קונטרס זיקה ב׳

ב וגדולה מזו מצאנו לתלמוד ערוך בבלי דף י"ח ע"ב. דלר"א אליבא דר' שמעון סבר זיקה ככנוסה דמיא וגם בנולד ואח"כ ייבם נמי שרי ר"ש דבהך שעה שנולד כבר היתה זקוקה וזיקה ככנוסה דמי, ופריך הגמרא מהא דתנן ג' אחים נשואין שלש נשים נכריות ומת אחד מהם כו' ואם זיקה ככנוסה דמיא הרי כבר ככנוסה היא וא"כ כי מת השני ייבם חדא ותפטר אידך דתרוייהו מבית אחד קא אתו, וכן קא סבר דלדידיה אין נפק"מ בין שני אחים לאח אחד. והנה בוודאי בחיים לא שייך שנאמר דככנוסה לאחיו השני, וכי מת אחד ונשארה יבמתו לפני שני אחים אטו אינה מתיבמת, רק הואיל שמת האח אמרינן דאי היה חי היה מיבמה והא דלא יבמה היינו משום שמת ובזה שמת לא פקעה הזיקה מעיקרא, ולכן קאמר הגמרא אשת אחיו שלא היה בעולמו כו' ומשני בתרי אחי ולא ייבם ולא מית, נמצא דכיון דהוא חי עדיין וחזינן שלא יבם רק השני אלמא דהזיקה היה לזה האח מעיקרא והאח שלא ייבם פקע זיקתו למפרע וחייב עליה כרת אף אם חליץ לה האח השני דחייב משום אשתו של מת עיין ירושלמי באורך וכ"ז כתבו הרשב"א והריטב"א עיי"ש. וסברא כזו מצאנו בתוספות נזיר דף כ"ד בד"ה יפלו לנדבה, דכ"ז שהוא חי הרי הן ראוין להביא עולה ואם מת ילכו לים המלח ע"ש:

ובזה יתיישב מה שתמה בספר כתונת פסים על רב יוסף דמפלפל אם זיקה ככנוסה לר"ש בשני יבמין מהך דסבר ר"ש לקמן בשתי אחיות לחלק בין כשנפלו לפני יבם אחד דפטורה השניה לר' הושעיא וכשנפלו לפני שני יבמין סבר אם כנסו יקיימו כמו"ש תוס' לקמן כ"ח ע"ב תוספות ד"ה שנעשו צרות זל"ז. והדבר מבואר ופשוט בראשונים הנ"ל דתמן דשני אחין חיין בודאי לא שייך לומר כי שתיהן ככנוסות לאח אחד דהא כל אחת המתיבמת לשני, רואין אנו שמעולם לא היתה זקוקה כלל להאח שלא יבמה, ובאמת לפי דעתו היה לו להקשות, דיבמה שנפלה לשני אחין דלא תתייבם דלכל אחד הוי ככנוסה לאחיו השני אלא ע"כ כמו שפרשתי בס"ד. אמנם קושיא זו בלא"ה לק"מ, דהא אם נאמר ששתיהן ככנוסות לכ"א פטורות מן היבום והוי ערוה, א"כ זהו גופא מה דהוי ערוה לאחד אינו מניח כלל להתחיל לומר ששתיהן זקוקות לאחד שזהו בלתי אפשר וענין בטל, רק רואין אנו שכל אחת זקוקה רק לאחד, והענין מבואר בחידושי בס"ד ואכ"מ: