשא לכהן לכתחילה אוסרין על היחוד בנכרי דאף דבישראל אפי' בפסולין אין נאסרת על היחוד בנכרי הרי הוא כשבוי ונאסרת על היחוד אפי' בלא אמרה שנבעלה ולכשר נבעלה. והנה נראה לי להוכיח כשיטה זו דהנה תוס' הקשו דכאן מסיק דמעלה עשו ביוחסין ודעת תוס' בחד תי' דאף באמרה לא נבעלה ג"כ מעלה עשו ביוחסין א"כ הא דאין אוסרין על היחוד ע"כ היינו באשת איש והא דאין מלקין על היחוד הוא בפנוי' ואולם להנ"ל י"ל דלעולם אין אוסרין על היחוד הוא אפי' בפנוי' והכונה רק דהנה אי אמרינן משום מעלה עשו ביוחסין לבד נאסרת באומרת לא נבעלתי לפי"ז אם ניסת אח"כ לכהן בדיעבד אף שעברה על לכתחלה לא תצא כמו שצידד לומר בשמ"ק ג"כ אבל אם היינו אומרין דהא דאוסרין על היחוד לכתחילה מדינא אז אם ניסת אח"כ ועברה אלכתחילה היינו אומרים דתצא וזה שאמרו אין אוסרין על היחוד דמדינא אין נאסרת על היחוד ונפ"מ דבדיעבד לא תצא והחילוק מבואר דהנה בב"מ הקשה מע"ז דף כ' דהא בהמה לקרבן לכתחילה הוא ותי' הא"מ לענין לקרבן גם לכתחלה מותר דהא דלמהרי"ק אסור לכתחלה היינו משום מעלה עשו ביוחסין דוקא אבל בעלמא אף לכתחלה שריא כגון לקרבן יעייש"ה לפי"ז י"ל דשפיר אשמעינן דאין אוסרין על היחוד מדינא דבעלמא כה"ג ג"כ לא חיישינן אפי' לכתחלה כגון בבהמה לקרבן ה"ה הכא ל"ח וממילא אם ניסת לא תצא אבל אי מדינא הי' אסור וגם בעלמא כגון לקרבן היינו אומרים כן לכתחלה אז הי' הדין ניתן אם ניסת ועברה אלכתחלה תצא ורק כשניסת ואח"כ נודע שזנתה אז היינו אומרים דלא תצא משום דאפי' בשבוי' כשנודע אח"כ כשניסת דאמרינן לא תצא דבאו עדים אח"כ כדאיתא בדף כ"ב בכתובות וכן הנפ"מ לענין מפותת אביו דכתבו התוס' דאין אוסרין על היחוד דליכא מעלת יוחסין לפי"ז י"ל לאוקמי' דוקא במפותת אביו זהו דוחק אבל לפי דברינו אין לאוקמי' במפותת אביו אלא אמרינן דאין אוסרין על היחוד מדינא ונפ"מ בעלמא כה"ג במפותת אביו או בבהמה לקרבן דאין נאסרת לכתחלה רק כאן משום מעלת יוחסין לבד ע"כ אם ניסת לא תצא וזהו נכון מאוד. ובדברי הג' ניחא עוד ליישב שיטת התוס' דמוקי בא"א והקשו מנדרים מההוא נואף ותי' נואף שאני ותמהו מאי קו' שייך לכאן הא אף בלא שמעתין דאיירי דאין אוסרין בפנוי' כש"כ דאין אוסרין בא"א וקשיא ג"כ מההוא נואף להנ"ל ניחא דיש לומר בודאי תי' תוס' פשיט נואף שאני ולכן בעלמא לא קשיא להו דמצי לתרוצי נואף שאני ורק הכא לא מצי לתרוצי דהנה קו' התוס' דאין אוסרין משמע בפנוי' איירי והכא משמע באשת איש דוקא ולא תי' בפשטות כמו בקידושין דהכא קאמר מעלה עשו ביוחסין ונאסרת במודה שנבעלה אבל בלא מודית אין אוסרין בפנוי' ג"כ וכמו שתי' תוי"ש כאן ע"כ משום דתוס' קאי עתה לפי תירוצם דלעיל דפריך לזעירי משום דאף באומרת לא נבעלה אין נאמנת משום מעלה עשו ביוחסין ולפמש"כ בשמעתין במק"א באומרת לא נבעלה נאמנת אלא אי שתקה אסרינן ממילא כשמודית שנבעלה אין נאמנת דלכהן נבעלה דליכא פה שאסור ע"ז קאמר דמעלה עשו ביוחסין ואסורה בשתקה ולפי דברי הג' יפורש באמת כך מעלה עשו ביוחסין ע"כ נאסרה כשנסתרה בשתקה וממילא אפי' אמרה נבעלתי ולכשר אין נאמנת א"כ הא דאין אוסרין על היחוד דקיי"ל אפי' בשתקה אין נאסרת וכמבואר בשמ"ק בשמעתין א"כ ע"כ בא"א איירי אם לא כפי מה שכתבתי לעיל דלעולם בפנוי' איירי רק דנפ"מ אם ניסת תצא וע"ז קאמר אין אוסרין על היחוד באמרה לא נבעלה ע"כ בא"א מוקמינן לה ע"ז הקשה ר"ת דמלקין על היחוד קאי בפנוי' דוקא ולפי"ז באמת טעמא בעי אמאי לא תהא נאמנת באומרת לא נבעלתי וצריך לומר או דיש חשש שנסתרה עם נכרי ורוב פרוצים בעריות או שכיון שיש חשש שנבעלה לפסולים אלימא בדידהו הסברא דאין אפטרופוס לעריות דמשוינן לי' כאלו בודאי נבעלה דלא חשיב אפי' ספק כמש"כ תוס' דלכך לא הו' ס"ס וע"ז קאמר דאפ"ה אין אוסרין על היחוד באשת איש אפי' בנסתרה עם נכרי בלא אין אפטרופוס לעריות וכאלו ודאי נבעלה כמו לר"ג דלדידי' אין אוסרין על היחוד בא"א אפי' בנסתרה עם נכרי כן נמי לר"י הדין כן דאי נימא דר"י חולק גם בהא אר"ג א"כ לא הו' בלא"ה מיוחד כלל דמצי לומר דרק דאין אוסרין על היחוד כר"ג אתיא וע"כ כמש"כ המפרשים דלא ניחא לשויא פלוגתא חדשה בין ר"ג ור"י א"כ גם בזה אין לעשות מחלוקה חדשה א"כ חזינן דלר"י אף בפנוי' חשובה כודאי נבעלה ואפי' אי נסתרה עם כשר אלים כ"כ הסברא דאין אפטרופוס לעריות דלא נחשב אפי' ספק ואפ"ה בא"א שריא יקשה שפיר מנדרים דא"ל נואף שאני דהרי חזינן הפנוי' חשוב כודאי נבעלה ותי' דאפ"ה איכא לחלק נואף שאני אבל בלא שמעתין פשיטא להו דל"ק די"ל דשאני נואף אבל בשאר אנשים לא הו' כודאי נבעלה אפי' בפנוי' ע"כ אין נאסרת בא"א ג"כ ודו"ק. ועוד יש ליישב בפשיטות לפמש"כ המרי"ק בדעת הג' דאוסר ביחוד היינו דוקא בכה"ג דהיתה מדברת דמשמעות הלשון שדברה דברי זנות ואח"כ נסתרה לכן נאסרה ואפ"ה בא"א לא אסרינן שפיר קשיא מנדרים דא"ל נואף שאני ויש רגלים לדבר דג"כ רגלים לדבר כיון שדברה דברי זנות ותי' דאפ"ה נואף שאני דרגלים לדבר יותר אבל בעלמא לא הו' קשיא להו משום דהו' מפרשין הא דאין אוסרין על היחוד היינו בלא היתה מדברת אבל במדברת אסור אפי' בא"א וכ"ש בנואף וכן באמת דעת הב"ש סי' י"ז דלמרי"ק אסור במדברת בדיעבד אבל משמעתין דאוסר בפנוי' במדברת נשמע בא"א אפי' במדברת אין אוסרין דלא כב"ש כמ"ש האבני מילואים אף דרגלים לדבר ולכן הקשה מנדרים אף דשם ג"כ רגלים לדבר הרי נשמע דאין אוסרין בשום גונא בלא קינוי וסתירה ואמאי אסור ותי' דאפ"ה נואף שאני ובזה מיושב המשך דברי התוס' שתי' אח"כ דקאי אפנוי' ומפותת אביו משמע שלפירוש זה לא קשיא מנדרים ולפמש"כ ניחא דהכונה דלפי תי' זה דבמפותת אביו איירי י"ל לענין א"א אסור אפי' בדיעבד במדברת דהיכא דיש רגלים לדבר לא בעינן קינוי וסתירה ולכן א"ש דאסרינן בנדרים דבנואף דיש רגלים לדבר כיון שנסתרה עמו בביתו אסור בלא קינוי וסתירה. ובמש"כ ניחא ליישב קו' חמורה שהק' הפלאה דבשמעתין דארוס וארוסה קאמר ועוד הלכה כר"ג והקשה הא גם לר"י אין אוסרין בא"א ביחוד לבד לפמ"ש תוס' לעיל דבנבעלה איירי וע"ז קאמר מעלה תעשו ביוחסין מכלל דבא"א אין אוסרין לבעלה בספק אחד ואולם לפמש"כ לא קשה מידי דבאמת לפי האי תי' של תוס' דפריך ממודית שנבעלה א"כ הא דמשני מעלה עשו ביוחסין ע"כ הכוונה כמ"ש התוס' בקידושין הכונה משום דאמרה שנבעלה והא דאין אוסרין על היחוד לעולם בפנוי' ואין נאסרת בספק כזה שהספק אי נבעלה רק משום שמודית שנבעלה ורק לס"ד כ' תוס' דפריך מחד דאשת איש דרק חד ספיקא אבל גמרא דמשני מעלה עשו ביוחסין היכא דלא נבעלה דוקא איירי אז אמרינן דבפנוי' איירי אבל בא"א אסור מספק וא"כ לפ"ז שפיר י"ל בא"א אסרינן בספק אחד כמו בההוא נואף והיינו משום דיש רגלים לדבר שהיתה מדברת מדברי זנות וכדעת הב"ש ולכן שפיר קאמר דהלכה כר"ג דרק לדידי' יש להתיר בא"א ג"כ אבל לר"י אסורה ביחוד משום חד ספיקא בא"א והכא ג"כ אסרינן שמא נבעלה לאחר ודו"ק. ועוד י"ל פשוט יותר דנהי דלס"ד מדמה ספק נבעלה לספק אי לכשר או לפסול אבל לפי מה דמשני הגמרא דנבעלה מעלה עשו ביוחסין ובלא נבעלה לא עשו מעלה בפנוי' ולא דמיא ספיקות להדדי כמוש"כ לעיל דלהאי תי' התוס' ע"כ תי' גמ' לחלק בין מודית שנבעלה וא"כ כש"כ דלאסור לבעלה דאמרינן חילוק זה דאין אוסרין לבעלה היכא דיחוד לבד אבל היכא דמודית שנבעלה רק אומרת באונס אין להאמינה שנאנסה בא"א דכמו דמחלקינן בפנוי' לענין מעלה עשו ביוחסין כן יש לחלק בא"א בין אומרת שנבעלה רק אומרת באונס דאין נאמנת וכ"כ בהפלאה בעצמו לעיל ליישב לפי תי' תוס' דקידושין הך דנדרים דהו' אסרינן במודית שזינתה אף שאומרת שנאנסה כיון שחזינן שנתיחדה אין להאמינה אף במיגו דלא נבעלה מכש"כ היכא דראינו מעוברת והיא אומרת שנאנסה דליכא מיגו דאין להאמינה אפי' לא חזינן שנתיחדה וכן הוא בה"ג ה' מיאון וז"ל היתה מעוברת ר"ג ור"א אומרים נאמנת ה"מ פנוי' אבל א"א וקאמרה אנוסה לא מהימנא ולפי"ז כאן שראינו שנתעברה אלא שאומרת שמארוס נתעברה שפיר לר"י אין נאמנת כמו דלא נאמנת לומר נאנסה כן אין נאמנת שמארוס נתעברה ונהי דלר"ג נאמנת אף דלומר נאנסה אין נאמנת כמ"ש ה"ג היינו משום דאונס לא שכיח ואין נאמנת נגד רוב רק מבררה ממי נתעברה ויותר יש לתלות בארוס דלכן נחשב למיעוט כמ"ש בשמ"ק. והנה בפנ"י כתב דקו' התוס' שהקשו הכא משמע דאיירי בא"א דאין אוסרין על היחוד ושם משמע דבפנוי' איירי א"כ אכתי דלא כר"י אתיא והא דלא תי' דאיירי בלא מודית ויש ס"ס דמסתמא איירי אפי' בנתיחדה עם הפסול אפ"ה אין אוסרין על היחוד בפנוי' והכא משמע בפנוי' אוסרין רק בא"א אין אוסרין וע"ז תי' דלפרש אין אוסרין על יחוד באמת בא"א אבל בפנוי' אוסרין א"כ נצטרך לפרש דא"א דאין אוסרין אפי' נתיחדה עם הפסול וזה דלא כמהרי"ק ולפמ"ש קו' התוס' לא קאי באמת רק לפי תי' הראשון א"ש יותר. רבינו פט"ו מהא"ב כתב פנוי' שנתעברה מזנות אמרו לה מהו העובר הזה אם אמרה בן כשר הוא ולישראל נבעלתי הרי זה נאמנת והבן כשר ואע"פ שרוב העיר שזנתה בה פסולים ואם לא נבדקה עד שמתה או היתה חרשת או אלמת

21 באומר לזונה הא לך דבר זה והבעלי לפלוני הישראלי הרי זה אתנן. וקשה לי מהא דב"מ דף ס"ד דאמר רבא שרי לאינש למימר לחברי' הא לך ד' זוזי ואוזפי לפלוני דל"ה ריבית ומ"ש דהכא הו' אתנן ונראה דריבית שאני דבעינן בא מיד לוה למלוה לכן ל"ה ריבית. אך אי קשיא הא קשיא דבקידושין דף ח' האומר לאשה הא לך סלע והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין ע"כ ואמר רבא עלה וכן לענין ממונא והנה רבינו בפ"א ממכירה כתב דתן לפלוני ושדי קנוי לך זכה מדין ערב ולא הביא הדין הא לך מנה ותהא שדך קנוי לפלוני הרי שלך לפניך דס"ל דלענין ממונא לא איתמר רק לענין קידושין דמקודשת בהא לך סלע והתקדשי לפלוני וא"כ למה לענין אתנן פסק דהו' אתנן. אמנם הנה באמת הוקשו על רבינו דהשמיט הדין דהא לך מנה ותהא שדך קנוי לפלוני דקנוי לו מדין ע"כ דהא כיון דאמר רבא וכן לענין ממונא משמע דאכולהו קאי דגם בשדה קנוי לו מדין ע"כ. ונראה ליישב דלכאורה יקשה למה תהא מקודשת מדין ע"כ דבשלמא בע"כ מהני כשאמר הא לך סלע ויצא עבדך לחירות דהא בעבד כנעני מהני כשאמר אין לי עסק בך כדאיתא בגיטין דף מ' משום דא"צ קנין רק כשאדון מסלק עצמו ממילא קני העבד בנפשי' משא"כ בקידושין דמקנית עצמו לפלוני מנ"ל דקני פלוני מדין ע"כ אך לק"מ דהא הר"ן בנדרים כ"ט העלה דאין האשה מקנית עצמה לבעל אלא הוא נעשית כהפקר לגבי זה שמקדשה והוא זוכה בה מהפקר א"כ לא הוי ג"כ רק כסילוק רשות דע"י שמקבלת הכסף קידושין מסתלקת מנפשה וא"כ ה"ה אם אחר נתן לה שתשוה נפשה כהפקר יכולה הוא להתקדש מדין ע"כ מעתה התינח בקידושין אבל מכר אין לילף מע"כ שם ליכא סילוק רשות רק קנין גמור א"כ מנ"ל דקני מדין ע"כ דאי"ל דרבא שפיר יליף מכר מע"כ משום דס"ל דע"כ אינו מדין סילוק אלא מדין קנין ז"א דהרי רבא ס"ל במכילתין ס"ג דאף קבלת רבו גרמה לו וביאר בפנ"י שכונה דאדון ע"י שקיבל הכסף מפקירו ויוצא לחרות א"כ איך יליף רבא דוכן לענין ממונא דקני מדין ע"כ ונראה ליישב דהנה בב"ק ק"ב איתא במי שלקח שדה בשם ריש גילותא אין כופין לריש גילותא לכתוב שטר אחר על שמו ופריך בגמרא הא מיקני קני לימא דלא כבני מערבא דסברי מי הודיע לבעל חטין שיקנה לבעה"מ ומשני באודיענהו לסהדי ולמוכר דלעצמו קונה רק רוצה ליקח בשם ר"ג שלא יצא עליו עסוקין וכתבו הראשונים הא לרי"ו דפליג אבני מערבא משום דדעת המוכר לבעל המעות שפיר קני הלוקח כיון שהוא בעה"מ ובשמ"ק הקשה הא אף לרי"ו צריך לאוקמא באודיענהו לעדים דאל"כ מנ"ל באמת שהוא הקונה דילמא הקנה לריש גילותא מדין עבד כנעני אך הריא"ף השמיט הך דאודיענהו לסהדי וכתב בשמ"ק משום דבשלמא בקידושין כשנותן דינר שתהא מקודשת לפלוני דדוקא קאמר לפלוני דליכא למימר שיהא כונתו לעצמו שהוא בעל המעות כיון שקידשה בשכר אחר אבל במכר לאו בדוקא קאמר וכונתו בודאי לעצמו ורק לפנחיא מפחד אומר שדעתו לריש גילותא יעו"ש ולפי"ז יש לתמוה דמסיק רבא וכן במכר ולדברי הריא"ף הא לא שייך כן רק בקידושין דבמכר אמרינן דדעתו לבעל המעות א"כ לא קני מדין עבד כנעני דכונתו רק להקנות לבעל המעות. אמנם באמת מובא בשמ"ק דאם באמת הי' בדעתו לבעל המעות לקנות עבור זה הוי קני מטעם זכין לאדם שלא בפניו ודעת המוכר למכור למי שבעל המעות דעתו לזכות וכן הוא בשמ"ק בשם הרמ"ה והביא בשם הר"י דאם הי' דעתו לקנות ממעותיו למשלח קנה בהודיע למוכר וא"ש דרבא קאמר וכן לענין ממונא אבל להלכה יש לומר דרבינו סובר כדעת הריא"ף דהשמיט הך דאודיענהו למוכר דס"ל דלרי"ו אין דעת המוכר להקנות רק לבעל המעות וא"כ ליתא לדרבא דס"ל דקני מדין עבד כנעני.

22 האומר לחבירו וכו' והה"ד באומר לזונה הא ליך דבר זה והבעלי לפלוני הישראלי הרי זה אתנן. וכתב הכ"מ דפשיטא ובמכ"ש אתיא מעבד שאינו חייב בכל המצות כמו הישראלי ותמה במל"מ וכתב ולא ידעתי כוונת מרן ז"ל דהא עבד זה חייב הוא בכל המצות וכי משום דנמכר פקע קדושתו וראיתי בשו"ת מ"ח ח"ג סי' כ"ד שכתב לתרץ על נכון דהנה מבואר בפי' המשניות שם בתמורה וז"ל ומה שאמר תלין שפחתך עם עבדי אינו מדבר בעבד כנעני שזה מותר אבל הוא עבד עברי שאין לו אשה ובנים אבל אם יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ולפי שהוא באיסור הי' שכרה אתנן ור"מ אומר הותרה מכלל בשפחה והלכה כחכמים עכ"ל ולפי"ז אם יש גם אצל עבד זה בעילת שפחה הותר מכללו מיקרי דהא רבו יקנה אותה לשפחתו כה"ג גם רבנן מודים דלית בי' איסור אתנן דהותר מכלל שפחה זאת לעבד זה ולכן גם שמעכב עליו יען שהוא אינה שפחת רבו אבל כיון דיכול לקנותה שוב שייך דהותר אצלו איסור שפחה וא"כ שפיר כתב הכ"מ דאיכא קו"ח מעבד עברי דעכ"פ הותר מכללו ביש לו אשה ובנים דמותר בשפחה ואפ"ה הו' אתנן קו"ח בישראל דלא משכחת דהותר מכללו כש"כ דהו' אתנן.

23 אימתי שתרצי לי קני וכו'. והנה בגמ' איתא ואם אמר לה אם אצטרך לך קני מעכשיו אבל רבינו הי' לו גי' אחרת והכי גריס אימתי שתירצי לי והכונה על שעת ביאה ונתן לה על תנאי כשתבעל לו יהי' שלה מעכשיו ככל התנאים א"כ בקדמה והקריבתו דלאחר ביאה זנתה למפרע והי' סברא דבשעת הקרבה הו"ל אתנן זונה כיון שע"י הביאה נקנה לה מ"מ כיון דקדמה והקרבתו קודם ביאה ולא הי' בשעת ביאה ל"ה אתנן ובקדמה והקדישתו הוא איבעיא וכן העלה במנ"ח והשיג על הכ"מ שהביא הגמ' כמו שהוא לפנינו וע"כ דמוכח שרבינו הי' לו גי' אחרת וכמש"כ.

24 בא עלי' ולא נתן לה וכו' שאמר לה הבעלי לי בטלה זה שאינה צריכה משיכה וכו'. עיי' במל"מ שהביא דברי מרי"ט ח"מ סי' כ"ג שכתב ושמא דאפי' חיוב אין כאן עליו דכיון דאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה וכו' ומש"כ הרב ושמא דאפי' חיוב אין כאן שמא גרוע הוא דבהדיא כ' הרא"ש בההיא דהבעלי בטלה זה כדי דמיו חייב ליתן כיון דשכר פעולתו לא בעי קנין קנה דמיו כנגד הטלה ועיין בר"ן שם דשכר פעולה לא קניא וקשה לשיטת הר"ן מהא דאיתא בקידושין הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון מקודשת דמוכח דאף בלא נתן פרוטה מקודשת בשכר פעולה ולדעת הר"ן יקשה הא שפיר קאמר ר"ל דאיירי בנתן לה פרוטה דבלא נתן פרוטה הא כיון דבשכר פעולה לא קניא כש"כ דלא מקודשת בשכר פעולה ולכן דוקא בנתן לה פרוטה והאי דקתני בשכר שאדבר עליך לשלטון היינו רק לתנאי ועוד בגמרא פריך לר"ל מאי דוחקא לאוקמא בנתן לה פרוטה הא לפמש"כ שפיר דוחקא לר"ל דהא בשכר פעולה דלא קניא לא תתקדש ג"כ, ונראה ליישב דלכא' יש להקשות עוד יותר דבברייתא קתני שמין אם יש בו שו"פ מקודשת ולכאו' מאי שומא שייך כיון דאמר לה שתתקדש הרי נחשב לה הקידושין בשו"פ דאדם יודע שאין מתקדשה בשו"פ וכמו שהוכיח מזה הר"ן בריש פ"ק דקידושין דיכולה לומר לדידי שו"פ אך יש לומר דהנה בריטב"א בקידושין הוסיף עוד לומר דגם דמיו לא קנה אלא שמין בבי"ד כמה ראוי' ליתן בשכר פעולה זו ובמל"מ הנ"ל הביא כן בשם המרי"ט ותמה עליו ובאמת כן העלה הריטב"א וא"כ לכן שמין השכר פעולה דאם אין שו"פ מה שדיבר לשלטון אין צריך ליתן לו הפרוטה ואז אינה מקודשת וכמש"כ התוס' דף נ"ב לכן מקודשת משום דחייבת ליתן לו הפרוטה וא"כ קשיא להנ"ל דשכר פרוטה לא קניא א"כ איך קתני בברייתא דמקודשת כיון דהברייתא ע"כ סובר ג"כ דשכר פרוטה אין צריכה לשלם רק שמין אי שו"פ א"כ איך קתני דמקודשת דהא אף שו"פ לא תהא מקודשת דהא הברייתא ס"ל דשכר פעולה לא קניא לכן נראה דבר חדש דלפמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט דאשה אין מקנית עצמה לבעלה רק נעשית כהפקר א"כ יש לומר דרק במכר ל"ק דאינה יכול להקנות בשכר פעולה אבל אשה דאין מקנית עצמה שפיר מקודשת בשכר פעולה א"כ מיושב גם קושיא ראשונה דשפיר פריך לר"ל מברייתא דהא מברייתא מוכח בו דקתני שמין ע"כ משום דשכר פעולה ל"ק אפ"ה מקודשת א"כ מ"ט דר"ל דס"ל דבעינן נתן לה פרוטה: וניחא לי ליישב מה שהקשה בקצות החושן סי' ר"ט מגמרא נדה מ"א דקאמר לר"ש דמרבה פסולין שהוא בקודש דאם עלו לא ירדו וממעט רובע ונרבע מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר וכלאים וטריפה דלא הו' פסולין בקודש דאם עלו ירדו ומוקי דכל הני פסולין בבהמת קדשים קאמר ופירש"י רובע ונרבע שהקדישו ולבסוף נרבעו ומוקצה ונעבד בקק"ל דממון בעלים הן ואתנן כשנתן לה עובר בהמת קק"ל באתננה וקסבר בהווייתן הן קדושים ולא קודם לכן לפיכך איסור אתנן ומחיר חל עליהם וקדושה דממילא נמי חיילא עליהן והקשה בקצות החושן היכי חייל איסור אתנן הא לא זכתה לה העובר במעי בהמה דהו' דבר שלא בא לעולם ותי' בקצה"ח כיון דהסוגיא מוקמינן שם בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים א"כ שפיר יש לאוקמא כשהקנה לה הפרה לעוברה דאז שפיר זכתה בעובר וחייל עלי' איסור אתנן ואמנם עדיין לא עלתה ערוכה דהא תליא אי אמרינן עובר ירך אמו דאי עובר לאו ירך אמו איך מועיל אם מקנה פרה לעוברה כמ"ש במחנה אפרים והא דאיתא בירושלמי פ"ק דקידושין משיך בהמה זו לקנות וולדותי' ל"ק אלו האומר משוך בהמה זו שהקנה משאוי שעליו שמא לא קנה א"ר יוסי הדא בשלא היתה עוברה אבל אם היתה עוברה וכו' היינו למ"ד משוך בהמה זו לקנות משאוי שעליו קניא אבל לפי מה דאמרינן בב"מ דף ט' דל"ק וא"כ כיון דמוקי לה כמ"ד וולדות קדשים בהוייתן הן קדושים א"כ ס"ל דעובר לאו ירך אמו א"כ לא מצי קנה כלל פרה לעוברה ועוד דאף להפוסקים דס"ל דמהני הקנאת העובר לאפקועי מקדושת בכורה היינו דעכ"פ מהני למה שגדל כבר כיון שיש במעיו הרי בידו ליטול דרך דופן או לשחוט את הבהמה ויכול ליקח העובר הו' דשב"ל אבל בבהמת קדשים דא"א לשחוט האם משום דהולד הו' חולין בעזרה כדאיתא בתמורה דף י"א למ"ד בהווייתן קדושים וכן דרך יוצא דופן א"א להוציא הולד דאסור להטיל מום א"כ גם על החלק שגדל כבר הו' דבר שלב"ל והדרה קושיא לדוכתי' ולכן נראה לפמש"כ דשכר פעולה יכול ליתן לו דמים אלא דעיקר החיוב על החפץ אבל יכול לאסתלוקי בדמים א"כ יש לומר לענין דבר שלא בא לעולם שפיר חל כיון דעיקר החיוב על החפץ חל אדבר שלא בא לעולם כמ"ש הנתיבות סי' ר"ג וא"ש. הנה בשמעתין דע"ז שם איתא דבי ר' ינאי יזפי פירות שביעית ופרעו ופירש"י דהיינו משום שאין בעין דכבר נאכל בשביעית אמנם תוס' העלו דאף אם עדיין בעין אלא שאין ברשותו ג"כ לאו דמי יי"נ הוא והא דבי ר' ינאי לאו דוקא דמעשה שהי' כך הי' דהא מוכח כן בשמעתין דפריך אהא דאתנן והא מחסרא משיכה משמע אע"ג דהטלה בעולם אלא שאין ברשותה דלא נקנה לה עד שחלפה הביאה לא מיתפסא באתנן זהו דעת ר' אלחנן והר"י הוסיף קולא אחרת דאפי' האיסור עדיין ברשות המקבל כיון שיצא מרשות מוכר טרם שימשך ההיתר לא נעשה חליפין והקשה ע"ז מסוכה דף נ"ב דקתני דמבליע דמי אתרוג בלולב מי לא משך תחילה ותי' דלא רצה ליתן לו ההקפה אולם הרמב"ן השיג ע"ז שהרי רוב מקח וממכר כך הוא שתחילה לוקח הפירות ואח"כ ניתן המעות וקצת צ"ע מכתובות דף ע"ה דפריך מאי פסקי ומשני כל מה דלא נתן דמי לא מסרי לי' חיותא הרי דאין דרכן בהקפה אך יש לחלק בחנוני שאני דדרכן בהקפה ומה"ט חנוני אין משמט דדרכן בהקפה ולזקף עליו במלוה וכתב החס"ו בשמעתין דלא עלה על הדעת כשמחליף זה בזה וזה מושך האיסור קודם שוב אין ההיתר נעשה חליפין ישתקע הדבר דא"כ תקשי אתרוג מ"ט לא יקנה החבר וימשיך תחילה האתרוג אלא ודאי כל שזה עומד וחליפין בידו אסור אפי' ימשיך האיסור תחילה ולא מיירי אלא במקיפו ולאחר שעה יביא חליפין דכיון שקודם שזה פורע כבר לקח זה היינו תו לא נעשה חליפין והתם באתרוג לא רצה להקיפו. אמנם הר"ן הקשה לשיטת הר"י מדאמרינן בש"ס פשיטא הא ליתא בשעת ביאה משמע טעמא דליתא בשעת ביאה אבל איתא בעולם אפי' קדם ומשך או מכר לאחר לא. והרמב"ן הקשה אשיטה זו מהשוכר את הפועל מ"ט שכרו אסור גזירה אטו דמי יי"נ הא בדמי יי"נ גופא לא אסרו כשמשך כבר דהא שכר יי"נ לא הו' אלא אשראי דאין משתלמת אלא לבסוף. ונראה ליישב דהנה דעת הירושלמי בקידושין ספ"ב דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת משום דלאו דמיהן והנה הרמב"ן וכן יתר הראשונים הבינו בטעמו של הירושלמי משום דס"ל דאיה"נ אין לו בעלים א"כ אין לו דמים ולא הו' הדמים בידו אלא גזל ולי נראה כונה אחרת בירושלמי דהנה פליגו רי"ו ס"ל מעות קונות ור"ל ס"ל משיכה קונה מדרבנן אמנם גם לרי"ו משיכה קונה מדרבנן והיינו דע"י המשיכה נתחייב בדמיו כדקתני הזהב קונה את הכסף אמנם זה בהיתר הנאה אמנם היכא דאיה"נ דאין לו דמים י"ל גם לרי"ו משיכה קונה דידוע שיטת הראשונים דאף לרי"ו דס"ל מעות קונות במידי דליכא מעות כגון גזל ומתנה לכ"ע משיכה קונה דכיון שאין בו דמים קונה במשיכה ונכנס לגמרי ברשותו בלא התחייבות הממון שפסק נשמע הא אי הו' דמיהן הו' אסור א"כ יקשה על הירושלמי גופי' מ"ט יהא אסור הא בשאר איה"נ אין תופס דמים אע"כ דס"ל דהמשיכה מחייב הממון הזהב קונה את הכסף לכן אסור אלא דס"ל דמותר דלאו דמיהן אמנם אי נאמר דלא כירושלמי דהוא ס"ל קדשה בגזל אינה מקודשת א"כ אמאי מקודשת וע"כ דהמשיכה מחייב הממון שפסק וא"כ שוב קשה ג"כ אמאי מקודשת הא חל עליו איה"נ וצריך לומר דבאמת קונה במעות ואז ניחא דלא חל עליו האיסור הא ניתן לו האיסור אחר כשכבר קיבל המעות לפי"ז נשמע חדא דלא יקשה קו' החת"ס והר"ן אי אסור מה"ת לאחרינא א"כ כל איסורין תופסין דמיהם דבאמת לאו היינו ת"ד ממש דאין אסור אלא בשנותן מיד לא בהקפה ואי ת"ד אסור אף בהקפה כמש"כ הרמב"ן לקמן וא"כ י"ל לס"ד הו"א דמשיכה מחייב הממון ע"כ נתפס האיסור על הדמים אם נותן מיד וס"ד דגמרא דע"ז כס"ד דירושלמי דס"ל אי הם דמיהן באמת אסור אף דלא ידע מטעם דת"ד וכן משמע אי אמרי' מטעם מעות קונה דשוי' שפיר הדמים מותרים רק לדידי' עכ"פ אסור כשיטת רש"י רק בתורת קנין אין קונה באיה"נ דבעינן דומיא דעפרון וא"כ א"צ לומר דמקדשין בגזל אלא דנקנה לו במעות בתורת שויו וירושלמי דקאמר לאו דמיהן לא אתי אלא לאפוקי דקאמר דהו' דמיהן ונאסרו ע"י שמשיכה מחויב הממון ע"ז אמר דלאו דמיהן אבל באמת איכא אוקימתא אחריתא לומר דקני במעות בתורת שויו ושוב לא קניא במשיכה ולא הו' גזל ונשמע ג"כ דהא דאמרה תורה דת"ד לאו גזה"כ הוא אלא דתורה גילתה כמו למ"ד משיכה קונה אי נמי בגוי דקני במשיכה דמחייב את הממון ה"נ אף דהו' ע"ז איה"נ אמרינן דמשיכה מחייב את הממון ונאסר הממון ולא קונה ע"י המעות זה חידושי דחידשה התורה בע"ז ולפי"ז מיושב הרמב"ן דס"ל דבס"ד ג"כ איסור דאו' ולאחרינא ואפ"ה לא הו' משום ת"ד דזה אפי' בהקפה אמנם לדינא למסקנא דמוקמינן המשנה דמכרן וקידש משום קנין מעות ובתורת שויו שוב שפיר י"ל הא דבע"ז ת"ד היינו בנתן מיד אבל בהקפה לא חלה האיסור כשיטת הר"ן ותוס' ומה שהקשה ע"ז הרמב"ן דמשמע באתנן דוקא משום דאינה ביאה בעולם אבל באיתא בעולם אף שבהקפה לפי הנ"ל י"ל דרק בע"ז ולא קנה רק במעות דגלי קרא בע"ז דהמשיכה מחייב ממון ע"ז אמרינן היינו באיתא בעיני' אבל לא בהקפה דהמשיכה לא מחייב הממון רק הקנין עושה המעות שפיר י"ל דרק בליתא בעולם חל אבל אי איתא בעולם אף שאין נותן עתה חל דהמשיכה מחייב הממון דהיינו הביאה וחל על הטלה האיסור כיון דשם לא שייך מעות קונה דהביאה לא הו' כמו מעות רק חיוב ליתן לה שוב משיכה קונה ומחייב המעות ממילא חל האיסור. על הקו' בשמעתין עיי' בקצות החושן של"ב הא מלוה אין קונה ואין שכירות אלא לבסוף נראה ליישב דהנה איתא בירושלמי פ"ק דע"ז אהא דאם קנה שכרו מותר פשיטא אר"י לא נצרכה אלא לע"ז עצמה במכוש האחרון דלית בה שו"פ וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ואמרו עלה בירושלמי עבר וקנה ר"א אומר אר"ס לא מסתברא כהדא דלא אסור דהוא חייב כל הדא כופתא והש"ך סי' קמ"ג הביא דירושלמי פליג אגמרא רק דהק' אמאי פסק הרא"ף כירושלמי מדלא הביא אוקימתא דגמרא בע"ז עצמה ומכוש אחרון אמנם באמת כבר העלו הרשב"א והר"ן מהא דאיתא לקמן דף ס"ה דאמר רבא באומר העבר לי מאה חביות במאה פרוטות וחביות האחרון הו' של נסך כל שכרו אסרו דכולא אגרא מתפיס באחרון א"כ מאי מהני דמכוש האחרון לית בי' שו"פ מ"מ השכירות שייך בי' ותי' כיון דמכוש אחרון לית בי' שו"פ ל"ל דכולה אגרא מתפס במאי דלית בי' שו"פ עיי"ש ובאמת היינו טעמא דירושלמי דפליג משום דחייב כל הדא כופתא דמייחד כל הקפה דמתפס כל שכרו ביחד דירושלמי ס"ל כסברת רבא ולכן פסק הריא"ף כירושלמי א"כ ה"נ י"ל בגמר ביאה הא מסתמא שו"פ א"כ גם לפי תי' של הר"ן תפוס בכולה אגרא בשו"פ בסוף ביאה ונעשה שפיר אתנן דקנה לי' בגמר ביאה ול"ה מלוה. עוד נראה דבאתנן לא שייך הך דשכירות לבסוף דמיד שהערה בה זנתה ונעשה אתנן דעל סוף ביאה לא שייך כלל אתנן דהא בסוף ביאה מסתמא נתרצה בלי תשלומין כדאמרי' בכתובות דף נ"א דבסוף ביאה אפי' אמרה הניחו לי כי אני הייתי שכרו הרי בסוף ביאה אדרבא הוא היתה נותן לי אתנן א"כ כל נתינת אתנן אתחילת ביאה ומשהערה בה זכתה באתנן ואף דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. עיי' תוס' כתובות דף ל"ג ע"ב ד"ה גנב הקשו הא שור הנסקל ליתא במכירה ותי' דקדשים חמירי דליתנהו כלל במכירה אבל שור הנסקל אם ימכרנו לעכו"ם אין תופס דמיו והנה מוכח מתוס' דמפרשי הא דאה"נ אין חליפין אסור בהנאה לאו היינו משום דלא הו' מכירה כלל וכמו שראיתי בירושלמי דאין זה דמיו דלא הו' מכירה כלל דא"כ זה דמיא ממש למוכר עולתו ושלמיו דלא עשה כלום ודמיו חולין מן הדין עחס"ו בנדרים ובחי' על סוגיא דחליפי איה"נ דמדמי זאת למוכר עולתו ושלמיו ומתוס' כאן מוכח דע"כ לא דמיא למכור קדשים אלא הא דאינו תופס דמיו הוא גזה"כ והיינו שכתבו דאם מכר לנכרי הוי מכירה אלא שאין תופס דמיו הכונה דאלו תופס דמיו א"כ לאו בר מכירה הוא כיון דלא בר דמים הוא אצלו ל"ש מכירה אבל כיון שאין תופס דמיו א"כ בר דמים הוא ונהי שכתבו התוס' חולין משום דלכתחלה אין רשאי למכור לא הו' בר דמים אבל עכ"פ לענין זה דיהא מקרי בר מכירה שפיר אמרינן כיון דאין תופס דמיו א"כ מגיע לו ע"י מכירה זו הנאה שייך שפיר בו מכירה דרק ג' הוא דתופס דמיהן אבל המכירה הו' מכירה אלא דלא הו' מכירה כשאר מכירה דנאמר ע"י מכירה נתחלל האיסור על דמיהן וכמ"ש הפנ"י פסחים דף כ"ט כה"ג לענין הקדש בדה"ב דמכירה הו' כמחלל אבל עכ"פ שם מכירה עליו והיינו כשמוכר לנכרי אבל כשמוכר לישראל לא הו' מכירה דלאו בר דמים הוא ואולי יש לומר דבאמת כשמוכר לישראל היינו טעמא דלא הו' מכירה משום דכיון דאוסר גם ללוקח א"כ לאו דמיהן הן אבל כשמוכר לנכרי כיון דלדידי' שריא שפיר הוה מכירה. בענין חליפי איה"נ הנה הפנ"י נתקשה אמאי דהשמיט רבינו וכן כל הפוסקים הדין דחמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שמחליפין דהא בגמרא מוכח אף לר"ש מותר דלא שביק התירא ואכיל איסורא דלר"ש בדרבנן אמרינן לא שביק וכש"כ לר"י דמותר דודאי מחליפין שלא יאכל איסור דאורייתא ונראה ליישב דהנה בראש יוסף הקשה מאי מייתא תניא כוותי' דרבא הא כאן לא הו' כלל חשיד לאותו דבר דאף דחשד לעבור אבל יראה לא נחשד לעבור אאיסור אכילת חמץ אחר הפסח משא"כ במומר לתיאבון לא אמרי' לא שביק התירא ואכיל איסורא עוד הקשה הרשב"א מאי ס"ד דמעיקרא הא מני ר"י ולא ר"ש ונראה ליישב דהנה רש"י הקשה כיון דחליפין אסורים דרש"י סובר דאסור למכור מה"ת וגם החליפין עצמן אסורים לדידי' וכקו' החו"י לאמת א"כ מאי לא שביק התירא ואכיל איסורא שייך בזה וצ"ל בדוחק דעכ"פ משמע לי' דקיל איסור חליפין. והנה ליישב זה נצטרך לומר באמת דחליפין מותרים מה"ת וגם למכור מותר מה"ת וכמש"כ החס"ו דהא בהא תליא ומטעם שבארתי להלן ואולם קשיא קושיא הנ"ל מאי חשיד לאותו דבר בשלמא אי החליפין אסורים מה"ת הו' חשיד לאותו דבר אבל אי מותר מה"ת א"כ לא הו' חשיד לאותו דבר וצ"ל דבאמת למכור אסור דנהנה בשעת המכירה כמש"כ הר"ן בע"ז דתפיסת דמים רק שייך בשעה שיוצא מרשותו ונכנס זה לרשותו וא"כ ניחא לר"י דיליף מנותר או מקדשים פסולים דהן בשריפה וא"כ בודאי אסורים למכור אפ"ה החליפין מותרים וכן למ"ד דיליף מאו מכור י"ל רק מכירה אסור מה"ט אבל חליפין מותר מה"ת א"כ ניחא דשייך דמאי דמצי עביד בהתירא עביד דאין עובר רק פעם אחת אבל עכ"פ חשיד לאותו דבר מיקרי כיון דמכירה בכלל לא תאכל ונראה ליישב רש"י פירוש דמחליפין אף דחליפין אסורין לדידי' מאי דמצי למעבד בהתירא עביד והנה יקשה לפמש"כ המפרשים עיי' ר"ן בשמעתין ובע"ז דלפירש"י החליפין אסורים מה"ת א"כ מאי מצי למעבד בהתירא שייך כאן הא גם כאן החליפין אסורים מה"ת והנה לכאורה הו' מצינן לומר דכאן קאי לר"י דסובר דאו מכור לדברים ככתבן אתי א"כ לדידי' לא נשמע איסור מכירה מה"ת ורק מדרבנן אסורים החליפין לדידי' שפיר שייך דמאי דמצי למעבד בהתירא עבד אך יקשה ע"ז דרש"י פירש א"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וע"כ דחליפין אסורים למחליף ותוס' הקשו כיון דעכ"פ אסור להחליף לא הו' בר דמים ופי' בחס"ו בנדרים דכונת רש"י ממ"נ אי לא ילפינן מאו מכור דאסור למכור א"כ ממילא דמוכח דאסור החליפין דאיך אפשר לומר דמאו דמביא לידי אכילה דהיינו הדמים וחליפי האיסור מותרים לדידי' והמכירה תהי' אסור משום דמביא לידי אכילה וכאשר הוא באמת קו' החו"י לשיטת הפוסקים דחליפי אה"נ מותרים ולכאו' יש לומר דע"כ מותרים דאי הדמים אסורים בהנאה א"כ אין כאן הרווחת דמים ואין מביא לידי מאכל א"כ למה נאסרה המכירה וע"כ מדאסרה התורה המכירה ע"כ הדמים מותרים א"כ יש לומר הרי כאן קאי לרבא והוא סובר אעל"מ ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ה"נ יש לומר דאסור בהנאה אפ"ה אסרה התורה המכירה אך יש לחלק לפמש"כ רבינו בלאו דלא יפדה ולא יגאל דהיכא דאין יכול למכור מצד אחר לא שייך דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ה"נ לא מהני לאסור החליפין בהנאה א"כ אין שייך שהוא בכלל האיסור גם המכירה כיון דאין מביא לידי מאכל אין אוסר למכור וכתב החס"ו דלשיטת הפוסקים צ"ל דלעולם דמותר למכור והחליפין ג"כ מותרים ואפ"ה נשמע שפיר מאו מכור דבעלמא אסור דרק בנבילה שייך מכירה אבל בעלמא לא שייך כלל מכירה כיון דאסור בהנאה והדמים שלקח מתנה או גזילה בידו כמ"ש הרמב"ן הובא ברשב"א בשמעתין ואין לו דמים משום דדמיו אין אלא כגזילה בידו ולדעתי דרש"י שפיר הקשה כאן בחמץ שמכר לנכרי דהו' היתר לנכרי שפיר החליפין אסורים דלא הו' מתנה הו' חליפי חמץ ממש ע"כ דאסור לדידי' דאי לה' מצינו דמים לחמץ בפסח דיכול למכרו לנכרי ושם לא שייך הסברא דפטור משום דלאו דמיו הם אע"כ דהחליפין אסורים וא"כ לא שייך לתרץ כר"י דלית לי' דרשא דאו מכור דהרי לפירש"י לכאו' לא מוכח דהחליפים אסורים מה"ת רק למ"ד דיליף מאו מכור א"כ לפירש"י כיון דקאי לר"י מנ"ל כלל דהחליפין אסורים מה"ת אך יש לומר דזה רק בשאר אסורים אבל בחמץ דכתיב לא יאכל ופירש"י וכן נקטו כולם דהכונה כל המביא לידי אכילה אסור א"כ אף מאן דסובר דברים ככתבן ולא יליף איה"נ רק מאותו הנה בחמץ דכתיב לא יאכל דמביא לידי אכילה שפיר חליפי אה"נ אסורים מה"ת וקו' החו"י כיון דמביא לידי אכילה ע"כ דאסור לא לבד המכירה אלא גם דבר הנלקח א"כ תהדר הקו' לדוכתי' דיכול למעבד בהתירא עביד הא גם החליפין אסורים מה"ת וצריך לומר כיון דעכ"פ אפשר למעבד בהתירא דיהא מותר לאחרים עביד או כיון דמותר לאחרים לא משמע לאינשי איסורא גם לדידי' ולפי"ז מיושב שפיר קו' הראש יוסף דשפיר הו' חשיד לאותו דבר כיון דחשיד למחליף דהו' איסורא דאוריי' מעשה החליפין גופא וכן מה דנהנה מהחליפין עצמו דקיל לי' משום דלא הו' איסורא גופי' דהרי אסורים משום דע"י החליפין מתהנה מחמץ מדידי' והיינו כפירש"י דאי לאו יהיב לי' דידי' לא הו' יהיב לי' איהו שלו ושפיר סייעתא לרבא והנה כל זה ליישב פירש"י אבל בשיטת הפוסקים יש לומר כך דבודאי לר"י דלית לי' או מכור שפיר י"ל דחליפי אה"נ מותר מה"ת שייך שפיר לומר מאי דמצי למעיבד בהתירא עביד וכמו שבארתי להלן ושייך שפיר לא שביק התירא ועביד איסורא ותליא זה בפירושא בשיטת רבינו דהנה רבינו בפ"א מ"ה מ"א הביא הך דר"א דכל מקום שנאמר לא תאכל אסור בהנאה מדפרט הכתוב בנבילה והקשה הלחם משנה כיון דרבינו פסק כר"י דלדברים ככתבן אתא דלגר בנתינה ולנכרי במכירה לא נשמע היתר הנאה מנבילה ותי' דלשון רבינו לאו דוקא דילפותא הוא מדכתיב לכלב תשליכון אותו ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה וסובר חולין שנשחטה בעזרה לאו דאורייתא ורק נקט דרשא הפשוטה כדרך שפרט בנבילה אבל לפמש"כ דרבינו שפיר נקט כדרך שפרט בנבילה ולית לי' דר"י דלדברים ככתבים אתי והא דכתב לנכרי במכירה היינו מלא תחנם והנה בפנ"י בפסחים כ"ז תי' שם הא דיליף ר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה משום דר"י לשיטתו דסובר דלדברים ככתבן אתא ואותו דריש לחולין שנשחטה בעזרה א"כ מנ"ל אה"נ ע"כ דילפינן מנותר ושפיר ילפינן דאין ביעור חמץ אלא שריפה מנותר ולא שייך לומר חולין מקדשים לא ילפינן דהא כל הילפותא דאסור בהנאה היינו מנותר אבל חכמים דסברו דמאו מכור ילפינן היתר הנאה לא ילפינן מנותר דאין ביעור חמץ אלא שריפה משום דחולין מקדשים לא ילפינן ולפי"ז גם כאן י"ל דלגמרא קאי לר"י דסובר לדברים ככתבן וא"כ לא יליף מאו מכור וכן לא למ"ד חולין שנשחטה בעזרה דאורייתא כדאי' בתו"כ כקו' תוס' פסחים ע"כ דיליף כריב"ל או מנותר גופי' או מוכל חטאת אשר יבוא בקודש לא יאכל באש תשרף באם אינו ענין וא"כ לדידי' ע"כ נשמע שפיר דמכירה אסור כיון דקדשים ע"כ אסור במכירה כיון דבעי שריפה דוקא וא"כ איסור הנאה דמכירה נשמע שפיר אבל שיהא החליפין אסור לא נשמע וא"כ ניחא הכל דשפיר הו' חשוד לאותו דבר כיון דחשוד למכור והמכירה גופי' אסור מה"ת ואפ"ה ניחא דשייך כל מה דמצי למיעבד בהתירא עביד דזה איסור המכירה רק נעשה פעם אחת אבל איסור הנאה בכל כזית וכזית שמוכר עושה איסור חדש וכל זה לר"י דע"כ לית לי' דחזקי' דלר"י הילפותא מנותר אבל להלכה דפסק רבינו בחמץ מלא יאכל שמביא לידי הנאה שפיר אסור גם החליפין בהנאה לדידי' כקו' החו"י לאמת ואך החו"י הקשה כן אכל איה"נ איך החליפין מותרים אם מכירה אסור כש"כ החליפין אסורים לדידי' דהא מתהנה אבל דא לא קשה דיש ליישב לפמש"כ בע"ז דאם מכר בהקפה לא נאמר דאיסור תפיסת דמים שייך רק בשעה שיצא מרשותו דאסור אז חל ותופס דמיו וא"כ ה"נ לא שייך לדון שיהא אסור אח"כ להנות דרק המכירה נאסר משום דזה נעשה בשעה שיוצא מרשותו וזה נכנס תחתיו לרשותו ונתרבה הונו אבל לחזקי' דיליף מלא יאכל שמביא לידי אכילה א"כ כש"כ דהחליפין עצמן אסורים בחמץ ורק בשל ישראל שייך לומר דאינו דמיו אבל בשל נכרי הו' שפיר דמיו דמצד המוכר יש כאן דמיו ולא שייך דהו' גזל ומתנה בידו וא"כ כיון דאסור מה"ת ליהנות בחליפין א"כ לא שייך לא שביק התירא כיון דלא שייך מאי דעביד בהתירא עביד דזה ג"כ דאורייתא ע"כ לא הביאו רבינו דין זה אבל אי נאמר דלרבינו פסק ג"כ כר"י דלדברים ככתבן אתא וכתי' של לח"מ ולפי"ז נאמר באופן אחר דהנה על קו' הראש יוסף ות"ח דלא הו' כלל חשוד לאותו דבר יש לומר דשפיר הו' חשוד לאותו דבר כיון דחשוד על בל יראה דהיינו דאף דבל יראה הו' איסור אחר אבל העשה דתשביתו כיון דחשיד על העשה דתשובתו חשיד על איסור אכילה דהיינו לפמש"כ האו"ח לפרש מקראי קודש פ' בא אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה מיום הראשון עד יום השביעי ופירש דהנה הר"ן בריש פסחים כתב דה"ט דהחמיר הכתוב שיהי' עובר בבל יראה בחמץ דילמא אתי למיכל מיני משום דלא בדילי לפי הר"ן שפיר י"ל בפשיטות דהו' חשוד לאותו דבר כיון דמה"ט אסרה התורה בבל יראה דלא אתי למיכל וביאר האו"ח דבאמת מצד הלאו דב"י לא שייך משום דילמא אתי למיכל דהרי חזינן דמה"ת בביטול בעלמא סגי אבל לענין עשה דתשביתו דכתב המרש"ל בביאורו לסמ"ג דאין ביטול מועיל לחמץ ידוע משום עשה דתשביתו שפיר י"ל דתשביתו משום דילמא אתי למיכל מני' אבל בבל יראה לא שייך ה"ט דהרי חזינן דמהני ביטול כמ"ש הראשונים דלכך צריך בדיקה ובזה יפורש היטב הקרא אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וטעמא דמילתא אתי למיכל וקשה מ"ש משאר איסורין לזה קאמר הכתוב לתרץ כי כל אוכל חמץ ונכרתה בשביל חומר כרת ועדיין קשה מ"ש משאר איסורי כרת לזה מסיים מיום הראשון עד יום השביעי דאין אסור אלא מיום הראשון א"כ לא בדילי מיני' וא"כ לפי"ז שפיר הו' חשוד לאותו דבר כיון דחשוד אתשביתו. והנה מבואר בפנ"י ובאו"ח דלר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה לדידי' לא מהני ביטול משום העשה אבל למ"ד השבתתו בכל דבר שפיר מהני ביטול גם לקיים עשה דתשביתו ובפנ"י שם בפסחים כ"ז כתב עוד דרק לר"י דסובר לאחר זמן נמי אסור איכא למילף חמץ מנותר אבל להלכה דאחר זמנו מותר איכא למיפרך שאני נותר דאין היתר לאיסורו אבל חמץ יש היתר לאיסורו ומעתה תתפרש היטב דברי הגמרא סברוה כר"י דלאחר זמנו אסור בהנאה ולפי"ז אמרינן דאין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ לדידי' לא מקיים בביטול העשה דתשביתו שפיר נוכל לפרש דעשה דתשביתו משום שמא יבוא לאכלו וא"כ הו' מומר לאותו דבר ושפיר סברוה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא אבל להלכה דאחר זמנו מותר וקיי"ל דהשבתתו בכל דבר וא"כ ביטול ג"כ מהני ולא שייך דתשביתו משום דלא יבא למיכל ולא הו' מומר לאותו דבר כלל וא"כ פשיטא דחמצן שריא ולא צריך לרבינו להביא וא"ש דקאמר סברוה הא מני ר"י דרק לדידי' ניחא משום דסובר דלא כחזקי' אבל למאן דסובר כחזקי' וסברו בלאחר זמנו כר"י אבל לענין ביעור חמץ אלא שריפה לא סברי כר"י וסברי כחזקי' לא אתיא א"כ לכן לס"ד דגם בהא דלאחר זמנו מותר לא אתיא ולמסקנא מסיק דאפ"ה אתיא גם כר"ש דאף דלא אתיא כמ"ד דפליג אר"י לענין ביעור חמץ אלא שריפה וסובר כחזקי' אבל כמ"ד פליגא לגמרי וסברו לאחר זמנו מותר מצי שפיר אתיא והיינו כר"ש ודו"ק היטב ואין לומר הא בגמרא מוקי כר"ש ואפ"ה סייעתו לרבא יש לומר לר"ש ניחא שפיר הו' חשוד לאותו דבר דע"ז שכתב הר"ן דבל יראה משום שמא יבא לאכלו הקשה האור חדש דזה דוחק להעמיד טעם זה בכוונת הפסוק רק לר"ש דדריש טעמא דקרא לדידי' שפיר יש לומר דטעמא דקרא שמא יבוא לאכלו וא"כ לר"ש ניחא דבל יראה גופי' הוא משום שמא יבוא לאכלו אבל לדידן דלא דרשינן טעמא דקרא שפיר לא הו' חשוד לאותו דבר ודו"ק היטב וא"ל הא להלכה אח"ז מותר מה"ת ל"ש התירא דאין חשוד לאותו דבר כיון דלאיסור דרבנן שפיר חשוד מכח איסור חליפין אך ניחא דאי משום דרבנן פשיטא דאזלינן לקולא וכל הקו' שינקוט מפני כדי שנדע גם אי הו' דאורייתא כדאמרו בגמרא א"כ ניחא כיון דלשיטת רבינו אי הו' דאורייתא ג"כ פשיטא דמותר כיון דמה"ת אין חשוד כלל כיון דיליף מאותו אין כאן איסור חליפין ולא יליף מקודש כיון דסובר השבתתו בכל דבר ודו"ק היטב ואמנם לפמש"כ ליישב שיטת רש"י דאף לר"י דסובר מאו מכור אפ"ה חליפי אה"נ בחמץ אסור מלא יאכל נראה דיש ליישב עוד באופן אחר שיטת רבינו דסובר רק למאן דלית לי' דחזקי' א"כ חליפי איה"נ מה"ת מותרים ושייך שפיר דמחליף דמאי דמצי למיעבד בהתירא עביד אבל להלכה דקיי"ל כחזקי' דחליפי איה"נ אסורים בחמץ עכ"פ א"כ לא שייך דמצי למיעבד בהתירא כיון דאסור מה"ת ולפי"ז ניחא מה שהעליתי דלדידן דחליפי איה"נ אסור מה"ת לא קיי"ל כברייתא דמחליפין הא באמת קיי"ל חליפי איה"נ מותרים לפמש"כ ניחא דבחמץ דקיי"ל כחזקי' שפיר חליפי איה"נ אסורים מה"ת והא דיקשה הא רבינו בפ"ה מה' אישות פסק דגם בחמץ אם קידשה בדמיהן מקודשת מוכח דחליפי חמץ מותר מה"ת וכן יקשה מאה"נ דכתי' בי' לא יאכל ואפ"ה מוכח דסובר רבינו דחליפי איה"נ מותרים מה"ת יש לומר בודאי במוכר חמץ לישראל או לנכרי חליפין מותרים דאמרינן דלא הו' כלל חליפי החמץ כסברת הרמב"ן רק מתנה או גזל בידו אבל במחליף עם הנכרי שפיר הו' חליפי דידהו א"כ היכא דכתיב לא יאכל שפיר החליפין אסורים מה"ת ודו"ק היטב. הנה רבינו בפ"א מה' מכירה פסק ישראל בכסף ובפ"א מזכיי' פסק נכרי בשתיהן בכסף ובמשיכה והקשו עליו שנגד סוגי' דבכורות דמסיק ישראל בחדא נכרי בחדא ותי' ראשונים שיצא לו כן מסוגיא דע"ז. והנה מלבד שדוחק לדחות גמרא ערוכה דבכורות עוד קשה לי דלרבינו לשיטתו אין הכרח מהא דרב דאמר שקולו זוזי דסובר או בהא או בהא דהנה תוס' הקשו למה אמר רב שקולו זוזי הא אף אי לא יקח מקודם שרי ליטול זוזי דדמי ניזקא קשקיל כמו בגוי שניסך יינו של ישראל ועיי' טו"ז דתי' דהו' כמו קרע כסותי ופטור הנה לפמש"כ רבינו גבי הא דגוי חייב לשלם שהוא דוקא בכונה להזיק וחולק אפוסקים דסברו אף באין כונתו להזיק חייב לשלם ובברוך טעם כתב דנהי דלדעת רבינו אינו חייב לשלם רק בכונתו להזיק אפ"ה אם לא הי' כונתו להזיק ושילם שרי ליטול דלא הו' דמי יי"נ רק דמי הזיקו עייש"ה ומעתה יש לומר לדעת רבינו לא יקשה אמאי צריך רב ליטול דמיו דיש לומר דלא הו' דמי יינ"ס כיון שאין כונתם להזיק רק ממילא הוא כך וא"ש, אך לפמש"כ הב"ט הנ"ל אם שילם שרי ולפי"ז הכי קאמר רב שקולו דמי דאל"ה ברשותייכו נעשה יינ"ס וא"כ אין כונתם להזיק ואין חייבין לשלם א"כ אין רשאין ליטול דהוי דמי יינ"ס כיון דהם נותנין יין לידי הנכרי ומתנסך בידים לא הו' מזיק בכונה אבל אי יקחו מעות קודם א"כ כיון דנכרי לא יבקש להחזיר לו המעות א"כ הו' כאלו שילמו מעצמן ולענין זה אף דאין כונתם להזיק לא הוי דמי יינ"ס ולפי"ז יש לומר לעולם משיכה קונה והא דקאמר שקולו זוזו לאו שיקנה במעות אלא שיהא דמי היין בידם ולא הו' רק כשילמו מעצמן דמי היזק ושרי ודו"ק. וא"כ לשיטת רבינו אין כאן הוכחה מסוגי' דע"ז דקונה או הא או הא והדרא קושיא לדוכתי' מסוגי' דבכורות עוד הוקשה בשו"ת פנים מאירות דרבינו פסק גזל עכו"ם אסור דקרא ממעט אונאה א"כ כמו בישראל בכסף גם נכרי בכסף ולמה פסק נכרי במשיכה דלעמיתך הא אין מיותר דצריך לאונאה עוד קשה דרבינו בפ"ז ממעילה פסק נתן מעות של הקדש עבור חפץ לישראל לא מעל ולנכרי מעל וקשה כיון דלרבינו מעות קונות א"כ משיכה הוא דקונה בנכרי א"כ אמאי מעל, עוד קשה למה בישראל לא מעל כיון דבישראל כסף קונה כדרי"ו ובגמרא לרי"ו הא דמעל דוקא לעכו"ם דבעכו"ם כסף קונה ורבינו כתב להיפוך ישראל לא מעל נכרי מעל ועוד הקשה בלח"מ פ"ז מע"ז פסק נתן מעות יחזיר משך אעפ"י שמשיכה קונה יחזיר דמקח טעות הו' וקשה למה לא כתב גם במעות אף שמעות קונה ועוד למה לא כתב דאיירי שקבל לדון בדיני ישראל. וליישב הכל נראה דהנה ריא"ף כתב הא דממון קונה מקו"ח גופו קני במעות ממונו לא כש"כ ונמ"י הק' גוי יוכיח דגופו קנוי במעות אפ"ה ממונו במשיכה רש"י פי' דכסף קונה מונתן הכסף וקם לו ותוס' הוקשו איך יליף הדיוט מהקדש ופנ"י תמה הרי בהקדש קולא הו' אפ"ה קונה שפיר ילפינן מהקדש ובאמת תוס' בעירובין דף פ"א הקשו כן וחוץ לדרכינו נראה דרי"ו ור"ל פליגי בחולין קל"ט לר"ל בי גזא דרחמנא עי"ש ומעתה יש לומר דיליף מהקדש דהא הקדש קונה מהדיוט ג"כ רק בכסף ושם לא שייך בי גזא דרחמנא אבל לר"ל דסובר גם בלא בא ליד הקדש שייך בי גזא דרחמנא א"כ לא שייך משיכה בהקדש מהדיוט ג"כ משום בי גזא דרחמנא דאף קודם שנכנס לרשות הקדש ג"כ גזא דרחמנא א"כ לא שייך משיכה וא"ש ר"ל לשיטתו ודו"ק. ופנ"י בקידושין כ"ו הקשה כמו דילפינן דמעות קונה מהקדש אף דלא שייך משיכה נילף אדרבא דקונה במשיכה מהא דמתנה ומציאה ע"כ במשיכה דא"ל דש"ה דלא שייך בכסף א"כ כאן נמי איך ילפינן מהקדש הא שאני הקדש דלא שייך בי' משיכה לכן קונה בכסף ונראה דיש לומר אי לאו קו"ח בודאי אין לילף מהקדש ורק כיון שיש קו"ח שפיר ילפינן מהקדש ואין לומר גוי יוכיח יש לומר גוי קני באמת או בכסף או במשיכה ואין לומר גם בישראל נאמר או בהא או בהא ע"כ שפיר ילפינן מהקדש וא"ל שם לא שייך משיכה מטעם דבהקדש בי גזא דרחמנא ואין יוצא מרשות הקדש אם אין נכנס דבר אחר תחתיו לרשותו דגם בישראל יש לומר דמסתבר דלא יצא מרשות ישראל בלתי אם נכנס דבר אחר תחתיו לישראל אמנם בנכרי בודאי אין לילף מהקדש דיש לומר בנכרי יצא מרשותו שפיר ע"י משיכה בלא כסף אף שאין נכנס כסף לרשות נכרי ולכן בנכרי למ"ד גזל עכו"ם מותר דוקא במשיכה ולא דרשינן או בהא או בהא רק בחדא במשיכה ואמנם למ"ד גע"כ אסור ולא אייתר לעמיתך א"כ נכרי בכסף כמו ישראל שוב אמרינן גם במשיכה כמו במציאה ומתנה ואין לילף מהקדש דבכסף דוקא דיש לומר בהקדש א"י מרשותו רק בנכנס דבר אחר אבל בנכרי א"צ שיכנס דבר אחר לרשותו דהיינו כסף ואדרבא ילפינן ממציאה ומתנה ול"ש ש"ה דליכא מעות דזה רק שייך בישראל דמסתבר דאין לילף ממתנה והיכא דיש כסף דנכנס דבר אחר תחתיו וא"א לילף ממתנה כיון דליכא כסף אבל היכא דשייך כסף בעינן מסברא שיכנס דבר אחר תחתיו כמו בהקדש ואהני קו"ח מגופו קני ול"ש דאדרבא נילף ממתנה דבמשיכה די"ל ש"ה דשייך כסף ומסתבר דא"י מרשותו אם אין ד"א דהיינו כסף נכנס לרשותו כדמצינו בהקדש דלענין זה שפיר ילפינן מהקדש וא"ל דש"ה דלא שייך משיכה אבל היכא דשייך משיכה כמו במתנה כקו' הפנ"י דאדרבא מסתבר דבעי כסף משום דא"י מרשות ישראל אם אין דבר אחר נכנס תחתיו ובנכרי מסתבר יותר לדמותו למתנה אף דלא שייך בי' כסף וכקו' הפנ"י באמת ודו"ק ולפי"ז א"ש דרבינו סובר או הא כיון דסובר גזל עכו"ם אסור א"כ לעמיתך אין מיותר לכן נכרי בכסף ובמשיכה דילפינן ממתנה ולא מהקדש ודו"ק. והנה דעת הב"י בסי' קצ"ח דמהני תנאי לקנות בכסף והוכיח בקצה"ח מהא דקאמר בבכורות כשקיבל לדון בדין ישראל מוכח דמהני תנאי אף דבנכרי אין מעות קונות ובריט"א הקשה א"כ למה לא תקנו בבכור שיקנה לנכרי בכסף או במשיכה ומהני לכ"ע כיון דמתנה שיקנה קנה ולמה צריך כסף ומשיכה ועוד הקשה שם קו' אחרת ולי נראה דאדרבא יש להוכיח דלא מהני תנאי היכא דלא הו' קניין דהנה בע"ז פריך מהך דגריטאות מוכח משיכה לא קנה דהא במשך יחזיר וקשה אמאי לא משני ג"כ בקיבל עליו לדון בדיני ישראל אי דיקשה א"כ בסיפא למה בעיא משך כיון שנתן מעות יש לומר דלא סמכה דעתי' עד שימשוך כעין סברת תוס' ב"ב דף נ"ד אע"כ כיון דבישראל לא הו' קניין לא מהני תנאי דמדרבנן דוקא משיכה ורק בבכורות דמתנה שיקנה בקניין משיכה דמהני בישראל לכן מהני תנאי ובזה יש ליישב קו' תוס' בע"ז דבבכורות מוכיח דמשיכה קונה מסיפא ובע"ז מוכיח מרישא דמעות קונות ולפמש"כ א"ש אחר דכבר שני לי' בבכורות בקיבל עליו לדין בדיני ישראל א"כ קשה למ"ד משיכה קונה מרישא דלא שייך לומר בקיבל לדין לקנות בכסף דכיון דחכמים עקרו בישראל קניין כסף לא שייך שקיבל בדין ישראל שגם בישראל לא קנה כסף דלא מהני תנאי וקשה מכאן לשיטת רמ"א דמהני תנאי ודו"ק. וטעמא דמילתא נראה דבח"ס הקשה לתוס' ב"ב דלא סמכה דעתי' א"כ מאי פריך ל"ל משיכה הא לא סמכה דעתי' ותי' במטלטלין דאפשר להכניס לרשותו סמכה דעתי' כמ"ש סמ"ע בסי' קצ"ד וכדבריו כתב באמת ליישב בשמ"ק במטלטלין לא אמרינן לא סמכה דעתי' ולפי"ז יש לומר היינו דמשני הגמ' דהותנה לדין בדין ישראל דהיינו דלא סמכה דעתי' רק ע"י משיכה כיון שהותנה והבן. אך יקשה ע"ז מאי פריך ל"ל אח"כ מעות כיון דמשיכה רק קונה ע"י מעות משום דלא סמכה דעתי' במעות לחוד ונראה דהכי פריך כיון דמשיכה הו' קנין בישראל והוא לא סמכה דעתי' אם לא יעשה קנין משיכה א"כ ל"ל כלל מעות הא במעות אין קונה וע"כ צריך קנין משיכה א"כ די משיכה לבד ודו"ק. ומעתה א"ש בה' ע"ז כתב נתן מעות יחזיר משום דבאמת לא סמכה דעתי' לקנות במעות ואולי חייש שיצא ע"ז ולכן רוצה במשיכה דאז יכול לעיין אם יש בו ע"ז כדאמרינן בגמרא וכשמשכה קנה ול"ב שיתנה בדין ישראל כיון דרבינו פסק נכרי אי בעי במשיכה וכיון דנכרי אי בעי במשיכה לכן שוב במעות לבד לא קנה דלא סמכה דעתי' רק במשיכה דהו' קנין לתרווייהו ול"ב שיקבל עליו לדון בדין ישראל כיון שמשיכה לבד ג"כ קנה לכן כתב רבינו דמטעם מקח טעות לא קנה אבל כשנתן מעות ומשך לא מחזי כמקח טעות לכן יוליך לים המלח ודו"ק.

25 נתן לה בהמת קדשים באתננה לא נאסרה למזבח ואפי' מנה אותה על פסחו וכו' שכבר זכה בהן גבוה משעה שהקדישן. והקשו עליו מש"ס פסחים דף כ' דרבי ס"ל דאפי' חלוק מותר ליקח בדמי פסח וחל איסור אתנן ולא מיקרי זכה בו הקדש רק מטעם גזה"כ אין חל איסור עליו איסור אתנן דכ' נדריך נדר אין חל עליו איסור אתנן אבל לא מטעם זה שכתב רבינו דזכה בו הקדש ובשו"ת דברי חיים ח"א חאו"ח סי' כ"ח כתב ליישב על נכון דקשה לכאורה הא מבואר דפסח שנדחה מלהקריבו תורת שלמים עליו או שירעה ויביא בדמיו שלמים וא"כ כיון שנאסר משום אתנן שוב אינו ראוי' רק לשלמים ואינו ממונא ואינו רשאי ליקח כלום וא"כ ממילא לא חייל האתנן דהא אינו נותן לה כלום דזה האתנן אינו ראוי' רק לשלמים ושלמים הוא של גבוה ואין לה בעלים כלום לרבנן דריוה"ג וא"כ על מה יחול האתנן ונראה דזה תליא לפי מה דמבואר בב"ש סי' קמ"ג ס"ק ל"א על הא באם מתנה ע"מ שלא תנשא לאביו ועברה הגט קיים דלא עברה על התנאי דזה אינו נישואין כלל כיון דלא תפסי קידושין של האב אבל במתנה שלא תנשא לפלוני ועברה ונשאה הגט בטל ואסורה לכל אדם והקשה הב"ש דמ"מ גם בע"מ שלא תנשא לפלוני אם עברה הגט בטל וא"כ אין קידושין תופסין בה ולא הו' נישואין א"כ לא עברה על התנאי דזה לא הו' נישואין כמו בנשאת לאביו ותי' כיון דבאביו בלא"ה בלתי התנאי אין תופסין הקידושין שפיר מיקרי לא עברה התנאי דזה לא הו' נישואין כלל אבל בע"מ שלא תנשא לפלוני דקידושין שייך בה ורק משום התנאי שעברה עלה א"א למפרע בטל הקידושין וא"כ ע"כ צריך אתה לומר דהגט בטל כדי שיבטלו הקידושין והנישואין של אותו פלוני וא"כ כבר בטלה והלך הגט עכ"ד וא"כ לפי"ז נוכל לומר דהכא גבי אתנן תליא בזה אם אמרינן דפסח בשאר ימות השנה א"צ עקירה לפי פי' המפורשים וכן נראה מפשטות הסוגיא דפסחים כל תורת שלמים עליו ורק אם ראוי' לפסח בזמנו אז סתמא לשם פסח קאי אבל אם אינו ראוי' אפי' בזמנו לשם שלמים קיימו כמ"ש הצל"ח ולמ"ד דפסח בשאר ימות השנה בעי עקירה משום דסתמא לא לשם שלמים עד שיקדישנה לשלמים א"כ זה הוא הנ"מ דלמ"ד דסתמא קאי לשם שלמים א"כ ממילא לא יכול לחול עליו איסור אתנן דהא אינו שלו דהוא שלמים אבל למ"ד דס"ל דבעי עקירה וכל זמן שלא נעקר שם פסח עלה שפיר חל איסור אתנן דהא ע"ע שם פסח והו' ממונא וראוי' ליקח חלוק ושפיר חל איסור אתנן ואי משום דכיון דנאסר וצריך ע"כ לעקור שם פסח ויהי' שלמים ולא יהי' לו שוב לחלק זה מ"מ כיון דמה שצריך לעקור שם פסח הוא משום שנאסר משום אתנן א"כ כבר נאסר ובמה יותר וא"כ דברי רבינו שפסק דפסח לא צריך עקירה ומסתמא לשלמים עומד א"כ שוב ממילא לא חל עליו האתנן דהא על שלמים לא חל האתנן אבל רי"ו דמוקי לה ברייתא דנדר למאן דס"ל דבעי עקירה וא"כ שפיר חל איסור אתנן ולזה צריך קרא דנדר פרט לדבר הנדור, ונכון. הנה בכ"מ הקשה כיון דפסק כרבי כמו שנראה ממה שאמר אפי' וכן בפ"ד מק"פ נראה דפסק כרבי א"כ מה זה שסיים שזכה בו הקדש ונדחק לתרץ דכונת רבינו עכ"פ נתמעט מכל נדר והנה זה דוחק וכן הקשו בספר דברי חיים מהגאון הקדוש מצאנז ויש ליישב דהנה הקשה עוד הא דאמרי בגמרא דשייר לגבי פסח וקשה הא קיי"ל פשטה קדושה בכולה ונראה דהנה קיי"ל הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ומבואר בתמורה דף י"א תרתי מיגו לא אמרינן בהקדיש אבר אחד לדמיו לא אמרינן מיגו דנחית לקדושת דמים קדוש קדושת הגוף ומיגו דנחית לחד אבר נחית לכל הגוף וע"כ כאן הו' רק כמקדיש הפסח לדמיו מיד קדושת הגוף וקדוש עצמו בקדושת הגוף אבל לא לכל הגוף ולכן שפיר אמרינן דמשייר בפסח ומעתה יש לומר דזה הכונה דכתב רבינו שכבר זכה בו הקדש כיון דבאמת קדוש קדושת הגוף א"כ נהי דלא פשטה קדושי' בכולה קודם שחיטה אבל עכ"פ זכה בו הקדש בחצי ואי לא ימנה אחר עליו שעת שחיטה תפשוט הקדושה בכולה דרק קודם שחיטה הוא דלא פשטה קדושה בכולה אבל כששחטו דאי אפשר עוד למנות אחרים עליו דאין נמנין רק עד שעת שחיטה א"כ פשטה הקדושה בכולה לכן שפיר נתמעט מלכל נדריך. עוד יש לומר ע"ד אחר דהנה מה שהקשה בדברי חיים הא פשטה קדושה בכולה נראה ליישב דהרי לר' יוסי בפסחים דף צ"ח דא"צ שישאר מבני חבורה הראשונה א"כ יכול למכור כל הפסח א"כ הא דאמרינן דמשייר בפסח ע"כ לאו דוקא מקצת פסח אלא דמשייר לו כח דאם ירצה למכור כל הק"פ לאחר יהא רשות בידו דעל דעת כן הקדישו א"כ לא שייך בזה פשטה קדושה בכולה דהרי אפי' מקצת לא משייר ומעתה יש לומר דבאמת ראוי' שיחול עליו שם אתנן דהרי משייר לעצמו כמו שיכול למכור כל הק"פ אלא דאפ"ה לא חל דכבר זכה בו הקדש דהרי אי לא ימנה מחיים כשישחטו אינו יכול למנות עליו א"כ זכה בו ההקדש דאי ימנה אחרים עליו מחיים או אם לא ימנה יהא קדוש עבורו משעת שחיטה ואילך ושפיר נתמעט מלכל נדריך דזה הו' דבר הנדור דהרי אינו יוצא מידי מזבח לעולם עבורו או עבור חבורה אחרת אם לא ימנה עד שעת שחיטה, וראי' לדברינו מירושלמי דפסחים שם דדייק דאין חוזר וקידש דהיינו דלא אמרינן דמשייר בפסח כדמפרש שם בהג"ה דאי חוזר וקידש יקשה מהא דאתנן דלא חל אתנן אמוקדשין ומפרש ר"ל בממנה אפסח דאי יוצא לחולין וחוזר להיות קודש יהא אסור מצד הדין ואמנם לפי גמרא דידן מותר משום דאיתמעט קרא מכל נדר ואף דיוצא לחולין כיון דחוזר להיות קודש עכ"פ נתמעט מכל נדר עיי' קרבן עדה בפירושו עכ"פ נשמע מירושלמי דלמאן דאסור דמשייר בפסח היינו שיוצא לחולין דיכול למכור כל הק"פ לבני חבורה אלא דחוזר להיות קודש ביד הקונה ואינו יוצא מידי מזבח א"כ מסברא דיחול עליו איסור אתנן אבל קרא מיעטה לפי גמרא דילן מלכל נדר כיון דעכ"פ חוזר להיות קודש דזכה בו הקדש ואין יוצא מידי מזבח לעולם וכן לא חל עליו איסור אתנן ועלה דברי רבינו על נכון.

26 וכן אם נתן לה דבר שאינו שלו לא פסלו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכו'. והקשה במנ"ח תיפק לי' כיון דאין שלו ממילא לא קנתה א"כ לא חל אתנן כלל ונראה דמשכחת בכה"ג שקנה בהמה שתקנה לו לאחר ל' אם ינתן לה בהמה זו שתקנה ג"כ מעכשיו ועד ל' יום דקנתה למפרע כשהגיע ל' יום ושפיר חל אתנן דקנתה למפרע אבל מצד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא נאסרה הבהמה דלענין שיחול עליו האיסור לא אמרינן דיחול למפרע כשהגיע הל' יום נקנתה הבהמה, עוד משכחת בשקנה הבהמה בלא מעות דלדידן דמעות קונות מה"ת לענין קנין הרי הבהמה שלה כיון דמדרבנן משיכה קונה אבל לענין לאסור משום אתנן יש לומר כיון דמה"ת לא קנה הוא הבהמה אינו יכול לאסור שאין שלו. ויש לתמוה הא אם אינו שלו אינו יכול להקדיש כלל לכ"ע ונראה ליישב דרבינו הוא להאי טעמא דהא בע"ז דף מ"ז עביד הש"ס צריכותא לאסור נעבד במחובר לגבוה מאתנן דאין אסור להדיוט אפי' בתלוש אפ"ה לגבוה אסור אפי' במחובר מכש"כ נעבד דאסור בתלוש להדיוט דאסור במחובר לגבוה וא"כ קשה גם בבע"ח נעבד קו"ח דמה אתנן דאין אסור להדיוט במה שאין בע"ח אפ"ה לגבוה אסור אפי' בע"ח מכש"כ נעבד דאסור להדיוט בדבר שאין בו רוח חיים וא"כ ל"ל קרא מן הצאן להוציא הנעבד וכבר עמדו תוס' בתמורה ע"ז וליישב נאמר דלא שייך לעשות קו"ח מהא דהא אתנן שאני דאין חל על של אחרים לאסור לגבוה משום דבר שאין שלו ובנעבד אסור לגבוה עכ"פ במעשה כגון בניסך בין קרני' גם בשל אחרים א"כ איכא למימר דיו משא"כ לטעמא דאין אדם מקדיש לא שייך לומר דיו דהא בנעבד לא איירי דהנעבד מקדישה ודו"ק.

27 אבל אם נתן לה עופות אע"פ שהן מוקדשין. עכ"מ ולח"מ העלה דגזה"כ אף על מוקדשין חל ולכאו' יש להביא ראי' לשיטת רבינו בהא דגמרא פריך דיעשה קו"ח מה עופות שאין מום חל אתנן חל עליו מוקדשין שמום פוסל בו כש"כ שאתנן פוסל בו ולכאו' תמוה איך אפשר לעשות קו"ח שיהא חל הא אין שלו אע"כ דעופות חל אף במוקדשים דאין שלו ושפיר יכול לעשות קו"ח דאתנן ג"כ חל אמוקדשין וכן בהא דעשה המשנה קו"ח דאין חל אמוקדשין כש"כ עוף דמום אין נוהג בו כש"כ דאתנן לא חל וקשה דבכמה דוכתין דריש כפשטי' כיון דתמות בעופות ליכא אף דבר ערוה ועכו"ם ליכא כדאי' בחולין כ"ג א"כ למה צריך קו"ח הא פשוט י"ל כיון דמום ליכא גם דבר ערוה דהיינו אתנן ליכא בעוף אלא ודאי דסובר דאתנן חל אעוף חולין אלא דאפי' אעוף מוקדשים חל ולזה צריך שפיר קו"ח דלא יחול דהרי בבהמה מום פוסל ואפ"ה אתנן אין פוסל במוקדשין א"כ לא יחול גם בעוף משא"כ בהך דחולין דקאי ארובע ונרבע ונעבד דבאמת חל אמוקדשין כמוש"כ רבינו לעיל א"כ לא שייך קו"ח זה לכן קאמר רק כיון דלא שייך מום בעוף דאין תמות וזכרות בעוף ה"ה דלא יחול דבר ערוה דהיינו רובע ונרבע ודו"ק.

28 שני שותפים שחלקו זה לקח עשרה טלאים וזה לקח תשעה וכו' ויהי' מחירו ושארן מותרים. ותמהו עיי' לחם משנה פ"ו מה' בכורות הא קיי"ל אין ברירה ומה שתי' במק"ח דכיון דנתבטל הו' דרבנן עיי' בגיטין דף נ"ד והא דאו' ברובא ובדרבנן קניס והנה הקשו ע"ז תיפק לי' דבלא"ה הו' דרבנן כיון שנתפצעו מזה יש להוכיח דכיון דרק ע"י גלגול נעשה דרבנן לא אזלינן לקולא ורק כיון דהביטול מדאורייתא חד בתרי אפי' קודם שנתפצעו הו' כמילתא אחריתא ול"ד לבא ע"י גלגול ונראה ליישב לפמש"כ המרי"ט דהיכי שאין צריך שיבורר עתה רק שאומר שיקנה לכשיבורר אמרינן שפיר ברירה עיי' קצות החושן סי' ס"א מעתה במחיר כלב אין צריך שיהא מבורר בשעת חליקה אלא שדעתו לכשיבורר אחד זה יהי' מחירו בכה"ג שפיר אמרינן ברירה וכמ"ש תוס' בבכורות נ"ז דמסתמא דעתו מה שיבורר יהא נגד כלב עוד נראה ליישב דהנה בפלא"ה פ' כי תצא הקשה למ"ד בע"ח אין נעשה חליפין א"כ איך קנאו זה בחליפיו ותי' דאיירי באמת שמשך גם השה רק ששם חליפין עליו כיון שהקנה לו בתורת חליפין ולפי"ז אני אומר למ"ד דבע"ח נקנה בחליפין א"כ מיד שמשך זה הכלב נקנה לו השה במחירו ולכן כולן אסורין דאחד נקנה ממילא נגד חליפי הכלב בכל מקום שהוא וא"כ לא מהני ברירה וכקו' התוס' דלא הו' רק כשאר תערובות דלא שייך ברירה אבל למ"ד דבע"ח אין נקנה בחליפין א"כ אף שמשך זה לא נקנה לו זה השה עד שימשך וא"כ אי ימשך חד מנייהו להדי כלב אז הוא דנעשה מחירו ונאסר דאז הוא דנקנה לו ושפיר פריך ונמשך חד מנייהו דהינו דיקנה אז במשיכה והשאר לא נעשו כלל מחירו דהא לא נקנה לו עד שימשך כהן. רבינו פסק אחים שחלקו לקוחות הן ואפ"ה פסק קניין פירות לאו כקנין הגוף דמי ונשאר קו' הש"ס איך משכחת דמייתא ביכורים ונראה דהנה הר"ן בנדרים חקר דהא באחים שחלקו אף דצריכין להחזיר אפ"ה הרי גוף קרקע קנוי לו ואמאי לא מקרי ארצך והוכיח מזה דקניין הגוף שאינו אלא לזמן לא הו' רק כקניין פירות והנה אי לפי"ז אי משכחת באמת קניין עולמית א"כ לא הו' כלל כקניין פירות והנה אחרונים חקרו מי שזכה מהפקר אי שייך בי' חזרה ביובל ונראה דתליא אי בעינן אתי ליד זוכה דאז בודאי מסתברא דצריך להחזיר אבל אי לא בעי אתי ליד זוכה א"כ מיד כשהפקיר יצא מרשותו ואם לא הי' זוכה בו אדם הי' נשאר הפקר ממילא דעל מי יחול מצות החזרה לכן גם בזכה בו אחר אין צריך להחזיר ביובל ולפי"ז י"ל דבאמת אחין שחלקו קניין הגוף הו' וקרינן בי' ארצך ואין לומר עכ"פ לא הו' אלא קניין לשעה דזה אינו דשפיר יש לו בו קנין עולמית אי הו' מפקירו לא הו' צריך להחזיר ביובל א"כ קרינן בי' ארצך והא דפריך הגמרא איך מייתי ביכורים היינו רק לרי"ו לשיטתו דסובר בירושלמי בפסחים דמפקיר חמצו בי"ג עובר בב"י משום דסובר דלא הו' הפקר אלא באתי ליד זוכה כמוש"כ האחרונים א"כ לדידי' לא הו' אלא קניין לשעה משום דאף אי הו' מפקירו הו' צריך להחזיר ביובל ע"כ לא קרינן בי' ארצך דהו' קניין הגוף באמת ולא הו' קניין לשעה דיש לו זכות שיכול להפקירו ולא יצטרך להחזירו לרשות אחיו ביובל והבן.

29 אתנן זונה ומחיר כלב מותרין לבדה"ב שהרי הן משתנין. יש לתמוה בגמרא ע"ז דף מ"ו יליף מבית ד' לרבות מחובר דהיינו בנתן לה אבנים אסורין לבנין הבית ואיך כתב רבינו דמותרין משום שמשתנין אך יש לומר דע"י קנין באמת אין כאן שינוי דאף דלשיטת רש"י במעילה ותוס' בב"ק דף כ' דבנין הו' שינוי הנה רק שינוי החוזר הו' ורק מעילה שאני דבשינוי כ"ד מעל דל"ג משינוי רשות ועיי' שעה"מ פ"ז מגניבה שהאריך בזה א"כ ע"כ זה שכ' רבינו דמשתנה אין הכונה מאבנים לבנין דאין זה שינוי רק הכונה דברים כגון מעות או בע"ח ליקח בהן לבדה"ב וזה שכתב שהרי הן משתנין אבל דבר שאין משתנה פסול כמו שכ' אח"כ אבל גופן של אתנן לא יעשה לבנין דלא חשוב שינוי והא דצריך רבינו לכתוב לבדה"ב אף דגם למזבח כשמשתנה שרי נראה הכונה דבא לומר דסתם אתנן בע"ח ואם הקדישו למזבח וראוי' למזבח אסור משום אתנן אבל בע"ח שא"ר למזבח ל"ש בו אתנן אמנם לבדה"ב הוא ראוי' כגון אווזין ותרנגולין שא"ר למזבח וראוין לבדה"ב אפ"ה מותר כיון דהוא עצמן אין לבדה"ב רק ע"י מכירה והיינו ע"י שינוי א"כ סתמן הם להיות לבדה"ב רק ע"י שינוי וכמש"כ המשל"מ לעיל להשיג על המג"ע ולזה שפיר כ' לבדה"ב ל"ש אתנן דמשתנה אבל למזבח משכחת בלא שינוי. והנה זה שכ' לכל נדר לרבות הריקועין הקשה הלח"מ דבגמ' יליף כן מבית ד' והנה ראיתי באבני מילואים בתשובה שכתב בעשה שינוי וכגון שחתך הטס לריקועין ולדעתי זה לא חשוב שינוי באתנן רק בגזלן אבל באתנן בעינן שינוי בגוף הדבר וכמוש"כ לעיל ועיי' כהא"ג במחצית השקל סי' קמ"ז גבי מראות הצובאות ועיי' בשמ"ק ופנ"י בב"ק דף ס"ה שהעלו דאף למ"ד דשינוי החוזר קני בגזילה גבי אתנן דמאוס לגבוה לא מהני שינוי החוזר. הנה בר"פ הגוזל קמא פריך בגמ' אמרו עצים ועשאן כלים אין שיפן לא ורמינהו גזל עצים ושיפן משלם כשעת הגזילה וקשה לי מ"פ דהנה במשנה בסיפא דקתני פרה ונטענה פרה וגזזה הא איירי רק לענין שבח לדעת המלחמות והרא"ש דלא כבעל המאור וגם סיפא דזה הכלל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה דמפרש בגמ' דנפ"מ לענין טלה ונעשה איל ופירש"י לעיל דרק לענין נקנה לו בשינוי אבל לא הקרן וכמו שביאר בפנ"י לעיל וא"כ י"ל דגם רישא איירי לענין שיקנה השבח לבדו ע"כ גם בגזל עצים ועשאן כלים נקנה לו בשינוי אף דהו' שינוי החוזר דע"י שהשבח הגזילה של הגזלן א"כ נוטל הכלי ומשלם לבעלים דמים וכמש"כ בסמ"ע וטו"ז סי' שנ"ד כמו שבארתי להלן אבל בברייתא איירי לענין שיקנה לו גוף הכלי לכן בעינן שינוי שאח"ז. עוד קשה לי דהנה בענין שינוי קונה יש שתי סברות דהיינו דנאמר דשינוי אין עומד במקומו לכן מהני ונעשה שלו אבל לא דהשינוי הו' קנין או דשינוי קונה היינו משום דכל שנעשה שינוי הו' זה קנין כמו כל קנין ובגזילה הו' שינוי הקנין ויש נפ"מ טובא בין אי אומרים דשינוי קונה מצד קנין או מטעם דכיון דשינוי אין עומד במקומו ממילא הוא שלו כאשר אבאר דהנה לעיל דף ס"ה איתא אמר ר"א גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו טבח ומכר שלו הוא טובח שלו הוא מוכר איתבי ר"ח גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור משלם תשלומי כפל ותשלומי דו"ה כעין שגנב ואיס"ד קניא בשינוי אמאי משלם שלו הוא טובח שלו הוא מוכר אמר לו ואלא מאי שינוי לא קני אמאי משלם כעין שגנב לשלם כהשתא א"ל כי השתא היינו טעמא דלא משלם משום דא"ל תורא גנבי ממך דיכרא גנבי ממך א"ל רחמנא ליצלן מהאי דעתא א"ל אדרבא רחמנא ליצלן מהאי דעתא דידך א"ר שילת הא מני ב"ש הוא דאמר שינוי במקומו עומד ולא קני ומייתי הא דתנן נתן לה באתננה חטין ועשאן סולת דב"ש אוסרין וב"ה מתירין והנה התוס' תמהו דמאי דקאמרי רחמנא ליצלן וכן מה שהשיב לו אדרבא רחמנא ליצלן מהאי דעתא דידך והנה כהא"ג איתא בכתובות ומפרש שם הטעם וכאן לא מפרש למה אמר רחמנא ליצלן מדעתא דידך דסברא טובה הוא דכן הוא למסקנא לפי דעת תוס' להלן ועוד יש לדקדק דקאמר הא מני ב"ש הוא דקאמר שינוי במקומו עומד ולא קני הא הו' סגי דיאמר הא מני ב"ש הוא דקאמר שינוי במקומו עומד והנה בפנ"י הקשה דגמ' פריך ואי ס"ד קני אמאי משלם דו"ה שלו הוא טובח שלו הוא מוכר ולא פריך בפשיטות דר"א פוטר ובברייתא מחייב והנה רי"ו השיב משום דא"ל תורא גנבי ממך דיכרא גנבי ממך והקשה ביש"ש אכתי במאי מתורץ קו' שהקשה דעכ"פ יקשה אי שינוי קונה אמאי חייב בדו"ה ופ"י הכונה א"כ תקשה אברייתא גופי' כיון דע"כ ברייתא סובר כן א"כ מה דתירצת אליבא דידי' תתרץ אליבא דידי' ויפלא א"כ הא דמשני ב"ש הוא אכתי תקשה א"כ אמאי לא משלם כדהשתא וכן הקשה בפנ"י והעלה לתרץ דלכן לא מצי להקשות בפשיטות משום דהו' מצי לתרוצי דאיירי ע"י יאוש דמהני בשינוי קצת או משום דאחר יאוש קנה שבח גזילה א"כ אף אי מצי לסלוקי בזוזי אכתי לא סילק ע"כ שלו הוא טובח שלו הוא מוכר ול"ה וטבחו כולו וברייתא בלא יאוש אבל כיון דקאמר שינוי קונה מוכח משום שינוי לבד קונה ולי אכתי קשה דהנה רש"י פי' דלענין קרן וכפל מודה ר"א דמשלם כדהשתא וכפל כעין שגנב או משעת העמדה בדין והקשה בפנ"י אמאי משלם קרן כדהשתא הא עכ"פ קנה השבח ומאי הכריח רש"י לפרש כך ותי' יען דהו' שינוי דממילא לכן ל"ק השבח ואמנם לא ביאר מה הכריח לפירש"י לפרש כן ונראה דרש"י מוכרח לפרש כן משום דאי כדהשתא ואיכא וטבחו כולו רק מדו"ה פטור משום שינוי קונה והא דקרן כדהשתא היינו משום דממילא ומעתה מה אהני הפנ"י בתי' דפשוט לא מצי להקשות דהו' אמרינן דליכא וטבחו כולו הא כיון דהו' שינוי דממילא ולא קנה השבח איכא וטבחו כולו וצ"ל לפי דבריו דבאמת בזה הו' הטעות דהו"א דשבח קנה ג"כ אף דהו' ממילא וגם מקרן פטור מדהשתא רק משלם כדמעיקרא אף דהו' כממילא יען דלאחר יאוש איירי ומיושב שפיר שיטת רש"י דהכריח כן מכח קו' הפנ"י. ואולם יש לדקדק מאי קאמר נעשה שינוי בידו והול"ל נעשה שינוי ברשותו לכן נראה לפרש דקמ"ל דלא תימא דלא קנה מטעם שינוי משום דהו' שינוי דממילא דבאמת הא"ט דר"ח כדמפרש ביש"ש וכדמוכח מדפריך וליקני בשה"ש ויקשה הא ר"ח לית לי' שינוי קונה וע"כ רק כיון דהו' ממילא לכן לא קנה לר"ח אבל בשה"ש קנה אפי' ממילא לכך פריך וליקני בשה"ש ומשני שור בן יומו קרוי שור אלא דלכך פטור יען דנהי דהו' שינוי דממילא אבל אם יאוש עכ"פ קנה לענין השבח ופטור דליכא וטבחו כולו לכן קמ"ל נעשה שינוי בידו כלומר דהו' שינוי גמור כמו אלו עשה שינוי בידים ומהני שינוי דממילא בלא יאוש כמו ע"י מעשה וקנאו ולכן פטור אבל קרן משלם כדהשתא דלענין השבח לא קנה ע"י שינוי בלא יאוש וכתי' השני שכ' הפנ"י דהשבח מגוף הבהמה קרבו וע"ז פריך אי אמרת שינוי קונה הכונה בשלמא אי שינוי דממילא לא קנה ואייריא רק אחר יאוש וקנה השבח ופטור משום דליכא וטבחו כולו ניחא אבל אי שינוי קונה אמאי מחייב בדו"ה ופריך אלא מאי שינוי לא קנה אמאי משלם כדמעיקרא לשלם כדהשתא וכונתו כך בשלמא לדידי' י"ל לכן משלם כעין שגנב יען דאיירי לאחר יאוש אבל שינוי לא קנה וכדמסיק באמת אח"כ דאתיא כב"ש אבל לדידך דכל קושיתך דאתה סובר אפי' אי שינוי אין קונה פטור לאחר יאוש משום דקנה השבח וליכא וטבחו כולו א"כ ברייתא ע"כ בלא יאוש איירי א"כ לשלם כדהשתא כיון דהו' בלי יאוש ונתיישב קו' היש"ש וגם ממילא לא קשה קו' הפנ"י דלב"ש ג"כ קשיא אמאי לא משלם כדהשתא משום די"ל דלאחר יאוש אייריא לכן משלם כדמעיקרא וא"ש. וע"ז השיב ר"ח דלכן פטור דאמר לי' תורא או דיכרא גנבי מינך והיינו דנהי דשינוי אין קונה ובלא יאוש איירי אפ"ה אין משלם כדהשתא משום דמצי לומר לו אטו תורא גנבי מינך וא"כ אף דשינוי א"ק עכ"פ הא לא גזל מיני' תורא וזה השבח לאו דידי' הוא אלא של הגזלן והשיב ר"א רחמנא ליצלן מהאי דעתא וכונתו כך כיון דאמרת דמשלם דו"ה א"כ ע"כ החיוב משום שעת גניבה דאי על שעת טביחה הו' הדין לפטור כיון דאישתני גופה א"כ לשלם כדמעיקרא דל"ש לומר תורא גנבי מינך לכן משלם כשעת גניבה יען דהחיוב בא על גניבה א"כ ליכא חיוב דו"ה דבשלמא לענין כפל י"ל דמשלם כדמעיקרא מטעם תורא גנבי מינך אבל על חיוב דו"ה שהחיוב על שעת טביחה ל"ש כדמעיקרא דבשלמא אי לאחר יאוש איירי ולכן משלם כדמעיקרא ניחא כיון דאתיא שעת החיוב על שעת גניבה אבל אי לפני יאוש א"כ החיוב על שעת טביחה א"כ צריך לשלם כדהשתא והא דלא ביאר ר"א הטעם דקאמר רחמנא ליצלן מהאי דעתי' נראה דבהאי תשובה דקאמר בשמעתין דכתובות דבשלמא חיוב מיתה על שעת זנות לא אישתני גופה אבל לענין קנס מאה כסף והזמה דקאי אשעת עדות והוצאת ש"ר שהי' אחר שנשתנה גופה פטור זה הסברא עצמה שייך גם כאן דאי לפני יאוש והחיוב דדו"ה על שעת טביחה א"כ לשלם כדהשתא בשלמא לאחר יאוש ניחא דאז ע"כ החיוב משום דעיקרה מתחייב אשעת גניבה א"כ ל"ש דאישתני גופה ומשלם כדמעיקרא אבל אי החיוב אחר שנשתנה אשעת טביחה צריך לשלם כדהשתא וע"ז פריך שיקנה בשינוי השם כמש"כ היש"ש דבשה"ש קנה אפי' ממילא כיון דג"כ סובר שינוי במקומו עומד ולא קני ודו"ק. ומעתה לפי"ז יקשה בשמעתין ג"כ מ"פ דילמא משנתינו לית לי' כלל דש"ק וע"כ לא מהני שיפן רק הא דמשלם כשעת הגזילה הוא משום כיון דעשאם כלים מצי לומר לו כלים לא גנבי רק עצים לכן קנה השבח עכ"פ דומיא דסיפא דאיירי רק לענין שיקנה השבח וברייתא דקתני שיפן קניא היינו דסברי שינוי קונה ולכן סגי בשיפן דאף דבשיפן ל"ש לומר אטו עצים משיפן גנב כיון דל"ה רק שינוי בעלמא שלא קיבל שם כלי כסברת תוס' אליבא דרבה אבל אי ש"ק שפיר משלם כשעת הגזילה דקני גוף הגזילה ע"י שינוי וכמ"ד שינוי קונה דפליגי תנאי בהא לקמן. ואמנם לשיטת בעהמ"א דסיפא דפרה ונתעברה היינו שיקנה גוף הפרה א"כ רישא ע"כ אייריא גם לענין שיקנה גוף הגזילה ומטעם ש"ק שפיר פריך כיון דש"ק למה צריך לעשות כלים אפי' שיפן לבד קנהו וע"ז משני דמשנה איירי בשהח"ז דקני מדרבנן ובזה מיושב קו' תוס' לרבה דשינוי החוזר קונה מה"ת דיש לומר דרבה יפרש המשנה כמ"ד שינוי אינו קונה ואפ"ה עשאו כלים משלם כשעת הגזילה משום דכלים לא גנבי מיני' ועכ"פ קנה השבח. אך קשה דהא לעיל דף ס"ו קאמר רבה שינוי כתיבא ותנינא ודייק ממשנתינו דשינוי קונה ולפמש"כ הא לא נשמע ממשנה דש"ק דלא קניא אלא לשבח משום דעצים גנבי מינך ולא כלים. ונראה ליישב דהנה רש"י פי' בשמעתין דשינוי קונה כתיבא מאשר גזל כעין שגזל יחזיר ותמה בפנ"י דהא לעיל איתא דילפינן מזה שה"ח דשינוי שא"ח ע"כ ילפינן מאתנן כמ"ש תוס' לעיל ונראה ליישב קו' תוס' ע"ד אחר דהנה בפנ"י הקשה איך קאמר רבה בפשיטות דשינוי כתיבא דכתיב אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר דהא פליגי תנאי אי שינוי החוזר קני מה"ת וע"כ דלא דרשי אשר גזל וא"כ שינוי איך כתיבא ואיך פשט לו כ"כ דשינוי כתיבא מהני תנאי דסברי שינוי במקומו עומד ל"ק דהא לרב בגזל סברו שינוי קונה רק דקשיא לי מהני תנאי דלית לי' שינוי החוזר ונראה ליישב דלרבה לשיטתו מוכרח דכ"ע דרשו אשר גזל כעין שגזל יחזיר דהנה תוס' הקשו ל"ל אשר גזל הא מצינן למילף דשינוי קונה מאתנן דשינוי אינו עומד במקומו מדכ' הם כשהם בהווייתן ולא בשנשתנו וכן הא רי"ו לית לי' כלל דשינוי קונה יקשה דנילף מאתנן ותי' דצריך קרא דאשר גזל לשינוי החוזר דמהם לא נתמעט שינוי החוזר ור"ש לא פליג רק אשינוי שחוזר אבל שינוי שא"ח באמת מצינו למילף מאתנן אולם קשה לי דהנה בפנ"י כתב לתרץ קו' תוס' דמאתנן לא מצינו למילף משום דלא מצינו בתורה דיכול לקנות ממונו של חבירו בע"כ דלא מטעם איסור אנו דנין דבזה נוכל לומר שינוי קונה והו' שלו ואיסור גזל כבר עבר כמש"כ ריטב"א בסוכה דף ל' וזה שפיר נוכל לילף מאתנן אבל אנו דנין אם הו' ממונו וזה לא נוכל לילף מאתנן דאיך יקנה ממונו של חבירו בע"כ בלי דעת המקנה וא"כ קשיא הא תינח להני אבל לרי"ו מנ"ל שינוי קונה דא"ל דילפינן מאתנן דהא לפמש"כ הפנ"י אין לילף מאתנן משום דלא מצינו שיכול לקנות ממונו של חבירו בע"כ. ונראה ליישב דהנה בתמורה פריך הגמרא לרבא משנתינו דמשלם כשעת הגזילה מוכח דאע"מ ומשני משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל יחזיר והקשה בנתיבות מאי פריך הא כיון דגזילה שנשתנות מאלי' נקנות א"כ לא שייך אעל"מ דכל היכא דממילא כשר גם היכא כשעבד בידים מהני כמש"כ התוס' בתמורה שם ותי' בנתיבות דצריך קרא לשינוי החוזר דקיי"ל דשינוי החוזר שנעשית מאלי' לא קניא א"כ גם ע"י מעשה קאמר אעל"מ וא"כ בשינוי שאינו חוזר ונשתנה ע"י ממילא דקניא ה"נ דקניא בשהח"ז כשנעשה בידים דבאם נעשה ממילא שפיר יש לומר דילפינן מאתנן דשינוי שאח"ז והנה בסנהדרין איתא דרב סובר הבא במחתרת קנינהו בדמים ופירשו הראשונים משום דסובר דקנינהו לגמרי ואין עליו אלא מצות השבה וא"כ שפיר יש לילף מאתנן דכיון דבאמת קנינהו בע"כ בשעת גזילה ואין עליו אלא מצות השבה לענין זה שפיר נשמע מאתנן דאם נשתנה מאלי' ליכא עליו מצות השבה וא"כ ממילא נשמע אף בנשתנה בידים דא"ל דא"י לקנות וע"כ דמשנה בידים ממון של חבירו דכיון דאהני ממילא אהני בידים ג"כ אך רבה הא פליג שם וקאמר דלא קניא אלא בליתנהו בעין אבל בדאיתא בעינא לא קניא אלא לענין אונסין ורק ע"י שינוי נקנה לו אין לילף מאתנן א"כ הדרא קו' לדוכתי' מנ"ל לרי"ו והני דקיימא בשיטתי' דשינוי קונה וצריך לומר לרבה באמת נשמע מאשר גזל דשינוי קונה והא דדריש רי"ו והשיב את הגזילה מ"מ היינו בשהח"ז אבל בשינוי שאינו חוזר ילפינן מסיפא דקרא אשר גזל דשינוי קונה והא דבתמורה ובב"ק ס"ז מוקי קרא דאשר גזל לגזילה של אביו היינו למאן דס"ל כרב דגזילה קונה לו ממש ומצות השבה עליו אין צריך אשר גזל לזה כיון דאע"מ מצד הסברא כמו דמהני בממילא מהני בידים ג"כ אבל לרבה לשיטתו דסובר דגזילה לא קניא לדידי' אלא לאונסים א"כ ע"כ דיליף מאשר גזל ורק זה לרי"ו דממעט מואשר שינוי שחוזר אבל רבה סובר דגם שינוי שחוזר ג"כ מרבינן מאשר גזל דלשינוי שאינו חוזר אין צריך קרא דמסברא ידעינן דאע"מ כיון דכבר ידעינן מאתנן דשינוי אין עומד במקומו דזה שפיר ילפינן מאתנן שוב מסברא ידעינן דמהני מצד קנין דאע"מ וזהו דקאמר רבה שינוי כתיבא משום דכ"ע שינוי דקונה בגזילה מאשר גזל ילפינן וזה שפירש"י שינוי כתיבא ותנינא על שינוי גמור דאי על שינוי שאינו גמור קאי קשה הא למ"ד שהח"ז אינו קונה ע"כ דלא הו' כתיבא וכמו שהקשה בפנ"י אע"כ דבאמת מזה ילפינן שינוי גמור ולכ"ע דרשי' מאשר גזל לשינוי אלא דרבה סובר דלשינוי גמור לא צריך קרא דכיון דילפינן מאתנן דשינוי אינו עומד במקומו שפיר קונה ג"כ כאביי דאע"מ דכיון דמהני בממילא מהני גם בידים ולא יקשה איך ילפינן לגזל דהו' בע"כ דהא עיקר הילפותא רק לענין זה דשינוי אינו עומד במקומו ויכול לומר לאו דיכרא גנבי מינך וא"כ קרא צריך לשינוי החוזר. והנה המשך דברי רבה דקאמר שינוי קונה אבל יאוש לא ידענא שתמהו המפורשים דמשמע מדבריו דהא בהא תליא ונראה לפרש על נכון דיש להבין האיך מדמה ליאוש דאבידה הא הו' היאוש קודם שבא לידו וכבר הוק' בתוס' וגם מה דקאמר באיסורא בא לידו הא הו' מצי למימר דלכן דרבנן יען דיאוש אחר שבא לידו ונראה דהנה הרמב"ן פ' אלו מציאות כ' דלכן באבידה לא מהני יאוש אחר שבא לידו משום דהו' כשומר של בעלים והבין בקצה"ח דברשותו לא מהני יאוש והקשה ע"ז מהא דמצאה מציאה בחצר ביה"כ בב"מ דף כ"ב אף דהו' כברשותו דהו' חצר השותפין וכן נתייאשתי מפלוני עבדי אף דעבדו תמיד ברשותו דאיתקשי לקרקעות דקרקע ברשות בעלים עומד ונראה לי כונה אחרת בדברי הרמב"ן עפ"י שיטת הרשב"ם ב"ב דבחצר המופקדין אצלו לא קנה יען דרשותו נקנה למפקיד ול"א דחפץ וחצירו באים כאחד הביאו בטו"ז סי' קפ"ט והנה ריא"ף פ' שור שנגח כתב דפקדון ברשות אחרים יכול להקדיש וברשות גזלן קיימ"ל דא"י להקדיש דא"י בדיינים ולפמש"כ יש ליתן טעם דחצר הנפקד קנוי' למפקיד לכן יכול להקדיש אבל לא חצר הגזלן אין נקנה לנגזל דאין רוצה להקנות רשותו לבעלים כריא"ף הנ"ל או משום דחפץ קנוי לגזלן כמש"כ תוס' ב"ק דף י"א דמצות השבה עליו ומעתה זה סברת הרמב"ן דקודם יאוש הו' כשומר וכאלו הוא הנפקד ע"כ קנוי החצר שמונח המציאה בתוכו ונעשה חצירו א"כ איך יהא מהני יאוש לקנותו הא אפי' מתנה אין נקנה לנפקד דאין כאן שינוי מרשות לרשות והו' כאלו עדיין ברשות הבעלים ולכן בנטלה ע"מ לגזלה מהני באבידה קודם יאוש ג"כ כיון דלא נקנה רשותו לבעלים ולפי"ז ל"ק מחצר ביה"כ דנקנה לבעלים אבל אין נקנה למוצא האבידה והרי חצר השותפין קונה ללוקח אי משום דלוקח אח"כ לרשותו של עצמו ויש כאן הוצאה והכנסה מרשות לרשות וניחא ג"כ בעבדים מהני יאוש כיון דהעבד ברח ואין רוצה שיהא כאלו הוא ברשות בעלים ושפיר מהני דבגזילה כ' הריא"ף דלא נחשב כאלו ברשות בעלים ול"ש דהרשות קנוי לבעלים לנגזל ולכך שפיר שייך יאוש ומעתה יפורש דהנה אי לאו דרבה ל"ה שינוי דממילא מהני מהא"ט דהרשות חשוב כאלו של נגזל וליכא הוצאה מרשות לרשות וקמ"ל רבה דשינוי קונה אפי' שינוי דממילא משום דלא נחשב כאלו הוא עדיין ברשות הבעלים דאין נקנה רשות החפץ לנגזל א"כ מהאי סברא נשמע לכאורה גם יאוש מהני בגזילה אף דהיאוש אחר שבא לידו דל"ש שהרשות קנוי לנגזל ולכן מהני יאוש אחר שבא לידו וע"ז קאמר או דילמא באיסורא בא לידו עכ"פ ליכא קנין כמש"כ תוס' ע"ז דף ע"ב דל"א דמשיכה קונה מה"ת בגזילה לרי"ו משום דבאיסורא בא לידו וא"כ ה"נ נהי דהו' ברשות גזלן לא ברשות נגזל אפ"ה כיון דלא עשה משיכה משום דבאיסורא בא לידו ולא מהני קנין הגזילה אלא לחיוב אונסין א"כ במה יקנה בשלמא אי בהתירא בא לידו במציאה הו' מהני לאחר שנתיאש דקנה למפרע ע"י ההכנסה לרשותו אי לאו דכיד בעלים הו' דנעשה שומר אבל בגזילה ליכא קנין משיכה יען דבאיסורא בא לידו וכמש"כ הקצה"ח דלכן לרי"ו יאוש לא קנה דליכא קנין משיכה. ומעתה ניחא דלא יקשה אמאי לא קאמר דלכן יאוש דרבנן יען דבא לידו קודם יאוש דכיון דמהני שינוי דממילא ע"כ דהו' ברשות עצמו לא כברשות נגזל דאל"ה גם שינוי לא מהני א"כ לא מצינן למימר דלכן לא קנה יען דיאוש קודם שבא לידו דכיון דלא קנוי הרשות לנגזל לא איכפת לן בהאי טעמא רק צריך לסברא דבאיסורא בא לידו ליכא קנין משיכה ואפי' ע"י חצר לא קני מה"ת לרי"ו רק ע"י מעות ולכן באיסורא לא קני ג"כ ע"י חצר כמש"כ הקצה"ח שם. ועד"א קצת יש לפרש דלכן אין רשות הגזלן קנוי לנגזל יען דאית לן כסברת תוס' ב"ק דגוף הגזילה קנוי משעת גזילה אלא דחיוב השבה עליו א"כ ל"ש דנקנה רשות חפץ לנגזל כיון דהחפץ כבר לגזלן ומהא"ט מהני שינוי לכן מהא"ט גם יאוש מהני דל"ה כאלו נתיאש ועומד ברשות נגזל או דילמא יען דבאיסורא בא לידו הכונה דלכן ל"ש דקנוי משעת גזילה החפץ לגזלן כסברת הקצה"ח דלא מהני קנין משיכה בגזלן וזהו שייך אי אמרינן דלא קנה גוף החפץ משעת משיכה דאז באיסורא בא לידו אלא דאפ"ה שינוי מהני משום דהרשות אין קנוי לבעלים ובזה גופי' נסתפק רבה אי הטעם דקנה יען דגוף החפץ קנוי לגזלן א"כ ממילא גם הרשות לא נקנה לנגזל או מטעם שכ' הריא"ף דכיון דא"י בדיינים לא יכול להקדיש ע"כ דאין נקנה רשות הגזלן לנגזל וא"כ אי הטעם יען דהרשות אין נקנה אבל החפץ אין קנוי לגזלן רק ע"י השינוי א"כ י"ל ביאוש דלא קני יען דבאיסורא בא לידו לא קנה גוף החפץ מתחילה בשעת משיכה א"כ במה יקנה אותו עתה וא"כ ניחא דלא מצי למימר דלכן לא קנה יען דיאוש אחר שבא לידו דהא שינוי קני ול"א דהרשות נקנה לנגזל אלא דהספק אי משום דגוף החפץ נקנה לגזלן ולכן גם ביאוש נקנה ול"א דשינוי שאני דל"ש הטעם דבאיסורא בא לידו דהשינוי לא מהני רק לפטור מהשבה או דבאמת הטעם יען דרשות לא נקנה לנגזל כיון דהגזלן אינו רוצה להקנות רשותו לנגזל כסברת הריא"ף לכן ע"י שינוי קונה דזה גופי' הקנין אבל יאוש לא נשמע מזה דמהני כיון דבאיסורא בא לידו ולא קנה גוף החפץ במשיכה בשעת הגזילה לא יכול לקנות גם עתה ע"י היאוש דיאוש אינו קנין והבן. והנה יש לדקדק בשמעתין רבה דקאמר שינוי כתיבא ותנינא אשר גזל כעין שגזל יחזיר ותנינא הגוזל עצים ועשה מהן כלים וכן צמר וצבעו פטור מראשית הגז ויש להקשות יהודא ועוד לקרא וגם למה מביא עוד הברייתא כיון דנשמע כבר מגזל ונראה דהנה בנתיבות הקשה מתמורה דפריך ממשנה זו דשינוי קונה הא אעל"מ וקשה הא היכא דגם ממילא מהני אע"מ כמש"כ תוס' שם והכא שינוי דממילא ג"כ קני א"כ ל"ש אעל"מ ול"נ דזהו דמשני דכ' אשר גזל הכונה מוכח שינוי דממילא מהני לכן גם שינוי בידים מהני ומעתה יפורש דברי רבה הכי דמוכיח ממשנה ומברייתא דשינוי בידים מהני לכן גם בידים אע"מ אבל מקרא לחודי' ל"ה נשמע די"ל רק שינוי דממילא אבל ממשנה ומברייתא נשמע דתנא סובר כיון דמהני ממילא מהני נמי בידים ובזה מיושב שיטת רש"י על נכון דפי' שינוי קונה בידים הלא אפי' ממילא מהני כדתנן גזל בהמה והזקינה וכמו שהקשה בקצה"ח לפמש"כ ניחא דהי' קשה לרש"י מה שהקשתי יהודא ועוד לקרא ע"ז פי' רש"י דרבה הוכיח ממשנה דשינוי בידים מהני ומקרא רק מוכח שינוי דממילא ורק מדמהני ממילא מהני גם בידים דאמרינן אע"מ. והנה תוס' הקשו ל"ל תרי קראי אשר גזל והם ולא שינוייהם ותי' דצריך קרא לשינוי החוזר ובפנ"י כתב ליישב כך דעל הקו' ל"ל הם י"ל דהו"א לגבוה לא מהני שינוי ורק תקשה להיפך ל"ל אשר גזל לזה י"ל אי מהם שם קנתה ברצון הנותן אבל כאן איך יקנה בע"כ של נגזל לזה צריך קרא דמהני שינוי לקנות בע"כ של נגזל והנה ל"נ ליישב דאי מאשר גזל הו"א דוקא בגזילה דשינוי מעשה גורם שה"ש לכן מהני אבל באתנן שה"ש אין מעלה דכל אתנן יש שה"ש מעיקרא חולין והשתא הקדש כמש"כ לעיל א"כ ליכא רק שינוי מעשה הו"א דלא מהני וכן אי מהם הו"א שינוי בידים אבל שינוי דממילא לא נשמע צריך אשר גזל ואמנם ממה שבארנו נסתר זה כיון דרוצה להוכיח דשינוי בידים מהני הו' לי' להביא דרשא דהם ולמה מביא דרשא דאשר גזל דאיירי בשה"ש וכן נסתר בזה תי' של הפנ"י דא"כ כיון דמביא ברייתא דצבעו הא שם שלו וא"צ קנין ל"ש לומר קנין בע"כ א"כ זהו נשמע שפיר מאתנן ולמה צריך להביא דרשא דאשר גזל ללמד דכשצבעו פטור אבל לדרכם של תוס' ניחא דאיירי משהח"ז זה לא נשמע רק מדרשא דאשר גזל דגלי קרא דמהני בממילא ונשמע דמהני גם בידים דאע"מ אלא דלפמש"כ הנתיבות בשהח"ז ל"מ בממילא יעו"ש שהעלה כך ליישב קו' הנ"ל מתמורה אולם באמת לפמש"כ א"צ דבלא"ה ניחא הך דתמורה דרבה מייתי דתנא סובר שהח"ז מהני והטעם ע"כ מקרא דאשר גזל דמהני בידים וכפירש"י באמת דאי מקרא לחוד הו' מוקי בשינוי שא"ח אבל ממשנה ומברייתא מוכח דתנא סובר דקרא איירי בשהח"ז והיינו דמייתי גם מברייתא דצבעו כדי לאשמעינן דאיירי משהח"ז דאי לאו מברייתא הו"א דאיירי בשינוי שא"ח וצריך קרא לאשמעי' דמהני בע"כ כתי' של פנ"י לזה נקט ברייתא דצבעו דמזה מוכח דאיירי משהח"ז דלא נשמע רק מקרא דאשר גזל וניחא קו' הקצה"ח דרש"י נקט שינוי בידים כיון דאיירי משהח"ז. ואמנם כדי לקיים דברינו שכ' דרבה נקט קרא להוכיח דמהני ממילא ושוב ידעינן דמהני גם בידים לכן צריכין אנו ליישב קו' תוס' למה צריך אשר גזל י"ל דצריך לאשמעי' אף דבצבעו ליכא שינוי בעצם כמש"כ תוס' ב"ק צ"ג וא"ש דנקט אשר גזל דמהם לא נשמע בעשה שינוי רק בכולו ומאשר גזל מוכח דשינוי שאין בעצם עכ"פ ל"ה כעין שגזל אבל מהם לא מוכח שינוי שאין בעצם דהם משמע למעט שינוי שבעצם דשינוייהם אינן הם בעצמן כמש"כ דלכן אין מאוס לגבוה דפנים חדשות בא לכאן וכמש"כ המג"א סי' קנ"ד לענין אתנן ומראות ואמנם אכתי יש לדקדק דנקט ברייתא דצבעו הא כש"כ מגזל דמהני שינוי שיהא קנין כש"כ דמהני בראשית הגז דליכא רק מ"ע אך י"ל דרבה סובר דגזלן קונה בשעת גזילה ואין עליו רק מצות השבה וכן בראשית הגז רק יש מצות עליו מ"ע וע"י שינוי קני ופטור מ"מ דנתינה דומיא דגזילה. והנה בשמעתין בהא דפריך הא מיחסרא משיכה כתבו תוס' דאתי גם כרי"ו רק כיון דהפקיעו קנין מעות גם מדידה הפקיעו ולא קנתה הטלה ול"ה אתנן משא"כ בנתן לסיטון שפיר מעל כיון דמה"ת מעות קונות מי יפקיע איסור מעילה ופי' במהר"ם לובלין דרק מקנין המקח הפקיעו חכמים דלא קנאו בלא משיכה אבל המעות לא הפקיעו והוא דחוק ול"נ כונת תוס' בפשיטות דרק שייך דחכמים הפקיעו בדין ודברים שבין לוקח ומוכר כגון באתנן דהדין ודברים בינו לבינה אם קנתה חל איסור אתנן ע"ז אמרינן כיון דאפקיעו קנין מעות לא קנתה בלא משיכה ולא חלה איסור אתנן דאל"כ מאי כח ב"ד יפה אם כל אחד יסמוך על קנין מעות ולא יעשה קנין משיכה וכיון דלא עשו כתקנת חכמים הפקיעו חכמים הקנין מעות אבל בנתן לסיטון הנה הדין ודברים שבינו לבין הסיטון אי קנה המקח והמעות א"י להפקיע איסור מעילה שזה נוגע לרשות גבוה וכי משום דהם לא עשו כתקנת חכז"ל יהא נפקע רשות גבוה שהי' כבר ברשות גבוה קודם שבא ליד הסיטון ואיה"נ אי הו' דנין בכגון דא שנתן מעותיו לגזבר שזכה בו הקדש ולא משך דאז הדין מעילה תלוי בהקנין שפיר שייך לומר כיון דלא משך הפקיעו חכמים רשות גבוה ולא קנה הקדש ולא מעל אבל כאן בסיטון אינו כן דהאיסור מעילה הוא מצד ההקדש שכבר הוא ברשות גבוה והקנין שאנו דנין עליו אי נעשה כתקנת חכז"ל הוא רק נוגע בינו לבין הסיטון בזה לא אלים להפקיע איסור מעילה וזה ברור ונכון ב"ה. אמנם אף לפי הבנת המהר"ם דלא נחית לזה נראה לפרש ג"כ כונת תוס' עד"א דהנה הרשב"א הקשה מאי פריך הג"מ היכי דמי הא לא קנתה כ"ז שלא בא עלי' הא קיי"ל פסק דמים ואח"כ משך קני אף דלא נתן הדמים אך הדבר ניחא דזה שייך רק בדמים דאמרינן כיון דפסק הו' המעות כפקדון ביד הלוקח דזכה בו המוכר במשיכת החפץ אבל כאן לא שייך לומר כיון שמשכה הטלה נכנס פעולת הביאה לרשותו דאין הביאה עדיין בעולם כמש"כ הטו"ז סי' קל"ב לחלק אמילתא אחריתא ולפי"ז י"ל דזה הכונה ג"כ בתוס' דבאתנן שפיר הפקיעו חכמים דהנה בה' מעילה העלתי דהא דאמרינן דיכולת ביד חכמים להפקיע קנין מעות לגמרי תליא אי בתורת שויו מעות קונות או בתורת קנין מעות ונפ"מ במלוה הבאה מחמת מכר דמלוה קונה אבל הוא רק בתורת שויו בזה שפיר הפקיעו לקנין מעות אבל היכא דנתן מעות דקני בתורת קנין באמת לא הפקיעו לגמרי קנין מעות ולפי"ז ניחא דבנתן לסיטון מעל דלא הפקיעו קנין מעות ע"כ לא פקע איסור מעילה אבל באתנן דל"ש דקני ע"י ביאה בתורת קנין אלא בתורת שויו דהיינו כיון דחייב לה שכר פעולה בזה תקנה הטלה שנתן לה בשכרה זה אינו בתורת קנין אלא בתורת שויו בזה שפיר הפקיעו לגמרי קנין מעות ופקע איסור אתנן ועד"ז יש לחלק בפשיטות בנתן מעות הנה נעשה פעולת קנין של תורה ופעולת הקנין הרי עדיין עומד שהוא ברשותו אבל באתנן הנה פעולת הקנין דהיינו הביאה אחר הפעולה עברה וחלפה ואין עליו אלא חיוב לפרוע ליתן לה שנתחייב באותה שעה ע"י פעולת קנין זה שפיר יכולין להפקיע חכמים כל זמן שלא עשתה הקנין שתיקנו חכמים וא"ש. והנה על קו' הרשב"א לכאורה יש ליישב בפשיטות דהא דאמרינן פסק דמיו ומשך קנה היינו אם משך בתורת קנין אבל כאן שלא משכתו לקנות רק שנתן לרשותה לכן לא קנתה קודם שנתנה המעות דהיינו הבעילה שנבעלה לו ול"מ פסיקת הדמים שפסקה לבעול לו וזה פשוט. אולם לפי"ז קשה לי' קו' עצומה דגמ' פריך אי מצי מקדיש ואח"כ בעי הקדישו מהו כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דמי או דילמא השתא הא מיהת קיימא והנה כהא"ג בעי בב"מ הקדישה בלא תקפה מהו כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דתקפה דמי או דילמא השתא מיהת לא תקפה לפי"ז מאי פריך בגמ' הכא איך מצית מקדיש הא קשה קו' הרשב"א הנ"ל כיון דפסקה דמים ומשכה קנוי וע"כ לומר כיון שנתנה לרשותה וקבלה והכניסה לרשותה לא משכה כדי לקנות והו' כפקדון אצלה עד שעת ביאה כנ"ל הנה התינח כ"ז שלא הקדישתו אבל מיד שהקדישתו דהו' כמסירה להדיוט א"כ בזה נעשה קנין מצידה א"כ כיון שפסקה הדמים תיקני מצד משיכה דידה דהיינו אמירתו לגבוה דהו' כאלו תקפה ומשכה כדי לקנות דאמירתה לגבוה כמסירה להדיוט דהיינו כנמסרה לרשותה בתורת קנין המועיל שפיר חלה ההקדש דההקדש והקנין באים כאחת אף דבב"מ מסיק דהקדישה ל"ה כתקפה היינו משום דליכא משיכה אבל כאן האיכא משיכה ופסיקת דמים אלא דמשיכה זו לא נעשתה בתורת קנין ול"ה אלא כפקדון אצלה לכן אין קנוי לה אף דאיכא פסיקת דמים אבל כיון דהקדישתו דהו' מסירה להדיוט והכא הוא הרשות הדיוט שנכנסה לרשותה ע"י אמירתה א"כ מ"פ האיך מצית מקדיש להטלה וצ"ע. אמנם לפמש"כ הח"ס ליישב קו' רשב"א דלשיטת תוס' דאיירי באמר בפירוש לא תיקני עד שעת ביאה לכן ל"מ משיכתה נתיישבה קו' זו שהקשיתי ג"כ דל"ש לומר ע"י אמירתו לגבוה כמסירה יהא מהני משיכה דידה כיון שאמר שלא תיקני לכן צריך בגמרא לתרץ באמר לכשתרצה מעכשיו קני. אולם לפי"ז קשה לי מ"פ הגמ' אדר"ח דבעי הקדישתו מהו דתפשוט לי' מדר"א דוקא הקריבתו אבל הקדישתו לא להנ"ל מ"פ דר"א איירי באמר להדיא אל תיקני עד שעת ביאה ולכן צריך לאוקמא באמר גם מעכשיו קני לכשתרצה ע"כ רק בהקריבתו אבל בדר"ה דלא איירי בדאמר מעכשיו א"כ י"ל דאיירי בסתמא שלא אמר לא תיקני עד שעת ביאה ולכן גם בלא מעכשיו יכולה להקדישה דכיון דכמסירתו להדיוט קנתה כיון שפסק מעות א"כ ההקדש חל בלא מעכשיו על כן שפיר בעי אי הקדישתו כהקריבתו דאמירתו לגבוה כמסירתה להדיוט כאלו משכה אחר פסיקת דמים דקניא שפיר. והנה עפ"י הדברים הניתנין למעלה ניחא ליישב קו' תוס' דמשני בזונה כותית הא אדרבא לרי"ו משיכה קונה ותי' דאתיא כר"ל לכן אומר לפרש דאתיא שפיר כרי"ו רק דרי"ו ס"ל דתורה אמרה מעות קונות בישראל דהו' בתורת קנין לא בתורת שויו והיכא דאיכא קנין מעות לא מהני קנין משיכה אבל היכא דל"ש קנין מעות רק בתורת שויו דהכא באתנן ודאי משיכה הוא דקונה כמו דמציאה ומתנה דמשיכה קונה לכו"ע ושפיר פריך הא מיחסרא משיכה דע"י משיכה קנתה שפיר דהביאה אין בתורת קנין רק בתורת שויו וע"ז משני בזונה כותית דלא קניא במשיכה דהנה לרי"ו דישראל בכסף נכרי במשיכה אך זה היכא דאיכא קנין מעות אבל היכא דליכא קנין מעות לגבי ישראל ולגבי נכרי איכא קנין מעות ממילא יצא הדין להיפוך לישראל במשיכה כיון דלגבי ישראל ליכא קנין כסף ולגבי נכרי מעות קונות כיון דאיכא קנין כסף קני במשיכה והנה קודם מ"ת לא הי' קנין מעות בתורת קנין אלא בתורת שויו אם נתן השיווי קנה וא"כ גם אחר מ"ת גבי נכרי אהני קנין מעות בתורת שויו וא"כ גם בזונה שייך שויו מעות א"כ כיון דשייך קנין מעות ממילא משיכה ל"ק אבל בישראל דבעינן כסף בתורת קנין לא בתורת שויו א"כ בזונה דליכא קנין כסף רק בתורת שויו א"כ כליכא קנין כסף הו' ואז משיכה קונה והיינו דמשני בזונה כותית הכונה לרי"ו קניא בכסף בתורת שויו לא במשיכה כיון דבישראל במשיכה נכרי בכסף דבדידי' איכא קנין כסף דהכסף בתורת שויו ג"כ קני א"כ גם בזונה שייך קנין כסף לכן רק בכסף קני כיון דלישראל במשיכה נכרי בכסף ודו"ק. והנה בע"ז דף ס"א בהא דפריך הגמ' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת הקשו תוס' הא לשיטת רש"י בע"ז ספ"ד ס"ל דאסור לדידי' והא דמקודשת יען דבפ"ו לא גזרו וא"כ מ"פ הכא ונראה ליישב דהנה בהא דקידשה באיה"נ אין מקודשת יש שלשה טעמים חדא דבעינן שמה שנותן לה לקידושין יהא שו"פ לדידי' ויהא בו דין ממון ואיה"נ אין שו"פ לדידי' שנית דאין שו"פ לדידה שלישית משום דבשעה שקידשה הרי נהנה מאיה"נ ואיסורא קעביד ואעל"מ כמש"כ באו"ח בחי' לקידושין והנה הנפ"מ בין טעמים האלו הנה מבואר בירושלמי דאי היתה חולנית דמותרת ליהנות ממנו עכשיו עכ"פ בשלכדה"נ דבמקום חולי שרי לכתחלה וא"כ שוה לדידה מקודשת וכבר עמד ע"ז במשל"מ פ"ה מאישות ופשט לה מדברי הר"ן שדייק דאם הוא חולה מקודשת כיון דחזי לה כמו בגזל דקנתה בש"ר אף דהגזלן לא קנה עכ"פ הגיע הנאה מחמתו לכן מקודשת. וניחזי אנן דבגמ' דקידושין פריך אהא דאם מכרן וקידוש בדמיהן מקודשת ופריך בגמ' מנלן ויליף מדגלי בע"ז כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו מכלל דבשאר איסורין מותר ופריך ונילף מיני' ומשני גלי קרא בשביעית והוה ב"כ והקשה בעצמות יוסף דמדפריך מנ"ל משמע דמסברא פשיטא לי' דאסור וגלי בע"ז למעט שאר איסורין א"כ מ"פ דנילף מיני' בשאר איסורין א"כ לישתק קרא לגמרי ואנן נדע מסברא אסור ונראה דא"ש דהנה בע"ז דף נ"ד מוקי קרא כי חרם הוא למעט שאר איה"נ והסוג' סותרת אך י"ל דהנה בירושלמי מפרש הא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת לפי שלאו דמיהן ר"ח אמר ש"מ המקדש בגזל מקודשת והנה במשל"מ הקשה מכאן לפירש"י דסובר דלמחליף אסור הא מירושלמי דמפרש דלאו דמיהן מוכח דגם למחליף מותר ואומר דמירושלמי אין ראי' דבאמת הקשה במשל"מ עוד חדא הא מקרא יליף אי ת"ד למה צריך הירושלמי לטעם דלאו דמיהן ועוד הא דמפרש דמקדשין בגזל דהכונה ע"כ בלא ידע דהו' איה"נ א"כ לא קאי אדר"ז דגם בלא דר"ז דקאמר דלאו דמיהן מוכח דקדשה בגזל מקודשת ונראה לישב דהנה החו"י בתשובה הקשה כיון דאיסור מכירה מה"ת יען דבא לכלל אכילה א"כ איך אפשר לומר דאם עבר ומכר דיהא מותר בהנאה הא עכ"פ בא לכלל אכילה מעתה י"ל דמסברא באמת אסור למחליף מהא"ט כקו' החו"י אבל לאחרינא שרי מטעם דלאו דמיהן דלמחליף אין להתיר מטעם דלאו דמיהן דזה רק סגי דל"ה חלופי איה"נ ול"ש שתופס דמים לאחרינא להיות כמוהו איסור חפצא אבל למחליף שפיר אסור דנהי דלאו דמיהן ואין זה חלופי איה"נ אבל עכ"פ איסור גברא שייך דהתורה אסרה למכור יען דמתהני א"כ אי מכר ג"כ אסור ליהנות ול"ה אלא איסור גברא ונפ"מ דל"ש לומר כיון דאסור בהנאה ואין לו בעלים כיון דמצד עצמו אין אסור בהנאה ואין כאן אלא איסור גברא וכן פשיטא אם שרפן דאפרן מותר ויכול למכור דשו"פ דהוא שלו אבל אי הוה ת"ד להיות כמוהו הו' איסור חפצא ואין לו בעלים ובאפרן ג"כ אין לו זכות דמהפקירא קזכי כמש"כ הריטב"א בקידושין ולכן פריך מנ"ל דלמחליף ג"כ מותר ומשני גלי קרא בע"ז מכלל דבעלמא דמותר לאחרינא מותר גם למחליף וע"ז פריך ונילף מיני' דלמחליף אסור ול"ש לומר א"כ לשתוק דז"א דהא צריך קרא בע"ז דתופס דמיו לאסור לאחרינא ג"כ ומשני דהו' ב"כ ואין מלמדין א"כ נשמע דגם לדידי' שריא. ולפי"ז יש לפרש דברי הירושלמי כך די"ל דירושלמי קאי ליתן טעם שאין דמיהן הכונה דלכן מותר לאחרינא שאין ת"ד דלאו דמיהן וא"כ נהי דלדידי' ליכא שו"פ כיון דלדידה שו"פ א"כ קיבלה הנאה מחמתו בשו"פ אבל לדידי' באמת מדאסור רחמנא למכור דבא בכלל אכילה כקו' החו"י וע"ז קאמר ר"ח זאת אומרת מקדש בגזל מקודשת ביאוש וש"ר דמקודשת מפני שאף שהוא לא נתן לה כיון דהיא עכ"פ קנתה וזכתה בו ובא לה הנאה מחמתו מקודשת דאי אמרת דאין מקודשת משום דהוא לא נתן לה כלום א"כ גם בקידשה בדמיהן אמאי מקודשת הא לדידי' אסורים ע"כ כיון דלדידה מותר מקודשת כאידך צד של משל"מ ושפיר יש המשך דר"ח לדר"ז ואין כונת הירושלמי דהו' דמי איה"נ גזל אלא לדמיון בעלמא מייתא מגזל אדמי איה"נ וכדברי הר"ן דמדמי לגזל דמקודשת. עוד יש לפרש דירושלמי סובר שאין דמיהן ומותר אף למחליף עצמו לכן מקודשת וע"ז בא ר"ח ופליג ואמר דזאת אומרת מקדש בגזל מקודשת א"כ ע"כ לומר הטעם דלאו דמיהן היינו לומר דהא דמותר לאחרינא ידעינן מקרא דאין ת"ד וא"צ ליתן טעם לזה אבל לדידיה הו"א דאסור אלא דאף דאסור לדידיה מקודשת שפיר כיון דעכ"פ לאחרינא שרי ומקודשת כמו בגזל ביאוש וש"ר דקניא לדידה דמקודשת לכן צריך לטעם דלאו דמיהן ושריא באמת אף לדידי' ומקודשת יען דנתנה לה דמים דמותר גם לדידי'. ולפי"ז י"ל בהא פליגי הני סוג' דקידושין וע"ז דבקידושין פריך מנא לי' משמע דהו' סבירא לי' דמסברא אסור והיינו כמש"כ אף דלאו דמיהן אפ"ה י"ל דאסור למחליף ואפשר גם לאחרינא מכח קו' החו"י דבכלל האיסור הו' גם מכירה דהא דמסברא דלאו דמיהן אהני דלא נעשה כמוהו בתורת חליפין דנהי דמסברא דאין תופס דמיו אבל איסור גברא איכא ומשני גלי קרא בע"ז נשמע דבעלמא אפי' איסורא ליכא וע"ז פריך נילף מיני' דלדידי' עכ"פ אסור או אף לאחרינא ולאיסור בעלמא שיהא איסור גברא ול"ש לומר א"כ לישתק מיני' דהא צריך קרא בע"ז שיהא תופס דמיו כמוהו איסור חפצא גם לאחרינא ומשני גלי קרא שני כתובים בע"ז ושבועות ע"כ דאתי למעט דבשאר איסורין אפי' איסורא ליכא אף לדידי' דגלי קרא דלאו דמיהן אפי' איסורא ליכא במכירה והא דילפינן מאו מכור היינו דאי אסור בהנאה ל"ה בכלל מכירה כלל וכמש"כ הרמב"ן שהבאתי לעיל מה' אלו. אולם בסוג' דע"ז דממעט מהוא שאר איסורין שפיר י"ל דלדידי' אסור ורק הא דממעט מע"ז שאר איסורין היינו לאחרינא אבל לדידי' פשיטא דאסור כיון דתורה אסרה למכור דבא לכלל אכילה ע"כ דאיסורא נמי איכא דהא בא לכלל אכילה ומהוא אין למעט דיהא שרי אף לדידי' וא"כ מיושב קו' תוס' דרש"י פי' כן רק בפה"ש דיליף מהוא ס"ל דל"ש למעט רק דאין ת"ד לאחרינא אבל מהך דקידושין דיליף מב"כ מוכח דבאמת למחליף נמי ליכא איסור והיינו דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דשרי לדידי' נמי ולכן פריך שפיר אמאי שכרן אסור לפועל דכאן אזיל בשיטת הש"ס בקיד

2 תוספות על מנחות פתח ↗

כתב רחמנא כל אשר יעבור. אע"ג דמוכח דהיכא שהיתה לו שעת הכושר לא ילפינן ממשקה ישראל אפ"ה מייתי ליה בכל דוכתא בפ' כל האסורין תמורה דף כט. גבי נעבד משום דע"י תלתא קראי מסקינן דאין לחלק:

2 תוספות על זבחים פתח ↗

על פי עד אחד או על פי הבעלים - פירש בקונטרס דפטר ליה מסקילה משום דמודה בקנס פטור וכן פירש במכות דף ו. דאין אדם נהרג על פי עצמו מטעם קנס ונראה דאפי' אמרי שנגמר דינם בבית דין פלוני אין נהרגים על פיהם ואע"ג דכי האי גוונא מחייב בקנס כדמוכח בפרק קמא דמכות דף ד. וגבי פלוני רבע שורי בפרק קמא דסנהדרין דף י. מפרש משום דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ונהרג שורו ולא פלגינן דיבורא אלא הרובע והשור נהרגין ואי קנס מיקרי כי נמי אמת הוא שרבע שורו אמאי נהרג שור על פיו והא מודה בקנס פטור כמו אם אמר גנבתי וטבחתי דפטור מכפל וד' וה' ונראה לי טעמא דאינו נהרג על פי הבעלים אם אין עד אחד עמו כדאיתא פרק כל האסורין תמורה דף כט. זה וזה מותרות באכילה מנלן אי ס"ד להדיוט אסירי למה לי למעוטינהו. לרובע ונרבע לגבוה ואע"ג דהתם לא מזכיר ברובע ונרבע על פי הבעלים מכל מקום על כל ענין שפסול גבוה ומותר להדיוט קאי מנהני מילי. ברוך:

4 תוספות על עבודה זרה פתח ↗

בית שבנאו מתחלה לעבודת כוכבים - פרש"י שתחילת בניינו לעבודת כוכבים והיו עובדין את הבית עצמו וכן בסמוך גבי אבן שחצבה מתחלה לבימוס מקום מושב של עבודת כוכבים ועובדים את הבימוס כעבודת כוכבים עצמה ויפה כוון בזה דודאי צ"ל שהבית והאבן נעשו ליעבד דאי להיות משמשי עבודת כוכבים הא אמרינן לעיל עבודה זרה יט: משמשי עבודת כוכבים אינן אסורים עד שיעבדו ואילו בגמרא קאמר גבי בית בנה אע"פ שלא השתחוה וגבי אבן נמי מדקתני חצבה מתחלה משמע דלא עבד בה כבר דאי עבד בה ל"ל חציבה מתחלה לכך הא גבי תפילין ברכות דף כג: אמרינן צר ביה ולא אזמניה וכן זו נמי לא ליבעי חציבה מתחלה אי עבד בה מיהו מתוך לשונו משמע שהבית והאבן נעשו להניח עבודת כוכבים ואגב עבודת כוכבים עובדים הבית והאבן וק"ק דגבי אשירה בסמוך אין לפרש כן שיהא נטוע לשום תחתיו עבודת כוכבים ואגב עבודת כוכבים עובדין את האילן דהא אמרינן בגמרא רישא ד"ה ואילו ר"ש אומר הואיל ולצורה הם עובדין נתיר להם את האילן ולא קאמר דאגב עבודת כוכבים עובדין את האילן לכן נראה לפרש בכל שלשתן שבנה וחצב ונטע להיות עבודת כוכבים עצמה והא דנקט גבי אבן לבימוס אע"ג דסתם בימוס רגילות הוא להיות משמש עבודת כוכבים כמו בימוס של מלכים מ"מ נקט בימוס שלא היתה חשובה בעיניהם לעבדה אלא אותם שדומה לבימוס לפי שבימה נותנין עליה עבודת כוכבים:

4 תוספות על גיטין פתח ↗

מאי שנא מהרי הוא הקדש - תימה דבריש אין בין המודר נדרים דף לד: משמע דככר זה הקדש מועיל וגט זה חרס ודאי לא אמר כלום דגרע מגט זה חרס הוא דאמר דלא אמר כלום דהא בטל הוא דבריו קיימין וכי אמר גט זה בטל ולא אמר הוא מיבעיא לן ועמד בתיקו:

5 תוספות על חולין פתח ↗

אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו - תימה מה צריך קרא למעט לאינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הא הוי זבח רשעים והיכי תיסק אדעתין לומר דמביא ויש לומר דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אח"כ ובשעה שאכל לא היה שב מידיעתו:

6 תוספות על קידושין פתח ↗

מה שלי בשלך אסור - פי' בקונטרס אסור בהנאה לפי שאין להם מי יתירם דכיון דהוקדשו אינן יכולין להיות מותרים אלא ע"י זריקה מתרת בקדשים ואלו שנשחטו בחוץ אין נזרקין והקשה הר"מ דכמו כן מצינו שזריקה מוציאה מידי מעילה ואפילו הכי אמרינן מעילה דף יב. קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ואע"ג שלא נזרק הדם וכמו כן נאמר שהשחיטה תוציא מידי איסור אבר מן החי ויהיו מותרים באכילה לפיכך פירש הר"ם מה שלי בשלך אסור ואין להם תורת קדשים לעלות למזבח לפטור הבעלים אף שלך בשלי לא היה להם תורת חולין ולא חזו להתרה דשייך בהו דהיינו אכילה:

7 תוספות על עבודה זרה פתח ↗

יש שינוי בנעבד כו' - תימה במחובר מהיכא יליף לאיסור מאתנן דיו לבא מן הדין להיות כנדון דבאתנן פשיטא דיש שינוי כדדרשינן במרובה ב"ק דף סה: הם ולא שינוייהם וי"ל דמדאורייתא ודאי פשיטא ליה דיש שינוי בנעבד כמו באתנן אלא מדרבנן הוא דקא מיבעי ליה משום דעבודת כוכבים יש לאסור אע"ג שנשתנה:

7 כסף משנה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב פתח ↗

או שהיה מאשרה וכו'. באמת כי לשון זהו קשה עד מאד כפי סוגיית הגמ'. ודברי ה"ה בכאן אינם נכונים בעיני שכתב שרבינו גורס גירסא אחרת שאינה בנוסחאותינו ועוד דאם איתא לאותה גירסא אליבא דר' יוחנן דוקא אתמר דאית ליה נמי הכי גבי גזול אבל לר' יצחק בר נחמני דבגזול לא חייש למצוה הבאה בעבירה ה"ה דבאשרה לא חייש וכבר כתבתי בבבא הקודמת לזו דרבינו פוסק כר' יצחק בר נחמני דלית ליה פסול משום מצוה הבב"ע ועוד שאפילו לדעת שאר פוסקים אינה לאותה גירסא שהרי כתבו המפרשים אההיא דר' יוחנן דכל שנקנה בתחלה בלא סיוע דמצוה שוב אין בו משום מהב"ע ולא פסיל ר' יוחנן אלא היכא שלא קנהו עדיין או שקנהו אלא שהמצוה מסייעת בקנין וא"כ גבי אשרה דליכא למימר ביה הכי שהעבירה שהיא נטיעתה לעכו"ם אין המצוה מסייעת בעשייתה כלום אפילו לר"י לא מיפסיל אלא ודאי לית להו אותה גירסא. ועוד קשה לדבריו דיותר ראוי לאסור עבודת כוכבים של עכו"ם כל שלא בטלוה וכ"ש של ישראל שאין לה ביטול מאשרה שבטלוה אע"פ שתחלת נטיעתה היתה לעבודת כוכבים ועוד דהא בסוף כיסוי הדם חולין פ"ט:. תניא לולב ושופר של עכו"ם פסולים אפילו דיעבד ואמר רב אשי התם אליבא דרבא דה"ט משום דכתותי מיכתת שיעורייהו ובמאי מוקי להאי רבינו אם דעתו להכשיר אפילו בעכו"ם של ישראל ועוד שלא כתב ה"ה מהיכן הוציא רבינו דאשרה אפילו נתבטלה לא יצא. אבל כך נ"ל לומר דלדעת רבינו דין לולב ושופר של עבודת כוכבים כך הוא דקודם ביטול לא יצא משום דמיכתת שיעורייהו וכדאמרינן בסוף כיסוי הדם ולאחר ביטול לכתחלה לא יטול ולא יתקע משום דמאיסי אבל בדיעבד כשרים והיינו דאמר רבא בפרק לולב הגזול סוכה ל"א: לולב של עכו"ם אם נטל כשר וכמו שנפרש בסמוך בס"ד. ודין האשרה כל שמתחלה נטעו להיות נעבד אפילו בטלו אם נטל לא יצא והיינו דאמרינן בפרק כל האלילים ע"ז מ"ז בעי ריש לקיש המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה באילן שנטעו מתחלה לכך לא תבעי לך דאפילו להדיוט נמי אסור כי תבעי לך נטעו ולבסוף עבדו דשרי להדיוט פשיטא דאפילו נתבטלה מאיסא למצוה ופסול דיעבד וכיון דחזינן דבאילן שנטעו מתחלה לכך קאמר לא תבעי לך לומר דפשוט הוא ולא חזינן מאן דפליג עליה כוותיה נקטינן. ובפרק לולב הגזול סוכה ל"א: אמתני' דלולב של אשרה ושל עיר הנדחת פסול מקשינן בגמ' ושל אשרה פסול והאמר רבא לולב של עכו"ם לא יטול ואם נטל כשר וה"פ אי אשרה דמתני' קודם ביטול פשיטא דפסול דכתותי מיכתת שיעוריה ולא אשמעינן מידי לא באשרה ולא בעיר הנידחת א"ו דלאחר ביטול עסקינן והאמר רבא דלאחר ביטול אם נטל כשר ומהני דאה"נ דלאחר ביטול אשמעינן מתני' ולא דמי לדרבא דהכא באילן שנטעו מתחלה לכך עסקינן דהיינו אשרה דמשה כלומר שהיא כתובה דכיון שמתחלת ברייתה כתותי מיכתת שיעורה מאיסא למצוה אבל עכו"ם כיון שבתחלת ברייתה לא מיכתת שיעורה אם נטלה אחר שנתבטלה יצא דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש"מ כלומר דלמאי דס"ד לא דמיא לעיר הנדחת שזו מבוטלת ועיר הנדחת אינה מבוטלת אבל השתא דאמרינן דביטול לא שרי לה למצוה כך לי מבוטלת כמו אינה מבוטלת והוי שפיר דומיא דעיר הנדחת והא דאמרינן בפ' ראוהו ב"ד ר"ה כ"ח אמר ר' יהודה שופר של עכו"ם אם תקע בו יצא וכתוב בקצת נוסחאות מ"ט מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דבשלא בטלו עסקינן י"ל שכשכתב רבינו שופר של עכו"ם אם תקע בו יצא לא פסק כן משום ר"י דלא קי"ל דעתיה למשרי קודם ביטול אלא משום דממאי דאמר רבא לגבי לולב דלאחר ביטול כשרה דיעבד שמעינן לשופר וזהו שלא כתב רבינו בשופר של עכו"ם שהטעם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כשם שכתב בשופר של עולה. א"נ שאינו גורס מ"ט וכמ"ש בנוסחאות שלנו ואתי ר"י כרבא והא דאמר רבא בפ' מצות חליצה יבמות ק"ג: דסנדל של עכו"ם אם חלץ בו כשר ופסק רבינו פ"ד מהלכות יבום וז"ל סנדל המוסגר והמוחלט ושל עכו"ם אם חלץ בו יצא ואע"פ שהוא אסור בהנאה, י"ל דההיא נמי בלאחר ביטול ולכתחלה לא משום דמאיס למצוה וכמו שפר"ת. ומ"ש אע"פ שהוא אסור בהנאה לא קאי אלא אמוסגר ואמוחלט ולא לשל עכו"ם. א"נ אפילו נימא דקאי אכולהו לק"מ דלא דמו שופר ולולב שיש להם שיעור קצוב וכי עומד לשריפה מיכתת שיעוריה כלומר הוא חסר משיעורו הקצוב לו אבל לסנדל דחליצה דלית לן בה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ונהי דבעי שיהא חופה רוב רגלו כיון שהרי אני רואה שהוא חופה ואין לנו בו שיעור קצוב לא אמרינן דמיכתת שיעוריה תדע דמוסגר ומוחלט כשרים ואע"ג דעומדים לשריפה ואין לומר דהיינו משום דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד וכדאמרינן התם דהא התם נמי אמרינן אליבא דמאן דפסל דדוקא לענין טומאה איקרי בגד בשעת שריפה ולא גמרינן מינה לחליצה וכולהו דלא גמרינן מטומאה אלא דמאן דמכשיר סבר כיון דאין לנו שיעור קצוב לא אמרינן ביה מיכתת שיעוריה וה"ה לעכו"ם וכמ"ש. כנ"ל ליישב דעת רבינו ודברי המפרשים ליישב הסוגיות לפי שיטתם יש בהם כמה פקפוקים ירגישם העומד על דבריהם:

8 תוספות על קידושין פתח ↗

מלקין על הייחוד - פי' בקונטרס דמיירי בפנויה דהכי מוקי לה בסמוך ואין אוסרים על הייחוד מיירי בייחוד אשת איש וקשה דאם כן לצדדין קתני רישא בפנויה וסיפא באשת איש ונראה לפרש דסיפא נמי מיירי בפנויה ולאוסרה לכהן משום זונה ומיהו קשה דתנן בפ"ק דכתובות דף יג. היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא רבי יהושע אומר אינה נאמנת ופריך עליה בגמרא מהא דאמר רב הכא אין אוסרין על הייחוד ומשני מעלה עשו ביוחסין ולפי מה שפירשתי דמיירי לאוסרה לכהן לא משני גמרא התם מידי דהא הכא מיירי ליוחסין ואפ"ה אמרינן דאין אוסרין ויש לומר דלעולם מיירי ליוחסין והא דמשני התם מעלה עשו ביוחסין שאני התם דאינה נאמנת משום דמודה היא שנבעלה והכא דקאמר דאין אוסרין היינו משום דאינה מודה שנבעלה:

8 מנחת חינוך פתח ↗

8 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

קודם מ"ת וכו'. כתב הראב"ד ז"ל אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפילגש הכתובה בפסוק ובעלי הלשון דורשין פילגש מלה הפוכה ומורכבת פי שגל עומדת לפרקים למשגל ולשמש את הבית ופעמים למשכב. וי"ס שכתוב בהם פילגשים בלי קידושין עכ"ל:

10 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

הַמִּקָח אֵינוֹ נִקְנֶה בִּדְבָרִים. וַאֲפִלּוּ הֵעִידוּ עֲלֵיהֶם עֵדִים. כֵּיצַד. בַּיִת זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. יַיִן זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. עֶבֶד זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. וּפָסְקוּ הַדָּמִים וְרָצָה הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר קָנִיתִי. וְרָצָה הַמּוֹכֵר וְאָמַר מָכַרְתִּי. וְאָמְרוּ לָעֵדִים הֱווּ עָלֵינוּ עֵדִים שֶׁמָּכַר זֶה וְשֶׁלָּקַח זֶה. הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְּלוּם וּכְאִלּוּ לֹא הָיוּ בֵּינֵיהֶם דְּבָרִים מֵעוֹלָם. וְכֵן בְּנוֹתֵן מַתָּנָה וּמְקַבְּלָהּ: אֲבָל אִם נִקְנָה הַמִּקָּח בְּאֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁהוּא נִקְנֶה בָּהֶם קָנָה הַלּוֹקֵחַ וְאֵינָן צְרִיכִין לְעֵדִים כְּלָל וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ: וּבְמָה יִקָּנֶה הַמִּקָּח. הַקַּרְקָעוֹת בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים. בְּכֶסֶף. אוֹ בִּשְׁטָר. אוֹ בַּחֲזָקָה: כֵּיצַד בְּכֶסֶף. מָכַר לוֹ בַּיִת מָכַר לוֹ שָׂדֶה וְנָתַן לוֹ הַדָּמִים קָנָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין אֶת הַשְּׁטָר. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִכְתֹּב שְׁטַר מֶכֶר לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּכְתֹּב אֶת הַשְּׁטָר. וְאֵין קַרְקַע נִקְנֵית בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה: הִתְנָה הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר אִם רָצִיתִי אֶקְנֶה בְּכֶסֶף אוֹ אֶקְנֶה בִּשְׁטָר. וְנָתַן הַכֶּסֶף עַל תְּנַאי זֶה. הֲרֵי זֶה קַיָּם וְאֵין הַמּוֹכֵר יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ מִפְּנֵי הַתְּנַאי. וְהַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב אֶת הַשְּׁטָר. וְכֵן אִם הִתְנָה הַמּוֹכֵר כָּזֶה: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי וְיִקָּנֶה בֵּיתִי לְךָ. כֵּיוָן שֶׁנָּתַן קָנָה הַבַּיִת מִדִּין עָרֵב: כֵּיצַד בִּשְׁטָר. כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס אוֹ עַל הֶעָלֶה שָׂדִי נְתוּנָה לְךָ שָׂדִי מְכוּרָה לְךָ כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ קָנָה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים כְּלָל. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַשְּׁטָר שָׁוֶה כְּלוּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוֹכֵר שָׂדֶה מִפְּנֵי רָעָתָהּ. אֲבָל בִּשְׁאָר קַרְקָעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ שְׁטָר שֶׁל מֶכֶר לְיָדוֹ וַאֲפִלּוּ הָיוּ בּוֹ עֵדִים לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הַדָּמִים: כֵּיצַד בַּחֲזָקָה. מָכַר לוֹ בַּיִת מָכַר לוֹ שָׂדֶה אוֹ שֶׁנָּתַן אוֹתָהּ בְּמַתָּנָה כֵּיוָן שֶׁנָּעַל אוֹ גָּדַר אוֹ פָּרַץ כָּל שֶׁהוּא וְהוּא שֶׁיּוֹעִיל בְּמַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה קָנָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֶחֱזִיק בִּפְנֵי הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן. אֲבָל שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ לֵךְ חַזֵּק וּקְנֵה וְאַחַר כָּךְ אִם הֶחֱזִיק קָנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בִּפְנֵי הַבְּעָלִים: הַמּוֹכֵר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ וּמָסַר לוֹ אֶת הַמַּפְתֵּחַ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ לֵךְ חַזֵּק וּקְנֵה. וְכֵן הַמּוֹכֵר אֶת הַבּוֹר כֵּיוָן שֶׁמָּסַר לוֹ דִּלְיוֹ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ לֵךְ חַזֵּק וּקְנֵה, וּכְשֶׁהֶחֱזִיק יִקְנֶה: כֵּיצַד הַמַּחֲזִיק בִּנְעִילָה קָנָה. כְּגוֹן שֶׁמָּכַר בַּיִת אוֹ חָצֵר וְהָיָה הַפֶּתַח פָּתוּחַ וְנָעַל הַלּוֹקֵחַ אֶת הַפֶּתַח וְחָזַר וּפְתָחוֹ הֲרֵי זֶה הֶחֱזִיק וְקָנָה. שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ שִׁמּוּשׁ הַמּוֹעִיל: כֵּיצַד הַמַּחֲזִיק בִּגְדִירָה כָּל שֶׁהוּא קָנָה. כְּגוֹן שֶׁהָיָה שָׁם גָּדֵר וְהָיוּ עוֹלִין בְּנַחַת. וְהוֹסִיף עָלָיו כָּל שֶׁהוּא וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה וְנִמְצָא שֶׁאֵין עוֹלִין אֶלָּא בְּדֹחַק. הֲרֵי זֶה הוֹעִיל וְקָנָה. וְכֵן אִם הָיְתָה שָׁם פִּרְצָה וְהָיוּ נִכְנָסִים בָּהּ בְּדֹחַק וְהִרְחִיב הוּא בָּהּ כָּל שֶׁהוּא עַד שֶׁנִּמְצָא נִכְנַס בְּרֶוַח. הֲרֵי הוֹעִיל וְקָנָה: נָתַן צְרוֹר וְהוֹעִיל. כְּגוֹן שֶׁחִבֵּר בּוֹ הַמַּיִם לַשָּׂדֶה. אוֹ נָטַל צְרוֹר וְהוֹעִיל כְּגוֹן שֶׁפָּתַח בִּנְטִילָתוֹ הַמַּיִם לַשָּׂדֶה. הֲרֵי זֶה קָנָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ בְּצַד שָׂדֵהוּ. אוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה. כֵּיוָן שֶׁדָּשׁ אֶת הַמֵּצַר שֶׁבֵּין שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת וְנַעֲשׂוּ שְׁתֵּיהֶן כְּשָׂדֶה אַחַת קָנָה. אֲבָל אִם הָלַךְ בָּהּ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ אֵין הִלּוּךְ זֶה מוֹעִיל כְּלוּם. וְאִם שְׁבִיל שֶׁל כְּרָמִים מָכַר לוֹ הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה לְהִלּוּךְ קָנָה בְּהִלּוּךְ: וְכַמָּה שִׁעוּר רֹחַב הַדֶּרֶךְ שֶׁיִּקְנֶה בְּהִלּוּכוֹ. אִם הָיָה מְסֻיָּם בִּמְחִצּוֹת קָנָה כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ רֶגֶל וְיַנִּיחַ רֶגֶל בְּצִדָּהּ. וְאִם אֵין שָׁם מְחִצּוֹת קָנָה בָּרֹחַב כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עַל רֹאשׁוֹ חֲבִילָה שֶׁל שָׂרִיגִים וְיָסֹב בָּהּ: הָיְתָה הַקַּרְקַע צְחִיחַ סֶלַע שֶׁאֵין בָּהּ לֹא גָּדֵר וְלֹא פִּרְצָה. וְאֵינָהּ בַּת זְרִיעָה. הֲרֵי הַחֲזָקָה שֶׁקּוֹנָה אוֹתָהּ שְׁטִיחַת פֵּרוֹת אוֹ הַעֲמָדַת בְּהֵמָה שָׁם וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה מִשְּׁאָר הַתַּשְׁמִישׁ: הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ וְנִכְנַס בָּהּ הַלּוֹקֵחַ וּזְרָעָהּ אוֹ נָרָהּ. אוֹ שֶׁאָסַף פֵּרוֹת הָאִילָן אוֹ זְמָרוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ הֲרֵי זֶה קָנָה שֶׁהֲרֵי הֶחֱזִיק. וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וְכֵן אִם אָסַף הַמּוֹכֵר סַל שֶׁל פֵּרוֹת וְנָתַן לַלּוֹקֵחַ. קָנָה לוֹקֵחַ מִיָּד בַּחֲזָקָה. שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁהִקְנָה לוֹ שָׂדֶה זוֹ קִנְיָן גָּמוּר וְנַעֲשׂוּ פֵּרוֹתֶיהָ שֶׁלּוֹ: הָעַכּוּ"ם אֵינוֹ קוֹנֶה בַּחֲזָקָה. אֶלָּא בִּשְׁטָר הוּא שֶׁקּוֹנֶה עִם נְתִינַת הַכֶּסֶף. וְיִשְׂרָאֵל הַבָּא מֵחֲמַת הָעַכּוּ"ם הֲרֵי הוּא כְּעַכּוּ"ם וְאֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא בִּשְׁטָר. כָּל הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כְּקַרְקַע. וְנִקְנֶה אוֹ בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בַּחֲזָקָה. וְאִם אֵינוֹ צָרִיךְ לַקַּרְקַע כְּגוֹן עֲנָבִים הָעוֹמְדוֹת לִבָּצֵר הֲרֵי זֶה כְּמִטַּלְטְלִין לְקִנְיָן וְיֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה: כְּשֵׁם שֶׁהַקַּרְקַע נִקְנֶה בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. כָּךְ שְׂכִירוּת הַקַּרְקַע נִקְנֶה בְּכֶסֶף לְבַדּוֹ אוֹ בִּשְׁטָר לְבַדּוֹ אוֹ בַּחֲזָקָה. וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ: הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ עֶשֶׂר שָׂדוֹת בְּעֶשֶׂר מְדִינוֹת. כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן קָנָה כֻּלָּן. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה אַחַת מֵהֶן הַר גָּבוֹהַּ וְהַשֵּׁנִית מְצוּלָה שֶׁהֲרֵי תַּשְׁמִישׁ שֶׁל זוֹ אֵינָהּ תַּשְׁמִישׁ שֶׁל זוֹ. אַף עַל פִּי כֵן כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן קָנָה הַשְּׁאָר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שֶׁנָּתַן דְּמֵי כֻּלָּן. אֲבָל אִם לֹא נָתַן דְּמֵי כֻּלָּן לֹא קָנָה אֶלָּא כְּנֶגֶד מְעוֹתָיו. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ הַכּל בְּמַתָּנָה קָנָה כֻּלָּן. וְכֵן בִּשְׂכִירוּת כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן קָנָה כֻּלָּן כָּל זְמַן הַשְּׂכִירוּת. הָיוּ מִקְצָת הַקַּרְקָעוֹת בְּמֶכֶר וּמִקְצָתָן בִּשְׂכִירוּת. כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בֵּין בִּמְכִירָה בֵּין בִּשְׂכִירוּת קָנָה הַכּל:

10 גיטין פתח ↗

יָצָא לְחֵירוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל כָּךְ יֵשׁ בְּיָדְךָ?! וַאֲנִי שׁוֹנֶה: הַכּוֹתֵב שְׁטַר אֵירוּסִין לְשִׁפְחָתוֹ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת! כִּדְאָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא – כְּשֶׁרַבּוֹ הִנִּיחַ לוֹ תְּפִילִּין; הָכָא נָמֵי – כְּשֶׁרַבּוֹ הִשִּׂיאוֹ אִשָּׁה. וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דִּלְעַבְדֵּיהּ – לָא מִעֲבַד לֵיהּ אִיסּוּרָא, וְאִיהוּ – עָבֵד אִיסּוּרָא?! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּאָמַר לָהּ: ״צְאִי בּוֹ וְהִתְקַדְּשִׁי בּוֹ״; רַבִּי מֵאִיר סָבַר: יֵשׁ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן שִׁחְרוּר, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן שִׁחְרוּר. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֶבֶד שֶׁהִנִּיחַ תְּפִילִּין בִּפְנֵי רַבּוֹ – יָצָא לְחֵירוּת. מֵיתִיבִי: לָוָה הֵימֶנּוּ רַבּוֹ, אוֹ שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אוֹ שֶׁהִנִּיחַ תְּפִילִּין בִּפְנֵי רַבּוֹ, אוֹ שֶׁקָּרָא שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בִּפְנֵי רַבּוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יָצָא לְחֵירוּת! אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: כְּשֶׁרַבּוֹ הִנִּיחַ לוֹ תְּפִילִּין. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִי שֶׁאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ ״פְּלוֹנִית שִׁפְחָתִי אַל יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהּ לְאַחַר מוֹתִי״ – כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁים וְכוֹתְבִין לָהּ גֵּט שִׁחְרוּר. אָמְרוּ לְפָנָיו רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי: רַבִּי, אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁבָּנֶיהָ עֲבָדִים? כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִי שֶׁאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ ״פְּלוֹנִית שִׁפְחָתִי קוֹרַת רוּחַ עָשְׂתָה לִי; יֵעָשֶׂה לָהּ קוֹרַת רוּחַ״ – כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁין וְעוֹשִׂין לָהּ קוֹרַת רוּחַ. מַאי טַעְמָא? מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת. אָמַר אַמֵּימָר: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ – אוֹתוֹ עֶבֶד אֵין לוֹ תַּקָּנָה. מַאי טַעְמָא? גּוּפֵיהּ לָא קָנֵי לֵיהּ – אִיסּוּרָא הוּא דְּאִיכָּא גַּבֵּיהּ, וְאִיסּוּרָא לָא מָצֵי מַקְנֵי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: וְהָאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר! אֲמַר לֵיהּ: ״צָרִיךְ״ – וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר אַמֵּימָר: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ וָמֵת – אוֹתוֹ הָעֶבֶד אֵין לוֹ תַּקָּנָה. מַאי טַעְמָא? גּוּפֵיהּ לָא קָנֵי לֵיהּ – אִיסּוּרָא הוּא דְּאִיכָּא גַּבֵּיהּ, וְאִיסּוּרָא לִבְרֵיהּ לָא מוֹרֵית. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: וְהָא כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן! דְּרַב דִּימִי טָעוּתָא הִיא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טָעוּתָא – דְּלָא אַמְרַהּ בִּלְשׁוֹן שִׁחְרוּר; הָא אַמְרַהּ בִּלְשׁוֹן שִׁחְרוּר – הָכִי נָמֵי! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כִּדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה סְבִירָא לִי. הָהוּא דִּסְקַרְתָּא דְּעַבְדֵי דְּאִזְדַּבַּן לְגוֹי. כְּלוֹ מָרְווֹתָא בָּתְרָאֵי, אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא, אֲמַר לְהוּ: זִילוּ אַהְדַּרוּ אַבְּנֵי מָרְווֹתָא קַמָּאֵי, וְיִכְתְּבוּ לְכוּ גִּיטָּא דְחֵרוּתָא. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבִינָא, וְהָאָמַר אַמֵּימָר: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ וָמֵת – אוֹתוֹ הָעֶבֶד אֵין לוֹ תַּקָּנָה! אֲמַר לְהוּ: אֲנָא כְּרַב דִּימִי סְבִירָא לִי. אֲמַרוּ לֵיהּ: דְּרַב דִּימִי טָעוּתָא הִיא! אֲמַר לְהוּ: מַאי טָעוּתָא – דְּלָא אַמְרַהּ בִּלְשׁוֹן שִׁחְרוּר; הָא אַמְרַהּ בִּלְשׁוֹן שִׁחְרוּר – הָכִי נָמֵי! וְהִלְכְתָא כְּרָבִינָא. הָהוּא עַבְדָּא דְּבֵי תְרֵי, קָם חַד מִינַּיְיהוּ וְשַׁחְרְרֵיהּ לְפַלְגֵיהּ, אֲמַר אִידַּךְ: הַשְׁתָּא שָׁמְעִי בִּי רַבָּנַן וּמַפְסְדוּ לֵיהּ מִינַּאי; אֲזַל אַקְנְיֵיהּ לִבְנוֹ קָטָן. שַׁלְחַהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, שְׁלַח לֵיהּ: ״כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ, גְּמוּלוֹ יָשִׁיב לוֹ בְּרֹאשׁוֹ״ – אֲנַן קִים לַן בְּיָנוֹקָא דִּמְקָרְבָא דַּעְתֵּיהּ לְגַבֵּי זוּזֵי; מוֹקְמִינַן לֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וּמְקַרְקֵישׁ לֵיהּ זוּזֵי, וְכָתֵב לֵיהּ גִּיטָּא דְחֵירוּתָא עַל שְׁמֵיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן, הָאוֹמֵר: ״עָשִׂיתִי פְּלוֹנִי עַבְדִּי בֶּן חוֹרִין״; ״עָשׂוּי בֶּן חוֹרִין״; ״הֲרֵי הוּא בֶּן חוֹרִין״ – הֲרֵי הוּא בֶּן חוֹרִין. ״אֶעֱשֶׂנּוּ בֶּן חוֹרִין״ – רַבִּי אוֹמֵר: קָנָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָנָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכוּלָּן – בִּשְׁטָר. תָּנוּ רַבָּנַן, הָאוֹמֵר: ״נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי״; ״נְתוּנָה לִפְלוֹנִי״; ״הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ״ – הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ. ״אֶתְּנֶנָּה לִפְלוֹנִי״ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: קָנָה; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָנָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכוּלָּן – בִּשְׁטָר. תָּנוּ רַבָּנַן, הָאוֹמֵר: ״עָשִׂיתִי פְּלוֹנִי עַבְדִּי בֶּן חוֹרִין״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא עֲשָׂאַנִי״ – חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא זִיכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר. ״כָּתַבְתִּי וְנָתַתִּי לוֹ״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא כָּתַב לִי וְלֹא נָתַן לִי״ – הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי. הָאוֹמֵר: ״נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא נָתַן לִי״ – חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא זִיכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר. ״כָּתַבְתִּי וְנָתַתִּי לוֹ״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא כָּתַב וְלֹא נָתַן לִי״ – הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי. מִי אוֹכֵל פֵּירוֹת? רַב חִסְדָּא אָמַר: נוֹתֵן אוֹכֵל פֵּירוֹת; וְרַבָּה אָמַר: מְשַׁלְּשִׁין אֶת הַפֵּירוֹת. וְלָא פְּלִיגִי: הָא בְּאַבָּא, הָא בִּבְרָא. מַתְנִי׳ עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתֵיקֵי לַאֲחֵרִים, וְשִׁיחְרְרוֹ – שׁוּרַת הַדִּין אֵין הָעֶבֶד חַיָּיב כְּלוּם; אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל דָּמָיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ כּוֹתֵב, אֶלָּא מְשַׁחְרֵר. גְּמָ׳ עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתֵיקֵי וְשִׁיחְרְרוֹ: מִי שִׁחְרְרוֹ? אָמַר רַב: רַבּוֹ רִאשׁוֹן. שׁוּרַת הַדִּין אֵין הָעֶבֶד חַיָּיב כְּלוּם לְרַבּוֹ שֵׁנִי – כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הֶקְדֵּשׁ, חָמֵץ וְשִׁחְרוּר – מַפְקִיעִין מִידֵי שִׁיעְבּוּד; אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם, שֶׁמָּא יִמְצָאֶנּוּ בַּשּׁוּק

10 בבא קמא פתח ↗

מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכִי קָאָמַר: הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ בְּשֵׁם רֵישׁ גָּלוּתָא – אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ רֵישׁ גָּלוּתָא לִמְכּוֹר. וְאִם אָמַר ״עַל מְנָת״ – כּוֹפִין אֶת רֵישׁ גָּלוּתָא לִמְכּוֹר.

13 תוספות על עירובין פתח ↗

דבר תורה מעות קונות - פירש בקונטרס דכתיב בפודה מן ההקדש ונתן הכסף וקם לו וק"ו בלוקח מן ההדיוט וריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה ואין מעות קונות קסבר מהקדש לא ילפינן דכסף קני ליה משום דלא שייכא ביה משיכה דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא ואין נראה זה הטעם נכון כ"כ דמ"מ נילף מהקדש שיקנה גם הכסף בהדיוט ואומר ר"י משום דתרתי לא מצי למקני בהדיוט דפרק הלוקח עובר פרתו בכורות דף יג: דריש ר' יוחנן או קנה מיד עמיתך הא לנכרי במשיכה ואם היה קונה משיכה וכסף לר"ל אם כן לנכרי במה וכ"ת הא לנכרי בכסף דקאי אמיד עמיתך דדריש ליה אמשיכה מכל מקום מדנכרי בחד דוקא ישראל נמי בחד דוקא ובכי האי גוונא קאמר התם ועוד מפרש ר"י דהיינו טעמא דמעות קונות דבר תורה דסתם קנין דקרא בכסף מיירי כדאשכחן בכמה דוכתי קנין בכסף אוכל בכסף תשבירני דברים ב׳:כ״ח שדות בכסף יקנו ירמיהו ל״ב:מ״ד ואף על גב דכתיב ספר המקנה דנפקא לן מהתם קנין שטר מ"מ סתם קנין דבכל דוכתין הוי בכסף ועוד מוכח קרא דבכסף איירי דכתיב ויקרא כה אל תונו ואמוכר ואלוקח קאי:

13 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

וישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידיה. שהיו עומדים במקום שכותבין את השטר וקשיא לרבינו שמשון בן אברהם דאמאי לא קנה בכסף גרידא מעפרון בק"ו מגופו גופו באחת ממונו בשתים כדאמרינן בבכורות בפ"ב דף יג. ושם דליכא למימר שאינו גומר בדעתו לקנות עד שיהיה בשטר דמאחר שהעובד כוכבים מסתלק למה לא יגמור בדעתו לקנות ויניחנו להיות הפקר והוה לן למימר דהוי כאילו פירש אי בעינא בכספא איקני מה"ט דפרישית וצ"ל דאנן סהדי שלא היה בדעתו אלא כמות שהוא רגיל לקנות עם ישראל דהיינו בשטר מדלא פירש אי בעינא בכספא איקני אבל קשיא לרבינו שמשון בן אברהם דבפרק ב' דבכורות שם א"ר יצחק ישראל שנתן מעות לעובד כוכבים בבהמה בדיניהן אע"פ שלא משך קנה וחייבת בבכורה ואמאי לא אמרינן אע"ג דקנה מן התורה כדאמר אביי התם בדיניהם שפסקה להן תורה מיד עמיתך במשיכה הא מיד עובד כוכבים בכסף מ"מ אין בדעתו לקנות אלא עד שימשוך כמו שהוא רגיל לקנות עם ישראל כדאמרינן הכא וי"ל דהתם בדיניהם קאמר ונראה דשרי לישראל לתבוע מינייהו מעותיו אע"פ שמתוך כך יחזיר העובד כוכבים ויגזול את המחזיק דבדין קא תבע ליה דלא נתן לו מעות אלא ע"מ שתבא הקרקע לידו ואם המחזיק יכול לישמט מן העובד כוכבים ישמט אע"פ שהלוקח מפסיד אך אם המחזיק בעי לפרוע לו מעותיו אם יפקיענו הראשון הקרקע מידו ע"י עובד כוכבים נראה דה"ל מסור ממש:

17 קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

וא"ת וא"כ ה"ל תנאי וא"צ בריר'. דאפשר כיון שאומר ואם לאו הריני כבני עירי ושביתתו במקומו וה"ל נמי שני דברים או שביתה במקומו או למזרח כשיבא החכם למזרח אבל לפי מ"ש היש"ש משום דבדבר א' ע"כ יבא הדבר לידי בירור או זה או זה אם כן בהאי דבא החכם למזרח עירובו למזרח ואם לא יזוז ממקומו הריני כבני עירי בודאי עומד הדבר להתברר וכמ"ש בזה אמרינן ברירה ועל כרחך צריך לומר דר"י ס"ל דאפילו היכא דהדבר עומד בוודאי להתברר נמי אין ברירה ומשום הכי אפילו במתנה בדבר א' אין ברירה אלא אם כן כבר בא חכם ואם כן הוא הדין באומר כל שילקוטו יהא הפקר נמי אין ברירה דאף על גב דאפשר שיבא כל הכרם לידי הפקר וכמ"ש כיון דאפילו בדבר א' ס"ל לר"י אין ברירה ומשום דשמ' לא יבא לידי לקיטה כלל והסוגיא שם אליבי' דר' יוחנן דס"ל אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו עיין שם וביש"ש כתב ז"ל ודוקא כגון שני לוגין יין שאני עתיד להפריש דהוא ברירה שאין עומד להתברר דהתנא' לעולם על שני לוגין הוי ודלמא לא יבא לידי הפרשה כלל וכה"ג פליגי ר' מאיר ור' יוסי וכה"ג בפ' בכל מערבין דחשיב מה שמתנה אם יבא חכם למזרח יהא עירובי למזרח ושם אקנה שביתה ואם למערב כו' דתשיב התם ברירה היינו נמי שמתנה על איזה צד שיבא והתנאי והברירה הוא במה שאינו עתיד להתברר דלמא לא יבא החכם לא למזרח ולא למערב ולכן אם הי' מניח לצד א' והי' מתנה אם יבא החכם לצד עירובי הרי זה עירוב ואם לא יבא הרי עירובי בטל והריני כבני עירי כה"ג כ"ע מודי אפילו תנא דבי איו דפליג התם אעירובין שלא יכול להתנות על שני דברים כדפרישית כה"ג לא אשכתן דפליג משום שזהו עומד להתברר שע"כ יבא התכם או לא יבא וכ"כ הרמב"ן דכה"ג לא תשיב ברירה ושרי לכולי עלמא רק שהו' מפרש קצת בפנים אתרות והם דחוקים והנני מפרש העיקר לפי דעת בעלי התוספות עד כאן לשונו וע"ש: והנה לפנינו דעת רש"י ותוספות פרק משילין דאפילו כה"ג דמנית עירובו לצד א' פליג וצ"ל דס"ל לר' יוחנן דפריך מ"ש לכאן ולכאן דאין ברירה וכו' ס"ל דאפילו היכא דמתנה על צד א' ועומד בודאי להתברר נמי אין ברירה אבל אנן הוא דלא קיימא לן הכי אלא ס"ל היכא דהדבר עומד להתברר יש ברירה ממילא היכא דיכול להיות לכולי עלמא בזה אחר זה ודאי יש ברירה וכמ"ש בטעמו בזה ניחא ליישב דברי הרמב"ם פ"ט מנטע ורבעי ז"ל והצנועים מניתין את המעות בשנות השמיט' ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות הללו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר עד כאן לשונו ומשמע שהוא מפרש כל המתלקט דאלו כל הנלקט הא הוי דבר שאינו ברשותו וע"כ כל המתלקט ואם כן אינו אלא משום ברירה וכיון דהרמב"ם פסק אין בריר' היכ' מהני החילול ועיין ביש"ש שכתב על הרמב"ם דהוא כשגגה היוצא מלפני השליט יאתי התכם השלם מוהר"ר יהודה הכהן נרו אמר בישוב דעת הרמב"ם הנז' ע"פ מה שהקשו תוספות במרובה למה לא יהיו יכולי' לחלל נטע רבעי אפילו שאינו שלו כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ובקידושין דף נ"ו פירשו בשם הר"מ משום דזכי' מטעם שליחות הוא דהוי כמו שליח ובהאי דננועין ליכא למימר הכי שהרי הגזלנין עצמן אינן יכולין לתקן מה שבידם והוי גזל ולא נתייאשו הבעלים וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצי עבדי ע"כ והרמב"ם ז"ל כתב שם דהצנועין היו עושין כן בשנת השמיטה עיין שם וכיון דשביעית הפקר הוא זכו בהו המלקטים והי' יכולין לתקן מה שבידם גם הבעלים יכולין לחלל מה שביד המלקטים משום דזכין לאדם שלא בפניו והש"ם דלא משני הכי אליבא דר"י משום דמשמע להו להש"ם דהאי דקתני במתניתין והצנועין הי' מניחין כו' קאי בכל ימות השנה מדלא מפרש דבשביעית עשו כך א"נ משום דר"י אמר דצנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד ע"כ לר"י לא קאי האי דצנועין על שביעי' לחוד דאם כן לאו דבר אחד הוא מטעם האמור. ומה שהשבתי לו אין העת להזכיר פה לפי דרכי ניחא טפי למימר דהרמב"ם כל המחלקט קאמר דהא לדידן דקיימא לן דהיכא שיבא בודאי לידי בירור יש ברירה ודוקא היכא דמתנה על שני דברים אין ברירה משום דזה אינו עומד בודאי להתברר דאפשר שלא יבא לידי לקיטה כלל וגבי צנועין לא הוי מתנה בין שני דברים דהא אפשר שיבא כל הכרם לידי לקיטה ויתחלל כל הכרם כיון דמדאורייתא הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל ה"ל בדרבנן ויש ברירה ודוקא לר"י פרייך וכמ"ש דאיהו ס"ל אפילו בדבר א' שיבא בודאי לידי בירור נמי אין ברירה ואם כן אפילו יוכל להיות כל הכרם לבא לידי חילול לא עדיף ממתנה על דבר א' דס"ל אין ברירה דקאמר וכבר בא חכם וכמ"ש אבל אנן ס"ל בעומד להתברר הוי ברירה והכא שיכול לבא כל הכרם לידי חילול ואין התנאי אלא אם יבא לידי לקיטה וזה יתברר בודאי או יבא או לא. וכמ"ש ויתיישב נמי בזה קושיות תוספות שהקשו דאמרינן בש"ס דר"י ס"ל דאין בריר' אף על גב דמשמע דס"ל ברירה גבי עירוב אפילו הכי סמכינן אההיא דהלוקח עיין בעירובין שם והקשו בתוספות הא אדרבה אשכחן דס"ל לר"י ברירה גבי מהיו' אם מתי ולכי מיית מגורשת והוא ע"כ משום בריר' ועוד בברייתא דכל שילקטו עניים יהא הפקר ע"כ משום ברירה הוא ולפמ"ש ניחא דהא בהאי דלכי מיית הרי עומד להתברר או יחיה או לא וכ"כ התוספות. שם וכן בהאי דכל שילקטו יהי' הפקר נמי עומד להתברר כיון שאפשר שיבא כל הכרם לידי חילול ואין התנאה אלא אם יבא לידי לקיטה ודו"ק: אמנם בהא שכתבו שם התוספות דהאי דלכי מיית הוי גיטא הוי משום דיבא הדבר לידי בירור ורב משרשיא מוכיח שם דר' יהודא סובר דיש ברירה מדסובר דלכי מיית הוי גיטא ע"כ לומר דרב משרשיא לא ס"ל לחלק בהכי וס"ל דאפילו היכא שהדבר עומד להתברר אין ברירה זה הוא שטת מוהרש"ל בחידושיו וכ"כ בויש"ש אבל מוהרש"א כתב דתוספות לא כתבו דיוכל להתברר אם יתי' או ימות אלא היכא דמתנה אם ימות יהא גט וכההיא דאתקק שמואל בגיטא דשכ"מ זה בודאי יבא לידי בירור כיון דאין התנאי אלא בדבר א' אבל היכא דאמר שעה א' סמוך למיתה יהא גט בזה כיון דמתנה על שעה א' בין השעות וזה אינו עומד להתברר כיון דמתני אם ימות מחולי זה יחול הגט שעה א' סמוך למיתתו מחולי זה אפשר דלא ימות מחולי זה ולא יבא הדבר לידי בירור כלל ועיין שם והוא תורף דברי מוהרש"א: והנה דברי מוהרש"א נראין נבונים דכיון על שעה א' סמוך למיתתו מחולי זה הרי הוא מתנה ביי שני דברים וכההיא דשני לוגין שאני עתיד להפריש דאין ברירה משום דאין עומד הדבר להתברר כיון דאפשר לא יבא לידי הפרשה כלל וה"נ השע' האחת סמוך למיתתו מחולי זה אינו עומד להתברר דאפשר שלא יבא לידי בירור כלל שאפשר שלא ימות מחולי זה ודברי מוהרש"ל אינן מובנים כלל ועיין בס' גט פשוט אבל היות כי ראינו שמוהרש"ל זה הוא החל לברר כל דרכי ברירה כאשר הניע לפנינו באורך וברוחב כל סעיפי' ושריגי' לא הניח דבר לזאת מוטל עלינו ליישב דברי מוהרש"ל ונרא' לפי מ"ש הר"ש בזרעים גבי כל המתלקט דאין ברירה וכל הנלקט יש ברירה משום דכל המתלקט רוצה שיתחלל תיכף ואז אין ברירה אבל כל הנלקט כיון דאין החילול חל אלא אחר לקיטה ואז כבר הוברר והעתקנו דבריו לעיל והוא נמי שיטת תוספות בפ' מרובה וכמ"ש לעיל ולפי זה דגבי שני לוגין שאני עתיד להפריש רוצה שיחול התרומה עכשיו דאם לא כן הרי הוא שותה טבלים ואין ברירה כיון דאינו עומד להתברר בודאי השני לוגין בין הלוגין דאפשר לא יבא לידי הפרשה כלל אבל באומר שעה א' סמוך למיתה הרי אין הגט חל אלא בשעה הסמוך למיתה וזה השעה הסמוך למיתה בודאי יבא לידי בירור או יתי' או ימות והיכא דהדבר בודאי יבא לידי בירור הרי הוא כמבורר ויש ברירה ואם כן נהי דעכשיו שאומר שעה א' סמוך למיתה מחולי זה הרי הוא מעורב השעה בין השעות ומתנה על שני דברים אבל בשעה שהגט חל הרי ליכא אלא שעה א' סמוך למיתה ונהי דאינו מבורר אם ימות באותו שעה כיון דאותו השעה בודאי יתברר או יתי' או ימות הרי הוא כמבורר כיון דאותו שעה אינו מעורב בין. השעות ובזה יש בריר' וכיון דאין הגט חל אלא בשעה הסמוכה ואז יש ברירה ודו"ק ורבים גדולים תקרי לב עמדו בזה בהא דכתבו התוספות דגבי גט עומד להתברר והא שעה אחת סמוך למיתה הרי הוא כשני לוגין שאני עתיד להפריש ועיין בספר ג"פ ובחידושי פ"י מ"ש בזה ומ"ש הוא נכון וברור עיין בפ' המפקיד גבי שילם ולא רצה לישבע והא אין אדם מקנה דשבל"ע אמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנוב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו מתקיף לה ר"ז א"ה אפילו גיזותי' וולדותי' נמי כו' איכא דאמרי אמר רבא נעשה כאומר לכשתגנוב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנוי' לך סמוך לגניבה עיין שם ולפי מ"ש מוהרש"א בשע' א' סמוך למיתה דאין ברירה השעה בין השעות דאפשר לא יבא לידי בירור כלל אם לא ימות מחולי זה אם כן שעה א' סמוך לגניבה היכא מהני הא אין ברירה ואין הדבר מבורר דאפשר לא יבא הדבר לידי בירור כלל אם לא תגנב כלל ובשלמא למאן דאמר הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו אינו אלא תנאי בדבר א' והוא יבא לידי בירור אבל שעה א' סמוך לגניבה לא יתברר כלל וכמ"ש. מיהו לפי מ"ש מוהרש"א ר"פ המפקיד בהא דכתב רש"י גבי נעשה כאומר לו פרתי קנוי' לך סמוך לגניבה דהוה כאומר לו בשעת מסירה פרתי קנוי' לך סמוך לגניבה ומהרש"א כתב דהאי נעשה כאומר לו הוא סמוך לגניבה עיין שם וכן מצאתי כתוב בשטה מקובצת עיין שם ואם כן כיון דאומר לו סמוך לגניבה אם תגנב באותה שעה הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו ואינו מתנה רק על שעה א' אם תגנוב זה ודאי יבא לידי בירור או תגנוב או לא כיון דאינו מתנה על שעה בין השעות אלא על שעה אחת אם תגנוב ובזה ודאי יש ברירה ובזה יש מקום ליישב קושיית התוספות שם ד"ה א"נ דקיימא באגם עיין שם ודו"ק:

18 ריטב"א על סוכה פתח ↗

אלא לאחר יאוש אמאי הא קנייה ביאוש. ק״ל טובא דהכא משמע דלרבי יוחנן יאוש כדי קני וכי מפסיל גזול לקרבן היינו משוה מצוה הבאה בעבירה. ואלו בגמרא מוכח בכמ׳‎ דוכתי דרבי יוחנן סבר יאוש כדי לא קני דאמרי׳‎ בפרק מרובה טבח ומכר לאחר יאוש ריש לקיש אמר פטור שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ורבי יוחנן אמר חייב משום דיאוש כדי לא קנה ואמרינן נמי התם מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול את הפסח וגו׳‎ והכא מוכחינן דיאוש קני וטעמא משום מצוה הבאה בעבירה וכמה פירושי׳‎ נאמרו בזה שאין בהם ממש והנכון דודאי לרבי יוחנן שינוי רשות בעינן ומש״ה מפסיל משום מצוה הבאה בעבירה שהמצוה גורמת קנין זה והוציאותו מרשות נגזל הא אלו קנייה ביאוש כדי מעיקרא תו לא מפסל משום מצוה הבאה בעבירה והיינו דמוכחינן מינה דיאוש כדי לא קני וכדכתיבנא לעיל והכא הכי קאמרי׳‎ אלא לאחר יאוש הא קנייה ביאוש זה שיש עמו שינוי רשות. ואיכא נוסחאי דוקאני דגרסי אלא בי״ט שני אמאי אמר רבי יוחנן משום רשב״י משום דה״ל מצוה הבאה בעבירה דכתיב כי אני ה׳‎ שונא גזל בעולה משל למלך ב״ו והאי נוסחא דייקא טפי דודאי פסולה דמצוה הבאה בעבירה משונא גזל בעולה נפקא וההוא קרא דהבאתם גזול את הפסח ליאוש שאינו קונה מצטרי׳‎ כדהתם וזה נכון וברור ואין בו בית מיחוש ולענין הלכתא קי״ל כרבי יוחנן דאית ליה טעמא דמצוה הבאה בעבירה דאע״ג דשמואל פליג עלי׳‎ שמואל ורבי יוחנן הלכה כר׳‎ יוחנן ור׳‎ אמי נמי קאי כר״י וסוגיא דלקמ׳‎ דאוונכרי וסוכה גזולה דרהטה לכאורה כשמואל דלא אדכרו בה דין מצו׳‎ הבאה בעבירה כי מעיינת בה אליבא דר״י נמי אזלא כדבעינן למימר קמן וסוגיין נמי בכוליה תלמודא כר׳‎ יוחנן ואע״ג דרב מתרץ מתני׳‎ אליבא דשמואל לתרוצה כשמואל אתא ולאו דס״ל כותיה הלכך קי״ל הגזול פסול כל שבעה ואפי׳‎ בגבולין משום מצוה הבאה בעבירה ולולב היבש פסול כל ז׳‎ במקדש ובמדינה יום א׳‎ ובזמן הזה ב׳‎ ימים: אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי.‎ פי׳‎ ‎ישראלים שלוקחים הדס מן העכו״ם ומוכרים לישראל כי זבינתו אסא מן העכו״ם ליגזזו אינהו וליתבו לכו מ״ט סתם עכו״ם גזלני ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת פי׳‎ ואפי׳‎ של עכו״ם הלכך ליגזזו אינהו כי היכי דלהוי יאוש בידא דידהו ושינוי רשות בידא דידכו פי׳‎ וכיון דקנו מקמי מצוה לכם קרי ביה וליכא נמי משום מצוה הבאה בעבירה דהרי אין המצוה מסייע בקנין ואתיא אפי׳‎ כרבי יוחנן ואהא סמכינן השתא למזבן לולב וד׳‎ מינין מן העכו״ם משום דאיכא יאוש ברשותא דעכו״ם ושינוי רשות ברשות׳‎ דידן: ופרכינן סוף סוף כי גייזי להו אונכרי ישראלים הא איכא יאוש ברשות׳‎ דידהו ושינוי רשות בידא דידן וקנינן ליה מקמי מצוה וכ״ת דמ״מ לא חזי למזבני מינייהו לכתחלה כן היכא דלא קנו להו. הא ליתא חדא דמספיקא הוא ועוד דמסתמא מעכו״ם הוא דגזלי לה וגזל עכו״ם כה״ג דכ״ע שרי: ל״צ למיפק בה אונכרי גופייהו דכי גייזי לה אינהו גופייהו לא נפקי בה דליכ׳‎ ברשותייהו יאוש ושינוי רשות מקמי מצוה והויא לה מצוה הבאה בעבירה וכדאמר׳‎ לעיל הא קנייה ביאוש והקדם למצוה ולכם קרינא בי׳‎ ופרכינן וליקנינהו ביאוש ושינוי מעשה דמקמי מצוה ופרקינן דאגד שינוי החוזר לברייתא ולא חשוב שינוי מעשה ושינוי השם נמי לא הויא דמעיקרא נמי הושענא קרי ליה. ומסתברא דקושטא דמלתא שני ליה דהא אפילו לא קרי לי׳‎ הושענא מעיקרא שינוי השם כי האי לא קני מכיון דתלי בשינוי מעשה שאינו חוזר לברייתו וכן דעת מורי נר״ו:

18 ריטב"א על קידושין פתח ↗

מתני' המקדש בערלה וכלאי הכרם דאיסורי הנאה נינהו אינה מקודשת. ואיכא דקשיא ליה אמאי אינה מקודשת בערלה דהא אפשר ליהנות בה שלא כדרך הנאתה כדאמרינן בפרק כל שעה כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן. ולאו מילתא היא דנהי דלית בהו איסורא דאורייתא איסורא דרבנן מיהא איכא והמקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון סתם יינם וכיוצא בו א"מ וכדאמרינן בפסחים המקדש אשה בחמץ משש שעות ולמעלה ואפילו בחטי קורדנייתא דשרירן ויבישן שאינם חמץ מן התורה אלא נוקשה דרבנן אינה מקודשת ואע"ג דהמקדש בעדים פסולים מדרבנן מקודשת אומר מורי נר"ו דלא דמי דהתם איכא עדות מעליא מן התורה ומקודשת של תורה היא ולא מפקעי רבנן קדושי דאורייתא בכדי אבל הכא כיון דאמר רחמנא דליתיב לה ממונא ומאי דיהיב לה השתא לאו ממונא הוא דהא אסרוה רבנן עלה לא מיקדשא כלל ומאי דאמרינן לקמן בפירקין דלרבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואשה מתקדשת בה הכי קאמר דכיון דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לא אסרינהו רבנן בהנאה אלא באכילה אבל חמץ וסתם יינם וערלה שלא כדרך הנאתם דאיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת כלל וכי תימא והא שרי שלא כדרך הנאתן אפילו מדרבנן לחולה שאין בו סכנה כדאמרינן בפרק כל שעה בעובדא דרבינא דהוה שייף לברתיה בגוהרקיא דערלה ואמר מידי דרך הנאתן עבידנא הא ל"ק ואע"ג דחולה שאין בו סכנה מותר בו שלא כדרך הנאתן מכל מקום אסור הוא לה למכרה לחולה זה וליטול דמים ממנו תדע דהא אפילו בדרך הנאתה מותרת בחולה שיש בו סכנה ואפילו הכי אסור למוכרה לו בדמים דאם כן נמצא נהנה באיסורי הנאה של תורה אלא דודאי אסור למכרם וכיון דכן לא חשיב ממונא כלל ואפילו היא חולה שראויה ליהנות בה אינה מקודשת דלאו ממונא יהיב לה אלא אם כן אומר לה הרי את מקודשת לי באותה הנאה שיש לך שנתתי לך דבר שתתרפאי בו ויש באותה הנאה שוה פרוטה. וכי תימא הרי אכתי ערלה וכלאי הכרם מן הנשרפים הם וקיימא לן דכל הנשרפים אפרן מותר והוי דבר של ממון. ויש מתרצין דמיירי שאין באפרן שוה פרוטה. ומורי נר"ו תירץ דאפי' יש באפרן שוה פרוטה כיון דהשתא לית בהו דין ממון אינה מקודשת דכי שריף להו לבערינהו לאו דידיה נינהו וכל הקודם זכה באפרן:

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח ג׳:ט״ו » « מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח ה׳:א׳