קנאת סופרים על ספר המצוות, שורשים ב׳

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

קנאת סופרים על ספר המצוות Shorashim 1 » « קנאת סופרים על ספר המצוות Shorashim 3

1 פסחים פתח ↗

כִּדְתַנְיָא: שִׁמְעוֹן הָעַמְסוֹנִי, וְאָמְרִי לַהּ נְחֶמְיָה הָעַמְסוֹנִי, הָיָה דּוֹרֵשׁ כׇּל ׳אֶתִּים׳ שֶׁבַּתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״ פֵּירַשׁ. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, כׇּל ׳אֶתִּים׳ שֶׁדָּרַשְׁתָּ מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶן? אָמַר לָהֶם: כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הַדְּרִישָׁה, כָּךְ אֲנִי מְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַפְּרִישָׁה. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״ — לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.

2 כריתות פתח ↗

אָמַר רַבִּי יַנַּאי: לְעוֹלָם אַל תְּהִי גְּזֵירָה שָׁוָה קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי פִּיגּוּל אֶחָד מִגּוּפֵי תוֹרָה, וְלֹא לִימְּדוֹ הַכָּתוּב אֶלָּא מִגְּזֵירָה שָׁוָה.

3 כריתות פתח ↗

5 משנה תורה, הלכות שחיטה פתח ↗

וְיֵשׁ שָׁם חֳלָאִים אֲחֵרִים אִם יֶאֶרְעוּ לָהּ תֵּחָשֵׁב טְרֵפָה וְהֵן הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. וּשְׁמוֹנָה מִינֵי טְרֵפוֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמשֶׁה בְּסִינַי וְאֵלּוּ הֵן. דְּרוּסָה. נְקוּבָה. חֲסֵרָה. נְטוּלָה. פְּסוּקָה. קְרוּעָה. נְפוּלָה. וּשְׁבוּרָה:

6 תוספות על יבמות פתח ↗

אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת - וא"ת תינח כנס ואח"כ גירש שכבר הויא צרת ערוה אבל גירש ואח"כ כנס הא לא הויא בחזקת היתר לשוק ועוד לר"י דוקא בגירש ולבסוף כנס איירי וי"ל דמ"מ היא בחזקת היתר לשוק דמוקמינן הערוה בחזקה שלא נתגרשה וא"ת דהכא מוקמינן אשה בחזקת היתר לשוק אע"פ שבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור שבעלה עדיין חי ובפ"ק דחולין דף ט. ושם אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ומשמע דוקא לענין ריעותא דאתיליד אחר שחיטה הויא בחזקת היתר כגון בא זאב ונטל בני מעים והחזירם כשהם נקובים דלא חיישינן שמא במקום נקב נקבו אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא משום דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור ואר"י דהתם חיישי' לספק דרוסה משום דשכיחא ומוכחא מילתא לאיסורא טפי מדלהיתרא וכן ההיא דישב לה קוץ בושט דחיישינן שמא הבריא למאן דחייש לספק דרוסה כדאמר בריש אלו טרפות חולין דף מג. ושם וארי שנכנס לבין השוורים ופסק התם אמימר הלכתא דחוששין לספק דרוסה אע"ג דאמרינן התם איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי מ"מ מסתברא טעמא לאיסורא טפי מלהתירא תדע דהא בספק כלבא ספק שונרא אמרינן התם דף נג: אימור כלבא אפי' לשמואל דחייש לספק דרוסה:

8 חולין פתח ↗

אִיתְּמַר: רַב אָמַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה.

10 כסף משנה על משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

ובאחד משלשה דברים וכו' בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מדברי סופרים. זה דבר קשה היאך כתב שהכסף מדברי סופרים שהרי למדו קידושי כסף קיחה קיחה משדה עפרון וכל דבר הנלמד באחת מי"ג מדות הוי דבר תורה. ומצאתי כתוב שהרמ"ך בהגהותיו העיד שרבינו עצמו הגיה בספרו ושלשתן דבר תורה וגם אני מצאתי כן בתשובות ה"ר אברהם בנו מכל מקום לי נראה שאין עדותו נכון ממ"ש רבינו עצמו בפ"ג וממה שכתב בספר המצות שלו וכמו שכתב ה"ה, ומה שכתב רבינו שהכסף הוא מדברי סופרים הוא מן השורש השני שהניח הרב בספר המצות וכו'. ודע שאני מצאתי סעד לדברי רבינו מדתנן בפרק הנחנקין סנהדרין דף פח חומר בדברי סופרים מד"ת האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב ובגמרא אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע הרי דלארבע טוטפות קרי דברי סופרים אע"פ שהם דאורייתא שהרי זקן ממרא אם הורה לעשות חמש טוטפות ממיתין אותו והא פשיטא דאין ממיתין אלא אם כן הורה לעשות הפך הדבר שהוא מדאורייתא ואם כן ע"כ דדברי סופרים קרא לדבר שהוא דאורייתא אלא שאינו מפורש בתורה וקרינן ליה דברי סופרים כלומר דבר שאילו לא שקבלו סופרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך. ויש עוד ראיה לדבר מדתנן בפ"ו דמקואות דף ק"ל עירוב מקואות כשפופרת הנאד ספק כשפופרת הנאד ספק שאינה כשפופרת הנאד פסולה מפני שהיא מן התורה וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ, ושנו בתוספתא כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהם כשיעור ספיקן טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא ויקשה על זה מה שאמרו בריש עירובין שיעורין הלכה למשה מסיני *הלכך ע"כ לומר שדברי סופרים מיקרי כל דבר שאינו מפורש בתורה אע"פ שאותו פירוש מקובל מסיני והוא דבר תורה וממיתין ועונשין עליו מיקרי דברי סופרים מהטעם שכתבתי. ועוד קצת ראיה מדתניא בפרק השולח גיטין מב בכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור מרבו דברי רבי ישמעאל רבי מאיר אומר אינו צריך ר"א אומר צריך ר"ט אומר אינו צריך ר"ע אומר צריך המכריעין לפני חכמים אומרים נראין דברי רבי טרפון בשן ועין הואיל ותורה זכתה לו ודברי ר"ע בשאר איברים הואיל וקנס חכמים הוא קנס הא קראי קא דרשינן אלא אימא הואיל ומדרש חכמים הוא. ופירש רש"י בכולן כ"ד איברים האמורים במסכת נגעים עבד יוצא בהן לחירות דמומין שבגלוי הם ואינם חוזרים כשן ועין ואיתרבו בכלל ופרט בפרק קמא דקידושין עכ"ל. ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה לרש"י בריש כתובות דף ג' על המפרשים הא דקאמר גמרא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ומקשה עליה תינח קדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר דהיינו לומר קדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו והקשה עליהם דאי אפשר לומר כן חדא דדבר הלמד בגזירה שוה כמו שכתוב מפורש הוא ועוד דאי דרבנן נינהו היאך סוקלין על ידו ומביאין חולין לעזרה על שגגתו ולדרך רבינו ל"ק ולא מידי דהא דבר הנלמד בג"ש דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קבלוהו כן מסיני לא היינו מפרשים אותו כך ומאחר שהוא כן שייך לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו': *עי' מ"ש רבינו בעצמו בפירושו פי"ז דכלים משנה ב' ע"ש היטיב: כתב הר"א בנו של רבינו שהקשו לו על מה שכתב רבינו מצות עשה של תורה לקדש את האשה ממ"ש בפרק אלו מגלחין מ"ק דף יח לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס דלא עביד מצוה שאסור אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור. ותירץ שבמנין המצות בתחלת ההלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה לפי שהיא תחלת מצות הנישואין אבל אירוסין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין:

11 קידושין פתח ↗

לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ רִאשׁוֹנִים ״סוֹפְרִים״, שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים כׇּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: וָא״ו דְּ״גָחוֹן״– חֶצְיָין שֶׁל אוֹתִיּוֹת שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה. ״דָּרֹשׁ דָּרַשׁ״ – חֶצְיָין שֶׁל תֵּיבוֹת. ״וְהִתְגַּלָּח״ – שֶׁל פְּסוּקִים. ״יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר״ – עַיִ״ן דְּיַעַר חֶצְיָין שֶׁל תְּהִלִּים. ״וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן״ – חֶצְיוֹ דִּפְסוּקִים.

12 יבמות פתח ↗

שְׁלַח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה בְּיַד רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא: וְאֵין בֵּית דִּין מַתְנִין לַעֲקוֹר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה? וְהָתַנְיָא: מֵאֵימָתַי אָדָם יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ קְטַנָּה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִשֶּׁתַּעֲמוֹד בְּקוֹמָתָהּ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִשֶּׁתִּבָּעֵל. וְיוֹרְשָׁהּ, וּמִיטַּמֵּא לָהּ, וְאוֹכֶלֶת בְּגִינוֹ תְּרוּמָה.

12 זבחים פתח ↗

וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לֵיהּ בֵּין קוֹדֶם חֲצוֹת בֵּין לְאַחַר חֲצוֹת? דְּתַנְיָא: ״לָהּ יִטַּמָּא״ – מִצְוָה. לֹא רָצָה – מְטַמְּאִין אוֹתוֹ עַל כׇּרְחוֹ. וּמַעֲשֶׂה בְּיוֹסֵף הַכֹּהֵן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, וְלֹא רָצָה לִיטַּמֵּא, וְנִמְנוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְטִימְּאוּהוּ בְּעַל כׇּרְחוֹ.

12 משנה תורה, הלכות אבל פתח ↗

אֵלוּ שֶׁאָדָם חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן דִּין תּוֹרָה. אִמּוֹ וְאָבִיו בְּנוֹ וּבִתּוֹ וְאָחִיו וַאֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו. וּמִדִּבְרֵיהֶם שֶׁיִּתְאַבֵּל הָאִישׁ עַל אִשְׁתּוֹ הַנְּשׂוּאָה. וְכֵן הָאִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ. וּמִתְאַבֵּל עַל אָחִיו וְעַל אֲחוֹתוֹ שֶׁהֵן מֵאִמּוֹ:

13 סנהדרין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: זָקֵן מַמְרֵא אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַל דָּבָר שֶׁעִיקָּרוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּפֵירוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ דִּקְדּוּק אֶחָד מִדִּקְִדּוּקֵי סוֹפְרִים.

15 פסחים פתח ↗

וְכִי מֵאַחַר דְּגָמַר גְּזֵירָה שָׁוָה, קַל וָחוֹמֶר לְמָה לִי? אֶלָּא לְדִידְהוּ קָאָמַר לְהוּ: בִּשְׁלָמָא גְּזֵירָה שָׁוָה לָא גָּמְרִיתוּ, דְּאֵין אָדָם דָּן גְּזֵירָה שָׁוָה מֵעַצְמוֹ. אֶלָּא קַל וָחוֹמֶר, דְּאָדָם דָּן מֵעַצְמוֹ, אִיבְּעִי לְכוּ לְמֵידָן! אֲמַרוּ לֵיהּ: קַל וָחוֹמֶר פְּרִיכָא הוּא.

15 תמורה פתח ↗

גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הֲלָכוֹת נִשְׁתַּכְּחוּ בִּימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. אָמְרוּ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ: שְׁאַל! אָמַר לָהֶם: ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא״.

15 חולין פתח ↗

רֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּרְחֵלִים. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב חִסְדָּא: אָתְיָא גִּיזָּה גִּיזָּה, כְּתִיב הָכָא ״רֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ״, וּכְתִיב הָתָם ״וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם״, מָה לְהַלָּן כְּבָשִׂים, אַף כָּאן כְּבָשִׂים.

16 סנהדרין פתח ↗

מַאי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל? דְּתַנְיָא: ״וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת״ – בְּנַעֲרָה וְהִיא אֲרוּסָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

17 מועד קטן פתח ↗

מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: מַאן דְּאָמַר הִלְכְתָא — אָתְיָא גְּזֵרָה שָׁוָה עָקְרָה הִלְכְתָא? וּמַאן דְּאָמַר קְרָא — אָתְיָא גְּזֵרָה שָׁוָה עָקְרָה קְרָא?

18 שבת פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: מְקוֹשֵׁשׁ זֶה צְלָפְחָד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ וְגוֹ׳״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר״, מַה לְּהַלָּן צְלָפְחָד, אַף כָּאן צְלָפְחָד — דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

18 יבמות פתח ↗

אָמְרוּ לוֹ: אִם הֲלָכָה — נְקַבֵּל, וְאִם לַדִּין — יֵשׁ תְּשׁוּבָה. אָמַר לָהֶם: לֹא כִּי, הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר.

18 בכורות פתח ↗

כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בְּהֵמָה מְצוּיָה לְעוֹלֵי רְגָלִים. וְאַף עַל גַּב דִּתְנַן: עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַגּוֹרֶן מוּתָּר לִמְכּוֹר וְלִשְׁחוֹט — נִיחָא לֵיהּ דְּלִיתְעֲבִיד מִצְוָה בְּמָמוֹנֵיהּ, וַהֲדַר לִזְבּוֹן וְלֵיכוֹל. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״גּוֹרֶן״? דְּטָבְלָה כְּגוֹרֶן. וְכַמָּה ״פְּרָס״? פֵּירֵשׁ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה: אֵין פְּרָס פָּחוֹת מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: ״פְּרוֹס״ — פַּלְגָא. פַּלְגָא דְּמַאי? פַּלְגָא דְּהִלְכוֹת פֶּסַח, כִּי הָא דְּתַנְיָא: שׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּהִלְכוֹת פֶּסַח קוֹדֶם לְפֶסַח שְׁלֹשִׁים יוֹם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר, בְּאֶחָד בְּסִיוָן. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי רַבִּי עֲקִיבָא וּבֶן עַזַּאי? רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: אֲדָר הַסָּמוּךְ לְנִיסָן זִימְנִין מָלֵא וְזִימְנִין חָסֵר, זִימְנִין דְּמִיקְּלַע בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים וְזִימְנִין דְּמִיקְּלַע בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה, וּמִשּׁוּם הָכִי לָא קְבִיעַ לֵיהּ זְמַן. וּבֶן עַזַּאי סָבַר: אֲדָר הַסָּמוּךְ לְנִיסָן לְעוֹלָם חָסֵר, הִילְכָּךְ קְבִיעַ לֵיהּ זְמַן בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר. בְּאֶחָד בְּסִיוָן — אַיְּידֵי דְּלָא נְפִישִׁי, אִי אָמְרַתְּ לִיקַדֵּים לִיעַשַּׂר — עַד דְּמָטֵי רֶגֶל שָׁלְמִי לְהוּ. בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְּאָב וְכוּ׳. בֶּן עַזַּאי לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: הָאֱלוּלִין מִתְעַשְּׂרִין בִּפְנֵי עַצְמָן. וְלִיעַשְּׂרִינְהוּ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים! זִימְנִין דִּמְחַסְּרִין לֵיהּ לְאָב, וּבָעֵינַן לְמִיעְבַּד הֶכֵּירָא בְּחָדָשׁ וְיָשָׁן. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּאֶחָד בְּסִיוָן וְכוּ׳. בְּאֶחָד בְּנִיסָן — כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. בְּאֶחָד בְּסִיוָן — כְּדַאֲמַרַן. בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל — רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאָמְרִי: בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. וְלָמָה אָמְרוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל, וְלֹא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי? מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב וְכוּ׳. וְתִיפּוֹק לֵיהּ, דְּבָעֵינַן לְמֶעְבַּד הֶכֵּירָא בְּחָדָשׁ וְיָשָׁן! חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר, חֲדָא — דְּבָעֵינַן לְמִיעְבַּד הֶכֵּירָא בְּחָדָשׁ וְיָשָׁן, וְעוֹד — מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב מִשּׁוּם סְקַרְתָּא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר בֶּן עַזַּאי: הוֹאִיל וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים כָּךְ, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים כָּךְ — הָאֱלוּלִין מִתְעַשְּׂרִין לְעַצְמָן. וְלִיחְזֵי טַעְמֵיהּ דְּמַאן מִסְתַּבַּר! וְכִי תֵּימָא: לָא מָצֵי קָאֵי אַטַּעְמַיְיהוּ, וְהָתַנְיָא: בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כׇּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹמִין עָלַי כִּקְלִיפַּת הַשּׁוּם חוּץ מִן הַקֵּרֵחַ הַזֶּה! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפִּי הַשְּׁמוּעָה אֲמָרוּהָ, מִפִּי חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי. תַּנְיָא: בְּאֵיזֶה צַד אָמַר בֶּן עַזַּאי הָאֱלוּלִים מִתְעַשְּׂרִין לְעַצְמָן? נוֹלְדוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בְּאָב וַחֲמִשָּׁה בֶּאֱלוּל — אֵין מִצְטָרְפִין, חֲמִשָּׁה בֶּאֱלוּל וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁרִי — אֵין מִצְטָרְפִין, חֲמִשָּׁה בְּתִשְׁרִי וַחֲמִשָּׁה בְּאָב מִצְטָרְפִין. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, כִּי הֵיכִי דְּמַפְסְקִי שָׁנִים, מַפְסְקִי גֳּרָנוֹת, קָא מַשְׁמַע לַן. כְּדִתְנַן: חֲמִשָּׁה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה — אֵין מִצְטָרְפִין, חֲמִשָּׁה לִפְנֵי הַגּוֹרֶן וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר הַגּוֹרֶן — הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. אָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי בֶּן עַזַּאי, נוֹלְדוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בְּאָב וַחֲמִשָּׁה בֶּאֱלוּל וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁרִי, כּוֹנְסָן לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, וְנוֹטֵל אֶחָד מִן הָאֱלוּלִין וְהַשְּׁאָר פְּטוּרִין, מִמָּה נַפְשָׁךְ: אִי בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה — דֶּאֱלוּל וְתִשְׁרִי מִצְטָרְפִין וּדְאָב פְּטוּרִים, וְאִי בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי רֹאשׁ הַשָּׁנָה — דְּאָב וֶאֱלוּל מִצְטָרְפִין דְּתִשְׁרִי פְּטוּרִין. מַאי אָמְרַתְּ: לִצְטַרְפוּ לְגוֹרֶן אַחֵר? עֲשִׂירִי וַדַּאי אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא סָפֵק. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא לִגְזוֹר, דִּילְמָא אָתֵי לְמִישְׁקַל מֵהָנָךְ, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ בְּאֵי זֶה צַד מְעַשְּׂרִין? כּוֹנְסָן לַדִּיר, וְעוֹשֶׂה לָהֶם פֶּתַח קָטָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁנַיִם יְכוֹלִין לָצֵאת כְּאֶחָת, וּמוֹנִין: אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלֹשָׁה, אַרְבָּעָה, חֲמִשָּׁה, שִׁשָּׁה, שִׁבְעָה, שְׁמוֹנָה, תִּשְׁעָה, וְהַיּוֹצֵא עֲשִׂירִי סוֹקֵר בְּסִיקְרָא וְאוֹמֵר: ״הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר״. לֹא סְקָרוֹ בְּסִיקְרָא, וְלֹא מְנָאָן בַּשֵּׁבֶט, אוֹ שֶׁמְּנָאָן רְבוּצִים אוֹ עוֹמְדִים — הֲרֵי אֵלּוּ מִתְעַשְּׂרִין. הָיָה לוֹ מֵאָה וְנָטַל עֲשָׂרָה, עֲשָׂרָה וְנָטַל אֶחָד — אֵין זֶה מַעֲשֵׂר. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲשֵׂר. קָפַץ אֶחָד מִן הַמְּנוּיִין לְתוֹכָן — הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין, מִן הַמְעוּשָּׂרִין לְתוֹכָן — כּוּלָּם יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן לַבְּעָלִים. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בְּאֵי זֶה צַד מְעַשֵּׂר? כּוֹנְסָן לַדִּיר, וְעוֹשֶׂה לָהֶם פֶּתַח קָטָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁנַיִם יְכוֹלִין לָצֵאת כְּאֶחָד, אִימּוֹתֵיהֶם מִבַּחוּץ וְהֵם מִבִּפְנִים, וְגוֹעוֹת, וְיוֹצְאוֹת לִקְרַאת אִמָּן. וְלַפְּקִינְהוּ אִינְהוּ! ״יַעֲבוֹר״ כְּתִיב, וְלֹא שֶׁיַּעֲבִירוּהוּ. וְלִשְׁדֵּי לְהוּ יַרְקָא וְלִיפְּקוּ לְוָתֵיהּ! אָמַר רַב הוּנָא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם לָקוּחַ וּמִשּׁוּם יָתוֹם. תָּנוּ רַבָּנַן: ״כׇּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת״ — פְּרָט לַטְּרֵיפָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת תַּחַת הַשָּׁבֶט. מִצְוָה לִמְנוֹתָן בְּשֵׁבֶט. לֹא מְנָאָן בְּשֵׁבֶט, אוֹ שֶׁמְּנָאָן רְבוּצִים אוֹ עוֹמְדִים, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הָעֲשִׂירִי קֹדֶשׁ״ — מִכׇּל מָקוֹם. וְאֵין לִי אֶלָּא שֶׁקְּרָא שְׁמוֹ ״עֲשִׂירִי״, לֹא קְרָא שְׁמוֹ ״עֲשִׂירִי״ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״ מִכׇּל מָקוֹם. יָכוֹל הָיוּ לוֹ מֵאָה וְנָטַל עֲשָׂרָה, עֲשָׂרָה וְנָטַל אֶחָד, יָכוֹל יִהְיוּ מְעוּשָּׂרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֲשִׂירִי״, וְאֵין זֶה עֲשִׂירִי. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲשֵׂר. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? סָבַר לֵיהּ כְּאַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גּוֹמֵל, דְּתַנְיָא: אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גּוֹמֵל אוֹמֵר: ״וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם״ — בִּשְׁתֵּי תְרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת תְּרוּמָה גְּדוֹלָה, וְאַחַת תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. כְּשֵׁם שֶׁהַתְּרוּמָה גְּדוֹלָה נִיטֶּלֶת בְּאוֹמֶד וּבְמַחְשָׁבָה —

19 נדה פתח ↗

אֶלָּא הָכִי קָאָמַר לְהוּ: אַלְּפוּהָ בִּגְזֵרָה שָׁוָה, כְּתִיב הָכָא ״שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת״.

19 נזיר פתח ↗

״הֲרֵי עָלַי לְשַׁלֵּחַ פֶּרַע״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר. מִמַּאי דְּהָדֵין שִׁלּוּחַ רִיבּוּיָא הוּא, דִּכְתִיב: ״שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים״.

20 יבמות פתח ↗

אַקְשִׁי לְהוּ דּוֹאֵג כֹּל הָנֵי קוּשְׁיָיתָא, אִישְׁתִּיקוּ. בָּעֵי לְאַכְרוֹזֵי עֲלֵיהּ. מִיַּד ״וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ״, וּכְתִיב, ״יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי״, אָמַר רָבָא: מְלַמֵּד שֶׁחָגַר חַרְבּוֹ כְּיִשְׁמָעֵאל, וְאָמַר: כׇּל מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ הֲלָכָה זוֹ — יִדָּקֵר בַּחֶרֶב. כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי: ״עַמּוֹנִי״, וְלֹא עַמּוֹנִית. ״מוֹאָבִי״, וְלֹא מוֹאָבִית.

20 יומא פתח ↗

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הָאוֹכֵל חֵלֶב בִּזְמַן הַזֶּה צָרִיךְ שֶׁיִּכְתּוֹב לוֹ שִׁיעוּר, שֶׁמָּא יָבֹא בֵּית דִּין אַחֵר וְיַרְבֶּה בְּשִׁיעוּרִין.

20 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

וְאַף עַל פִּי שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ נִרְאִים מֵעִנְיַן תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְכֻלָּן מְפֹרָשִׁין הֵן מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ מֵהַר סִינַי. כֻּלָּן הֲלָכָה לְמשֶׁה הֵן בְּיָדֵינוּ וְכָזֶה רָאוּ אֲבוֹתֵינוּ דָּנִין בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וּבְבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי וּבְכָל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמְדוּ מִימוֹת משֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד עַכְשָׁו:

21 סנהדרין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תִגְנֹב״ – בְּגוֹנֵב נְפָשׁוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּגוֹנֵב נְפָשׁוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּגוֹנֵב מָמוֹן? אָמַרְתָּ: צֵא וּלְמַד מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָינוֹ. בְּמָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בִּנְפָשׁוֹת. אַף כָּאן בִּנְפָשׁוֹת.

22 תוספות על סוכה פתח ↗

מתני' לולב יבש פסול. ומפרש בגמרא משום דאיתקש לולב לאתרוג דכתיב ביה הדר ולא כמו שפירש הקונטרס משום דכתיב שמות ט״ו:ב׳ זה אלי ואנוהו דאין ואנוהו אלא לכתחלה ולא מיפסל בהכי כדמוכח פ"ק לעיל סוכה דף יא: דאמרי רבנן לולב מצוה לאוגדו משום שנא' זה אלי ואנוהו לא אגדו כשר והאי יבש דהכא אין לפרש כמו יבש דפרק אין מעמידין ע"ז דף כט: דתנן החרצנים של נכרים יבשים מותרים ומפרש בגמ' יבשים לאחר שנים עשר חדש דהא אמרינן לקמן סוכה דף לג. גבי הדס יבש יבשו רוב עליו ונשתייר שם שלשה בדי עלין לחין כשירין אלמא אין היבשות תלוי בשנים עשר חדש אלא יש לומר יבשות דהכא כמו יבשות אזן בכור דתנן בפרק על אלו מומין בכורות דף לז. רבי יוסי בן המשולם אומר יבשה עד שתהא נפרכת בצפורן: נקטם ראשו. לכאורה מיירי בשני עלין האמצעיים היוצאין מראש השדרה אבל קשיא דבגמרא דף לב. קאמר רבי יהושע בן לוי ניטלה התיומת פסול והן אותן העלין האמצעיים והא אפילו בנקטם ראשו פסול כל שכן נטלו לגמרי וצריך לומר דנקטם ראשו מיירי ברוב העלין העליונים אי נמי אצטריך ליה לרבי יהושע בן לוי לאשמועינן ניטלה דסלקא דעתיה דחשיב הדר טפי מנקטם אי נמי ניטלה אחת מן התיומת דבנקטם לא מיפסלה אא"כ נקטמו שתיהן: נפרצו עליו. ברוב עלין איירי כדתניא בתוספתא פ"ב ופי' בקונטרס שנפרצו מן השדרה שלו ואינן מחוברין אלא על ידי אגודה משמע שרוצה לומר שנתלשו לגמרי מן השדרה ולא משמע כן בגמ' דאמרינן נפרצו דעביד כי חופיא והעלין שנתלשו מן השדרה הוצי מיקרו כדאמרינן בגמרא דף לז: אמר רבה לא ליגוד איניש לוליבא בהושענא דמשתיירי הוצי והוי חציצה כלומר אם ארוך הוא יותר מדאי מן הערבה ובא לקצץ מתחת לא יקצץ בעודו באגודו דמשתיירי עלי הלולב כשנתלש מן השדרה על ידי הקציצה ומן ההוצין עושין חופיא כדאמרינן בהגוזל קמא ב"ק דף צו. האי מאן דגזל לוליבא מחבריה ועבדינהו הוצי קני מעיקרא לוליבא והשתא הוצי הוצי ועבדינהו חופיא קני מעיקרא הוצי והשתא חופיא והיינו שחלק כל עלה ועלה לשנים לפי שכל עלי הלולב כפולים ועמד וחלק אותם שכן דרך לעשות חופיא: קפסיק ותני לא שנא בי"ט ראשון ול"ש בי"ט שני. משמע דדייק מדקתני סתם ולא מפליג ותימה הא אמרינן לקמן סוכה דף לד: ניקב וחסר כל שהוא פסול אע"ג דבי"ט שני כשר כדאמרינן לקמן סוכה דף לו: בגמ' דר' חנינא מטביל ביה ונפיק ביה ומוקי מתני' בי"ט ראשון ואי דייק מדקתני גזול ולא קתני שאול הא לקמן בסוף הסוגיא דייק רב נחמן בר יצחק הכי אבל הכא לא אסיק אדעתיה ואי משום דקתני גזול דומיא דיבש הכי נמי גבי נקב קתני עלתה חזזית על רובו דמפסיל אף בי"ט שני משום הדר ומיהו בירושלמי משמע קצת דמשום חזזית לא מיפסיל אלא בי"ט ראשון דמסיק עלה רבי יצחק בר נחמן בשם ר' שמואל כל הפסולין אינן פסולין אלא בי"ט ראשון בלבד תמן אמרין רובו מצד אחד חוטמו כרובו והיינו במקום אחד דאמרינן לקמן סוכה דף לה: גבי חזזית ומיהו אי יום ראשון דווקא על כרחך הדר הוא ולא מיפסיל אלא משום דחשיב כחסר ולא מסתבר כלל וי"ל דר' חנינא לית ליה האי קפסיק ותני כמו שמואל דשמעתין דמוקי מתניתין דגזול בי"ט ראשון ומכשיר בי"ט שני אי נמי ברישא דמשנה שייך לדקדק מדתני סתם ולא מפליג אבל כולהו אחריני איידי דלא מפליג ברישא לא מפליג בסיפא ושונה דבריו סתם אף על פי שיש לחלק: בעינן הדר וליכא. משמע דפשיטא ליה דבעינן הדר לכולהו יומי ולכם משלכם לא מיתוקם אלא בי"ט ראשון וכן ולקחתם דממעטינן מיניה חסר דבעינן לקיחה תמה לא מיפסיל אלא בי"ט ראשון כדקאמרינן לקמן בפירקא סוכה דף לו: ר' חנינא מטביל ביה בי"ט שני ונפיק ביה ותימה מאי שנא זה מזה הא כולהו בהדי הדדי כתיבי בחד קרא ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר ואי משום דמשמע ליה דהני דכתיבי מקמי ביום ראשון עליה קיימי אבל הדר בתריה כתיב אכתי קשיא מדכתיב ולקחתם דרשינן בהקומץ רבה מנחות דף ז. ולקמן בפירקין סוכה דף לד: דארבעה מינין שבלולב מעכבין זה את זה דבעינן לקיחה תמה ובשילהי פירקין דף מא: ובריש לולב וערבה לקמן סוכה ד' מג. דרשינן נמי מדכתיב ולקחתם לשון רבים שתהא לקיחה לכל אחד ואחד מדלא כתיב ולקחת לשון יחיד כי היכי דדרשינן פרק רבי ישמעאל מנחות דף סה: ספירה לכל אחד ואחד מדכתיב וספרתם ואם כן בשאר הימים תיסגי במין אחד ובלקיחה של אחד בשביל כולם לכך נראה דהיינו טעמא משום דיום ראשון דאורייתא בגבולין ושאר יומי דרבנן זכר למקדש כדאיתא בריש לולב וערבה לקמן סוכה דף מד. הלכך בעיקר הלקיחה כגון ד' מינין ולקיחה לכל אחד תקון בשאר יומי כעין דאורייתא וכן בהדר משום הדור מצוה אבל בחסר ובשאול לא תקון ובגזול פלוגתא דשמעתין דרבי יוחנן סבר דתקון משום מצוה הבאה בעבירה ושמואל סבר דלא תקון דמתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול: משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. והדתניא לקמן פ' לולב וערבה סוכה ד' מג. לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול משום שאול איצטריכא דבלאו לכם נפקא לן גזול משום מצוה הבאה בעבירה דאע"ג דקרא גבי קרבן כתיב הוא הדין בכל מצות דהוי דאוריית' כדמוכח בריש הגוזל קמא ב"ק ד' צד. גבי הרי שגזל סאה של חיטין וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה דאין זה מברך אלא מנאץ וא"ת לקמן סוכה ד' לא: דפסלינן לולב של אשרה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה ותו אמאי שרינן דלאו אשרה דמשה וי"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה ומיהו יש ספרים דגרסי' לקמן סוכה ד' לה. אמתני' דאתרוג של אשרה מ"ט משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה וגירסא משובשת היא אלא טעמא משום דמיכתת שיעוריה דאתרוג נמי בעי שיעור כאגוז או כביצה דאף על גב דאמרינן לקמן סוכה ד' לא: טעמא משום דלא גמר פירא מכל מקום בעינן דמינכר לקיחתה דמהאי טעמא פסלינן לקמן סוכה ד' לה. פלפלין ומיהו תימה בפרק כל שעה פסחים ד' לה: דתניא אין יוצא ידי מצה בטבל ודריש ליה מקרא תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפיק ידי מצה: כי יקריב מכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא. תימה דבמרובה ב"ק ד' סו: ממעט גזול מדכתיב קרבנו והכא ממעט ליה מדכתיב מכם ואע"ג דאיכא דמוקי לה התם בגזל קרבן דחבריה מ"מ קשה למאן דלא מוקי ליה הכי ועוד קשה דהתם משמע דלפני יאוש לא צריך קרא דדריש קרבנו ולא הגזול וקאמר ה"ד אילימא לפני יאוש למה לי קרא ועוד קשה דהא מכם דרשינן בפ"ק דחולין ד' ה. ושם מכם ולא כולכם להוציא את המומר מכם בכם חלקתי ולא באומות ואע"פ שיש לומר דרישא דקרא מייתי הכא ומקרבנכם דסיפא דקרא קא דריש כמו שמפר"ת גבי לא תתחתן דסוף האומר בקדושין ד' סח: ושם לא משמע כן כלל וי"ל דהא דקאמר במרובה לפני יאוש למה לי קרא משום דלפני יאוש אין יכול להקדיש והרי הוא חולין כדאמרינן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש דאיש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו כדאי' במרובה ב"ק דף סח: ואפילו מאן דפליג לא פליג אלא בבעלים אבל בגזלן גופיה מודה דאין יכול להקדיש והא דמייתי הכא קרא דמכם אע"ג דמביתו נפקא אורחא דגמרא בהכי דמייתי מכם משום דאי לא כתיב ביתו הוה מוקמינן מכם להך דרשה אבל השתא דכתיבי הני קראי אייתר ליה מכם להוציא את המומר ולבכם חלקתי ודכוותה אשכחן פרק אחד דיני ממונות סנהדרין ד' לד: ושם דדרשי' נגעים ביום מדכתיב וביום הראות בו ובפ"ק דמועד קטן ד' ח. מוקי לה לחתן דיש יום שאתה רואה ויש יום שאין אתה רואה וביום נפקא לן מדכתיב כנגע נראה לי ולא לאורי וכן בשילהי פרק שני דמגילה ד' כ. ושם דלא מוהלין אלא ביום דכתיב ביום השמיני ובפרק ר"א דמילה שבת ד' קלב. מוקי ליה ביום אפילו בשבת ולילה ממעט מדכתיב בן שמונת ימים ועוד איכא דכוותייהו בדוכתי טובא: הא קנייה ביאוש. וקרינא ביה לכם משלכם משמע דקסבר ר' יוחנן יאוש כדי קנה וקשה דבמרובה ב"ק ד' סח: קאמר ר' יוחנן דתשלומי ארבעה וחמשה חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ואי יאוש קני אמאי חייב שלו הוא טובח שלו הוא מוכר דכי האי גוונא דייק התם לעיל דף סז: רב ששת אמילתיה דרב דקאמר כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא ועוד דבהגוזל בתרא שם דף קטו. שמעינן בהדיא לר' יוחנן משמיה דר' ינאי דשינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני ויש ספרים דגרסינן הכא הא קנייה ותו לא ואפילו גרסינן ביאוש יש לפרש דהכי קאמר הא קנייה ביאוש ושינוי השם כדאמרינן במרובה שם דף סז. הגנב והגזלן הקדשן הקדש ואפילו למאן דאמר יאוש לא קני משום דהא איכא יאוש ושינוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש וא"ת א"כ מאי פריך התם אביי לרבא דאמר יאוש קני מדכתיב קרבנו ולא הגזול ואמאי דחיק לשנויי דגזל קרבן דחבריה הא ממה נפשך התם קני דאיכא יאוש ושינוי השם ומ"מ מיפסיל להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה כדאמרינן הכא וכמו כן קשה בסוף ההיא שמעתתא דדייק רבא דיאוש כדי לא קני מדכתיב קרבנו ולא הגזול ועולא נפקא ליה התם מגזול דומיא דפסח דלית ליה תקנתא וי"ל דאם איתא דיאוש כדי קני הוי שלו קודם הקדש ותו לא חשיב מצוה הבאה בעבירה וכן מוכח לקמן בשמעתין גבי נכרי וליקנינהו בשינוי השם משמע דאי קנו ליה מצו נפקי ביה ולא חשיב מצוה הבאה בעבירה אבל אי יאוש כדי לא קני ועל ידי הקדשן קא קני ליה דאיכא יאוש ושינוי השם השתא אז חשיב מצוה הבאה בעבירה ובכולה שמעתין דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה היכא דקני ליה מצינן למימר דקני קודם באגודה אפילו למאן דלא בעי אגד הא קני ליה קודם י"ט דאכתי לא חל חיוב מצוה ואי נמי אפילו בי"ט דלא דמי למקדיש דחל קנין והקדש ביחד והא דשמעינן ליה לעיל לעולא בהגוזל בתרא שם דף קיד. גבי פלוגתא דר"ש ורבנן בעורות של גנב ושל גזלן אי סתם גניבה יאוש בעלים או סתם גזלה קאמר דקאמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל קני התם איכא יאוש ושינוי השם כדאמרינן בההיא שמעתא דמרובה שם דף סו: דמעיקרא קרו ליה משכא והשתא קרו ליה אברזא והא דמשמע בריש הגוזל קמא בבא קמא דף צד. בההיא דגזל סאה דאף על גב דשינוי קונה חשיב מצוה. הבאה בעבירה אף על פי שקנאו בשינוי מעשה קודם שבא לידי חיוב חלה התם דיחויא בעלמא הוא אי נמי שאני ברכה דאיכא נמי הזכרה לשם שמים ולפי שיטה זו צריך ליישב סוגיא דהניזקין גיטין דף נה. דאמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת וסוגיא דהגוזל בתרא וסוגיא דמרובה ור"ת מפרש בענין אחר משום קשיא דעולא אדעולא והרבה הארכתי במרובה ובפרק הניזקין גיטין דף נה.: מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. הכא דווקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה: וקרקע אינה נגזלת. כלומר אינה קנויה לגזלן בשום יאוש דלעולם היא בחזקת בעלים דמקראי נפקא לן בהגוזל בתרא ב"ק דף קיז: ושם כדפירש בקונטרס והדין עמו דאי יאוש מועיל בקרקע מאי נפקא ליה מינה במאי דאינה נגזלת אי קודם יאוש אפילו היתה נגזלת לא קני ואי לאחר יאוש הרי קונה ביאוש וכן מוכיח בשמעתין גבי פלוגתא דר' אליעזר ורבנן דפליגי בסוכה גזולה דמכשרי רבנן משום דקרקע אינה נגזלת והויא ליה סוכה שאולה ואדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו והשתא אי לפני יאוש הא אפילו מטלטלין אין נגזלין אלא ודאי לאחר יאוש ומיהו אין משם ראיה דאם היתה סוכה מטלטלין כגון שהוציאו מסוכתו שבראש העגלה ובראש הספינה לא היה יוצא בה בין קודם יאוש בין לאחר יאוש משום דממעטי' בפרק קמא דף ט. מדכתיב לך גבי סוכה לך להוציא את הגזולה ולפני יאוש נמי לא חשיבא כשאולה דמטלטלין הנגזלין לאו ברשות בעלים קיימי אבל קרקע בחזקת בעליה עומדת ויש לדקדק מהא דתניא בחזקת הבתים ב"ב דף מג: מכר לו את הבית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה ומוקי לה בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקמערער דלא ליזיל שמעון לאסהודי ללוי דניחא ליה דהדרא אבל פרה וטלית לא הדרי דהוי יאוש ושינוי רשות משמע בהדיא דבקרקע לא מהני יאוש וכי תימא משום דקא סבר יאוש כדי לא קני ושינוי רשות לא שייך בקרקע הא טעמא דיאוש לא קני משום דבאיסורא אתא לידיה כדמפרש במרובה ב"ק דף סו. והכא גבי קרקע נמי כבר נתיאש קודם שהחזיק בה הלוקח כמו גבי פרה וטלית ובירושלמי דכלאים סוף פרק שביעי משמע דיש יאוש לקרקע דפריך ויש קרקע נגזלת א"ר לוי אעפ"כ יש יאוש לקרקע ומיהו יש ליישב דלעולם אין יאוש ולאיסור דרבנן משום כלאים איירי דתנן התם פ"ז מ"ו האנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו קוצרו ואפילו במועד עד כמה יהא נותן לפועלים עד שליש יתר מכאן קוצרו כדרכו והולך אפילו לאחר המועד מאימתי נקרא אנס משישקע ואמרינן עלה בגמרא דירושלמי אבא בר יעקב בשם ר' יוחנן כיני מתני' מותר לקוצרו אפילו במועד עד כמה יהא נותן לפועלים עד שליש רב הונא ורב ששת חד אמר עד שליש לשכר וחד אמר עד שליש לדמים מאימתי נקרא אנס משישקע א"ר אחא נשתקעו הבעלים ולא נתיאשו אסורין דבר תורה נתיאשו הבעלים ולא נשתקעו אסורין מדברי סופרים ויש קרקע נגזלת א"ר לוי אעפ"כ יש יאוש לקרקע עד כאן ירושלמי והכי פירושו מותר לקוצרו אפילו במועד דמלאכה אסורה חוץ מדבר האבד שוכר פועלים אפילו דרך פרסום וקוצר ובזריעת האנס לא נאסר הכרם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ונותן לפועלים עד שליש לשכר היינו שמרבה להם בשכירות שליש יותר ממה שהיה ראוי ליתן להם כדאמר רב הונא בפ"ק דב"ק דף ט. ושם במצוה עד שליש ומאן דאמר לדמים היינו שנותן להם שליש שויים של כל הפירות אבל יתר מכאן לא יוסיף וקוצר כדרכו ולא ישכור אפילו לאחר המועד מאימתי נקרא שם אנס על הכרם ליחשב כשלו שיאסר בזריעתו משישקע שם בעלים ממנו ונקרא על שם האנס ואע"פ שלא נתיאשו הבעלים דלא אמרו ווי ליה לחסרון כיס דאנן סברי דמיאשי ואפילו אמרי דלא מיאשי נעשה כצווח על ספינתו שטבעה בים ומיתסרא דאורייתא בזריעת האנס אבל נתיאשו ולא נשתקעו לא מיתסר מדאורייתא דקרקע אינה נגזלת אבל מדרבנן אסור ופריך ויש קרקע נגזלת כלומר לאסור אפילו מדרבנן ומשני דיש יאוש לאסור מדרבנן משום כלאים אבל מדאורייתא אין יאוש מדלא אסור מדאורייתא ומיהו היכא דנשתקע שם בעלים אפילו מדאורייתא יש יאוש מדהוי איסורו דבר תורה ועוד יש לפרש בענין אחר שנשתקעו הבעלים ולא נתיאשו איסורו דבר תורה לא מחמת זריעת האנס קאמר אלא שהלך לו האנס ונשאר הכרם לפני הבעלים ולא עקרו ממנו הכלאים והוסיף מאתים איסורו דבר תורה מחמת הבעלים שמקיימים כלאים דדידהו הוי כיון דלא נתיאשו אבל נתיאשו ולא נשתקעו מדרבנן ואיכא פירכי טובא ללשון זה וראשון עיקר ובמסכת ערלה פ"ק תניא בירושלמי בשם ר' שמעון בן אלעזר נוטע לרבים חייב בנוטע בתוך שלו ברשות הרבים פטור בגזל קרקע ויש קרקע נגזלת א"ר אילעי אע"פ שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע וכולה מלתא תמוה דהא מתניתין דהתם קתני הגזלן שנטע חייב ותו מאי קא פריך אברייתא ויש קרקע נגזלת דמשמע משום דנגזלת ויש יאוש פטור מן הערלה אדרבה מכח זה יש לי לחייב בנוטע לתוך שלו ועוד מדמי נוטע ברשות הרבים לגזל קרקע ונטעה והיינו בלא יאוש דומיא דרשות הרבים דאין שייך בו יאוש ואם מתקנה היא דיש יאוש צריך לאוקמה כשנשתקעו שם הבעלים: כי גזזו אוונכרי נמי ניהוי יאוש בעלים בידייהו דידהו. וא"ת ההוא יאוש שלא מדעת הוא דלא ידע ביה נגזל בלוקח וקיימא לן בריש אלו מציאות ב"מ דף כב: דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וי"ל דלא מיקרי יאוש שלא מדעת אלא היכא דבא לידו קודם שידעו הבעלים שנאבד מהם אבל הכא ידעי בה ונתיאשו מקודם אלא דאין יאוש לקרקע: שינוי החוזר לברייתו לא שמיה שינוי. ואע"ג דקני מדרבנן כדאיתא בריש הגוזל קמא ב"ק דף צג: בגוזל עצים משופין כגון נסרים ועשאן כלים כיון דמדאורייתא לא קני לא נפיק הכא ומיהו מההיא סבתא לקמן סוכה דף לא. משמע גבי סוכה דנפיק אע"ג דלא קני אלא מטעם מריש אלא יש לתרץ התם משום תקנת השבים והכא באגודת לולב בעלמא לא שייך תקנת השבים דנקיל להתיר אגודו ומה שנקצץ מן המחובר לא חשיב שינוי מעשה כיון דלא נשתנה שמו בכך דמעיקרא אסא והשתא אסא כדאשכחן בריש הגוזל קמא ב"ק דף צו. האי דגזל דיקלא מחבריה וקטליה אע"ג דשדיא לארעא דידיה לא קני מאי טעמא דמעיקרא דיקלא מיקרי והשתא נמי דיקלא מיקרי ואע"ג דפסק לחיותא גרע מכחשא דלא הדר או מבהמה והזקינה דחשיב שינוי אע"ג דלא נשתנה שמם ומשלם כשעת הגזלה וכן עצים ושיפן אבנים וסיתתן צמר וליבנן בריש הגוזל קמא בבא קמא דף צג:: וליקניוה בשינוי השם. תימה הא אמרינן דשינוי מעשה החוזר לברייתו לא שמיה שינוי והוא הדין בשינוי השם כדאמרינן במרובה ב"ק דף סז. גבי מריש דשינוי החוזר לברייתו בשינוי השם לא שמיה שינוי וי"ל דפריך הכא אליבא דרב יוסף דמסיק התם שינויא אחרינא ועוד י"ל בשינוי השם דליכא שינוי מעשה בהדיה לא קני בחוזר לברייתו כמו מריש דכמו שהוא בנאו בבירה לא חשיב שינוי מעשה אבל הכא דאגדו הרי חשיב שינוי מעשה בהדי שינוי השם וקני אע"ג דהדר למלתיה וא"ת ועוצבא דהתם דף סו: כיון דלית בה קיצוע ואין בה אלא מחשבה א"כ שינוי השם דידיה חוזר לברייתו הוא ואמאי קני וי"ל דהתם איכא יאוש בהדי שינוי השם דהיכא דליכא יאוש אין מחשבה מטמאתו כדקתני לפי שלא נתייאשו הבעלים ועדיף שינוי השם החוזר דקני עם יאוש כדאשכחן גבי עוצבא משינוי מעשה החוזר לברייתו דאפילו עם יאוש לא קני כדמסיקנא הכא והשתא ניחא הא דקאמרינן התם שינוי השם כשינוי מעשה דמי דהיכי דמי להדדי והלא שינוי מעשה לחודיה בלא יאוש קני כדמוכח בכמה דוכתי במרובה שם דף סו. ובהגוזל קמא שם דף צג: ואילו שינוי השם לא קני אלא בהדי יאוש כדמוכח ההיא דעוצבא אלא היינו טעמא משום דעוצבא חוזר לברייתו אבל היכא דלא הדר קני לחודיה דאההיא דגנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור פריך התם לעיל דף סה. וליקנינהו בשינוי השם ולא יתחייב ארבעה וחמשה ומשני שור בן יומו קרוי שור איל בן יומו קרוי איל משמע דאי לאו הכי קני בשינוי השם לחודיה והשתא יש כמה דינים בדבר דשינוי מעשה שאינו חוזר וכן שינוי השם שאינו חוזר קני מדאורייתא אע"ג דלא נתייאש ושינוי מעשה החוזר קונה בלא יאוש מדרבנן כדמשמע בריש הגוזל קמא בבא קמא דף צד: וא משום תקנת השבים ושינוי השם דהדר למלתיה בלא יאוש לא קני כלל חוץ מלענין מריש משום תקנת השבים וכל בנין קרקע וכיוצא בו כדמוכח שמעתא דההיא סבתא דף לא. דצווחא אלמא לא נתיאשה ואמר רב נחמן אין לה אלא דמי עצים וא"ת הא דפריך הכא לקנינהו בשינוי השם תקשי ליה אמתני' דלולב הגזול לעיל סוכה דף כט: וי"ל דמתני' איכא לאוקמא בשגזלו אגודה דלית ביה לא שינוי השם ולא שינוי מעשה: אי קרקע נגזלת. אמת הוא דר' אליעזר סבר כן דשמעינן ליה הכי בהגוזל בתרא ב"ק דף קיז: אלא רוצה ליישב דבריו בכל ענין: אבל גזל עצים וסיכך בהן. אין זה לא גזולה ולא שאולה דקננהו בשינוי מעשה ושינוי השם ועוד משום תקנת השבים אין לו עליו לסתור את בנינו אלא יחזיר דמים והא דאמרינן בפרק הישן לעיל סוכה דף כז: דמודו רבנן בגזולה לאו בגוזל סוכה המחוברת לקרקע ולא בגוזל עצים וסיכך בהן אלא בגוזל סוכה העשויה בראש העגלה או בראש הספינה והיא עצמה נגזלת שאינה מחוברת לקרקע ואין עליו להחזיר דמים אלא כמו שהיא בנויה דאין בה משום תקנת השבים שהרי לא טרח לבנותו ולא הוציא עליו יציאות הלכך גזולה היא כך פי' בקונטרס ועל חנם דחק דמדכתיב לך דממעטינן גזולה בפרק הישן לעיל סוכה דף כז: וגזל עצים וסיכך בהן שינוי החוזר לברייתו הוא ומדאורייתא לא קני ומשום תקנת מריש היינו מדרבנן וקרא מיתוקם מדאורייתא ואפילו מדרבנן בלא עגלה וספינה איכא לאוקומיה קרא כגון בראובן שבנה סוכה בחצרו של שמעון מדעתו ובא שמעון ותקף את ראובן והוציאו מסוכתו דאין עליה תורת שאולה כיון דלא קיימא ברשותו של ראובן ולא דמיא לקרקע דבחזקת הבעלים עומדת ולכך אין קרקע נגזלת: ור"י סבר לא מקשינן לולב לאתרוג. פי' בקונטרס לא הוקשו ללמוד זה מזה ולא ניתן לידרוש מעצמו מכל י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אלא קל וחומר ותימה גדולה פי' דאפילו סמוכין דהיינו שני מקראות הסמוכין זה לזה ניתנו לידרש מן התורה כדאמרן בריש יבמות דף ד. סמוכין מן התורה מנין שנאמר סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר כל שכן היקישא דהיינו שני דברים המוקשים בפסוק אחד ואפילו לר' יהודה דלא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח ומופנה כדאמרינן התם מ"מ בהיקישא מודה אלא כל המדות אדם דן מעצמו חוץ מגזרה שוה דאין דן אלא אם כן למדה מרבו והכא בסברא פליגי דיש דברים שאין להקישם לאותו דבר ושמא קסבר לא שייך לשון הדר אלא בפירות: אין אוגדין את הלולב אלא במינו. תימה היכי בעי למימר משום דבעי הדר והא פסל במתניתין ד' לו: בגימוניות של זהב שהיו עושין משום נוי ושמא הוי מצי למימר וליטעמיך: לא מצא אתרוג לא יביא לא רמון ולא פריש. יש לדקדק מכאן דאם לא מצא כשר מברך בפסול מדנקט פריש או רמון ויש לדחות אבל יש לדקדק דשרי כמו לולב פסול לרבנן בשעת הדחק: הואיל ואמר ר' יהודה לולב צריך אגד אי מייתי מינא אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. תימה כ"ש לרבנן דמשמע לעיל דלר' יהודה משום דצריך אגד אי אגיד ליה ממין אחר הוה ליה חמשת המינין אבל לרבנן דאין צריך אגד לא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והכי נמי אמרינן בהדיא בפ' אלו הן הנחנקין סנהדרין דף פח: גבי כל המוסיף גורע דאי סבירא לן לולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וי"ל דהכא מיירי בשנותן אותו חוץ לאגד לר' יהודה וא"ת א"כ לא יחשב תוספת האי מינא אחרינא דקמייתי כמו לרבנן דלעיל דאין צריך אגד וי"ל דלא דמי דכשיאגדו שלא במינו אין לו ליחשב כמוסיף משום דאין זה כדרך גדילתן ומינים שבלולב בעינן כעין גדילתן כדלקמן סוכה דף מה: אבל לרבי יהודה דבעי אגד יש לו ליחשב כמוסיף באגודתו דכל אגוד' שלא כדרך גדילתו והכא אפילו לרבי יהודה קאמר דמייתי מינא אחרינא ונקט ליה כדרך גדילתו דאפילו חוץ לאגד חשיב כמוסיף וכ"ש לרבנן והא דקאמר בסנהדרין דף פח: למ"ד אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי היינו לענין דאין זה כל המוסיף גורע דלעולם ידי מצוה יצא אלא דעובר על בל תוסיף והשתא ניחא דת"ק דר' יהודה דקתני ד' מינים שבלולב אין מוסיף עליהן ומסתמא היינו רבנן בר פלוגתייהו דלא בעו אגד ואפ"ה איכא בל תוסיף והיינו כגון דנקיט ליה דרך גדילתן: הירוק ככרתי. משמע שמראהו כצבע שקורין ויר"ד בלע"ז וההיא דברכות משמע קצת שדומה לאירנד"א בלע"ז דתנן התם פ"ק ברכות דף ט: משיכיר בין תכלת לכרתי משמע דמעט משונין זה מזה ובמנחות פ' התכלת מנחות דף מג: אמרינן דתכלת דומה לים וים דומה לרקיע וזהו כעין צבע שקורין אירנד"א בלע"ז אבל בירושלמי משמע שהוא צבע ויר"ד כעין עשבים דאההיא דבין תכלת לכרתי מסיים ליה תכלת דומה לים וים דומה לעשבים ועשבים לרקיע ובפרק אלו טריפות חולין דף מז: משמע דירוק דמי לחלמון של ביצה שהוא כעין צבע יאל"ה בלע"ז דאמרינן כגון ביעתא טרפה ופריך אלא ירוקה דכשרה היכי דמי ככרתי וכן משמע בתוספתא דנגעים שדומה לשעוה דתניא ירוק שבירוקים ר' אלעזר אומר כשעוה וכחורמל סומכוס אומר ככנף טווס וכחרוץ של דקל וכן משמע בפ' ב' דנדה דף יט. גבי ה' דמים טמאים באשה דתנן הירוק עקביא בן מהללאל מטמא ואמרינן התם מנין לדם נדה שהוא אדום משמע דאין לטמאות באשה אא"כ נוטה למראה אדמומית ובכל הצבעים שזכרתי אין בהן נוטה למראה אדמומית אלא צבע יאל"ה בלע"ז וקרא נמי מוכיח שהוא הנקרא ירוק כדכתיב תהילים ס״ח:י״ד ואברותיה בירקרק חרוץ ובספר המחברת פי' מנחם שהוא זהב הבא מן החוילה ודונש פי' חרוץ זה אבן טובה ופלוגתא דאמוראי היא דאמרינן בבראשית רבה פ' מ"ג אקרא . דוירק את חניכיו ריש לקיש אמר שהוריקן באבנים טובות ומרגליות כמה דאת אמרת ואברותיה בירקרק חרוץ פי' שלא יהו להוטין אחר הממון ויתעסקו בהצלת נפשות ר' לוי אומר בפרשת שוטרים הוריקן כמה דאת אמרת מי האיש הירא ורך הלבב כלומר מעבירות שבידן ונתביישו במה שהוזקקו לחזור ואמרינן בשילהי ד' נדרים נדרים ד' לב. וירק את חניכיו רב ושמואל חד אמר שהוריקן בתורה בפרשת שוטרים וחד אמר שהוריקן בזהב פי' קרא דבירקרק חרוץ קדריש וזהב דומה לצבע יאל"ה ומיהו אתרוג עיקרו דומה לשעוה ואותם אתרוגים הבאים לפנינו ירוקים ככרתי כשרים אפילו לר' יהודה כשחוזרים למראה שאר אתרוגים אפילו בתלוש לאחר ששהו בכלי זמן מרובה דודאי גמר פריים: שיעור אתרוג קטן. אין זו פלוגתא דאתרוג הבוסר דפליגי בה ר"ע ורבנן לקמן בפירקין סוכה ד' לו. דהא אפילו גדול כאגוז וכביצה פסיל ליה ר"ע משום דלאו בר זריעה לטעם אחד ולפי טעם שני משום דבעי הדר והאי דהכא אפילו לא בעי הדר פסיל ליה משום דלא גמר פירא ולא כמו שפי' בקונטרס לקמן אתרוג הבוסר כפול הלבן דההוא שיעורא אתמר גבי ענבים דבגמר בישולם נמי קטנים הם אבל אתרוג שהוא פרי גדול אפילו יותר מכביצה בוסר הוא כשסופו ליגדל יותר הרבה והכא בשאין סופו ליגדל יותר דאפילו ר"ע דפסיל התם הכא מכשיר בכאגוז למר וכביצה למר דחשיב גמר פרי אבל פחות מכאן לא חשיב גמר פרי אע"פ שאין סופו ליגדל יותר דיש דברים הרבה שלעולם לא יבואו לידי בישול פרי ומצוי הוא בענבים שיש מהם שלעולם בוסר עוד יתכן דאפילו רבנן דמכשירי התם פסלי הכא בפחות מכאן דאתרוג הבוסר חשיב פירא טפי ובפ"ק דמעשרות בירושלמי תני אתרוג הבוסר ר"ע אומר פרי וחכמים אומרים אינו פרי: דבר הדר באילנו משנה לשנה. בן עזאי הוא דדריש הכי לקמן בפירקין סוכה ד' לה. ויש שם דרשות אחרות: של אשרה ושל עיר הנדחת פסול. בסוף כיסוי הדם חולין ד' פט. ושם דאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו ומכסין בעפר עיר הנדחת ופריך מהא דתניא שופר של ע"ז אם תקע לא יצא ולולב של ע"ז אם נטל לא יצא הוה מצי לאקשויי ממתניתין דקתני של אשרה פסול אלא ניחא ליה לאתויי מברייתא משום דאסיק מעיקרא גבי לולב ושופר תקע יצא נטל יצא: באשרה דמשה דכתותי מיכתת שיעוריה. וכן ברייתא דסוף כיסוי הדם חולין ד' פט. ושם דאם נטל לא יצא וכן צריך לתרץ אשופר דקתני התם תקע לא יצא ובפ' ראוהו ב"ד ר"ה ד' כח. ושם בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא וכן בפ' מצות חליצה יבמות ד' קג: ושם אמר רבא בסנדל של ע"ז חליצתה כשרה ולא אמרינן דמכתת שיעוריה דהנהו בע"ז דנכרי דיש לה ביטול וההוא דקתני לא יצא בע"ז דישראל שאינה בטילה עולמית וא"ת ע"ז דנכרי נמי מדאגבהה קנייה ונעשה של ישראל כדאמרינן בפ' כל הצלמים ע"ז ד' מב. גזרינן דלמא מגבה לה והדר מבטל לה וי"ל כגון שהגביה על מנת שלא לקנות דהא במנעל שאינו שלו תנן חליצתה כשרה ולולב בי"ט שני ובשמעתין הוה מצי לשנויי דמתני' בי"ט ראשון ולא הוה צריך לאוקמי באשרה דמשה אלא משום דקתני דומיא דעיר הנדחת ואפילו בי"ט שני ור"ת מפרש דכולהו בע"ז דנכרי וכאן קודם ביטול וכאן לאחר ביטול ולאחר ביטול נמי לכתחלה לא יטול ולא יתקע דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליו שם ע"ז וכן לא תחלוץ בו לכתחלה ואפילו אם תימצי לומר דשרי לכסות לכתחלה בעפר ע"ז כמו בשל עיר הנדחת לא דמי כיסוי לחליצה והא דמשני הכא באשרה דמשה ולא משני בדנכרי וקודם ביטול משום דמשנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל ובפרק מצות חליצה יבמות ד' קג: מפליג בין סנדל של ע"ז לסנדל של תקרובת ע"ז דאין לו ביטול ולא מפליג בשל ע"ז גופיה בין קודם ביטול בין לאחר ביטול אגב אורחיה קא משמע לן דתקרובת ע"ז אינה בטילה עולמית ובההיא דראוהו בית דין קשה טפי דמפליג רבא התם בין שופר של ע"ז לשופר של עיר הנדחת דבשל ע"ז גופיה היה יכול לחלק בין קודם ביטול בין לאחר ביטול ועל כרחך צריך לאוקומה לאחר ביטול כפירוש ר"ת לפמ"ש שם ברוב ספרים רב יהודה דאי קודם ביטול הא רב יהודה דאמר התם לעיל בשופר שלמים לא יצא דמצות ליהנות ניתנו ומיהו צריך לומר דמ"מ רבא גרס ולא רב יהודה דהא מפרש התם טעמא דשופר של עיר הנדחת לא יצא משום דכתותי מיכתת שיעוריה ולרב יהודה הוה ליה למימר משום דמצות ליהנות ניתנו ומיהו קשה דבפרק כל הצלמים ע"ז ד' מז. בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה ומסיק רב דימי באשרה שבטלה קמיבעיא ליה יש דחוי אצל מצות או אין דחוי אצל מצות ומוכחא מלתא דשום אמורא לא פשיט ליה הא מלתא דבעי למיפשטא מדרבי יוחנן ומדרב פפא ומשני דרב פפא גופיה קמיבעיא ליה וקיימא בתיקו והשתא לפי' ר"ת הא אשכחן רבא דאמר הכא אם נטל יצא אלמא אין דחוי אפילו לקולא ומיהו י"ל דהא דאמר רבא דיצא כשבטלה מערב י"ט והא דמיבעי לן אי יש דחוי כשביטל בי"ט דאז שייך דחוי כדמוכח לקמן בפירקין סוכה דף לג. דבעי ר' ירמיה נקטם ראשו מערב י"ט ועלתה בו תמרה בי"ט אבל עלתה בו תמרה בערב י"ט לא חשיב דחוי והוא הדין בבטלה מערב יו"ט וללישנא קמא דפרישית דע"ז דנכרי אפילו בלא ביטול יוצא כגון בי"ט שני דלא בעי לכם קשיא דהתם באשרה דנכרי מיירי דיש לה ביטול ואפילו הכי משמע דלא יצא מדחשיב לה דחוי וכי תימא דבי"ט ראשון הוא דחשיב ליה דחוי לפי שלא היה שלו קודם ביטול א"כ מי שנתנו לו לולב בי"ט לא יצא ואע"ג דלא דמי כולי האי דשל ע"ז אין תקנה בשום ענין מ"מ כיון דמשום איסור ע"ז דאיכא השתא לא מיפסיל אין לנו לחושבו דחוי מחמת שאינו שלו ונראה לפרש דרבא שרי אפילו בע"ז של ישראל ובאילן שנטעו לבסוף עבדו וכרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בר' יהודה בפרק כל הצלמים ע"ז דף מח. דשרו להדיוט אלא אם כן נטעו מתחלה לכך דדרשינן תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם ואפילו בי"ט ראשון אם נטל יצא דשרי להדיוט ולכם קרינא ביה ומתנית' דשל אשרה פסול כשנטעה מתחילה לכך והיינו אשרה דמשה דבההיא מוקי רבנן קרא דואשריהם תשרפון באש דברים י״ב:ג׳ דאסור אפילו להדיוט ובעיא דכל הצלמים באשרה דנכרי דנטעה מתחלה לכך ואח"כ בטלה אם יש דחוי או לא מיהו ללישנא קמא דהתם דקאמר כי תיבעי לן באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דרבנן דשרו להדיוט מהו לענין מצוה מאיס כלגבוה או לא הוה מצי למיפשטא מדרבא מדקאמר אם נטל יצא אלא רבא סבירא ליה כרב דימי דמסיק דיש דחוי קמיבעיא ליה אבל בהא פשיטא ליה דיצא וא"ת תיפשוט דאין דחוי ממתניתין דענביו מרובין מעליו ואם מיעטן כשר ואין ממעטין בי"ט ואמר בגמרא הא עבר ולקטן כשר היכא דאשחור מאתמול דלא פסלינן ענביו מרובות אלא בשחורות אבל ירקות לא וכי אשחור מאתמול דחוי מעיקרא בתחלת י"ט לא הוי דחוי אלמא אין דחוי אצל מצות וי"ל דשאני התם דבידו לתקן דנהי דאסור למעט מ"מ בידו למעט אבל גבי ע"ז אין בידו לבטל דאין ישראל מבטל ע"ז של נכרי: נקטם ראשו. פירושו בריש פירקין: קווץ. פי' בקונטרס שיוצאין בשדרה שלו עוקצים כמין קוצים ובערוך פירש ענין צמיתה: דעביד כי חופיא. פירושו במתני': נחלקה התיומת. לא מיירי שנסדקו בראשו עלין שבראש השדרה דכולהו הכי איתנהו אלא כדפירש בקונטרס שני עליו עליונים אמצעיים ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עד העלים שלמטה ובה"ג פי' נחלקה התיומת ההוא גבא דהוצא היכא דדביקו אהדדי ההוא דמתיים בהו ומשוי להו חד אי כנפרצו עליו דמי פסול אי כנפרדו עליו דמי כשר: דרכיה דרכי נועם. רבא לא היה שם משום הכי לא מייתי הכא קרא דהאמת והשלום כדלקמן: כפת כתיב. בהאי כולי עלמא מודו דיש אם למסורת וצריך טעמא: עי' מה שתירצו בפסחים לו. ד"ה עוני קרינן ביה וכו' וע"ע תוס' לעיל סוכה ו: ד"ה ור' שמעון: שדרו של לולב. ברייתא דפ' המפלת נדה דף כו. ושם מסייעא ליה לר' פרנך דתני אושעיא זעירא דמן חברייא חמשה שיעורן טפח וקא חשיב שדרו של לולב ושמואל לא חייש דלא מיתניא בי ר' חייא ורבי אושעיא: צא מהן שלשה להדס והשאר ללולב. פירש הקונטרס והרביע שהוספ' בלולב יהא בטפח כאלו ויש ספרים שכתוב בהדיא וטפח ללולב ובכל ענין שנפרש לא מיתוקמא ההיא דתניא נדה דף כו. חמשה שיעורן טפח כר' טרפון דטפח דלולב אינו שוה לאחרים: דולבא. עץ ערמון קשטניי"ר קלוע הוא כך פי' בקונטרס ובפרק אם אינן מכירין ר"ה דף כג. ושם חשיב ליה גבי עשרה מיני ארזים הן ואומר רבינו תם דאין זה קשטניי"ר שאינו קלוע: דרכיה דרכי טעם. והאי מברז את הידים כקוצים שראשי עלין עשוין חדין כמחט: האמת והשלום אהבו. וזה אינו לא אמת ולא שלום שהוא עשוי לסם המות כך פירש הקונטרס ועל חנם הוזקק לומר טעם בפני עצמו אכל קרא דכל חד שייך אתרוייהו ומתוך פירושו משמע דהירדוף היינו הרדופני בפרק אלו טרפות חולין דף נח: אחוזת דם והמעושנת ושאכלה הרדופני שהוא סם המות לבהמה ואי אפשר לומר כן כדמוכח בפ' כל שעה פסחים דף לט. ושם גבי מרור דקא חשיב הרדופני גבי ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח והירדוף פסל התם משום דמה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים אלא היינו דלא חשיב לא נועם ולא שלום לפי שראשי עליו חדין ועוקצין את הידים והאי טעמא לא הוי מצי למימר גבי מרור שיכול לכותשו או להסיר עוקציו ולאכול אבל הכא גבי נטילת לולב צריך כל המינים כדרך גדילתן: תלתא טרפי בחד קינא. שלשה עלין בקן אחד ויוצאין מתוך עוקץ אחד כדפירש בקונטרס וכן פירש תרי וחד שני עלין בעוקץ אחד ועלה אחד מלמטה ועולה ורוכב על השנים וחומרא גדולה הוא דאינו מצוי ושמא בחד קינא מיקרי כשהם סמוכים ודבוקים זה בזה אע"פ שכל אחד בעוקצו ומיהו תלתא בקינא חד הוו יתבי כדאמר פרק הכונס ב"ק דף נח. שלשה דקלים בשורה אחת וכמו כן שלשה עלין אינן מעוקץ אחד.: ואימא הכי נמי. תימה מאי ס"ד למיפסליה משום שם לווי מידי הדס כתיב בקרא הא אפי' הירדוף מכשרינן אי לאו משום דכתיב דרכיה דרכי נועם: נקטם מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט מהו. אף על פי שבקונטרס הזכיר נראה ונדחה הא דהכא דחוי מעיקרא הוא כיון דבתחלת יו"ט לא חזי כדמוכח לקמן גבי אשחור מעיו"ט ונהי דגבי קדשים פשיטא לן דדחוי מעיקרא הוי דחוי גבי מפריש נקבה לפסחו בפ' מי שהיה טמא פסחים ד' צח. ושם וגבי בהמה של שני שותפים בפ"ק דזבחים ד' יב. ושם ובפ"ק דקדושין ד' ז. ושם גבי מצוה מיבעיא לן וכי תימא הא דאסקינן גבי אשחור תפשוט דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי לא דמיין להכא כדפרישנא לעיל דשאני התם דבידו ללקט ואפי' בקדשים מכשירין מה"ט במסכת זבחים פ' כל הפסולין זבחים דף לד: ושם דתנן גבי קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר ופריך בגמ' וליהוי דחוי ומשני רב אשי כל שבידו לא הוי דחוי ומיהו לא לגמרי דמי להאי דינא דהא נראה ונדחה הוא ולקמן מסקינן דלא תפשוט מיני' נראה ונדחה חוזר ונראה אע"ג דבידו ללקטן וכן בההיא דהפריש קרבן והמיר דת דבידו לחזור ואפילו הכי אמרינן פ"ק דזבחים ד' יב: ושם הואיל ונדחה ידחה עוד אמר בזבחים פרק קדשי קדשים זבחים ד' נט. ושם כל הקדשים שנשחטו עד שלא נפגם המזבח ואח"כ נפגם המזבח פסולין דהואיל ונדחה ידחה אע"פ שבידו לתקן וצריך לחלק בדברים והא דמדמי הכא ההיא דכיסוי הדם דבידו לגלות מכל מקום היה לו לחשבו דחוי הואיל ונפטר מלכסות לא נתחייב להוציאו מן הדחוי כדי לחזור ולכסות והא דמייתי לימא כתנאי מעבר ולקטן הוה מצי לדחויי דמ"ד התם אין דחוי משום דבידו לתקן אבל הכא דאין בידו לתקן יש דחוי: והכא במילף לולב מסוכה קמיפלגי. והוה מצי לאשמועינן פלוגתייהו בליקטן בהיתר כגון מערב יום טוב לאחר שאגדן והא דנקט פלוגתייהו בליקטן באיסור כגון ביו"ט לאשמועי' דאפילו הכי חכמים מכשירין דאין דחוי: שנים ושלשה מקומות נמי מתחזי כמנומר ופסול. אית ספרים דגרסי אדרבה כדאשכחן לקמן גבי עלתה חזזית ולפי אותה גירסא קשה דכי מסיק אלא אי איתמר הכי איתמר הוה מצי לאסוקי איפכא אם מעטו כשר לא שנו אלא במקום אחד דאותו מיעוט ענבים הנשארים הוו במקום אחד דכי האי גוונא מסיק לקמן גבי חזזית אבל אי לא גרסינן אדרבה ניחא דמשמע ליה הסברא שהכל שוה לענין ענבים אע"פ שחלוקין לענין חזזית: לעולם בתר דאגדן וקסבר אגד הזמנה בעלמא הוא. זו גירסת הקונטרס ואית ספרים דגרסי וקסבר לולב אין צריך אגד ואת"ל צריך אגד הזמנה בעלמא הוא ולא יתכן כלל דאי צריך אגד א"כ מיפסיל משום תעשה ולא מן העשוי אי ילפינן לולב מסוכה כדאמרינן לעיל סוכה דף יא:: תפשוט מינה דחוי מעיקרא לא הוי דחוי. לענין מצות דוקא כדפירש' לעיל ובעיא דנקטם נמי לא איפשיטא כדפיר' נמי לעיל: מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. עיקר מילתייהו פ' ר' אליעזר דמילה שבת קלג. גבי בשר אע"ג שיש שם בהרת יקוץ וא"ת בסוף פרק ספק אכל כריתות דף כ: ושם גבי חותה גחלים בשבת והובערו מאליהן אמר דמאן דמחייב סבר לה כרבי יהודה בדבר שאין מתכוין ומאן דפטר כר"ש ועל כרחיך פסיק רישיה הוא מדמחייב לרבי יהודה דבמילתא דלאו פסיק רישיה ליכא אלא איסורא בעלמא וא"כ לר"ש אמאי פטור וי"ל דאין מתכוין דהתם היינו דאין חושש בהבערתם לכך פטור לר"ש משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור לר' שמעון אע"פ דפסיק רישיה הוא וכן הצד חלזון והפוצעו בשילהי כלל גדול שבת דף עה. וכן הא דמשני הכא דאית ליה הושענא יתירא היינו משום דאז הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואע"ג דאפילו לר"ש פטור אבל אסור הכא שרי משום מצוה ובפ"ק דכתובות דף ו. ושם גבי מסוכריא דנזייתא הארכנו ובקונטרס פירש כאן דכי אית ליה הושענא אחריתי אין כאן תיקון כלי: ואחת למקדש. תימה דכיון דלית ליה הלכתא אימא אף בגבולין דמידי מקדש כתיב בקרא: ורבנן למקדש מנא להו. הכי נמי מצי למיבעי לאבא שאול של בעל ושל הרים מנא ליה ושמא לית ליה ולית ליה נמי הא דדרשי רבנן לקמן ערבי נחל שתים אלא סבר ליה כרבי עקיבא דאמר הדס אחד וערבה אחת ואין הלכה כר"ע כדמוכח לקמן ולפי זה צריך ליזהר שלא ליטול ערבה ללולב אא"כ גדילה על הנחל דשתי דרשות לא דרשינן מערבי כדדרשינן לקמן וכדדרשינן הכא וכל הני תנאי דהכא ודלקמן מתניא גבי הדדי בתורת כהנים משמע דמר דריש ליה הכי ומר דריש ליה הכי: קנה שלה כו'. כיון דפירש סימני ערבה הוי סגי אלא להכשיר אף שאין בו ג' סימנים אלו כגון חילפא גילא לפיכך קתני סימני צפצפה למימר דוקא הני: בית הכוסות. סוף הכרס שקורין פנצא והוא עשוי ככובע וככוס ותניא מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד ולא ניקב נקב מפולש כשרה שהעור סותמו ומגין משני צדדין שהנקב מפולש טרפה ובאותו שקורין עכשיו בית הכוסות אין חילוק להכשיר מפני שדופנו דק והוא היה רגיל לקרות הובלילא כך פי' בקונט' ואם תמצא לומר דאין סברא שיהא טרפה הואיל ולא ניקב אלא חצי העור מצינן למימר דכולו ניקב וחיישינן שמא הבריא כי היכי דחייש בריש אלו טרפות חולין דף מג: גבי ישב לו קוץ בושט למאן דחייש לספק דרוסה והא דתנא התם המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ דמשמע דבעינן נקב מפולש לאו דוקא לחוץ מפולש אלא כלומר כלפי חוץ לאפוקי נקבו זה לתוך זה והא דקא אמרי' בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה צריך לפרש אותו צד מבפנים כלפי הרעי דאי צד חיצון שכלפי חלל הגוף אפי' לא ניקב כלל אלא שנמצאת מחט בחלל הגוף טרפה דאמרינן נקובי נקב ואתאי ואין נראה לר"ת לומר שתהא טרפה בלא נקב אלא חצי העובי של המסס נמי מצד אחד כשרה והא דנקט עובי בית הכוסות רבותא קמ"ל אע"פ שניקב עור אחד שלם אפ"ה כשרה עד שינקבו שניהם ואיידי דנקט מצד אחד כשרה נקט נמי משני צדדין טריפה אף על פי דמילתא דפשיטא היא אי נמי ס"ד משני צדדין דניקבו שתי העורות כשרה לפי ששוכב ע"ג המסס ומדובק שם בשומן ומגין שלא יצא הרעי מידי דהוה אחלחולת שניקבה וירכים מעמידות אותה והא דנפקא מינה הכא במאי דאישתני שמייהו היינו נפקותא דלא תטעה מה שאמר מצד אחד כשרה היינו בהובלילא דהיינו המסס שקורין עכשיו בית הכוסות אבל מה שקורין הובלילא דהיינו מה שהיו רגילין לקרות בית הכוסות אפי' מצד אחד טרפה הואיל וניקב עור שלם וכן שלא נטעה נמי במשני צדדין טרפה דהוי במה שקורין עכשיו בית הכוסות דהוא המסס אבל מה שקורין עכשיו הובלילא דהוא מה שהיו קוראין תחלה בית הכוסות אפי' משני צדדין כשרה כחלחולת שניקבה וירכים מעמידות אותה: נפקא מינה לגיטי נשים. כדפירש בקונט' דקיימא לן בפ"ק דגיטין דף ו. דבבל כארץ ישראל לגיטין דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דשכיחי מתיבתא ובקיאין לשמה וגם עדים מצויין לקיימו והיינו מה שקורין בורסיף דמשתני שמה ובסוף במה מדליקין שבת דף לו: ושם פי' עוד לשון אחר ונפקא מינה לענין שמו ושמה ושם עירו ושם עירה ולא יתכן דבבל הוא שם המדינה כדאמר קדושין דף עא. א"י עיסה לבבל ואמרי' פרק עשרה יוחסין שם עד היכן הוא בבל ואין כותבין שם המדינה בגט אלא שם העיר: ענף עץ עבות שלשה. פי' בקונט' ענף חד עץ חד עבות חד ותימה דלעיל סוכה דף לב: אוקימנא ענף עץ שענפיו חופין את עציו ודרשינן נמי עץ עבות קלוע כמין קליעה וא"ת ונימא פרי עץ הדר שלשה וי"ל דמדרשא דעץ דרשינן שטעם עצו ופריו שוים: ערבי נחל שתים. אפילו נותן כמה הדסים וכמה ערבות בלולב אין זה בל תוסיף אפילו למ"ד צריך אגד אא"כ מוסיף מין אחר כדפרישית בסוף ראוהו בית דין ר"ה דף כח: ד"ה ומנא: שתהא לקיחה תמה. מהאי טעמא נמי פסלינן אתרוג חסר משום דאין זה לקיחה תמה וביום שני לא חיישינן אף על גב דקפדינן אארבעה מינין וטעמא פירשתי בריש פירקין סוכה דף כט: ושם ב"'ה בעינן ובהקומץ רבה מנחות דף כז. מסיק דהא דמעכבי אהדדי לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין ופירש בהלכות גדולות אין מעכבין דלא תימא עד דמגבה להו בהדי הדדי אלא אי מגבה כל חד וחד לחודיה שפיר דמי דקיימא לן לולב אין צריך אגד ודבר תימה הוא לומר כן דכיון דכולו מצוה אחת היאך יועילו בזה אחר זה ור״ת הגיה בספרו לא שנו דמעכבין משום תמה אלא שאין לו אבל יש לו תמה הוא אע״פ שלא חברו באגדו כדאמרי' לעיל סוכה דף לג. דלא דרשי רבנן לקיחה לקיחה ולר' יהודה דדריש לקיחה משמע ליה דלא הוי תמה אא״כ אגדו: ולדרוש להו כר"ע דמיקל טפי. תימה הא לא סבירא ליה כר"ע אלא כרבי טרפון וי"ל דכל זה מן הדיוק שבא להוכיח דשמואל לטעמי' דכרבי טרפון סבירא ליה דאי מפחיד להו במידי דלא סבר כדי שימכרו בזול היה לו להפחידם מר"ע דמיקל טפי ודחי אדרב' מפחדי טפי מרבי טרפון דתלתא קטומין שכיחי מחד דלא קטים ומעולם לא תשמע דסבר כרבי טרפון ומיהו קשה מפרק כל שעה פסחים דף ל. מקדירות בפסח דאמר שמואל משהי להו עד אחר הפסח ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו ואמרינן ואזדא שמואל לטעמיה דאמר להו שמואל להנהו דמזבנו כנדי אשוו זבינייכו ואי לא דרישנא לכו כרבי שמעון כלומר דשרי חמץ לאחר הפסח כי ליתיה בעיניה ומשמע בהדיא דלא מפחד במידי דלא סבר ליה וי"ל דהתם למה לו להפחידם במידי דלא סבר ליה דבשלמא הכא מצי למימר דהיה מפחידם כדי שימכרו בזול ותהא המצוה מצויה ולא ימנעו בשביל יוקר וא"ת ואי סבר לה כר' טרפון לידרוש להו כוותיה דכי האי גוונא פריך בפרק כל שעה שם ומשני אתרי' דרב הוה וי"ל דהכא הניח משום הידור מצוה ובריש בבא בתרא דף ה. ושם גבי רוניא דאקפיה רבינא מארבע רוחותיו ואתא לקמיה דרבא ואמר זיל פייסיה במאי דאיפייס ואי לא דיינינא לך כרב הונא אליבא דרבי יוסי דאמר הכל לפי מה שגדר מה שלא דן לו לפי שנתפייס רבינא ומחל לו בפחות: ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. דלא תימא מין ירק הוא מפני שהוא עץ שפל כמו רותם שאינו גבוה כך פי' בקונטרס וקשיא דלא בהכי תליא מלתא וכמה עצים שפלים הם שיש להם תורת אילן אלא היינו טעמא משום דאמרינן פ' בתרא דיומא דף פא: ושם כס פלפלי ביומא דכיפורי פטור ופריך מהך דפלפלין חייבין בערלה ומשני הא ברטיבתא הא ביבשתא וס"ד כיון דסופו ליבש אפילו רטיבתא פטורין וא"ת ומנלן דקרא בפלפלין אימא אתרוג ואימא תלתן דאתרוג טעם עצו ופריו שוה כדאמר הכא וכן תלתן כדאמרינן בשילהי פ' קמא דביצה דף יג. וי"ל אתרוג אין זה חידוש אם הוא חייב בערלה ותלתן מין ירק הוא מדחשיב כלאים בכרם כדתנן במס' ערלה פ"ג מ"ו ומייתי לה בריש ביצה דף ג. ובשילהי הערל יבמות דף פא. ושם מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם: לפי שאין בו היתר אכילה. ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתן ואף על גב דגבי תרומה טמאה דרשינן פ' במה מדליקין שבת דף כה. מדכתיב לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך כיון דנטמאת ואסרה הכתוב שייך לדרוש לך דידיה לגבי שאר הנאות כמו לכם דלולב דלא שייך ביה אכילה וא"ת גבי לולב של אשרה ושל עיר הנדחת לעיל סוכה לא. למה לן טעמא דמיכתת שיעוריה תיפוק ליה משום דבעינן דין ממון דאפילו מאן דלא חייש הכא גבי אתרוג לדין ממון היינו משום דעיקרו לאכילה אבל לולב דלית ביה אכילה כתיב לכם דידיה לענין דין ממון וי"ל דנקט דמיכתת שיעוריה כדי לפסול בי"ט שני וא"ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה דמיכתת שיעוריה דמצותו בשרפה דקחשיב ליה בתמורה פרק בתרא דף לג: בהדי נשרפין ואמרינן התם הנשרפין לא יקברו ואפשר דאפילו מדאורייתא הויא ערלה בשרפה דילפינן לה מכלאי הכרם דכתיב בה פן תקדש ודרשינן חולין דף קטו. פן תוקד אש ומהאי טעמא נמי פסול אתרוג של תרומה טמאה דמצותה בשרפה ולמה לן טעמא דהיתר אכילה וי"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו בהנך טעמי לענין ערלה משום דנפקא מינה לענין מעשר שני כדמסקינן איכא בינייהו מעשר שני ואליבא דרבי מאיר ומאן דמכשיר היינו אליבא דרבנן והוה מצי למימר נמי מעשר שני בגבולין ואליבא דכולי עלמא כדמוכח בסוף חלק סנהדרין דף קיב: שהוא ממון גבוה: אתיא לחם לחם. תימה בפרק כל שעה פסחים דף לה: דאין יוצאין ידי מצה בטבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות יצא מי שאיסורו עליה משום בל תאכל טבל תיפוק ליה משום דבעינן מצה משלכם וטבל לא חשיב לכם כדמוכח הכא גבי אתרוג דעד כאן לא פליגי בית שמאי ובית הילל אלא בדמאי משום דאי בעי מפקר ליה לנכסיה והוי עני וחזי ליה אבל בטבל ודאי כולהו מודו וי"ל דלא דמי דהא דאין יכול לצאת באתרוג של טבל דהוי כמו אתרוג דשותפין שיש לכהן וללוי בו חלק ודמי לאחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית בסוף יש נוחלין ב"ב דף קלז: ושם אבל גבי מצה כשאכל ממנה כמה זיתים אם יש משלו כזית יצא ומהאי טעמא נמי ניחא דעיסה של טבל חייבת בחלה כדמוכח בירושלמי דדמאי פרק חמישי דתניא הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחת ובודאי איירי מדזקוק להפריש תרומה גדולה ולא פטרינן ליה מדכתיב עריסותיכם דמיירי בשיש שם חמשת רבעים בלא חלקו של כהן אע"ג דבפרק ראשית הגז חולין דף קלה: ילפינן עיסה דשותפין: דכתיב עריסותיכם תרי זימני. אע"ג דתרוייהו דרשינן במנחות פרק ר' ישמעאל מנחות דף סז. למעוטי עיסת נכרי ועיסת הקדש ועוד דריש ליה בפרק ראשית הגז חולין דף קלה: לכדי עריסותיכם כשיעור עיסת מדבר הכא דחוי בעלמא הוא: מפני שמכשירה. שהלולב כמו שהוא אגוד נותנין אותו במים כדי שלא יכמוש כדתנן בפירקין דף מב. ומחזירו למים וכשנוטלו נוטפין מימיו על האתרוג והוה מצי למימר איכא בינייהו שכבר הוכשר: דאי בעי מפקר נכסיה. לא הוה צריך להאי טעמא אלא משום דיש בו היתר אכילה לעני כמו לישראל דנפיק בשל תרומה דחזי לכהן ודכוותה בפרק מפנין שבת דף קכז: ושם תרומה ודמאי פריך בגמ' דמאי הא לא חזי ליה ומשני כיון דאי בעי מפקר לנכסיה והוה מצי למימר הואיל וחזי לעני כי היכי דשרי התם תרומה ביד ישראל הואיל וחזיא לכהן ובההיא דפרק בכל מערבין עירובין דף לא. דתנן מערבין בדמאי ומפרש בגמרא משום דאי בעי מפקר נכסיה התם ניחא דאיצטריך לההוא טעמא לישבה אפילו כסומכוס דפליג על ישראל בתרומה ואהא לא פליג: מאכילין את העניים דמאי ואת האכסנאים דמאי. משנה בפרק ג' דדמאי ופליגי בגמ' דירושלמי דרבי יונה אמר בעניים חברים ובאכסניא כרבי יהושע כדמפרש התם שהם ישראל ור' יוסי אמר בעניים עמי הארץ היא ובאכסניא נכרי: ואמר רב הונא תנא ב"ש אומרים אין מאכילין. וסתם מתני' במס' דמאי דמאכילין ותימה מאי קמ"ל רב הונא במאי דב"ש פליגי ואיכא לשנויי הכא כדמשני פ' בתרא דיבמות דף קכב. דתנן ומשיאין על פי בת קול אמר רבה בר שמואל בגמרא ב"ש אומרים אין משיאין וב"ה אומרים משיאין ופריך מאי קמ"ל ומשני דהא קמ"ל דאי משכחת סתמא דתניא אין משיאין ב"ש היא ולא סמכינן עלה: עלתה חזזית על רובו. בירושל' משמע קצת דבי"ט ראשון דווקא מיפסל כדפרישית בריש פירקין: נטלה בוכנתו. במתני' פי' בקונטרס בשם ר' יעקב הזקן ניטלה פטמתו ראש האתרוג ודוגמתו הפיטמא של רמון וכאן פי' בקונטרס דר' יצחק בן אלעזר קרי במתני' להאי פטמתו בוכנתו לפי שהוא חד ועשוי כמו בוכנא ובשם רבו רבינו יצחק הלוי פירש דפטמתו ועוקצו שניהם בזנב עוקצו שניטל העץ מה שחוץ לגומא שבאתרוג כשר פטמתו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג וחסרו לפיכך פסול והיינו דתני ר' יצחק בן אלעזר נטלה בוכנתו מה שנכנס בתוך האתרוג כבוכנא הנכנס ומכה באסיתא והקשה בקונטרס על זה שלא מצינו בכל מקום פיטמא עוקץ ור"ת מפרש שמצינו עוקץ ופיטמא במקום אחד בסוף פ' יוצא דופן נדה דף מז. ושם גבי סימני בוגרת דתנן בן עזאי אומר משתשחיר פטמתו רבי יוסי אומר כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהה לחזור דעוקץ הוא חודו של דד שהתינוק מכניס לתוך פיו ופיטמא הוא הבשר שתחת העוקץ שמשחיר סביב וקצת היה נראה מדמזכיר כאן גבי אתרוג פטמתו ועוקצו וחוטמו וכן נמי התם גבי דדי אשה משמע ששלשה במקום אחד לצד ראשו של אתרוג דעוקץ פעמים שיוצא מחודו שבראשו כמין עוקץ בולט וקשה כעץ ולכך קרי ליה עוקץ ונטלה פטמתו דהיינו בוכנתו היינו שנתלש אותו עוקץ ממקום חיבורו ונשאר כמין גומא בראש האתרוג ובפרק יוצא דופן ג"ז שם פירש בקונטרס חוטמו ספק וכאן פירש בחוטמו אפילו במשהו הנראה בעובי גובהו שמשפע ויורד לצד ראשו ובירושלמי אמר נטלה פטמתו תמן אמרי שושנתו משמע שהוא לצד ראשו כעין פרח שושן ובערוך פירש בשם ר"ח נטלה פטמתו נראין הדברים שהוא דד של חוטם כמין פיטמא של דד כדתנן עוקצין פ"ב מ"ג פיטמא של רימון אבל הא דאמר רבי יצחק נטלה בוכנתו הוא קצה העץ הנתון באתרוג כאותו דשחיטת חולין דף מב: האי בוכנא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה מתוך פירושו משמע דפטמתו ובוכנתו תרי מיני נינהו זה בעוקץ וזה בראשו ולא בא ר' אליעזר בר יצחק לפרש אלא להוסיף על המשנה ובשם רבינו גרשום מאור הגולה פירש בערוך כפירוש רבינו יצחק בר יהודה הלוי: הא בכולה הא במקצתה. פי' בקונטרס במקצתה פסול דמיחזי כמנומר ורבינו חננאל פי' איפכא בכולה פסול דלטריפות מדמי לה בשמעתין וגבי טריפות אשכחן בפרק אלו טרפות חולין דף נה: הגלודה טריפה ואם נשתייר בה כסלע כשרה דהדרא בריא וכן מוכח מדפריך אי נקלף תנינא כלומר אם סימן טריפה דקא אמרינן היינו נקלף דסימן טריפה הוא הגלודה תנינא במתני' שהוא פסול באתרוג משמע בהדיא דכעין טרפה מיפסיל: אי נסדק תנינא. שהוא כעין טרפות בגרגרת שנסדקה כולה שלא נשתייר בה חוליא למעלה וחוליא למטה תנינא במתני' נסדק פסול ובכי האי גוונא שנסדק על פני כולה אי ניקב שגם הוא סימן טריפה כמו ניקב קרום של מוח והשתא הא דפריך עלה תנינא לא הוי כעין אחריני אלא כלומר תנינא שהוא כשר גבי אתרוג כדקתני מתני' ניקב ולא חסר כשר ומכל מקום אע"ג דלענין טרפות אסור התם הוא משום דקרום לחודיה קאי אבל הכא כוליה אתרוג חיבור הוא ודמי לניקב הלב ולא לבית חללו ויתכן דגבי אתרוג נמי אם ניקב עד חדרי הזרע שהגרעינין לתוכן פסול אע"ג שלא חסר ולעיל דבעי נקב מפולש היינו שלא כנגד אותן חדרים ואם ניקב עד שם בכלל מפולש הוא דאותן חדרים במקום סימפונות דריאה קיימי כדמוכח שמעתין דבעי ליה למיפסל נשפכה כקיתון משום דלא קיימי סימפונהא ואי הוה מפרשי דמתניתין דקתני ניקב וחסר כל שהוא פסול תרי מילי נינהו הוה ניחא טפי דהוי תנינא דומיא דאחריני כלומר ניקב נקב מפולש או לבית הסימפונות או חסר כל שהוא בלא מפולש אבל אי אפשר לומר כן דמשמע דחדא מלתא היא מדקתני סיפא ניקב ולא חסר כשר: אתרוג ככדור פסול. כלומר עשוי כמין כדור של עור שמשחקות הבנות בו כדדרשינן בפשיקתא רבתי דברי חכמים כדרבונות ככדור של בנות שזורקות זו לזו כך דברי תורה נזרקין מפה אל פה פלוט"א בלע"ז כי ההיא דהכדור והאימום דסוף ארבע מיתות סנהדרין דף סח. ושם ואית דגרס כדוד בדל"ת והיינו עשוי כמין דוד ועגול כקדרה: וע"ע תוס' סנהדרין כו. ד"ה כדור ותוס' חולין סד. ד"ה כודרת: אתרוג הבוסר. פי' בקונטרס קטן כפול הלבן ולא יתכן כדפרישית בריש פירקין סוכה דף לא: אההיא דשיעור אתרוג דמייתינן התם: מקורזלות פי' בקונטרס פיקוד"ש בלע"ז חדודות וטובות לקנח ולא משמע כן פרק אלו עוברין פסחים דף מז. גבי יש חורש תלם אחד דפריך ואי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסות בו דם צפור ומשני באבנים מקורזלות ומה שייך להזכיר שם אבנים חדודות ומפרש רבינו תם דמקורזלות היינו רכות דחזו לחרישה ולזריעה וכן יסד הפייט אשישת שלוחתו בקטב תלה אשישות להניץ בתיחוח קירזולה: בשבת שלש אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא. בתוך ד' אמות ובית הכסא בשדה ואינו מוקף מחיצות ואין כאן אלא טלטול דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזור כך פי' בקונטרס ומדקאמר להכניס משמע דאיכא מחיצות ולשון בית הכסא משמע בית וכן משמע פ"ק דתמיד דף כז: דאמר רב ספרא הוה יתיב בבית הכסא אתא ר' אבא נחר ליה ובפרק כהן גדול סנהדרין יט. שיהו נשים מספרות בבית הכסא משום יחוד משמע דמקום צנוע היה ומוקף מחיצות ואין רואין העומדים בחוץ ואפ"ה התירו להכניס ואע"ג דמכניס מכרמלית לרשות היחיד ותדע דהא איסור טלטול מוקצה חמור מאיסור כרמלית שלא התירו טלטול במת אלא ע"י ככר או תינוק כדמוכח פרק במה מדליקין שבת דף ל: ובפרק נוטל שבת דף קמב: וור כרמלית אשכחן דשרי במת בשילהי המצניע שבת דף צד: בא שיכבא דשרא להו רב נחמן לאפוקיה לכרמלית משום כבוד הבריות וגבי בית הכסא דהתירו טלטול אבנים משום כבוד הבריות כ"ש דהתירו ארבע אמות בכרמלית להכניס מכרמלית לרשות היחיד ומרשות היחיד לכרמלית ומיהו לדידן דיש לנו בית הכסא קבוע בבנין אסור כדמוכח בשילהי המוציא יין שבת דף פא: ושדשרי רב חסדא להעלותו אחריו לגג ומקשה ליה רבינא מהא דאסרינן לעיל מיניה ליטול קיסום משלפניו לחצות בו שיניו ומשני התם אדם קובע מקום לסעודה הכא אין אדם קובע מקום לבית הכסא משמע דהיכא דקבע אסור ואע"פ שפי' שם בקונטרס דהא דבעי למיסר בגג משום טירחא יתירא בהעלאה לגג לא משמע כן דא"כ כי מקשה ליה רבינא מהא דאסרינן קיסם משלפניו לחצות בו שיניו תיקשי ליה כולה שמעתתא דהתם דשרי לטלטל אבנים מקורזלות אלא לפי שהיה יכול להעלותן לגג מערב שבת הוה בעי למיסר כיון דאפשר להזמינן ומסיק דשרי משום דאין אדם קובע מקום והא דאמר ר' ינאי התם אם יש לו מקום קבוע לבית הכסא מלא היד התם בשדות איירי דמקום רחוק הוא וטורח להזמין מערב שבת אבל לדידן דיש לן מקום קבוע בבית אסור אלא אם כן הזמין ושמא כיון דנפישי בני הבית דהוו שקלי להו לא אפשר ושרי: דסיב ועיקרא דדיקלא. מכאן קשה לפי' הקונטרס דפ' כל שעה פסחים דף לט. דתנן אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח וקחשיב חרחבינא ומפרש בגמרא אצוותא דדיקלא ופי' שם בקונטרס סיב הדקל שגדל סביב הדקל והכא משמע שהוא מין אילן ובהדיא אמרינן התם מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים: רבי יהודה אומר אין סוכה נוהגת אלא בארבעת מינין שבלולב. ולית ליה הא דדרשינן בפ"ק דף יב. באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר ומ"מ מודה דאין מסככין בדבר המקבל טומאה אפילו מארבעת המינים כגון שעשה מהם כלי או פירות דקל דבעינן דומיא דאויר למ"ד ענני כבוד היו ולמאן דאמר סוכות ממש עשו להם ילפי מדאיתקש סוכה לחגיגה דלא שייך לאקשויי אי מה חגיגה בעלי חיים מאחר דלא מכשירין אלא מארבעת המינים והא דאיפליגו ר"מ ור' יהודה בפ"ק דף יד: בנסרים שאין בהם ד' וקתני ומודה ר"מ דאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שמניח פסל אחד ביניהן דמשמע פסל לשון פסולת הגורן ויקב כדפירש שם בקונטרס וקאמר דמודה לרבי יהודה לא בשביל שיכשיר רבי יהודה בפסולת גורן ויקב אי נמי מה שגזר ופסל מן האילן קרי ליה פסל: כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. כי האי גוונא פליגי פרק כל שעה פסחים דף כז: ושם דר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה ק"ו מנותר שאינו בבל יראה ומהדרי ליה רבנן שאותו דין תחילתו להחמיר וסופו להקל אם לא מצא עצים לשורפו ובההיא קיימא לן כרבי יהודה דסתם מתניתין פרק בתרא דתמורה דף לג: דחמץ בשריפה אלמא חשבינן ליה דין אף על פי שסופו להקל ותימה דהכא אין הלכה כר' יהודה דלא מכשר אלא בד' מינין דסתם מתני' בפ"ק דף יא. כרבנן בהדלה עליה את הגפן ואת הדלעת דקתני או שקצץ כשרה וי"ל דהא דקי"ל התם כרבי יהודה היינו מכח דין אחר ויליף במה מצינו מנותר שישנו בבל תותירו וחמץ ישנו בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה דאע"פ שאמרו לו חכמים אשם תלוי וחטאת הבא על הספק יוכיחו שהם בבל תותירו ואת אמרת בקבורה ושתק ר' יהודה אלמא הדר ביה מההיא אע"ג דהוא. שתק אנן לא שתקינן דלא שתק אלא מתוך דברי עצמו במה שאומר במקום אחר דנותר בקבורה אבל אנן סברינן בשריפה ואין כאן יוכיח: והביאו עלי זית. רבי יהודה הוה מוקי ליה לדפנות: מאי ארז הדס כדרבה בר רב הונא דאמר י' מיני ארזים הם. תימה ולרב יהודה אמר רב דפליג עליו מאי איכא למימר דאמר במס' ר"ה פ' אם אינן מכירין ראש השנה דף כג. ושם ד' מיני ארזים הם אלו הן ארז וקתרוס ועץ שמן וברוש ולספרים דגרסי לעיל בפ"ק סוכה דף יד: ברייתא דתניא כוותיה דרב סיככה בנסרים שאין בהן ארבעה דברי הכל כשרה ול"ג של ארז ניחא דבברייתא דהכא תניא כוותיה דשמואל ולא חשיב לה רב עיקר: כי היכי דלא ליהוי חציצה. דקסבר רבה מין במינו חוצץ אי נמי משום דמספקא ליה כדמוכח פרק בהמה המקשה חולין דף ע. ושם כרכתו אחותו והוציאתו מהו דמפרש ר"ת היינו נקבה שנולדה עמו וקרי לה אחותו כדאשכחן פרק כל הבשר חולין דף קיד. אין לי אלא בחלב אמו בחלב אחותו הגדולה מניין והא דאמר פ"ק דבכורות דף ט. ושם גבי חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים ורבנן לימא קסברי מקצת רחם מקדש דאי כוליה רחם מקדש נהי דא"א לצמצם חציצה מיהא איכא אמר רב אשי מין במינו אינו חוצץ התם הוא דפשיטא לן משום דאיכא מקצת רחם בלא חציצה ואע"ג דהכא נמי הוי חוצץ לאגד ומקצתה בלא חציצה וקא קפיד רבה דלמא לידה שאני דאורחייהו של תאומים בהכי והא דאשכחן בסוף שתי מדות מנחות דף צד. דמרבה כל בעלי חוברין לסמיכה ובתנופות אחד מניף ע"י כולם ולא בעי למילף תנופה בק"ו מסמיכה דלא אפשר דהיכי ניעבד לינפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה אפילו לרבא דאמר הכא מין במינו אינו חוצץ מ"מ פירכא היא ועוד מידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן פ"ב דזבחים דף טו: על גבי רגל חברו פסול ובפ' הוציאו לו יומא נח. ושם מיבעיא ליה לרמי בר חמא הניח מזרק תוך מזרק וקבל בו את הדם מהו מין במינו חוצץ או אינו חוצץ ומסיק דאינו חוצץ דכתיב אשר ישרתו בם בקודש שנים כלים ושירות אחד והדר מיבעיא ליה הניח סיב בתוך המזרק דהוי מין בשאינו מינו אי חוצץ או אינו חוצץ ואין לדמות כל הדברים: דבעינא לקיחה תמה וליכא. הכא לא שייך למימר דלא ליהוי חציצה כדאמר לעיל דלעיל איירי כשיאגד בלולב והכא כשכרך בידו ובדבר הכרוך בידו לא שייך חציצה ובסוף מקום שנהגו פסחים נז. ושם גבי יששכר איש כפר ברקאי דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה ופי' בקונטרס וחציצה פוסלת בקדשים דכתיב ולקח הכהן בעינן שתהא לקיחה בעצמו של כהן אע״ג דלקיחה על ידי ד״א שמה לקיחה לרבא ה״מ דרך כבוד כדמוכח בסוף פירקין סוכה דף מב. גבי לולב שהוציאו בכלי דפריך עלה והאמר רבא לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ומשני הני מילי דרך כבוד אבל דרך בזיון לא והשתא נמי אע״ג דכריך ידיה בשיראי לכבוד עצמו היה עושה שלא יתלכלכו ידיו בדם האברים ומבזה קדשי שמים קרי ליה התם אי נמי. דלטעמיה דחציצה נענש משום בזיון קדשים כדמוכח מבת קול ומיהו לא יתכן פירוש זה מדמייתי עלה ההיא דאזוב שספקו בחוט אלא י״ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו המינין שייך ביה חציצה אבל הכא סודרא לא בעי לולב ומיהו גם זה לא יתכן דכ״ש דהוה ליה למימר דחוצץ כדמוכח בעיא דרמי בר חמא דפרק הוציאו לו יומא דף נח. ושם דהניח מזרק בתוך מזרק דבעי למיפשטה מההיא דעל גבי רגל חבירו פסול ודחי שאני רגל דלא מבטל ליה וי״ל דמיירי שעשה מן הסודר כמין בית יד ללולב ואין שייך כאן חציצה שכל הלולב חוץ מידו ואוחזו בבית יד הבולט הנעשה מן הסודר ודמי לאזוב שספקו בחוט ולא חשיב ליה רבה לקיחה תמה ורבא סבר שמה לקיחה ולולב שהוציא בכלי דסוף פירקין לא בשאוחז בדופני הכלי אלא מניח ידו תחת שוליו או שאוחז בבית יד של כלי: נפל משפופרת לשוקת. פי' בקונטרס לשוקת של אבן שכל מעשה פרה בכלי אבנים ואי אפשר לומר כך דהך שפופרת גופה מקבלת טומאה היא כדמוכח פרק חומר בקודש דאמרינן שפופרת שחתכה לחטאת טמאה ויטביל ובמסכת פרה בדוכתי טובא תנן שהיו ממלאין חביות לקדש בהן עוד משמע דעדיפי שאר כלים לקדש דתנן פרה פ"ה משנה ה בכל הכלים מקדשים אפילו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דאף על גב דלא חשיבי כלים לטומאה חשיבי כלי לקידוש וכ"ש שאר כלים ומה שכל מעשיה בכלי אבנים היינו בשבעת הימים שמפרישין כהן השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה ולשכת בית אבן היתה נקראת כדמפרש בריש יומא דף ב. ועביד משום מעלה: וע"ע תוספות חגיגה כג. ד"ה שפופרת ותוספות יומא ב. ד"ה שכל ותוספות חולין ט: ד"ה טמאה: אמאי ונתן אמר רחמנא אלא שמע מינה נתינה על ידי דבר אחר שמה נתינה הכא נמי לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. כך כתוב בכל הספרים וקשה חדא דמה לו לדקדק מנתינה הא גבי פרה כתיב לשון לקיחה ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת השתא קנסיב על ידי שפופרת דהיינו על ידי דבר אחר ועוד ונתן קאי אמים ולא אאפר כדמוכח בהדיא פרק כל שעה פסחים דף לד: ושם דפריך ונתן אלמא תלושין נינהו והא מחוברין נינהו כלומר דבעינן מים חיים אל כלי ובפרק שני דסוטה דף טז: ושם ובפרק קמא דתמורה דף יב: ושם נמי קאמר תרי קראי כתיבי ונתן עליו אלמא אפר ברישא דפשטיה דקרא משמע דעליו אאפר קאי שנותן המים עליו וכתיב מים חיים אל כלי דמשמע שלא יהא הפסק בין מים לכלי ופרק הערל יבמות עב: ושם קאמר כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרי ויהיב חד היינו שקלי תרי מאפר ויהיב חד במים ומיהו יתכן דנתן אתרוייהו קאי אמים ואפר ובקונטרס גריס הכי ואמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא אלא שמע מינה לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה: ולגבהיה לאתרוג ולבריך. קשה דהוה ליה למימר הואיל ובשיעור' גבוה מכולן: בהודו להשם תחלה וסוף. הודו שבתחלת הפרק והודו בסוף הלל מן הודו עד סוף ההלל חדא פרשה היא במנין פרשיות של ספר תהלים כך פירש בקונטרס ויש מפרשים תחלת הפסוק וסוף הפסוק ולאו מילתא היא אלא בהודו מנענע פעם אחד וכן באנא ה' הושיעה נא כבית הלל ולא באנא ה' הצליחה נא כבית שמאי וטעמא דבית הלל אע"פ שאין אנא ה' הושיעה נא תחלת הפרק ולא סוף הפרק מנענעים משום דכתיב דברי הימים א טז אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו והיינו ירננו שמנענעים את הלולב ומשבחין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא ועכשיו שנהגו ששליח צבור אומר יאמר נא ישראל והצבור עונין הודו וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעים על כל הודו והודו שעונין אבל שליח צבור לא ינענע וי"מ דאף שליח צבור מנענע אגב ציבורא שעונין בכל פעם ופעם הודו ומנענעין מנענע נמי שליח צבור ביאמר נא וביאמרו נא ובשעת ברכה לא מצינו אם חייב לנענע בתחלת נטילה אלא מדאמרינן בפירקין דף מב. קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע דמנענע בתחלת הברכה אע"פ שאינו יודע לקרות הלל ועוד מדתניא במסכת ברכות בסוף תפלת השחר ברכות דף ל. ושם הקדים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה משמע דמנענע בלא הלל: כדי לעצור רוחות רעות. בפרק כל המנחות באות מצה מנחות סב. ושם חשיב כל הטעונין תנופה ושמא לא בכל תנופות עושין כן אלא דוקא בתנופת שתי הלחם דעצרת וכן ללולב משום דאמרינן פ"ק דר"ה דף טז. דגזר דין נחתם בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג על המים ולכך הנענוע שבלולב יש בו הולכה והבאה ובערוך פירש בערך נע דאיתא בירושלמי תנא צריך לנענע ג' פעמים על כל דבר ודבר בעי ר' זירא הכין חד והכין חד או דלמא הכין והכין חד פי' כבר אמרת צריך נענוע ג' פעמים ובעי ר' זירא הולכה פעם אחת והבאה פעם אחת או הולכה והבאה פעם אחת נחשבים וצריך להוליך ולהביא שלשה פעמים תמן תנינן בנדה פרק האשה דף סב. גבי שבעה סמנין מעבירין על הכתם וצריך לכסכס שלש פעמים על כל אחד רבי זעירא בעי הכין חד והכין חד או הכין והכין חד ולא אפשיט וכיון דלא אפשיט עבדינן לחומרא שלש פעמים לכל אחד ואחד ע"כ לשונו וההיא בעיא דהתם איתא נמי בש"ס דידן בנדה פ' האשה דף סג. דבעי ר' ירמיה אמטויי ואתויי חד או דלמא אמטויי חד ואתויי חד ודכוותה פ' ואלו מנחות דף עו. גבי שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה דבעי ר' ירמיה אמטויי ואתויי חד או דלמא אמטויי חד ואתויי חד: מאי קושיא דלמא הא דאורייתא והא דרבנן. תימה והרי קידוש היום דאורייתא כדאמרי' פ' מי שמתו ברכות דף כ: ושם נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה והא דמשמע בריש נזיר דף ג: שהוא מדרבנן איין הוא מדרבנן דדריש לאסור על היין מצוה כיין הרשות וקאמרינן מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד הוא ומשני קידוש עצמו דאורייתא ואפ"ה א"ר יוסי בריש ערבי פסחים פסחים דף ק. ושם דאין מפסיקין ופסקינן התם הלכה כר' יוסי בע"ש וכר' יהודה בערב פסח וי"ל דשאני קידוש היום שיכול לקדש ביום כבלילה וליכא למיחש לפשיעות' כולי האי ועוד לפי שעוסק בסעודת שבת לא חיישינן כולי האי שמא יתעצל בקידוש היום: יום טוב שני דרבנן. ואכתי הוה מצי לשנויי דאידי ואידי איכא שהות אלא משום דכולי יומא זימניה הוא חיישינן טפי דלמא אתי למיפשע כדאמרינן פ"ק דשבת דף י. במנחה כיון דקביעא ליה זימנא מירתת ולא אתי למיפשע ערבית כיון דכולי ליליא זמניה לא מרתת ואתי למיפשע ואין לומר משום דהתם ליליא זמן שינה וחיישינן טפי דא"כ ההוא טעמא ה"ל למימר התם וי"ל דתפלה צריכה שהות ומתעצל בה טפי מנטילת לולב דמכי אגבהיה נפק ביה: מדקתני מי שבא בדרך. תימה בסוף פ' תפלת השחר ברכות דף ל. ושם אמרי' השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע והיינו ביום טוב וי"ל דהיכא דליכא למיטעי לא חייש ומיירי בהולך בתוך התחום למקום שבא חכם ועוד דהתם קתני השכים לצאת לדרך שמביתו הולך לקראת חכם ונוטל לולב קודם שיצא אבל הכא קתני מי שבא בדרך וכשיכנס בביתו נוטל לולב משמע שממקום רחוק בא לביתו: מי שהיה עבד ואשה. משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמא היא אע"ג דבהלל דלילי פסחים משמע בפרק ערבי פסחים פסחים דף קח. דמחייבי בד' כוסות ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה שאני הלל דפסח דעל הנס בא ואף הן היו באותו הנס אבל כאן לא על הנס אמור: ותהי לו מאירה. שלא למד ואם למד תבא לו מאירה שמבזה את קונו לעשות שלוחין כאלה כן פי' בקונט' ועל אשתו ובניו מברכין לו בגמרא היה לו לפרש כן דמתני' מיירי בלא למד שמקרין אותו ועונה אחריהן מה שהן אומרים ומשום דמבזה במה שאלו מברכין לו דלאו בני חיובא נינהו המקרין אותו קלייט ליה דהא בגדול מקרא אף על פי שאין עונין אחריו אלא הללויה דנפיק בשמיעה לחודיה ותבא לו מאירה דעבד ואשה נמי לא מיחייבי בהלל דמצות עשה שהזמן גרמא הוא: באמת אמרו בן מברך לאביו. אין זה מענין משנתינו ולא מייתי ליה אלא אגב גררא דתבא לו מאירה דהכא לא איירי במקרא אותו דבפ' מי שמתו ברכות דף כ: ושם רוצה לדקדק מכאן דנשים חייבות בברכת המזון דאורייתא מדמוציאה אחרים ידי חובתן ופריך קטן איכא למימר דאורייתא אלא הב"ע דאכל שיעורא דרבנן ומפיק דרבנן ובתוספתא קתני גבי ברכת המזון דאין אשה ועבד וקטן מוציאין את הרבים ידי חובתן ואיכא לאוקומי כשאכל שיעורא דאורייתא ואין יכול לדקדק מכאן דברכת המזון דאורייתא דדלמא לא הוי דאורייתא כיון דאין מצטרפות לזימון כדתנן פרק שלשה שאכלו ברכות דף מה. אין מוציאות אע"פ שהאיש מוציאן שאני איש דחשיב טפי אי נמי משום דרבים זילא בהו מלתא דהרי מגילה דנשים חייבות בה ופירש בה"ג דאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן במגילה: הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא. במקום של רבא היו כולם בקיאים בהלל והיו כולם קוראים את ההלל עם שליח צבור כמו שאנו קוראים עכשיו ולא היו סומכים עליו כלל כדפירש בקונטרס אלא שנהגו לשנות בהנך דוכתי דמפרש והולך כדי ללמוד מהן הלכה למעשה לבקי ולמי שאינו בקי וגדול מקרא אותו או קטן ומה שאין אנו נוהגין עכשיו לעשות כן משום דמנהגא קרי ליה והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג: הוא אומר הללויה. שליח צבור והצבור עונין אחריו הללויה והוא שותק עד שיענו והשתא אינו מפרש היאך מברכין שגם הצבור חייבין לברך קודם שיתחילו ושמא כולם מברכין יחד ואף על פי שהצבור שותקין עד שיפתח שליח צבור הללויה אין לחוש בכך: מכאן שאם היה גדול מקרא אותו עונין אחריו הללויה. ממתני' שמעינן לה אלא מפרש והולך כל הלכתא דאיכא למשמע ממנהגא: מכאן שמצוה לענות בראשי הפרקים. פירש בקונטרס מכאן שבראשי הפרקים צריכין לענות ראשי הפרקים ולא סגי להו בהללויה משמע מתוך פירוש הקונטרס שבראשי פרקים עונין ראשי פרקים ולא יותר ועל כל דבר חוץ מראשי פרקים עונין הללויה עד שיגמור את ההלל וכן פירש במתניתין ובסוף פרק כשם סוטה דף ל: ושם לא משמע הכי דתניא בגמרא כיצד אמרו ישראל שירה כגדול מקרא את ההלל והן עונין אחריו ראשי פרקים משמע שמתחילת הפרק עד סופו עונה ראש ראש פרק על כל דבר ודבר עד סופו וכן פרק שני עונה ראש פרק שני ועל כל דבר ודבר עד סופו וכן כולם כגון הללויה בצאת ישראל ממצרים לא לנו ה' לא לנו אהבתי כי ישמע ה' הללו את ה' כל גוים הודו לה' כי טוב ושמא מתחלת הלל עד הודו פרק אחד מדלא עשה במנהגא דהלילא סימן לדבר עד הודו דבפרק ראשון הבא אחריו היה להם לעשות סימן זה ומה שנוהגין עכשיו ששליח צבור אומר שלשה יאמרו נא והצבור עונין על כל אחד ואחד הודו ולא מצינו מנהג זה בש"ס מ"מ נפקי מהנך קראי דשומע כעונה: הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והם אומרים אנא ה' הושיעה נא הוא אומר אנא ה' הצליחה נא וכו'. ואע"ג דאמרינן במגילה דף כב. אין מפסיקין בפסוק אלא לתינוקות הכא שאני שאמרוהו שני בני אדם כדאיתא בערבי פסחים דף קיט.: שמע ולא ענה יצא. מי שאינו יודע לקרות ולא לענות אם שמע וכיון את לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדושה או יהא שמיה רבא מברך ישתקו מתפלתן וישמעו והרי הן כעונין ולכשיגמור קדושה יחזרו לתפלתן וכן יסד רב יהודאי גאון בה"ג כדפירש בקונטרס וקשה מהא דאמרינן פרק מי שמתו ברכות דף כא: אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתפלל וי"א שם כן במודים ולמה לן כולי האי יתפלל כדרכו ולכשיגיע שם ישתוק אלא ודאי אם היה שותק היתה שמיעתו הפסקת תפלתו ומיהו שמא אע"ג דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר: אמר רבא לא לימא איניש ברוך הבא והדר בשם ה'. תימה דבסוף מצות חליצה יבמות דף קו: ושם אמר אביי האי מאן דמקרי חליצה לא ליקרי לדידה לא לחודי' ואבה יבמי לחודיה דמשמע אבה יבמי אלא לא אבה יבמי בבת אחת ולא ליקרי לדידיה לא לחודיה וחפצתי לקחתה לחודיה דמשמע חפצתי לקחתה אלא לא חפצתי לקחתה בפעם אחת אמר רבא אפסוקי מלתא לית לן בה ויש לומר דלבתר דשמע הכי מרב ספרא סברה: אבל לפניו מצוה לברך. כי האי גוונא אמרי' גבי מגילה פ' הקורא את המגילה עומד מגילה דף כא: וכן תנן פרק בא סימן נדה נא: ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו ומפרש בגמ' לאתויי ריחני הוה מצי למימר לאתויי הלל ומגילה במקום שנהגו שלא לברך אחריהן אלא ריחני פסיקא ליה וכמו כן הוה מצי למימר מצות טובא כגון ציצית ושופר וסוכה ולולב למאי דפי' ר"ת דאין מברכין לשמור חוקיו אלא אתפילין לחודייהו ודוקא כשמסלקן משום לילה וכמאן דאמר לילה לאו זמן תפילין הוא: עובר לעשייתן. מטעם זה צריך לברך אלולב קודם שיטלנו דאי לאחר שנטלו מדאגבהיה נפק ביה כדאמרי' בסוף פירקין סוכה דף מב. ומיהו לא מסתבר כלל דהיאך יברך עליו והוא מונח בכלי הא אמר בהקומץ רבה מנחות לה: ושם תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה עד שעת קשירה וכל שעה שאין המצוה מזומנת בידו לעשות לא מיסתבר כלל לברך עליו ושמא משיתחיל ליטול לולב קודם שיטול האתרוג מברך והיינו עובר לעשייתן שמעכבים זה את זה אי נמי לאחר שנוטל שניהם אלא שהופך אחד מהן כדאמרינן בסוף פירקין סוכה דף מב. כשהפכו דאין יוצא במצות אלא דרך גדילתן כדדרשינן פרק לולב וערבה לקמן סוכה מה: מדכתיב עצי שטים עומדים ואפי' נקיט להו כדרך גדילתן אפשר שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכה דאע״ג דאמרי' בסוף ראוהו ב״ד ר״ה כח: דמצות אינן צריכין כוונה מ״מ בעל כרחו לא נפיק והא דלא משני הכא בסוף פירקין סוכה דף מב. דמיירי באדם שאינו בקי שהולך אצל בקי ללמוד אי נמי משום דלא גמרה מצותו עד אחר ניענוע דמהאי טעמא נמי מברכין אנטילת ידים אחר נטילה דלא גמר מצותו עד אחר ניגוב כדאמרי' פ״ק דסוטה דף ד: דאסור לאכול בלא ניגוב ידים ומיהו לא דמי כולי האי דניענוע אינו אלא מכשירי מצוה בעלמא ולא מעכב כדאמרי' פ״ק דסוטה בסוף פירקין מדאגביה נפק ביה ומשני כשהפכו ולא משני בשלא ניענע ומיהו אמת הוא דלבתר דנפק ביה מברך כדמוכח פ״ק דפסחים דף ז: ושם דפליגי בעל ביעור חמץ דמר סבר לשעבר משמע טפי ומר סבר להבא נמי משמע ופריך מהעושה לולב לעצמו דקתני נטלו לצאת בו אומר על נטילת לולב וקשיא למאן דמברך לבער ומשני שאני התם דבעידנא דאגבהינהו נפק ביה ופריך אי הכי לצאת יצא בו מיבעי לי' ומשני משום דקבעי למיתני סיפא לישב בה תנא רישא לצאת בו וצריך לומר על כרחך הואיל והמצוה לא נגמר עדיין לגמרי דבעי ניענוע מברך ועוד כדאמרי' בסוף פירקין סוכה דף מא: מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מתוך ביתו ולולבו בידו נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו קורא ק״ש ולולבו בידו אע״פ שכל אלו הדברים אין מעכבין מ״מ הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר חשיב כעובר לעשייתן ובהדיא אמר בירושלמי דברכות פרק הרואה גבי ציצית העושה ציצית לעצמו אומר בא״י אמ״ה אקב״ו לעשות ציצית נתעטף בה אומר אקב״ו להתעטף בציצית והיינו טעמא לפי שהמצוה מושכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד ומ״מ לא לגמרי דמי ללולב דהתם מברך על נטילת לולב ומשנטל עברה כבר עיקר מצוה והתם בירו' פליגי מצות מאימתי מברך עליהן רבי יוחנן אמר עובר לעשייתן רב הונא אמר בשעת עשייתן: הלוקח לולב מחבירו בשביעית. פירש בקונטרס דמעם הארץ מוקמי לה בגמרא ועם הארץ לגבי חבר לא קרי חבירו ועל חנם דחק דאשכחן בדוכתי טובא דקרי ליה חבירו דתנן בפ' הניזקין גיטין סא. ושם משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית ובפרק בכל מערבין עירובין לב. ושם האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים מתאנתי אוכל מהן עראי ומעשרן ודאי וקתני סיפא בד"א בעם הארץ ובשבת פרק שואל שבת דף קנ. לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים ומוקי לה בחבירו נכרי: וליתיב ליה דמי האתרוג בהדיא. מ"ט אין רשאי ללוקחו דאי משום דאסור לעשות סחורה בפירות שביעית לא חשיב סחורה אלא כי ההיא דמסכת שביעית פ"ז מ"ג לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו לקח לעצמו והותיר מותר למכור פי' היינו לוקח היינו לוקט כדקתני סיפא אבל הוא לוקט ובהדיא קתני בתוספתא ולא יהא לוקט וכשמוכר בשוק הוא הלוקט עצמו אסור דללקט לאכלה אמר רחמנא ולא ללקט לסחורה דהיינו למכור אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו דלא חשיב סחורה כיון דהוא לא ליקטם ובירושל' אמרי' האחין מלקטין ואחד מוכר על ידיהן דעל ידי הבלעה מוכר שלו ושל חבירו א"ר יוסי בר בון ובלבד שלא יעשו פלטר פי' ולא יהא מוכר בההוא אתרא כל שעה וסוחרי שביעית דתנן פ"ק דר"ה דף כב. ושם ופ' זה בורר סנהדרין כד: היינו כי האי גוונא ואפשר הקונה מחבירו כדי להרויח למכור ביוקר היינו נמי סחורה ובפ' ז' דשביעית מ"ג תנן שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפו' ולא בשקצים ולא ברמשי' לא משכחת שיהו כולם שוים לענין סחורה אלא כי האי גוונא דבהדיא שרא רחמנא למכור כדכתיב או מכור לנכרי: שאין מוסרין לעם הארץ דמי פירות שביעית. פי' הקונט' דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא יעשה בהן סחורתו להצניע לאחר שביעית ולהעשיר וקשה דא"כ לישתרו כל אותן דתנן במס' שביעית פ"ז מ"ה שיש להן שביעית ואין להם ביעור ובהדיא פריך בשמעתין אי הכי לולב אין לו ביעור דמתקיים הוא וקא אסר למסור דמיו לע"ה אלא ה"ט דאיכא איסורי טובא שאין ע"ה נזהר לאסור לקנות בהן בהמה טמאה עבדי' וקרקעו' חלוק וטלית ומנעלי' ואין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספן ולא לספר דשביעית לאכילה ולשתיה ולסיכה ולא לשאר דברים ואסור לפרוע מהן חובו ואין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית: יותר ממזון שלש סעודות. משמע שיש בדמי אתרוג יותר ממזון שלש סעודות והא דתנן פ"ו דמעילה דף כא. נתן לו שתי פרוטות ואמר לו לך והבא לי אתרוג באחת ובאחת רמון התם באתרוג פסול דלא בעי ליה אלא לאכילה אבל הכא כשר והדר לברכה דמיו יקרים: מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בביתי. פלוגתא היא בשמעתא דצנועין במרובה ב"ק סח: ושם גבי כרם אם יכול לחלל מה שביד חבירו ולמאן דאסר קשה מה מועיל כאן וי"ל דהכא קנסא בעלמא הוא ודכוותה אשכחן פרק האיש מקדש קדושין דף נה: ושם דאין לוקחין בהמה טמאה ועבדים וקרקעות במעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדם ומפרש התם קנסא: בד"א דמזון שלש מיהא מוסרין בלוקח מן ההפקר שראה חבר זה שנתלקטו פירות הללו בשדה המופקר שאין ע"ה זה שומרן הואיל ולא ראינוהו חשוד מותר למסור לו מעט אבל לא הרבה שלא תהא עינו צרה להצניען אבל בלוקח מן המשומר שהשדה זו מקום משומר בגדר ופתח נעל זה נחשד לענין שאינו מפקירן שאמרה תורה תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך והערמה היא שמוכרן על יד כך פי' בקונט' ולא יתכן פי' זה לפי מה שפירשנו בשם ר"ת פ"ב דכתובות דף כד. ושם גבי שלי חדש ושל חברי ישן דסתם ע"ה אינו חשוד אא"כ יודע ביה שהוא חשוד ואי בודאי חשוד מיירי הכא א"כ מן המופקר נמי ליתסר הפיגם וכו' וכל הני דחשיב התם ואומר ר"ת דפירות מן המשומר אסורין כדדרשי' בת"כ ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן המופקר אתה בוצר ואי אתה בוצר מן המשומר דנזיריך משמע דנזר מהן בני אדם וכן פי' בקונט' בשם רבותיו בסוף יבמות דף קכב. גבי נכרי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הם של נטע רבעי הם של עזקה הם לא אמר ולא כלום לא נתכוין זה אלא להשביח מקחו כלומר של עזקה מפרדס מעוזק וגדר סביב לו והיא שביעית והקשה שם בקונטרס על פירושם מה איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר ולא שנא מן המופקר אסור וקודם הזמן אלו ואלו מותרין ופירש שם דעזקה עיר שבארץ ישראל ופירותיה משובחים ואם היה עובד כוכבים זה בחוצה לארץ ומשבחן ואומר מעזקה הן אין חוששין לדבריו לענין שביעית דאין נוהגין בחו"ל דאמרינן עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית ולענין שלא לעשר עליהן מפירות חו"ל משום מן הפטור על החיוב ופירוש ראשון נראה לר"ת דמן המשומר אסורים כדפרישית ועזקה לשון ויעזקהו ויסקלהו ישעיהו ה׳:ב׳ כמו בית יעזק היתה נקראת דתנן פרק ב' דר"ה דף כג: ולהשביח מקחו אומר כל זה דפירות של ילדה טובים משל זקנה ופירות הפרדס השמור טובים משל הפקר שיד הכל ממשמשים בהן וקשו להו ידים וגם ממהרים ללקטם קודם בישולם והא דקאמר הכא אפי' כחצי איסר אסור היינו משום דאסירי באכילה ושומרי ספיחים בשביעית דפ' הבית והעלייה ב"מ דף קיח. לא שומרים מן האכילה דלא היו צריכין לשומרם מבני אדם דמאיליהם היו פורשים כשהיו יודעין שהן לצורך העומר ולא היו שומרין אותם אלא מבהמה חיה ועוף ומיהו קשה לר"ת דלא אסר בת"כ מן המשומר אלא בבצירה כדרך הבוצרים אבל ע"י שינוי שרי כדקתני סיפא מכאן אמרו תאנה של שביעית אין קוצצין אותה במוקצה אבל קוצה בחרבה אין דורכין ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה אין עושין זיתים בבד ובקוטב אבל כותש הוא ומכניס לבדידה ואמן המשומר קאי ועוד דמשמעתין משמע דלא אסר מן המשומר אפילו כחצי איסר אלא לפי שמוסר דמי שביעית לחשוד אבל פירות מיהא לאכילה שרי דאי אסירי וכי דרך לקנות דבר האסור ומיהו קשה דרישא דקרא דריש ליה התם לאיסור אכילה דקתני רישא את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכינן על הספיחים שהן אסורין ועוד דכולה סיפא דתאינה של שביעית סתם משנה היא פרק ח' מ"ו משמע דבסתם שביעית איירי שדרך להפקיר אע"ג דבגמרא דירושלמי מייתי עלה כולה דרשא דתורת כהנים: לרבעי. הך משנה אתיא כמאן דאמר נטע רבעי בפרק כיצד מברכין. ברכות דף לה.: ולשביעית. ירק נמי אית ביה שביעית אלא מפרש בירושלמי פרק ב' דביכורים כגון אתרוג בת ששית הנכנסת לשביעית הרי היא לבעלים כאילן דבתר חנטה ולא כירק דבתר לקיטה והא דלא תנא שוה לאילן לענין כלאים ולא הוי כלאי הכרם מה שאין כן בירק ולענין דר"ה שלו שבט כאילן אע"ג דלאחר לקיטתו עישורו כירק ומ"מ ר"ה שלו שבט כאילן כדאמרינן פ"ק דר"ה דף יד: ושם דלא תנא אלא מידי דבהא אזלינן בתר חנטה ובהא אזלינן בתר לקיטה וא"ת ואמאי לא אזלינן באתרוג בתר לקיטה לכל דבר כיון דגדל על כל מים כירק דהכי משמע פ"ק דר"ה ג"ז שם באספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב שהן גדילין על רוב מים ומתעשרין על שנה שעברה יצאו ירקות שגדילים על כל מים מתעשרין לשנה הבאה ואע"ג דמעשר ירק דרבנן מ"מ לענין שביעית דאורייתא דרשא גמורה היא וי"ל משום דדרשינן פ"ק דר"ה דף י. גבי ערלה פעמים שברביעית ואסורים משום ערלה וא"ת דהכא משמע דאזלינן בירק בתר לקיטה לענין שביעית ובמסכת שביעית פ"ט מ"א תנן כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב ופירשנו שם ע"פ הירושלמי דאיירי בספיחי ששית הנכנסין לשביעית ומיתרצא בהכי ההיא דפ' מקום שנהגו פסחים דף נא: ושם דתניא איפכא אסורין חוץ מספיחי כרוב ונראה לפרש דהא דאזלינן בירק בתר לקיטה היינו בשלא נגמר גידולם בששית אבל נגמר גידולם בששית שרו בין לר"ע דדריש שגדילים על רוב מים בין לר' יוסי הגלילי דדריש שגדילים על מי שנה שעברה פ"ק דר"ה דף יד. מידי דהוה אבצלים הסריסים דהתם שמנע מהם מים ל' יום לפני ראש השנה דאפילו מאן דפליג התם הכא מודה דלר"י הגלילי כיון דנגמר גידולם נמצאו גדילים על מי שנה שעברה ותו לא גדלי על מי שנה הבאה ולר"ע נמי כיון דתו לא גדלי על כל מים יצאו מתורת ירקות הגדלים על כל מים כדקאמרינן בירושלמי גבי בצלים הסריסים פ"ב דשביעית אמר ר' מנא מכיון שמנע מהן מים שלשים יום לפני ר"ה נעשו כבעל שמספקת במי גשמים ומתעשרין לשעבר וכן נראה לגבי אורז ודוחן בר"ה פ"ק דף יג: דיהב להו שמואל דין ירק דבתר לקיטה וקאמר הכל הולך אחר גמר פרי אלמא גמר פרי עיקר אלא דנקט בכל דוכתי לקיטה משום דדרך ללקט בגמר פרי והנהו גמר פריים ביחד אלא שאין מתייבשין ביחד כדקאמרינן דעשויה פרכים פרכים ומיהו קשה מאתרוג דאמרינן פרק קמא דר"ה דף יד: באתרוג שחנטו פירותיה קודם חמשה עשר דאידך שבט ונלקט באחד בשבט ומשמע משום דמספקא ליה אי אזלינן באתרוג בתר חנטה כר' אליעזר אי בתר לקיטה כרבן גמליאל נהג בו שני עישורין אלמא דמאן דאמר בתר לקיטה אע"ג דנגמר פרי כבר דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר ושמא אתרוג חלוק משאר פירות לפי שדרכו לעמוד באילן שתים ושלש שנים וכל זמן שמתקיים באילן גדל בכל שנה ושנה אי נמי אע"פ שחנט בשבט של שנה שעברה זימנין דאין נגמר גידולו עד שבט אחר וניחא השתא דנקט רבי יוחנן פ"ק דר"ה דף טו: גבי אתרוג אפילו כזית ונעשה ככר כלומר דע"י מי שנה הבאה גדילה ומיהו כזית לאו דווקא בעינן דהא רבי יוחנן בתר חנטה אזיל ושמא לא חשיבא חנטה באתרוג פחות מכזית: ורבותינו נמנו באושא. אית דגרסי פ"ק דר"ה דף טו: אתרוג אחר חנטה בין למעשר בין לשביעית וסברי כרבי אליעזר דלעיל ואי אפשר לומר כן כדמוכח בשמעתין דגרס אחר לקיטה ושלש מחלוקות בדבר: שגבבן לחובה. יש לפרש דווקא נקט ויש לפרש אורחא דמלתא נקט: לקטן לאכילה. אי בסתם היו לעצים לא היה מועיל מפרש לאכילה מידי דהוה אעצים דמשחן שליקטן להאיר לרבא דאמר סתם עצים להסקה ושמא הני סתמייהו להכי ולהכי הלכך אזלינן בתר מפרש: ועצים דהסקה תנאי היא. אי נהגא בהו שביעית או לא דאיכא תנא דדריש לכם דומיא דלאכילה למעוטי כל שהנאתו אחר ביעורו וממעט עצי הסקה ואית דלא ממעט אלא דבר שהנאתו אין שוה בכל אדם כגון מלוגמא וזילוף ואפיקטויזין כך פירש בקונט' ורבותינו היו גורסין וסתם עצים להסקה ניתנו תנאי היא ופי' בקונט' דטרח עלה לישבה ולא יכול ובהגוזל קמא ב"ק דף קב. פי' בקונט' וזה לשונו תנאי היא איכא למאן דאית ליה סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא שביעית ואפילו אעצים דמשחן ואיכא דסבר אעצים דמשחן מיהא חיילא והיינו תנאי רבנן סברי סתם פירות לאכילה ניתנו וחיילא עלייהו קדושת שביעית כדאמרי' דאכל דבר שהם וביעורן שוה חיילא הלכך אפילו לקטן למשרה ולכבוסה לא מהניא מחשבה למיהוי כעלי קנים שלקטן לעצים ומשתרו דהכא סתמייהו להכי ולהכי אבל פירות סתמייהו לאכילה ומשעת יצירתן חיילא קדושה עלייהו ותו לא מהניא מחשבה לאפקועי למשרה ולכבוסה דאין נוהגין בקדושת שביעית וגבי עצים נמי סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא אפילו אעצים דמשחן ור' יוסי סבר לא אמרי' סתם פירות לאכילה ניתנו ומהניא בהו מחשבה כעלי קנים וגפנים והיכא דלקטן למשרה הוי דבר שהנאתו אחר ביעורו ולא חל עליה שביעית: יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן. שמשעת ששרה הפשתן או הבגדים ביין שעה אחת נתבער ואבד והנאתו אינה עד שילבש אותן בגדים כך פי' בקונט' ותימה דבהגוזל קמא ב"ק דף קא: ושם קא חשיב מין הצבועין הנאתן וביעורן שוה ומהאי טעמא הוה ליה לאחשובי הנאתו אחר ביעורו שביעור בשעת צביעה ולבישה אחר כך ולמאי דבעי למימר' התם יש שבח סמנין על גבי הצמר ניחא דאין זה שייך גבי משרה וכבוסה ובקונטרס פירש שם דמיני צבעים בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע בבגד נמצא הנאתו וביעורו שוה אבל משרה וכבוסה משעה שמטילין פשתן או בגד ביין נתקלקל ונבער והנאתו אינה עד שלשה ימים או ארבעה שיהא הפשתן שרוי: אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח. והא דתניא לעיל סוכה דף לט. ואם מכר יאמר מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בבית קנסא בעלמא כדפרישית לעיל: אבקה של שביעית. עיקר איסור בעבודת קרקע כגון חרישה וזריעה אבל משא ומתן אינו אלא עשה בעלמא דלאכלה ולא לסחורה ועונש זה מפרש בפרק קמא דקדושין דף כ. לסוף מוכר את מטלטליו ואת ביתו ואת עצמו בעון משא ומתן בא לו מדה כנגד מדה: על חיין אין מתחללין. במעשר שני חוץ לירושלים איירי דבירושלים מותר לקנות ממנו בהמה לזבחי שלמים כדמוכח פרק קמא דמעשר שני ועוד מדדייק בסמוך דאי לא תימא הכי מעשר מעשר ממש והא כתיב וצרת הכסף בידך כלומר היאך מתחלל על בהמה חיה ועוף אלא מאי מעשר דמי מעשר משמע בהדיא דאיירי חוץ לירושלים מדמייתי עלה קרא דוצרת הכסף ואפי' לכתחלה שרי ר"מ לחלל כדקתני בהדיא בתוספתא דשביעית אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין אותו על חיה ועוף ועל בהמה בעלת מום דברי רבי מאיר וחכמים אומרים לא אמרו אלא שחוטין ומחללין לכתחלה משמע והא דנקט הכא מתחללין דמשמע דיעבד כדאמר בריש הזהב ב"מ דף מה: מתחללין ואין מתחללין מיבעי ליה משום רבותא דרבנן נקט לה דאפילו דיעבד אין מתחללין על חיין ותימה דבריש הזהב בבא מציעא דף מד: משמע בין לב"ש בין לב"ה דטיבעא אפירא לא מחללין גבי פלוגתא דלא יעשה אדם סלעים דינרי זהב וי"ל דהכא מיירי ע"מ להעלותו ולאוכלו בירושלים ופלוגתא היא בירושלמי פ"ק דמעשר שני יש שאוסר אפילו על מנת להעלותו ומוקי פלוגתא דר' מאיר ורבנן דהכא בדמאי ותימה דמשום גזירה דרבנן דשמא יגדל מהם עדרים לא הוה לן למימר אין מתחללים דיעבד כדמשמע בריש הזהב גבי פלוגתא דלא יעשה אדם סלעים דינרי זהב דפריך בשלמא להך לישנא דאמרת מדאורייתא משרא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו שמא ישהה עליותיו היינו דקתני יעשה ולא יעשה אלא להך לישנא דאמרת מדאוריי' פליגי מתחללין ולא מתחללין מיבעי ליה משמע דמשום גזרה דרבנן לא אמרינן אין מתחללין דיעבד וי"ל דאין מתחללין דהכא היינו שיחזרו דמים למקומן כדאשכחן דכוותיה בפ' האיש מקדש קדושין נו.: שמא יגדל מהם עדרים. פרק האיש מקדש קדושין דף נה: ושם דתניא אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני פירש שם בקונטרס שמא תכחיש ולא היה לו לפרש כן אלא כדמפרש טעמא הכא שמא יגדל עדרים ואפילו ר"מ לא פליג אלא בזכרים אבל בנקבות לא כדקאמרינן הכא ומפרש בירושלמי דבזכרים פליגי אי גזרי' זכרים אטו נקבות ותימה דרבנן דהתם דאמרי ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומם במזיד תעלה ותאכל במקום וי"ל דאיירי כמו שמפרש ר' יהודה התם בד"א במתכוין ולקחו מתחלתו לשם שלמים היינו נקבה כדאיתא בביצה דף כ. דאז לא גזרינן דיעבד שמא יגדל ולאו דווקא לקחו לשם שלמים דאפי' בסתם נמי כיון שהם תמימין דהא לא ממעט אלא דווקא מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין אבל בעלי מומין קתני רבי יהודה בסיפא בתוספתא בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומן וכולה ברייתא דקדושין רבי יהודה היא דאפילו למ"ד פרק זה בורר סנהדרין דף כה. ושם אימתי דרבי יהודה לפרש ובמה לחלוק היינו דזימנין דבמה לחלוק ומ"מ דזימנין נמי היינו לפרש והא דאמרינן בהגוזל קמא ב"ק דף צז: ושם גבי מעות מעשר שני מעות של בבל והם בבבל למאי חזו ומשני דזבין ביה בהמה ומסיק לה התם היינו כרבי מאיר דשרי אפילו לכתחילה אי נמי אפילו כרבנן והתם דלא אפשר בענין אחר ולפי מה שפי' דר' מאיר שרי אפי' לכתחילה לא יתכן מה שפירש בקונטרס פרק הזהב ב"מ דף נה: דגבי דמאי מחללין אותו כסף על נחשת נחשת על הפירות ויחזור ויפדה את הפירות דדוקא כך צריך לעשות ולא מעלם לירושלים והכא אשכחן דשרי ר"מ דמאי לחלל על הפירות לכתחילה ובלבד שיעלו ויאכלו במקום דהכי עדיף משיחזור ויפדה את הפירות: פירות הללו נתונים לך במתנה. בהדיא קתני בירושלמי דשביעית בסוף פרק שמיני והחנווני אומר לו הרי סלע נתון לך במתנה ובענין אחר לא סגי ודייק דדרך חילול אינו מדלא חילל החנווני לכתחילה סלע של בעל הבית על פירותיו שלא כדרך מקח וממכר: ושיהא יום הנף כולו אסור. הרבה תקנות תיקן רבן יוחנן בן זכאי אלא הנך תרתי תיקן יחד להכי תני הכא יום הנף אגב גררא ותימה דבמנחות פרק רבי ישמעאל מנחות דף סח. לא תני הנך דלולב אגב ההוא דיום הנף ובפרק בתרא דר"ה דף ל. תניא הנך תרתי ועוד תקנות טובא דתקון: דאשתקד לא הוה בית המקדש האיר המזרח הוה מתיר. ואפילו לרבי יהושע דאמר שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית בפ"ק דמגילה דף י. הני מילי כשיש מזבח בנוי אבל בלא מזבח לא כדמוכח בזבחים פרק קדשי קדשים זבחים דף ס. ושם דמזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולים ואין אוכלים בגינו שירי מנחה ולא קדשי קדשים ואפילו קדשים קלים: אי נמי סמוך לשקיעת החמה דחמיסר. שלא יוכלו להתעסק בעומר בתחילת לילה ולא יספיקו להקריב קודם חצות למחר וי"מ דמיירי בערב י"ט סמוך לשקיעת החמה ולא יכול לבקר בי"ט מהיכן יקצרו את העומר והיכן מגלות וקופות ושלש עשרה נפה וכלי שרת דברים הצריכין לעומר כדתנן במנחות פ' ר' ישמעאל מנחות דף סו. דאי סמוך לשקיעת החמה דחמיסר קאמר שהוא י"ט הא אין בנין בית המקדש דוחה י"ט כדאיתא פרק שני דשבועות דף טו: ולאו פירכא היא דתיקשי לן הא דקאמרינן לא צריכא דאיבני בליליא הא נמי אמרינן התם דאין בנין בהמ"ק בלילה שנאמר וביום הקים את המשכן ביום מקימין אותו ובלילה אין מקימין אותו אלא על כרחיך צריך לחלק כמו שפירש בקונטרס דהני מילי בנין הבנוי בידי אדם אבל מקדש העתיד בנוי ומשוכלל יגלה ויבא מן השמים שנא' מקדש ה' כוננו ידיך: ולקחתם שתהא לקיחה לכל א' וא'. מדלא כתיב ולקחת לשון יחיד וגבי סוכה לא צריך קרא דהא כתיב כל האזרח: אלא א"כ נתן לו במתנה. ובאתרוג השותפין נמי לא נפיק כדמוכח בשילהי יש נוחלין ב"ב דף קלז: ושם גבי אחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית ולא חשיב שלו כיון דאין מיוחד שלו אלא כשאול הוי ואינו יוצא בו ומה שנהגו הקהל לקנות אתרוג בשותפות מלמדין אותן שיהו כולם נותן כל אחד ואחד חלקו לחבירו על מנת להחזיר ויש לסמוך דכיון דקנאוהו על מנת לצאת בו ואע"ג שלא פירשו סתמא דמלתא כאילו פרשו דמי כיון דבענין אחר אין יכולין לצאת בו: הילך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי. בשום מקום אין מדקדק הש"ס בלשונו להקדים תנאי למעשה ותנאי כפול והן קודם ללאו אע"ג דבהכי מיירי אלא שמקצר לשונו לפי שלא על חידוש זה בא להשמיענו ולא דמי לתנאי ומעשה בדבר אחד דהיינו כששניהם סותרים זה את זה כי ההיא דעל מנת שתחזיר לי את הנייר בפרק מי שאחזו גיטין דף עה. ושם וא"ת כיון דאמר ע"מ שתחזירו לי א"כ אם הקדישו אינו מקודש כדמוכח בסוף יש נוחלין ב"ב דף קלז: גבי שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי דכיון דקאמר לי מידי דחזי לי קאמר וא"כ היאך יצא והא אנן תנן בנדרים פרק השותפין נדרים דף מח. גבי מתנה דבית חורון דכל מתנה שאינה שאם הקדישה לא תהא מקודשת לא שמיה מתנה וי"ל דה"נ הוי בידו להקדיש להיות קדוש כל זמן שהוא בידו עד שיחזיר ועוד דהתם נמי לא בהקדש תלוי טעם המתנה כדמוכח בנדרים ירושלמי דאמר עלה רבי ירמיה רבי יהודה בעי מעתה מתנה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע"מ שלא יקדשנה לשמים ומשני מתני' כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בערמה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה כלומר שלא נתנה לו שיהנה המקבל שום הנאה שבעולם אלא שיהא מותר לאביו של נותן זה ודאי הערמה בעלמא ולא שמיה מתנה שהרי לא זכה בה לענין עצמו לשום דבר וא"כ מה הקנה לו אבל הכא דמזכה ליה שיהנה בו שמיה מתנה ולא הזכיר שם הקדש אלא משום שעל הקדש היה מעשה ולשון כל מתנה שאינה וכו' מוכיח כן דמשמע שאינה מתנה לשום דבר גם סעודתו היתה מוכחת עליו שלא היה דעתו ליתן כלל לענין שום דבר רק שיבא אביו ויאכל כמו שמפרש שם בגמרא או משום דויתור אסור במודר הנאה אבל בעלמא מתנה היא אע"פ שאין יכול להקדישה כדתנן פרק בתרא דנדרים דף פח. שנותן לבתו מה שנושאת ונותנת לפיה ובפ"ק דקדושין דף כג: ושם שנותן לעבד ע"מ שיצא בו לחירות: ואם לאו לא יצא. ומה שלא החזירו רבי יהושע לרבן גמליאל אלא נתנו לרבי אלעזר בן עזריה ורבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא דעתו של רבן גמליאל היה שיצאו כולם ואח"כ יחזירוהו: ואמר שמואל סכין וקערה וככר ומעות הרי אלו כיוצא בהן. אצטריך ליה לשמואל למימר דלא תימא דווקא תפילין וס"ת דאיכא בזיון כתבי הקודש בנפילתו טריד בהו טפי ואין דעתו מתיישבת בתפלתו: אמר אביי כשהפכו. מדאיצטריך לשנויי הכי משמע דסבירא ליה דמצות אינן צריכות כוונה דהא קאי אמוציא לרשות הרבים והתם אין שייך מתכוין לצאת כל כמה דלא בירך ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד ותימה דבסוף ראוהו ב"ד ר"ה ד' כח: דאמר רבא מצות אינן צריכות כוונה קא מותיב ליה אביי טובא ושמא אביי קיבלה מיניה: עולת העוף שנמצאת בין אגפיים. למאי דאמרי' בשילהי אלו דברים פסחים ד' עב: דלא פטר רבי יוסי בלולב אלא משום דזמנו בהול צריך לומר דהאי נמי זמנו בהול כדי שלא תבא חטאת לידי נותר: מהו דתימא התם הוא דטעה בדבר מצוה ועבד מצוה אבל הכא טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה אימא לא קא משמע לן. פלוגתא היא בפסחים פרק אלו דברים שם דמחייב התם בנתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו ואית ספרים דגרסי מהו דתימא הני מילי מצוה דרמי עליה אבל מצוה דלא רמי עליה אימא לא כלומר לולב דלא סגי ליה דלא שקיל דאי אפשר על ידי אחרים אבל חטאת אפשר שיאכלנה אחר: שאינו מבוקר כהלכתו. ואפי' נמצא תם משום דטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה דבפרק מי שהיה טמא פסחים דף צו. יליף לה מפסח בגזרה שוה: היודע לישאל ברשות היחיד ספקו טמא. אבל אינו יודע לישאל אפילו ברשות היחיד ספקו טהור כדדרשינן בסוטה פרק כשם ד' כח:: היודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. מקמי הכא אין חולקין לו בגורן אבל משגרין לו לביתו אם יודע לשומרה בטהרה והכי תניא בגמרא דנושאין על האנוסה ביבמות ד' צט: ושם עשרה אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות וקא חשיב חרש שוטה וקטן וקתני סיפא משגרין להן בבתיהן ובבית הגרנות אין חולקין לו שבזיון תרומה היא שאין כל רואיו בקיאין בו שיודע לשומרה בטהרה אבל לביתו משגרין לו הבקיאין בו ומי שיודע לפרוס כפיו ופורס בצבור הכל יודעין שהביא שתי שערות שאין קטן פורס את כפיו כדתנן במגילה דף כד. כך פי' בקונט' ולא משמע הכי אלא בקטן ממש איירי דומיא דהיודע לדבר אביו מלמדו תורה והיודע לשחוט וכן כולהו אחריני והא דאמר בנושאין על האנוסה יבמות דף צט: ושם דאין חולקין תרומה לקטן בבית הגרנות היינו כשאינו יודע לישא את כפיו והא דתנן בפרק הקורא את המגילה עומד מגילה דף כד. ושם דקטן אינו נושא את כפיו היינו בפני עצמו אבל עם הגדולים נושא כדאשכחן גבי שיר של מקדש פרק אין נערכין ערכין דף יג: דתנן בין רגלי הלוים היו עומדים וצעירי הלוים היו נקראים והא דאמרינן בשילהי פרק קמא דחולין ד' כד: ושם נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו עד שיתמלא זקנו איכא לאוקומה ביחידי שאין עמו אחר אי נמי לישא את כפיו בקביעות ובשעה שמרבים ברחמים כגון ביום הכפורים ובתעניו' ובמעמדות וכן צריך לחלק נמי משום לירד לפני התיבה דבהקורא את המגילה עומד מגילה ד' כד. תנן קטן קורא בתורה אבל לא פורס על שמע ולא יורד לפני התיבה ולא נושא את כפיו משמע הא גדול יורד לפני התיבה ואף על פי שלא נתמלא זקנו אלא על כרחך צריך לאוקומה ההיא דחולין כגון ליעשות שליח צבור קבוע ולירד לפני התיבה ביום הכפורים ובתעניות ובמעמדות: והיודע לשחוט. לאמן ידיו לשחיטה אע"פ שאינו בקי בהלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו כדמפרש רב הונא והוא שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה ולא דרס כך פירש בקונטרס משמע דאם אין יודע לאמן ידיו לשחיטה אע"פ שראהו גדול מתחילה ועד סוף שלא שהה ולא דרס אסור לאכול משחיטתו: יכול לאכול כזית צלי. יש שיכול לאכול כזית מבושל ואינו יכול לאכול כזית צלי ומשערין בצלי לפי שדינו של פסח צלי:

23 זבחים פתח ↗

דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ, מַהוּ שֶׁיְּלַמֵּד בְּבִנְיַן אָב? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לָא לִכְתּוֹב צָפוֹנָה בְּאָשָׁם, וְתֵיתֵי מִבִּנְיַן אָב מֵחַטָּאת; לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבֵיהּ? לָאו לְמֵימְרָא דְּדָבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ אֵין חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּבִנְיַן אָב?

24 תוספות על סוכה פתח ↗

לקיחה לקיחה לא ילפינן. בריש קדושין דף ב. ילפי' קיחה קיחה משדה עפרון אבל הכא לא ילפינן גזירה שוה דלקיחה:

25 תוספות על שבת פתח ↗

גזירה שוה לא גמיר - ואם תאמר וליגמר מר' עקיבא שהוא קבלה מרבו ואור"ת שהיה להם בקבלה מנין ג"ש שבכל התורה וזו היתה יתירה על החשבון לפיכך לא קיבלה:

26 נדה פתח ↗

וְכִי דָנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר?

26 סוכה פתח ↗

תָּנָא: יָבֵשׁ — פָּסוּל, רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. אָמַר רָבָא: מַחֲלוֹקֶת בְּלוּלָב, דְּרַבָּנַן סָבְרִי: מַקְּשִׁינַן לוּלָב לְאֶתְרוֹג, מָה אֶתְרוֹג בָּעֵי ״הָדָר״ — אַף לוּלָב בָּעֵי ״הָדָר״. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: לָא מַקְּשִׁינַן לוּלָב לְאֶתְרוֹג. אֲבָל בְּאֶתְרוֹג — דִּבְרֵי הַכֹּל הָדָר בָּעֵינַן.

26 גיטין פתח ↗

בַּת חוֹרִין אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ עֶבֶד. יִבָּטֵל? וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תוֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״! אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם – כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָמָיו. וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְשַׁחְרֵר חֲצִי עַבְדּוֹ, רַבִּי אוֹמֵר: קָנָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָנָה. אָמַר רַבָּה: מַחְלוֹקֶת בִּשְׁטָר – דְּרַבִּי סָבַר: ״וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חוּפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ״ – מַקִּישׁ שְׁטָר לְכֶסֶף, מָה כֶּסֶף – בֵּין כּוּלּוֹ בֵּין חֶצְיוֹ, אַף שְׁטָר נָמֵי – בֵּין כּוּלּוֹ בֵּין חֶצְיוֹ; וְרַבָּנַן גָּמְרִי ״לָהּ״–״לָהּ״ מֵאִשָּׁה – מָה אִשָּׁה חֶצְיָהּ לֹא, אַף עֶבֶד נָמֵי חֶצְיוֹ לֹא; אֲבָל בְּכֶסֶף – דִּבְרֵי הַכֹּל קָנָה, פְּדוּיָה וְאֵינָהּ פְּדוּיָה. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: הֶקֵּישָׁא עֲדִיף, וּמָר סָבַר: גְּזֵרָה שָׁוָה עֲדִיפָא? לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא גְּזֵירָה שָׁוָה עֲדִיפָא, וְשָׁאנֵי הָכָא דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְאִשָּׁה שֶׁכֵּן אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּכֶסֶף, תֹּאמַר בְּעֶבֶד שֶׁיּוֹצֵא בְּכֶסֶף. וְרַב יוֹסֵף אָמַר: מַחְלוֹקֶת בְּכֶסֶף – דְּרַבִּי סָבַר: ״וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה״ – פְּדוּיָה וְאֵינָהּ פְּדוּיָה; וְרַבָּנַן סָבְרִי: דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם; אֲבָל בִּשְׁטָר – דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא קָנָה. מֵיתִיבִי: הַמְשַׁחְרֵר חֲצִי עַבְדּוֹ בִּשְׁטָר, רַבִּי אוֹמֵר: קָנָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָנָה. תְּיוּבְתָּא דְּרַב יוֹסֵף! תְּיוּבְתָּא. נֵימָא בִּשְׁטָר הוּא דִּפְלִיגִי, אֲבָל בְּכֶסֶף לָא פְּלִיגִי; לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב יוֹסֵף בְּתַרְתֵּי! אָמַר לְךָ רַב יוֹסֵף: פְּלִיגִי בִּשְׁטָר, וְהוּא הַדִּין בְּכֶסֶף. וְהָא דְּקָא מִיפַּלְגִי בִּשְׁטָר – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי. וְלִיפְלְגֻי בְּכֶסֶף, וּלְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנַן! כֹּחַ דְּהֶיתֵּירָא עֲדִיף לֵיהּ. תָּא שְׁמַע: ״וְהׇפְדֵּה״; יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא נִפְדָּתָה״. אִי ״לֹא נִפְדָּתָה״, יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהׇפְדֵּה״. הָא כֵּיצַד? פְּדוּיָה וְאֵינָהּ פְּדוּיָה; בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כֶּסֶף. וְאֵין לִי אֶלָּא בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חוּפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת״ – מָה לְהַלָּן בִּשְׁטָר, אַף כָּאן בִּשְׁטָר. אֵין לִי אֶלָּא חֶצְיוֹ בְּכֶסֶף, אוֹ כּוּלּוֹ בִּשְׁטָר; חֶצְיוֹ בִּשְׁטָר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חוּפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ״ – מַקִּישׁ שְׁטָר לְכֶסֶף, מָה כֶּסֶף בֵּין כּוּלּוֹ בֵּין חֶצְיוֹ, אַף שְׁטָר נָמֵי בֵּין כּוּלּוֹ בֵּין חֶצְיוֹ. בִּשְׁלָמָא לְרַב יוֹסֵף בָּתַר דְּאִיתּוֹתַב, הָא מַנִּי – רַבִּי הִיא. אֶלָּא לְרַבָּה – רֵישָׁא דִּבְרֵי הַכֹּל, וְסֵיפָא רַבִּי?! אָמַר לָךְ רַבָּה: אִין, רֵישָׁא דִּבְרֵי הַכֹּל, וְסֵיפָא רַבִּי. רַב אָשֵׁי אָמַר: רַבִּי הִיא. אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין; בִּשְׁלָמָא לְרַבָּה – מוֹקֵים לַהּ בְּכֶסֶף, וְדִבְרֵי הַכֹּל; אֶלָּא לְרַב יוֹסֵף – לֵימָא רַבִּי הִיא וְלָא רַבָּנַן?! אָמַר רָבִינָא:

28 כסף משנה על משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

29 מנחות פתח ↗

מִנְחָה הַבָּאָה עִשָּׂרוֹן וְכוּ׳. מַתְנִי׳ לֹא מִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, מִשֶּׁל מִי הָיְתָה קְרֵיבָה? רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִשֶּׁל צִיבּוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשֶּׁל יוֹרְשִׁין. וּשְׁלֵימָה הָיְתָה קְרֵיבָה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת וְלֹא מִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, מִנַּיִן שֶׁתְּהֵא מִנְחָתוֹ קְרֵיבָה מִשֶּׁל יוֹרְשִׁין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ״. יָכוֹל יַקְרִיבֶנָּה חֲצָאִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֹתָהּ״ – כּוּלָּהּ וְלֹא חֶצְיָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״חׇק עוֹלָם״ – מִשֶּׁל עוֹלָם, ״כָּלִיל תׇּקְטָר״ – שֶׁתְּהֵא כּוּלָּהּ בְּהַקְטָרָה. וְהַאי ״הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״זֶה קׇרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ״, יָכוֹל יְהוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַקְרִיבִין קׇרְבָּן אֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳״, אַהֲרֹן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּבָנָיו בִּפְנֵי עַצְמָן. ״בָּנָיו״ – אֵלּוּ כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטוֹת. אַתָּה אוֹמֵר כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו״ – הֲרֵי כֹּהֵן גָּדוֹל אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״בָּנָיו״? אֵלּוּ כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטוֹת. אִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא ״הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו בָּנָיו יַעֲשֶׂה״, מַאי ״מִבָּנָיו״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַאי ״אֹתָהּ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת וּמִינּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁלֹּא יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ וְלֹא חֲצִי עִשָּׂרוֹן שֶׁל רִאשׁוֹן. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִן ״וּמַחֲצִיתָהּ״? וָי״ו לָא דָּרֵישׁ. וְרַבִּי יְהוּדָה, הַאי ״חׇק עוֹלָם״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? חוּקָּה לְעוֹלָם תְּהֵא. ״כָּלִיל תׇּקְטָר״ לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: אֵין לִי אֶלָּא עֶלְיוֹנָה מִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל בְּ״כָלִיל תׇּקְטָר״, וְתַחְתּוֹנָה מִנְחַת כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּ״לֹא תֵאָכֵל״. מִנַּיִן לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה וְאֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּלִיל״ ״כָּלִיל״ לִגְזֵירָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן ״כָּלִיל״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״כָּלִיל״, מָה כָּאן בְּ״כָלִיל תׇּקְטָר״, אַף לְהַלָּן בְּ״כָלִיל תׇּקְטָר״. וּמָה לְהַלָּן לִיתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ, אַף כָּאן לִיתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתָהּ. וְסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִשֶּׁל צִיבּוּר דְּאוֹרָיְיתָא? וְהָתְנַן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שִׁבְעָה דְּבָרִים הִתְקִינוּ בֵּית דִּין, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן. גּוֹי שֶׁשָּׁלַח עוֹלָתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם, שָׁלַח עִמָּהּ נְסָכִים – קְרֵיבָה קְרֵיבִין מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם לָאו – קְרֵיבִין מִשֶּׁל צִיבּוּר. וְכֵן גֵּר שֶׁמֵּת, וְהִנִּיחַ זְבָחִים – יֵשׁ לוֹ נְסָכִים קְרֵיבִין מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם לָאו – קְרֵיבִין מִשֶּׁל צִיבּוּר. וּתְנַאי בֵּית דִּין הוּא, כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת וְלֹא מִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁתְּהֵא מִנְחָתוֹ קְרֵיבָה מִשֶּׁל צִיבּוּר. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שְׁנֵי שְׁתֵּי תַּקָּנוֹת הֲווֹ. דְּאוֹרָיְיתָא מִדְּצִיבּוּר, כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּקָא מִידַּחְקָא לִישְׁכָּה – תַּקִּינוּ דְּלִגְבֵּי מִיּוֹרְשִׁים, כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּקָא פָשְׁעִי בַּהּ – אוֹקְמוּהָ אַדְּאוֹרָיְיתָא. וְעַל פָּרָה שֶׁלֹּא יְהוּ מוֹעֲלִין בְּאֶפְרָהּ דְּאוֹרָיְיתָא הִיא! דְּתַנְיָא: ״חַטָּאת הִיא״, מְלַמֵּד שֶׁמּוֹעֲלִין בַּהּ – ״הִיא״, בָּהּ מוֹעֲלִין,

29 סנהדרין פתח ↗

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הַאי ״בַּת״ ״וּבַת״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל בַּר אָבִין: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בִּזְכָרִים בֵּין תְּמִימִים לְבַעֲלֵי מוּמִין, יָכוֹל נַחְלוֹק בִּבְנוֹתֵיהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּת״ ״וּבַת״.

30 נדרים פתח ↗

אֶלָּא לָאו דַּוְוקָא: זִימְנִין מְפָרֵשׁ הָהוּא דִּפְתַח בְּרֵישָׁא, זִימְנִין הָהוּא דְּסָלֵיק מְפָרֵשׁ בְּרֵישָׁא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: יָדוֹת אַיְּידֵי דְּאָתְיָין מִדְּרָשָׁא, מְפָרֵשׁ לְהוֹן בְּרֵישָׁא.

30 קידושין פתח ↗

מַאי תּוֹרָה – מִדְרַשׁ תּוֹרָה. וְהָנֵי מִילֵּי דַּאֲמַר לַהּ: ״תָּנֵינָא״, אֲבָל אֲמַר לַהּ: ״תַּנָּא אֲנָא״, עַד דְּתָנֵי הִילְכְתָא, סִפְרָא, וְסִיפְרֵי, וְתוֹסֶפְתָּא.

42 יבמות פתח ↗

וְהָא כְּתִיב: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וְגוֹ׳״? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה, וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא.

43 זבחים פתח ↗

וְרַבִּי יְהוּדָה – הַאי קְרָא לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא?! הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו״ – לָמַדְנוּ לְתוֹדָה שֶׁנֶּאֱכֶלֶת לְיוֹם וָלַיְלָה.

44 סנהדרין פתח ↗

גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים״. מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? אִם לְלַמֵּד שֶׁלֹּא יוּמְתוּ אָבוֹת בַּעֲוֹן בָּנִים וּבָנִים בַּעֲוֹן אָבוֹת, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ״.

44 כריתות פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם אַל תְּהִי גְּזֵירָה שָׁוָה קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי בִּתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ הֵן הֵן גּוּפֵי תוֹרָה, וְלֹא לִימְּדָהּ הַכָּתוּב אֶלָּא מִגְּזֵירָה שָׁוָה.

45 תוספות על סנהדרין פתח ↗

גמר קודש מחול - מדאפקיה בלשון אלהים דאי מק"ו למ"ד קודש נמי לא איצטריך לגופיה דנילף מנשיא וחרש אלא איכא למיפרך מה לבשר ודם שכן דואגים ומתביישין בכך:

48 יבמות פתח ↗

מַתְנִי׳ עֵד אוֹמֵר ״מֵת״, וְנִשֵּׂאת, וּבָא אֶחָד וְאָמַר ״לֹא מֵת״ — הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. עֵד אוֹמֵר ״מֵת״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא מֵת״ — אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת, תֵּצֵא. שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״מֵת״, וְעֵד אוֹמֵר ״לֹא מֵת״ — אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת, תִּנָּשֵׂא.

49 ספר המצוות פתח ↗

שאין ראוי למנות כל מה שלמדים באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או מרבוי: א כבר בארנו בפתיחת חבורנו בפירוש המשנה שרוב דיני התורה יצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם ושהדין היוצא במדה מאותן המדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת ושיש שם דינין הן פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם אבל הם מביאין ראיה עליהן באחת משלש עשרה מדות כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או היקש יורה עליו וכבר בארנו זה הענין שם. וכשיהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו בהיקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שימצא בתלמוד שיסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן, כי פעמים יהיה הפירוש ההוא מקובל ממשה בסיני לפי הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו אחר שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו. וזה גם כן שרש כבר נשתבש בו זולתנו ולכן מנה יראת חכמים עם מצות עשה, ואשר הביאו לזה לפי מה שיראה לי מאמר ר' עקיבא את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים חשב שכל מה שיגיע משלש עשרה מדות הוא מן הכלל הנזכר, ואם היה הענין כמו שחשבו למה לא מנו כבוד בעל האם ואשת האב מצוה בפני עצמה מחוברת אל כבוד אב ואם וכן כבוד אחיו הגדול כי אלו האישים למדנו שאנו חייבין לכבדם ברבוי אמרו כתובות ק"ג כבד את אביך לרבות אחיך הגדול ואמרו את אביך לרבות בעל אמך ואת אמך לרבות אשת אביך כמו שאמרו את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, אם כן מפני מה מנו אלו ולא מנו אלו. וכבר הגיעו בזה הסכלות אל יותר קשה מזה, וזה כשמצאו דרש בפסוק יתחייב בדרש ההוא לעשות פעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כלם בלי ספק מדרבנן ימנו אותם בכלל המצות ואע"פ שפשטיה דקרא לא יורה על דבר מאותם הענינים עם השרש שהועילונו בו ע"ה והוא אמרם ז"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והיות התלמוד בכל מקום ישאל פשטיה דקרא במאי כתיב כשמצאו פסוק ילמדו ממנו על צד הבאור והראיה דברים רבים. והנסמכים במחשבה זו מנו בכלל המצות בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים בעבור הדרש הנזכר באמרו יתברך והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואמרו את הדרך זו גמילות חסדים, ילכו זה בקור חולים בה זה קבורת מתים, ואת המעשה אלו הדינים, אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, והשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצוה בפני עצמה, ולא ידעו כי אלו הפעולות כלם ודומים להם נכנסות תחת מצוה אחת מכל המצות הכתובות בתורה בבאור והוא אמרו יתברך ואהבת לרעך כמוך, ובזה הדרך בעצמו מנו חשוב תקופות מצוה בעבור הדרש הבא בהיא חכמתכם ובינתכם והוא אמרם שבת ע"ה איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות, ואילו מנה מה שהוא יותר מבואר מזה ויחשוב מה שהוא יותר ראוי למנותו והוא כל דבר שנלמד בתורה במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן היה עולה מנין המצות לאלפים רבים. ואולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות והיות הדין היוצא במדה ההיא אמת או בלתי אמת, אין זו הסבה. אבל הסבה כי כל מה שיוציא אדם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בבאור והם תרי"ג מצות ואפילו היה המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם. והראיה על זה כלו אמרם בגמרא תמורה דף ט"ז אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים שנשתכחו בימי אבלו של משה ואעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו שנאמר כל איש אשר יכה את קרית ספר ולכדה וגו' וילכדה עתניאל בן קנז. וכשהיו כך הנשכחות כמה היה הכלל שנשכח ממנו זה המספר, כי גם מן השקר שנאמר שנשכח ממנו כל מה שנודע ובלא ספק היו אותם הדינים המוצאים בקל וחומר ובזולתו מהמדות אלפים רבים ואלו כלם היו נודעים בימי משה. ונאמר עליהם דקדוקי סופרים כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהן כל מה שילמד בשלש עשרה מדות ואפילו בזמנו עליו השלום כל שכן שלא ימנה בהן כל מה שהוציאו באחרית הזמן, אבל אמנם ימנה מה שהיה בפירוש מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא או יאמרו שהוא גוף תורה הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה ולא בהיקש ואמנם זכרו ההיקש בו והביאו הראיה עליו באחת משלש עשרה מדות להראות חכמת הכתוב כמו שבארנו בפירוש המשנה:

49 משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָה כְּתִיבַת הַגֵּט וְלֹא יָדַע מִי הֵם עֵדָיו אֶלָּא נָתַן לוֹ הַבַּעַל גֵּט וְאָמַר לוֹ תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדָיו יְדוּעִין אֶצְלֵנוּ וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת וְתִנָּשֵׂא בּוֹ: בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר וְאָמַר לֹא גֵּרַשְׁתִּיהָ מֵעוֹלָם וְגֵט שֶׁהוּבָא לָהּ מְזֻיָּף הוּא יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם וְלֹא נוֹדְעוּ עֵדָיו כְּלָל תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אָבַד הַגֵּט הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. לְפִיכָךְ נָשִׁים שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁהֵן שׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ אֵין נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל זוֹ לָזוֹ שֶׁמָּא מְזֻיָּף הוּא וְתִתְכַּוֵּן לְקַלְקֵל אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא וְתֵאָסֵר עַל בַּעְלָהּ: וְאֵלּוּ הֵן הַנָּשִׁים שֶׁחֶזְקָתָן שׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ. חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ וְצָרָתָהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה הַצָּרָה נְשׂוּאָה לְאַחֵר. וִיבִמְתָּהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה אֲחוֹתָהּ וּבַת בַּעְלָהּ. אֲבָל שְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים כְּשֵׁרוֹת: הַמֵּבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְחָלָה אוֹ נֶאֱנַס מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וְכֵן הַשֵּׁנִי אִם חָלָה מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וַאֲפִלּוּ מֵאָה. וְאֵין צָרִיךְ עֵדִים לַחֲזֹר וְלַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ בִּפְנֵיהֶם. וְהָאַחֲרוֹן שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדוֹ נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הָרִאשׁוֹן: שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ. אוֹ מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אִם הָיָה הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַגֵּט וַחֲתִימָתוֹ הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁנַיִם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לָהּ בִּפְנֵיהֶם וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדָיו יְדוּעִין אֶצְלֵנוּ. וַאֲפִלּוּ הָיוּ שְׁמוֹת עֵדָיו כִּשְׁמוֹת הָעַכּוּ״‎ם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן: בָּא הַבַּעַל וְעָמַד וְעִרְעֵר אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. לְפִיכָךְ אַף הַנָּשִׁים שֶׁשּׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גֵּט זֶה וְלוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם: וְכֵן שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אִם יָבֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. וְאִם אֵין הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבָה וַחֲתִימָה לֹא יִנָּתֵן לָהּ אֶלָּא אִם כֵּן נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְיֵשׁ לַשָּׁלִיחַ לִהְיוֹת מִכְּלַל הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁקִּיְּמוּ אוֹתָן בְּחוֹתְמָיו. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם וְנָתַן לָהּ הֲרֵי זֶה פָּסוּל עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם. וְאִם בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר וְלֹא נִתְקַיֵּם אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אָבַד הַגֵּט הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת: וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם בְּחוּץ לָאָרֶץ. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הָאִשָּׁה צְרִיכָה לְקַיְּמוֹ אִם יָבוֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָעֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּמוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ: בַּעַל שֶׁהֵבִיא רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁגֵּט זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם מְזֻיָּף הוּא הֲרֵי זֶה בָּטֵל. שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד שֶׁאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֶלָּא לִדְחוֹת עִרְעוּר הַבַּעַל שֶׁאֵין עִמּוֹ רְאָיָה. אֲבָל בִּמְקוֹם עֵדִים שֶׁמַּכְחִישִׁין אוֹתוֹ לֹא הֶאֱמִינוּהוּ: הַנְּהָרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַנִּסִּין שֶׁבַּיָּם הַגָּדוֹל שֶׁבְּתוֹךְ הַתְּחוּם שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הֵן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְשֶׁחוּץ לַתְּחוּם כְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּבְהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת יִתְבָּאֲרוּ תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבָבֶל כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִטִּין: גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַחֲתָמוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. כְּתָבוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַחֲתָמוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם: נִכְתַּב מִקְצָת הַגֵּט בְּפָנָיו וְנֶחְתַּם כֻּלּוֹ בְּפָנָיו. אִם מִקְצָתוֹ הָרִאשׁוֹן הוּא הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֲפִלּוּ לֹא נִכְתַּב בּוֹ אֶלָּא שִׁיטָה אַחַת בְּפָנָיו וַאֲפִלּוּ שָׁמַע קוֹל הַקֻּלְמוֹס כּוֹתֵב וְחָתְמוּ הָעֵדִים בְּפָנָיו הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְכֵן אִם יָצָא הַסּוֹפֵר לַשּׁוּק וְחָזַר וְהִשְׁלִים אֶת הַגֵּט אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא אַחֵר מְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ וּלְשֵׁם אִשָּׁה אַחֶרֶת כְּתָבוֹ אֶלָּא אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם: אָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב אֲבָל לֹא בְּפָנַי נֶחְתַּם. בְּפָנַי נֶחְתַּם אֲבָל לֹא בְּפָנַי נִכְתַּב. בְּפָנַי נִכְתַּב כֻּלּוֹ וְחָתַם עֵד אֶחָד אֲבָל לֹא הָעֵד הַשֵּׁנִי. אֲפִלּוּ הָיָה הוּא הָעֵד הַשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו וְאַחַר כָּךְ יִנָּתֵן לָהּ. וְאִם הֵעִיד הוּא וְאַחֵר עַל הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא חָתַם בְּפָנָיו הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר וְיִנָּתֵן לָהּ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הֵעִידוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים עַל כְּתַב הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁזֶּה כָּשֵׁר: שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט בְּחוּצָה לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בִּפְנֵיהֶם הוֹאִיל וּנְתָנוֹ לָהֶם הַבַּעַל לִתְּנוֹ לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ נוֹתְנִין לָהּ וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁהֲרֵי אֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְעַרְעֵר בְּגֵט זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם שֶׁהֲרֵי שְׁלוּחָיו הֵם עֵדָיו. שֶׁאִלּוּ אָמְרוּ הַשְּׁנַיִם בְּפָנֵינוּ נִתְגָּרְשָׁה הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם גֵּט: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם אֲבָל אִם אֵין הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם צְרִיכִין לוֹמַר בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וּבְפָנֵינוּ נֶחְתַּם. לְפִיכָךְ אִם אָמַר אֶחָד בְּפָנַי נִכְתַּב וְהָאַחֵר אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתַּם וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וְאֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתַּם הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם לֹא יִנָּתֵן לָהּ עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו: אָמַר אֶחָד בְּפָנַי נִכְתַּב וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נֶחְתַּם כָּשֵׁר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָם שֶׁהֲרֵי נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו: שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט בְּחוּצָה לָאָרֶץ וּנְתָנוֹ לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְלֹא אָמַר לָהּ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת נוֹטְלוֹ מִמֶּנָּה וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְאוֹמֵר בִּפְנֵיהֶם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְאִם לֹא נְטָלוֹ מִמֶּנָּה הֲרֵי זֶה פָּסוּל עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו: נְתָנוֹ לָהּ וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם עַד שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק הֲרֵי זֶה יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו וְאַחַר כָּךְ יִנָּתֵן לָהּ: הַסּוּמָא אֵינוֹ יָכוֹל לְהָבִיא גֵּט זֶה שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. לְפִיכָךְ אִם נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנָיו כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ וְנִסְתַּמָא הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְנוֹתְנוֹ לָהּ. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה גֵּט זֶה שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ צְרִיכָה שְׁלֹשָׁה לוֹמַר בִּפְנֵיהֶם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. שֶׁלֹּא אָמְרוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַשָּׁלִיחַ כָּשֵׁר לְעֵדוּת שֶׁהֲרֵי הוּא מִצְטָרֵף עִם הַשְּׁנַיִם וְנִמְצָא מִכְּלַל הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁקִּיְּמוּ גֵּט זֶה בִּדְבָרָיו. שֶׁהָעֵד נַעֲשָׂה דַּיָּן בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם: חָלָה הַשָּׁלִיחַ אוֹ נֶאֱנַס בָּא לְבֵית דִּין וְאוֹמֵר לָהֶם גֵּט זֶה בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְהֵן מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ בְּיַד שָׁלִיחַ אַחֵר. וְאֵין הַשָּׁלִיחַ הָאַחֲרוֹן צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֶלָּא אוֹמֵר שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים: חָלָה הַשֵּׁנִי אוֹ נֶאֱנַס עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אַחֵר בְּבֵית דִּין אֲפִלּוּ מֵאָה וְהָאַחֲרוֹן אוֹמֵר שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי וְנוֹתְנוֹ לָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הַשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן. וּמִפְּנֵי מָה צָרִיךְ בֵּית דִּין מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. אֲבָל אִם נִתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ שָׁלִיחַ לְשָׁלִיחַ אֲפִלּוּ מֵאָה בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם עַד שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ הַבַּעַל וְלֹא אָמַר לוֹ שַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר אִם תֵּאָנֵס אִם חָלָה אוֹ נֶאֱנַס הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ: כָּל הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַשָּׁלִיחַ עִמּוֹ בְּבֵית דִּין אֶלָּא אוֹמֵר לָהֶם הֲרֵי פְּלוֹנִי שְׁלוּחִי וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְכֵן הַשָּׁלִיחַ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אַחֵר שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה: הָאִישׁ שֶׁנָּתַן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְנִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנֶיהָ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ שְׁלוּחָתִי לְהוֹלָכָה עַד בֵּית דִּין פְּלוֹנִי וְהֵם יַעֲמִידוּ שָׁלִיחַ וְיִתְּנוּ לִיךְ גֵּט זֶה וְתִתְגָּרְשִׁי בּוֹ הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר בִּפְנֵיהֶם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְהֵם נוֹטְלִין אוֹתוֹ וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ לְשָׁלִיחַ לִתְּנוֹ לָהּ כְּמַאֲמַר הַבַּעַל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהִתְנָה עָלֶיהָ הַבַּעַל תְּנַאי זֶה אֲבָל אִם לֹא הִתְנָה עָלֶיהָ אֶלָּא נָתַן לָהּ גִּטָּהּ וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה לוֹמַר כְּלוּם וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת מְגֹרֶשֶׁת. הוֹאִיל וְגֵט שֶׁבְּיָדָהּ כָּתוּב כְּהִלְכָתוֹ וְהָעֵדִים חֲתוּמִים עָלָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ מַכִּירִין כְּתַב אוֹתָן הָעֵדִים וְלֹא נִתְקַיֵּם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא זִיְּפָה אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְקַלְקֶלֶת עַל עַצְמָהּ. וְעוֹד שֶׁהָעֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַגֵּט הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיְּהֵא שָׁם מְעַרְעֵר. לְפִיכָךְ נַעֲמִיד הַגֵּט בְּחֶזְקָתוֹ וְתִנָּשֵׂא. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִמָּצֵא מְזֻיָּף. כְּמוֹ שֶׁנַּעֲמִיד הַגֵּט בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר כְּשֶׁיָּבִיא אוֹתוֹ הַשָּׁלִיחַ עַד שֶׁיְּעַרְעֵר הַבַּעַל אוֹ עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁהוּא מְזֻיָּף אוֹ בָּטֵל. שֶׁאִם נָחוּשׁ לִדְבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כָּךְ הָיָה לָנוּ לָחוּשׁ לְגֵט שֶׁיִּתֵּן הַבַּעַל בְּפָנֵינוּ שֶׁמָּא בִּטְּלוֹ וְאַחַר כָּךְ נְתָנוֹ. אוֹ שֶׁמָּא עֵדִים פְּסוּלִין חָתְמוּ בּוֹ וַהֲרֵי הוּא כִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ. אוֹ שֶׁמָּא שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נִכְתַּב. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין לָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֶלָּא נַעֲמִידֶנּוּ עַל חֶזְקָתוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהוּא בָּטֵל כָּךְ לֹא נָחוּשׁ לֹא לַשָּׁלִיחַ וְלֹא לָאִשָּׁה עַצְמָהּ שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. שֶׁאֵין דִּינֵי הָאִסּוּרִין כְּדִינֵי הַמָּמוֹנוֹת:

49 גיטין פתח ↗

וְהָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם: מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם?! דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, דִּכְתִיב: ״וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם״!

1 כתב הרב שכל מה שנמצא בתלמוד שהוציאוהו בי"ג מדות אם בארו הם עצמם שהוא גוף תורה או שהוא דאורייתא ראוי למנותו אחר שקבלו עליו כך ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן, ולפיכך תמה על בה"ג שמנה יראת חכמים עם מ"ע ממה שנמצא לר"ע את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח, והוסיף עוד להקשות עליו שאם היה הענין כמו שחשבו למה לא מנו כבוד בעל האם או אשת האב מצוה בפני עצמה וכו'. והנה דרשה זו דר"ע נתבאר בגמ' שהוא מדרש הוציאו ר"ע מעצמו שלא קבלו ר"ע מרבותיו כמו דאיתא בפרק כל שעה פסחים דף כ"ב ע"ב שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כשהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש וכו' עד שבא ר"ע וכו', ולפי זה לא היה ראוי למנותה מפני שלמדה ר"ע מעצמו מרבויא דאת ואינה מפורשת להדיא ומעיקרא נמי כל אתין שהיה דורש שמעון העמסוני מעצמו היה דורשן וחזר בו אח"כ מכל אתין שדרש כמו שפירש"י ז"ל התם ואפי' היה הענין מקובל והדרשה שהוציאו מן הכתוב אינה מקובלת אינה באה במנין משום דלאו ככתיבא דמיא, והיינו דברי הרב ז"ל ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו ע"כ, פירוש שאם לא בארו הם מפי הקבלה שהכתוב בא להורות עליו אף שהענין בעצמו יהיה מקובל לא יכנס במנין. ומכאן למדנו ג"כ בכונת הרב דמדאורייתא דקאמר היינו מן התורה שבכתב דאילו בע"פ לחוד לא היה ראוי למנותו כיון שהלימוד הנאמר בו דרשו אותו מעצמן והיינו שאין שם כתוב יורה עליו דקאמר. ועם זה אין מקום למה שהקשה הרמב"ן ז"ל מההיא דפרק הנושא כתובות דף ק"ג אשת אב נמי דאורייתא היא דכתיב את אביך זו אשת אביך וכו' דלא היתה הכוונה באמרם דאורייתא היא מן התורה שבכתב אלא בתורה שבע"פ היה מקובל אצלם הענין והוציאוהו מריבויא דאת שדרשו כן מעצמם כמבואר לעיל דכל אתין שבתורה היה דורשן מעצמו שמעון העמסוני וחזר בו מכלן ובא אח"כ ר"ע ומלא את מקומו להוציא ענינים אמיתיים ומקובלים מן הכתובים בריבוי האתין ולפיכך לא יבא שום אחד מהן בכלל מנין המצות לפי כללו של הרב ז"ל. ואם בארו הם שהיא גוף תורה או מדאורייתא, פירוש שיהא הלימוד ההוא מקובל אז יחשוב אצלם ככתוב בתורה ועם התנאי היה אפשר להכניסו במנין המצות שהרי יש שם כתוב יורה עליו. עוד למד זכות הרמב"ן ז"ל בעד בה"ג דלא מנה כבוד בעל האם למצוה לפי שאינו משום כבוד עצמו אלא מפני שהוא כבוד לאמו מדאמרינן התם ה"מ מחיים ובו'. ונ"ל דמינה יש להקשות על בה"ג והלא יראת חכמים נמי שדרשוה מאת ה' אלהיך תירא היינו דמשום כבודו של מלך יש להדר ולירא ממשרתיו עושי רצונו והיינו חכמי התורה דשלוחי רחמנא נינהו להורות לעם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ואם כבוד בעל האם הוא נטפל לכבוד האם כ"ש שיראת חכמים נטפלת ליראת המקום והיינו ריבויא דאת ה' אלהיך. ומהר"י די"ל כתב בזה וז"ל אמנם על בה"ג היתה התמיהא מאחר שהכניס במצות דאורייתא מה שלמדו בי"ג מדות למה לא הכניס גם את אלו אכן אם דעתו היתה לפי שאינן מצות יתירות על כבוד הורים שכבר בא במנין אין עליו תשובה מהם כלל מדוע לא מנאן ע"כ. אבל התשובה היא למה מנה יראת חכמים למצוה כיון שגם היא בכלל את ה' אלהיך תירא תחשב ומה ראה לחלק בין זו לזו דא ודאי קשיא:

2 ואחרי שנתברר מדברי הרב דלעיל דמה שנמצא אצל רז"ל באיזה ענין שיאמרו בו שהוא מן התורה אפשר שיובן ג"ב מפי הקבלה בפירוש המצות או בדינין המשתרגים דהיינו תורה שבע"פ ואפשר ג"כ שיהא חשוב ככתוב להדיא, כאן הבן שואל במה יודע אפוא מה היא הכוונה באמרם ז"ל, דבשלמא במה שהוא נקרא גוף תורה כמו הנהו דפ"ק דכריתות פיגול ונותר וכו' דאיתא התם שהם גופי תורה ולא למדם הכתוב אלא מג"ש ניחא שיהיו נחשבים כמו תורה שבכתב להמנות במנין המצות הם וכל כיוצא בהן והיינו דקאמר למדם הכתוב פירוש שמכוון היה מן הכתוב באותן למודים ולכך נקראו גופי תורה, אמנם בהנך לישני אחריני דמן התורה או מדאורייתא דמשתמעי לתרי אנפי כדלעיל איכה נדע הדבר אשר דברו ה' להעתיקו לדורות שיהא נחשב ככתוב להדיא או מה שלא ניתן ליכתב אלא ישאר על פה כענפים היוצאים מן העיקרים שלא יכנסו במנין. ואמינא דלע"ד בכונת הרב היכא שנמצא בו מבואר שהוא מ"ע או באזהרת ל"ת או שדנו בו לפרושי קרא וגילוי מלתא בעלמא הוא או שיחוייב בו עונש מיוחד לאותה מצוה כשאר עונשים שבאו בביאור בתורה באלו אמרו דחשיבי ככתובים להדיא וגם מהן נקח להכניסן במנין המצות וכמו שזה החילוק ביארו הרב ז"ל בתחלת דבריו בזה השרש וז"ל רוב דיני התורה יצאו בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ושהדין היוצא במדה מאותן מדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת ושיש שם דינין הם פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם אבל הם מביאין ראיה עליהם באחת מי"ג מדות כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או היקש יורה עליו עכ"ל. אמנם בדינין המחודשין אצלנו במדרש חכמים שדנו בהן מעצמן או שנמסרו מן הקבלה מסיני באופן שלא יהא שם כתוב יורה עליו כלל שנקרא בסתם הלל"מ באלו קאמר הרב שהם ענפים דוקא ולא יכנסו במדרגת העיקרים למנותן במנין המצות. ומכל זה ימשך ישוב נכון לכל מה שהקשה הרמב"ן ז"ל וגם יתברר שלא נופל הרב ז"ל ממנו בהחשיב המדות שהתורה נדרשת בהן היכא שהלימודים ההם מיוסדים על אדני פז של הקבלה הנאמנה המעידה עליהן שנכתבו בפסוק כדי להוציא ממנו הענין ההוא הנלמד באופן שהדין והלימוד תרוייהו מסיני אסהידו עלייהו ולאפוקי אותן שדרשו בהן מעצמו אף כי הענין מקובל וחדשו בו חכמי הדורות להוציאן מן הכתוב והרי הן בכלל ד"ס שלא יכנסו במנין המצות ודיניהם דיני תורה שבע"פ יחשבו וכ"ש בדינים המחודשים שהוציאום מן הכתובים באותן מדות ושאר לימודים כמבואר בדברי הרב בפתיחתו לפירוש המשנה באר היטב דלדעתי לא שלטה בהן עינו של הרמב"ן ז"ל לפי שבימיו לא היו עדיין מועתקות מלשון הגרי ללשון הקדש דאילו בא לידו אין ספק אצלי שלא היה אצלו מקום להסתפק ולתמוה במה שנסתפק והרבה להפליא בדעת הרב ז"ל. ואחרי שבא לידי ס' לב שמח מצאתי שכתב גם הוא בהבנת דברי הרב דלעיל כדברי באופן שיסתלקו מעליו תמיהות הרמב"ן ז"ל:

3 ואני בעניי וקוצר השגתי לא זכיתי לעמוד על נימוקו של הרמב"ן ז"ל איך יתכן לדידיה להחליט ולומר על המדות דלעולם כדבר מפורש בתורה נינהו מבלי הבחנה והפרש ביניהן כלל והלא לישנא דפ"ק דכריתות המובא לעיל יוכיח דלא כוותיה דאיתא התם א"ר ינאי לעולם אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי פיגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא מג"ש וכן ר' סימאי ואביי ורב אשי זה דרכם שכל למו לדקדק ולמימר בהאי לישנא דאל תהי ג"ש קלה בעיניך וכו' דהמשמעות הוא לפום ריהטא אל תהי קלה בעיניך ג"ש דעלמא שהסמיכו בה חז"ל איזה ענין מהענינים שדרשו בה מעצמן שהרי הכתוב עצמו למד כמה גופי תורה בג"ש ודיקא נמי דקאמר לא למדם הכתוב אלא בג"ש ואילו היו כל דרשות של ג"ש שוות ביניהן להחשיבן כדבר מפורש להדיא מהיכא קס"ד למיחש שמא תהא קלה בעיניך ומה נשתנו אלה מאלה והלא לפי דעת רמב"ן כלן למדן הכתוב:

4 וגם בטענות שטען רמב"ן ז"ל איכא למשדי נרגא באותו החלוק עצמו שחלקנו לעיל דמה שאמרו ולישתוק מיניה וליתי בק"ו וכן מה שתירצו מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ומה שהקשה עוד ולשתוק מיניה וליתי במה מצינו וכל כיוצא בזה היינו שהיה מקום לקצר בלשון הכתוב ונשמעיניה בראיות היקשיות מן הכתובים דהיינו שהיה אפשר היותן נמסרות מסיני בבירור באופן שלא תפסק שלשלת קבלתן עד דור אחרון וישארו אצלנו מפי הקבלה נחשבות במפורשות להדיא כשאר גופי תורה דכוותייהו וידוע כמה השגיחו רז"ל בכל מה שנראה מיותר בתורה דהיכא דאיכא למדרש דרשינן:

5 והמביט בדעת צלולה בדברי הרב בפתיחתו לפירוש המשנה יבין לפי דרכו דליתא להא דהרמב"ן ז"ל במ"ש שהראוי הוא שכל דבר הנדרש בתלמוד באחת מכל י"ג מדות הוא מדאורייתא כלומר כמפורש להדיא בתורה עד שנשמע אותם שיאמרו שהוא אסמכתא דמה שהוא אסמכתא היינו לומר דאצטריך לדרשה אחריתי אמנם מה שדרשו מעצמן אע"ג דלא מצינו בו דאצטריך לדרשה אחריתי והיא מוחזקת אצלנו לדרשה גמורה מ"מ לא חשיבא בקרא לפי שהפשט בטבעו נחשבהו לחשוב יותר ונפקא מינה דחמיר טפי איסורא שהוא מפורש בקרא להדיא ממה שלא בא מפורש להדיא בקרא והיינו מ"ש הרב לקמן במצות ל"ת סי' קפ"א דמי שאכל מן הבהמה שיש בה אחת מן הטרפיות המקובלות ושחטה שחיטה כשרה לוקה מדרבנן דהאי מדרבנן דקאמר לאו היינו דרבנן לגמרי הנאמר בעלמא אלא שנמסרו הטרפיות בקבלה ע"פ דלוקה עליהם כפי מה שקבלו לאוסרן דבר תורה ואולי המעתיק מלשון ערבי לעברי העתיק זה הלשון דמדרבנן במקום שהיה לו להעתיק מד"ס והוא לא דק בזה. וכבר באר דעתו בזה הרב ז"ל בפ"ד מהל' מ"א דאע"ג דטרפה האמורה בתורה היא אותה שטרפה חית היער הוא משום שדבר הכתוב בהווה ואם באת לפרש טרפה לפי הפשט לא תאסר אלא אותה שנטרפה בשדה שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אבל אם נטרפה בחצר לא תאסר ונמצינו למדין דכל שהיא נוטה למות מחמת מכותיה או מחמת עצמה היא אסורה מן התורה כמו אותה שטרפה ארי וכ"כ בפ"ה מהל' שחיטה דמיני החלאין שבגללן תחשב טריפה הן הלל"מ:

6 והואיל ואתא לידן איכא למידק במ"ש עוד הרב שם ז"ל אע"פ שכלן הלל"מ הן הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר שבעה מיני טרפיות יש בהן ספקין מותרים ע"כ, דלכאורה קשיא לן האי לישנא דיש בהן ספקין מותרים דקאמר הרב דאי חשבינן לאותן ספקות לקולא כדאמרינן בעלמא ספקא דרבנן לקולא מאי יש בהן ספקים מותרים דקאמר הרב כל ספקותיהן מותרים הו"ל למימר, ואי חשבינן להו כדאורייתא לאחמורינהו מה ראו להקל בקצת ספקות לבד כיון דכללא הוא דבכל ספקות דרבנן דיינינן בהו לקולא. אלא נ"ל דאיכא לפרושי בדעת הרב כדעת התוספות בפ' ד' אחין יבמות דף ל': דממאי דתירץ רבה התם אשה זו בחזקת היתר עומדת ומספק אתה בא לאוסרה למדנו דלגבי טרפיות נמי אמרינן הכי דמשנשחטה הבהמה בחזקת היתר עומדת אפילו בנולד הספק מחיים ומאי דקי"ל כשמואל דחוששין לספק דרוסה משום דשכיחא ומוכחא מלתא טפי לאיסורא מלהיתרא ודכוותה נמי בישב לה קוץ בושט וכן בכל הטרפיות דבעו בדיקה כגון בשבורה דצריך לבדוק אי איעכול ניביה או אם יצא העצם לחוץ או בהנהו דבעו הקפה בכלהו שכיח איסורא טפי. ולפי שיטה זו יש לפרש סוגיא דפרק אלו טריפות חולין דף מ"ג לענין ספק דרוסה דפלוגתא דרב ושמואל במציאות הענין היא אי הוה ספק שקול או לאו והיינו דקאמר התם איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי מלתא אחזקתיה דרב לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דרוסה ולשמואל לא מוקמינן ליה אחזקתיה משום דמכרעא מלתא לאיסורא טפי ובתר הכי נמי כי פליגי באיהו שתיק ואינהו קא מקרקרן מר סבר מעשה קא עביד בהו ומ"ס מחמת ביעתותא הוא דעבדן הכי משמע דבטעמא פליגי היכי מסתבר טפי ואי הוה ספק שקול הוה מוקמינן ליה אחזקת היתר לכ"ע כי היכי דאמרינן דכ"ע ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא וספק קניא ספק שונרא אימור קניא דהני ספק שקול נינהו וההיא אימרתא דהוו שדרן כרעיה בתרייתא צריך לפרשה דבחשש נפולה איירי דאין ידוע בודאי אי נפלה או לא ודלא כגירסת בה"ג דגריס לה התם דנפלה מאיגרא וכמו שנשמרו מזה בעלי התוספות התם ובודאי לנו שלא נפלה לכ"ע שגרונא שכיח טפי ואם ודאי נפלה פסיקת חוט השדרה שכיח טפי ובאם אינו ידוע לא זה ולא זה פליגי בה רב יימר ורבינא והכי קא מתקיף ליה רבינא לרב יימר דלמא חוט השדרה איפסיק כלומר דיש לחוש דלמא נפלה ואיפסיק דבהכי שכיח טפי ואסיקנא דהלכתא כרב יימר דמן הסתם שלא ידענו אי נפלה או לא נפלה לא חיישינן דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן והיינו דמייתי להך עובדא בענין נפולה דמשום חששא דנפולה קא מתקיף רבינא. ובהכי יתישב שפיר מה שהוקשה לו למהרש"ל ביש"ש פרק אלו טריפות סימן ס"ב אמאי מוקי תלמודא האי עובדא בסוגיא דנפולה וריסוק איברים מאחר דלא דמי כלל להך סוגיא והו"ל לבעל התלמוד למקבעיה אמתני' דנפסק חוט השדרה דהא קמ"ל בהאי עובדא דלא חיישינן לפסיקת החוט ע"כ. ולדידי י"ל דלהכי קא מייתי ליה להך עובדא גבי נפולה לאשמועינן דאע"ג דאיכא ריעותא דשדרן כרעיה בתרייתא מן הסתם דלא ידעינן בודאי שנפלה לא חיישינן להכי ופסיקת חוט השדרה דנקט לאו דוקא דה"ה נמי דלא חיישינן לריסוק איברים וכן דקדק הרב ז"ל בפ"ט מהל' שחיטה וז"ל וכן בהמה שהיתה מגררת רגליה אין חוששין לה שמא נתרסקו איבריה או שמא נפסק חוט השדרה ע"כ:

7 נמצינו למדין לפי שיטת התוספות ז"ל דבכל מידי דבעי בדיקה לאו ספק שקול הוא אלא צדדי האיסור מכרעי טפי מההיתר ובדאיכא קמן ריעותא דודאי מטרפת כגון נקיבת אחד מהאיברים שנקיבתן מטרפת ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה תלינן לאיסורא דמקודם שחיטה הוא אבל בדאיכא במה לתלות בלאחר השחיטה כגון ההיא דבא זאב וכו' או באינקיבא ריאה היכא דממשמש ידא דטבחא דאלו ריעותות נינהו דאתילידו לאחר שחיטה תלינן להיתרא כמ"ש התוספות בפרק ד' אחין דלעיל אבל בדליכא רגלים לדבר שנעשה לאחר שחיטה דיינינן ליה באתחזק איסורא כדמקשינן התם פ' א"ט על ההיא דעולא ומ"ש מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה התם אתיליד רעותא בסכין, ופירש"י ז"ל אתיליד ריעותא ואי לא אתחזק ברישא הא אתיליד לבסוף, אתחזק שייך למימר במידי דמעיקרא אתיליד שייך למימר במידי דלבסוף ע"כ:

8 ואחרי הודיע אלהים את כל זאת לפי שיטת רבותינו בעלי התוספות ז"ל נבאר לשון הרב המובא לעיל בפ"ה מהלכות שחיטה ז"ל הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר שבעה מיני טרפיות יש בהן ספקין מותרים כמו שיתבאר עכ"ל, דנ"ל דעתו ז"ל כדעת התוס' דלעיל דבכל ספק שקול אוקי ליה אחזקתיה דמעיקרא וא"כ לגבי טרפיות מוקמינן ליה בחזקת כשרה ובכל מה שאחז"ל דצריך בדיקה הטעם הוא משום שחשבוהו ספק הנוטה לאיסור יותר מלהיתר זולתי בענין דרוסה שהחמירו בה מדבריהם להצריך בדיקה אפילו בספק שקול מפני שהדרוסה הוזכרה בפירוש בתורה ובהכי ניחא טפי לדעת הרב לפרש ההיא סוגיא דפ' אלו טרפות בענין ספק דרוסה דלא איפליגו רב ושמואל התם במציאות הענין אם הוא ספק שקול או לאו כמו שצריך לידחק ולומר כן לדעת התוס' ז"ל דלעיל אלא ספק שקול מיקרי לכ"ע ורב ס"ל להקל כמו בשאר ספקות דאזלינן בהו לחזקת כשרות דמעיקרא ולשמואל יש להחמיר בספק דרוסה משום דכתיבא בתורה להדיא אע"פ שהוא ספק שקול. ולשון הרב ז"ל שהוא מורה באצבע על זאת הכוונה באמרו וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור פירוש אפילו בספק שהוא שקול דיינינן ביה לאיסורא ושאר מיני טרפיות יש מהן ספקים מותרים פירוש שהספקות השקולים בהם מותרים ושאינן שקולים אלא נוטים אל האיסור יותר מלהיתר אסורים. ואין לחשוד את הרב ולומר דלטעמיה אזיל דס"ל בשאר טרפיות שהן מדבריהם ולפיכך אזיל בהו לקולא כמו שראיתי בחיבור חדש לאחד מחכמי הדור שהעלה כן לפי דעת הרב, דהא ודאי ליתא כמבורר לעיל מלשון הרב ז"ל שכתב הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה, מהכא משמע דאין דעתו ז"ל להקל בשבע טרפיות יותר משאר איסורין מן התורה דעלמא ודלא הוו לגביה אלא באיסורי תורה דלא אחמירו בהו רבנן כ"כ במו בדרוסה שהוא פוסק כשמואל להחמיר בה בחומרא יתירתא משום דכתיבא בהדיא ובשאר טרפיות דאסירי מהלכה למ"מ ולא כתיבי להדיא לא עבדינן בהו לפנים משורת הדין בספקות השקולים דידהו:

9 עוד הרחיב הביאור הרמב"ן ז"ל לפי שיטתו בענין דינים הנלמדים בי"ג מדות ושאר לימודים דחשיבי ככתובין להדיא ודלא כשיטת הרב דס"ל דלאו ככתובים להדיא נינהו זולתי במה שפירשו הם שהן גופי תורה או מן התורה, וראיתי להאריך קצת באלה הכללים היקרים וכמה מילי מעלייתא דאתמרו בענין זה:

10 והנה הרב ז"ל בהקדמתו לפירוש המשנה וגם בחיבורו זה הניח ליסוד מוסד ויתד האמונה תקוע בקבלה מסיני בל יצען לנצח פירושן של כל המצות שבכתב הן ודיניהן ובכללן גם כן דרכי המדות שהתורה נדרשת בהן בכללות כדי שיהיו דנין בהן להוציא מן הכתוב הפירוש המקובל והדינין המשתרגים ממנו וגם כן אותן שנתחדשו אחרי כן במשך הדורות ובזה כל ב"ד וב"ד שעמדו להם לישראל הרי הוא כבית דינו של משה וחייבים כל ישראל לקבל דבריהם והוראותיהם ועוד ניתנה רשות ג"כ אליהם לתקן ולגזור ולעשות סייג לתורה וחובה עלינו לקבל כל מה שיגזרו לתיקון הדת ושלא להמרות בצווייהם וגזרותיהם. וכבר בארתי לעיל דמה שנמצא אצל רז"ל שיאמר בו שהוא מן התורה יובן על שני פנים, או שירצו בזה מן התורה שבכתב דוקא או בהרחבת הלשון יקראו גם כן מן התורה הפירוש המקובל או מה שדרשו בי"ג מדות ושאר לימודים ולאפוקי מהגזרות והתקנות דרבנן לגמרי כגון נ"ח ומקרא מגילה ודומיהן, ובפי"ב דכתובות דף ק"ג. אמרו דצוה רבי לבניו הזהרו בכבוד אמכם והוקשה להם בזה דאורייתא היא אשת אב הואי וכו' הא נמי דאורייתא היא וכו'. והנה מה שנאמר שם בראשונה דאורייתא היא היינו מן התורה שבכתב ובתר הכי כשחזרו והקשו עוד הא נמי דאורייתא רצו בו מן התורה שבע"פ דהיינו את לרבות אשת אביך דקאמר, ובזה החילוק צריך להבין דברי הרב ז"ל שכתב דמה שהוא נלמד אצלם בי"ג מדות או ברבוי שלא ימנו בתוך תרי"ג מצות כי אם אותן שפירשו שהן גופי תורה או מן התורה דמן התורה דקאמר בזה לא יובן כי אם מן התורה שבכתב דוקא או מה שיחשב ככתוב להדיא לא שיהא ענינו מובן מן התורה שבע"פ בגון מדאורייתא דלעיל הנאמר על ריבויא דאת לרבות אשת אביך שזהו לימוד שדרשו אותו חז"ל מעצמן ממה שהובא לעיל דשמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה וכו' וכמו זה נמצא אצלם הרבה כההיא דפ"ק דחולין דף ג': למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה וכו' דהיינו תורה שבע"פ והלכה למ"מ נמי מן התורה יקרא אע"פ שאין עונשין עליה ואע"ג דבפ' הזורק שבת דף צ"ו: אמרינן דהוצאת ארבע אמות בר"ה גמרא גמירי לה ואמר ר"י אמר שמואל מקושש מעביר ארבע אמות ברה"ר הוה, כבר תירץ בזה הר"ן ז"ל בפרק כלל גדול דהלכתא גמירי לה דקאמר היינו לחייב בה מדין מוציא מרשות לרשות ומש"ה עונשין עליה הואיל ונסמכה לתורה שבכתב הא בלאו הכי לא הוה מחייב עליה שאין עונשין מהלל"מ ע"כ. ועם מה שביארנו לעיל בדברי הרב שכל מה שאמרו בו שהוא מגופי תורה או מה"ת אפשר להכניסו במנין המצות היינו מן התורה שבכתב או שיהא נחשב ככתוב להדיא יבוטל בזה כל מה שהקשה הרמב"ן עליו וכמו שמצאתי להרשב"ץ בספר זהר הרקיע שביאר קרוב לזה בכונת הרב והביא ראיות דלעולם קסבר דדברים הנלמדים בי"ג מדות יש בהן חומרא דאורייתא אלא שלא יתמנו במנין תרי"ג. ונ"ל להוסיף עוד דהרב ז"ל דקדק לקרותן ג"כ ד"ס שהוא לשון שנהגו בו בשתי המשמעיות דהיינו בדבר שהוא מן התורה שבע"פ או על מה שתקנו מדבריהם לגמרי. והא לך לשון הרב בפירוש המשנה פי"ז דכלים משנה י"ב, וראיתי לזכור לך בכאן שרש גדול התועלת והוא אמרם בתוספתא במס' מקואות כזית מן המת וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן ספקו טמא ושמור זה השרש שבו תדע כאשר יפול לך ספק באיזה שיעור שיהיה אם תקח בו לקולא או לחומרא, ולא יטעך אמרו שיעורו מד"ס עם השרש אשר בידינו שכל השיעורים הלמ"מ לפי שכל מה שלא התבאר בלשון התורה יקרא מד"ס ואע"פ שהדברים הן הלמ"מ לפי שמאמר ד"ס יכלול שיהיה הדבר דעות סופרים כמו הפירושים וההלכות המקובלות מן משה בסיני או תיקון סופרים כמו התקנות והגזרות ושמור כל זה ע"כ. וכן כתב במשנה ז' פ"ו דמקואות וגם הרמב"ן ז"ל עצמו ביאר כן לקמן בענין זקן ממרא וצריך להבחין בדברי הרב כשהוא אומר ד"ס אי מכוין במה שלא נכתב בפירוש בתורה אלא שקבלוהו מסיני או תיקון סופרים הוא דקאמר ולקמן במצות ל"ת סימן קפ"א כתב ז"ל אבל הבהמה וחיה שהתחדש בה אחת מן הטרפיות המקובלות הנה אכילתה אסורה ואפי' נשחטה כראוי ומי ששחטה שחיטה כשרה ואכל מבשרה לוקה מדרבנן ע"כ, דנ"ל שהמעתיק מלשון הגרי לא דייק בלישניה דהו"ל להעתיק מד"ס במקום דרבנן דזהו הלשון הנמצא לרז"ל כשרצו לרמוז על דבר שקבלו ג"כ ע"פ מסיני ומן הרב עצמו יתברר זה במ"ש בפ"ח מהל' שחיטה שכל הטרפיות הן הלמ"מ דהיינו נמי ד"ס דהכא במקום דרבנן וכההיא דפרק הנחנקין חומר בד"ס מד"ת וכו' ובפ' אלו טריפות חולין דף ס"א. ילפינן סימני העוף מבנין אב מה נשר מיוחד וכו' ובחיה נמי מפי השמועה נאמרו והרב ז"ל בפ"א מהל' מאכלות אסורות מנאן כולן למ"ע וכן לקמן במצות הפרטיות מ"ע לידע הסימנים שמבדילים בהן בין טמאים לטהורים כמו במ"ע קמ"ט ק"נ קנ"א קנ"ב. והמכוון אצל הרב לקרותן ד"ס דוקא ולא דרבנן, והכא נמי באמרו ואם לא בארו זה ולא דברו בו הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו, צריך להיות הוא דברי סופרים שאין שם כתוב יורה עליו, והמעתיק לשונו לא דק בזה והעתיק דרבנן במקום ד"ס, ומקומות הרבה נמצא ג"כ ד"ס נאמר על מידי דרבנן לגמרי כמו שחילק הרב במתני' דפי"ז דכלים המובא לעיל. וראיתי בכ"מ פ"א מהל' אישות שהביא גם הוא ראיה ממתני' דפ' הנחנקין חומר בד"ס מד"ת לאוכוחי דד"ס לפעמים יקרא מה שלא נכתב בפירוש בתורה אלא נלמדים בי"ג מדות, וכתב עליו בעל לחם משנה דאין זו ראיה דהתם אינו נלמד טוטפות בג"ש שהוא אחת מי"ג מדות אלא מריבויא דטט בכתפי שתים פת באפריקי שתים ואינו אלא אסמכתא בעלמא ועיקר הדבר הלמ"מ אבל דבר הנלמד מג"ש או מאחת מי"ג מדות לעולם דהוי ככתוב בתורה ע"כ, ודבריו לא נהירין כלל לפי שרשי הרב שהוא סובר דאף הנלמד מי"ג מדות לאו ככתוב להדיא דמי כמו שנראה ממה שכתב בפתיחתו לפירוש המשנה ועוד הך דמתני' דחומר בד"ס וכו' ודאי דאיירי גם במה שנלמד באחת מי"ג מדות ומ"מ ד"ס קרי להו ולפיכך חמירי לענין זה ממאי דכתוב בתורה להדיא. נמצא די"ג מדות ושאר לימודים קבלנו מסיני אופניהם בכללות כדי שידונו בהן להוציא מן הכתובים מה שקבלו על פה וכן יתברר באותן דרשות להוציא הדינין שנתחדשו ולא קבלום מסיני והיינו לישנא דברייתא דר' ישמעאל י"ג מדות שהתורה נדרשת כלומר שהיא נדרשת והולכת מחכמי הדורות כי מחכמת הכתוב שימצא בו הרמז וההוכחה על ענין המקובל וכן על מה שיצטרך לחדש במשך הזמנים והיינו דאמרינן בפרק יוצא דופן נדה דף מ"ה. אמר ר"ע כשם שכל התורה כלה הלמ"מ כך פחותה משלש שנים כשרה לכהונה הלמ"מ פירוש כל התורה שבע"פ הלמ"מ היא והלימודים שעליה דרשו ז"ל הם דרשות מעצמן זולתי במה שפירשו בהן שהן גופי תורה או מן התורה שבכתב במאמר הרב שנתבאר לעיל. ולפי החילוק הזה שהוא ישר ואמיתי לפי שיטת הרב ז"ל לא שייך תו להשיב עליו כמו שהשיב הרמב"ן ז"ל דראוי לומר הפך הנחת הרב בראש השרש הזה שכל מה שלא אמרו בו שהוא מדאורייתא או גוף תורה יקרא דרבנן כי אדרבא הראוי הוא שנאמר בהפך שכל דבר הנדרש בתלמוד באחת מכל י"ג מדות הוא מדאורייתא עד שנשמע אותם אומרים שהוא אסמכתא דאי לענין הדין הנלמד במדה מן המדות נימא הכי שיהא נחשב מן הסתם מתורה שבע"פ עד שיפורש בו להדיא שהוא אסמכתא בעלמא ניחא למימר הכי גם לדעת הרב אבל לא מן התורה שבכתב עד שיפורש אצלם כמו שהתנה הרב ז"ל ונפקא מינה להכניסו במנין המצות או לאו:

11 ואחרי שלמדנו מתורתו של הרב ז"ל בדבריו דפי"ז דכלים ושאר מקומות המובאין לעיל דהאי לישנא של מד"ס הוא משתמע לתרי אנפי איכא לעיוני אי יצורף לזה השיתוף לשון אחר שבא במקומות שונים בדברי הרב כגון מדרבנן או מדבריהם או נימא דדוקא בד"ס איכא תרי משמעיות אבל שאר לשונות של מדרבנן או מדבריהם לא יובנו אלא על מה שהוא מדרבנן לגמרי שאין עיקרו מן התורה על דרך דברי סופרים כשירצו בו תיקון סופרים. וממה שראיתי בדברי הרמב"ן ז"ל נ"ל שלא הבין בדעת הרב שום חילוף כי אמר מד"ס או כשיאמר מדרבנן או מדבריהם והיינו דגזר אומר לפי דעת הרב דדינים הנלמדים באחת מי"ג מדות דמדרבנן נינהו ולא חשש לשיבוש המעתיקים שלבי אומר לי שנמשכה מהם השגגה לפתור מן ההגרי דרבנן במקום ד"ס והיה זה גרמא להקשות על הרב קושיות נמרצות לפי שלא בא ליד הרמב"ן ז"ל פירוש הרב על מתני' דפי"ז דכלים דלעיל דמיניה מוכח דלשון ד"ס דוקא הוא מובן אצל הרב של שתי המשמעיות דלעיל. ונלע"ד עוד דמסתבר טפי למימר על האי לישנא דמד"ס שתוף המשמעות לתרי אנפי לפי שנאמרה זאת המלה של סופרים ג"כ על חכמים הראשונים שהיו בזמן הנביאים כדכתיב ומשפחות סופרים יושבי יעבץ ואמרינן בפ"ק דקדושין ל'. לפיכך נקראו ראשונים סופרים וכו' והושאלה אח"כ ג"כ על חכמי הדורות שבאו אחריהם לפיכך יתכן לומר בהם שהם דברים שנאמרו מפי הקבלה ג"כ מה שלא יתכן לומר זה על לשונות אחרים של מדרבנן או מדבריהם שהכונה באלו מדרבנן לגמרי זולתי במה שיש לתלות במה שלא השגיחו בזה מעתיקי דברי הרב מלשון ערבי כאמור ושגגת תלמוד הוא בידם:

12 וגם הרב בעל תומת ישרים בתשובה סי' פ"ג אחרי שהביא סברת רשב"ץ בשיטתו של הרב ז"ל לענין הדינין הנלמדים בי"ג מדות שהתורה נדרשת ושאר לימודים שדרשו בהן חז"ל כתב עליו ז"ל וסברא זו עם שנתפאר בה רשב"ץ בפירוש האזהרות וכתב וכבר נתגלה לנו מה שלא נתגלה לאחד מן הראשונים אינה נוחה בעיני כלל אם להיותה קולא גדולה ואין ראוי לסמוך עליה מי שחושש לדברי הרמב"ם ז"ל לעשות מעשה בדבר שאינו מבורר בדבריו. ואם שלפי האמת הא ודאי בדותא היא בדברי הרמב"ם ז"ל מכמה אנפי. חדא שאם כוונת הרב היתה לענין מנין המצות בלבד א"כ גבי קדושין שיש בהן שלש דרכים מאי נ"מ שהיה אחד מאותן הדרכים מן התורה או מד"ס סוף סוף לא ימנו אלא מצוה אחת ומה יוסיף ומה יתן לנו אם שלש הדרכים מן התורה או אחת מהן אינה בין כך ובין כך לא יעדיף ולא יגרע מנין המצות וא"כ למה טרח ללמדנו שקדושי כסף מד"ס, וכן במצות עדות שכתב וקרובי האם וקרובי אישות מדבריהם כיון שכוונת הרב אינו אלא לענין מנין המצות וכי לענין המצות מה לנו בין שיהיו קרובי האם והאישות מן התורה או מדבריהם וכו' עד שבסוף דבריו חילק הרב הנזכר בין אמרנו מד"ס ובין אמרנו מדבריהם לפי שרשי הרב ז"ל, כי כשיאמר מד"ס כונתו לומר שהדבר ההוא לא בא בפירוש בתורה אלא ממדרש חכמים אבל עכ"ז דינו דין תורה, ולכך כתב גבי קדושי כסף שהבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד ובסברא זו ההזיק בעל מ"מ באותו מקום דוק ותשכח אבל כשיאמר מדבריהם כונתו לומר שאין לו דין תורה עכ"ל. ונלע"ד דלפי הסברא הנכונה החילוק שחילק המחבר הנזכר הוא נכון כמו שהוכחנו לעיל אמנם עדיין צריכים אנו להוסיף ביאור על דבריו דמעולם לא עלה על דעתו להחליט הענין שכל לשון של ד"ס הנמצא אצל הרמב"ם ז"ל יובן בו שיהא דין תורה דהא ודאי ליתא אלא דאגב שיטפיה לא דק לפרש שיש באותו לשון שיתוף לשתי המשמעיות ויובן בו לפי הענין או שיורה על דבר שאינו מפורש להדיא אבל דינו דין תורה או יורה לפעמים על דבר מדרבנן שאינו דין תורה וכמו שהרב ז"ל עצמו ביאר זה במקומות דלעיל אבל לשון של מדבריהם לא יובן בו לעולם כי אם מה שהוא מדרבנן לגמרי. זהו מה שצריך להבין בדברי בעל תומת ישרים הגם שבדבריו דלעיל סתם הדברים ולא פירש כל הצורך דלכאורה יש מקום לטעות בכוון דעתו כאילו יאמר דלשון של מד"ס אינו סובל כי אם משמעות אחד דהיינו שהוא דין תורה ולא באופן אחר אצל הרב. וכל זה הארכתי לפי שראיתי בס' לב שמח שהקשה על תומת ישרים מכמה דוכתי של לשונות הרב שיובן בהן לשון של מד"ס שנאמר במה שאינו דין תורה ויתחלפו זה בזה שתי הלשונות של מד"ס ושל מדבריהם, כמו בפ"ב מהל' אבל כתב ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה ולקמיה כתב עוד אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו ואינו מטמא לה אלא מד"ס וכן בס' מנין המצות סי' ל"ז כתב שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים וזה בעצמו מצות איבול וכו" ע"כ. ומ"מ הטומאה קראה בשם ד"ס והאיבול מדבריהם א"כ נקט זה חילוף זה וזה תמורת זה. ופ"ג מהל' עדות כתב מד"ס שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר וכו' ולקמיה רפ"ד כתב כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם. והראיה גדולה שבפ"ו מהל' אבות הטומאות אמר טומאת ע"ז מד"ס וכו' וסיים ואמר וטומאת כלן מדבריהם וכתב על זה שהוא בירור שאין אחריו בירור שלטומאת ע"ז עצמה שכתב עליה בתחלה שהוא מד"ס כתב אח"כ שהיא מדבריהם וסיים עוד וכל אלו ראיות חזקות שאין הפרש כלל בדברי הרב בין מדבריהם לד"ס ואין זה צריך לפנים עכ"ל. ואין מכל אלה סתירה לדברי בעל תומת ישרים כלל. חדא יש לחלק בשיאמר מדבריהם בסוף והקדים תחלה לומר על אותו ענין שהוא מד"ס דמדבריהם האמור אח"כ קאי אדלעיל כאלו יאמר מדבריהם של אותן סופרים דלעיל, ועוד דלא אצטריכנא לזה כיון שהעלינו לעיל דלישנא דד"ס הוא משותף לשתי המשמעיות ואיתא להא ואיתא להא הכל בפי הענין שהוא סובב עליו, וכל דברי ספר לב שמח בזה אינו אלא שגגה ממיעוט השגחה במה שהבאנו לעיל מדברי הרב דמד"ס נמי לפעמים יתכן שיורה על ענין שהוא מדרבנן לגמרי כמו מדבריהם ובזאת הכונה אחים הם ונמצאו ראיות בעל לב שמח בטלות מעיקרן ומינייהו לא איריא כלל. ואיכא לעיוני על מה שהביא ראיה בעל לב שמח מפ"ב דהל' אבל שכתב הרב שם ז"ל ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה ותפס לו זה הלשון כאלו יאמר שהוא דין תורה דומיא דלקמיה שכתב עוד אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו ואינו מטמא לה אלא מד"ס ע"כ. ונ"ל פשוט בכונת הרב דבין זה ובין זה מדרבנן בלחוד הויא התקנה בטומאה ואיבול ולא מדין תורה דהכי מוכחא מלתא ממ"ש הרב שם ז"ל אלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה אמו ואביו בנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו. ואח"כ כתב ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה וכו' דודאי ומדבריהם דקאמר בסיפא לאפוקי מאי דכתב ברישא הוא דאתא שחייב עליהן דין תורה ואתא ומדבריהם בתר הכי לשלול הענין מדין תורה דוקא. ואני תמה מאד איך לא דק בזה הרב בכ"מ שם שכתב דרבינו אזיל לטעמיה שסובר שכל דבר שאינו מפורש בתורה ממש אע"פ שדינו דין תורה מקרי מד"ס ולא השגיח ברישא דלשון הרב שהוא מתנה בששה קרובים שחייב להתאבל עליהן דין תורה דלא כאשתו נשואה שהיא מדבריהם, וגם איכא לאתמוהי על בעל ב"ח שהסכים עמו ביו"ד סי' שצ"ח. ויש לדון ג"כ דהרב ז"ל ס"ל הכי לגבי אבלות וטומאה ממאי דס"ל דירושת הבעל לאשתו מדרבנן היא דכשם שמה שדרשו ז"ל קרא דשארו זו אשתו גבי ירושה אסמכתא בעלמא היא לדידיה הכי נמי בכי אם לשארו הקרוב אליו דאסמכתא בעלמא היא דמה ראית לחלק בין זו לזו ואיכא למימר דלדידיה עיקר הטעם בטומאת הבעל לאשתו הוא משום דכיון דאין לה יורש אלא הוא עשאוה כמת מצוה והיינו נמי דלקמן גבי אשתו של כהן סתם הדברים ופסק דאינו מיטמא לה אלא מד"ס עשאוה כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה ולא חילק בין אשתו קטנה לגדולה אע"ג דבפ' האשה רבה יבמות דף פ"ט: אמרו זה הטעם באשתו קטנה. ומשום הכי לפי דעת הרב ז"ל י"ל דמשום רבותא אמרו כן באשתו קטנה דאע"ג דמדאורייתא אביה מיטמא לה מ"מ בעלה נמי מיטמא לה מדרבנן דהו"ל כמת מצוה וכ"ש בגדולה דאין אביה מיטמא לה דשייך בה טפי טעמא דעשאוה כמת מצוה, לכן בס' תורת האדם להרמב"ן ז"ל יהיב בה האי טעמא דשייך בתרוייהו שכתב דהוא מיטמא לאשתו משום שאין בני משפחה שומעים שיקברו הם בנחלה של משפחה הוסבה אצל הבעל שאינה מהם וכ"ש אחרים שאינן קרובים שאינן נזקקין להטיל על עצמן קבורה של אשה שיש לה יורשים וקרובים וכיון שקבורתם בספק וביאוש הטילוה חכמים עליו ואפי' כשימצא אחרים כדי שתהא קבורה מזומנת לו ולא תהא קבורתה מוטלת על המחלוקת ועל הקטטה וגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת הזה בכל מקום ועד"ז התירה התורה טומאת קרובים עכ"ל. והטעם הזה שייך בין בגדולה בין בקטנה דהויא מלתא דשויא בכלהי ומכ"ש בגדולה כדכתיבנא. ומה שדרשו עוד בת"כ לא יטמא בעל בעמיו להחלו מיטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה ומייתו לה בפ"ב דיבמות ופ' האשה רבה ג"כ איכא למימר דלאו דרשה גמורה היא דפשטה דקרא הוא כמו שתרגם אונקלוס לא יסתאב רבא דעמיה לאחלותיה. וכן רמב"ן ז"ל בפירוש התורה כתב לפי פשוטו של מקרא לא יטמא נכבד כעמיו להחל את כבודו. יפרש הכתוב כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו יזהירנו שלא יחלל מעלתו לעולם בטומאת המתים ויתכוין הכתוב בזה שלא יעלה על דעתנו לומר שאין האזהרה אלא בבואם אל אהל מועד לשרת בקדש וכו' עכ"ל. ונ"ל עוד ראיה לדעת הרב מאי דאיתא בפ' טבול יום מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן וטמאוהו בעל כרחו. דמסתברא טפי דמשום דלאו דאורייתא היא היה מסרב מליטמא לה סבור היה דרשות היה בידו שלא ליטמא עד שטמאוהו בעל כרחו, ושיהא כן דעת הרב משמע נמי מלשונו דלקמן דאשתו של כהן מתטמא לה על כרחו ואינו מיטמא לה אלא מד"ס, דקאמר בלשון שלילה דאינו מיטמא לה אלא מד"ס ולא קאמר מיטמא לה מד"ס, ירצה בהאי מד"ס תיקון סופרים דוקא משום עשאוה כמת מצוה ולא הוי דין תורה:

13 וחוזרנו עוד על דברי בעל תומת ישרים דלעיל במאי דהקשה על רשב"ץ וטען עליו מאי נ"מ גבי קדושין שיש בהן שלש דרכים לידע שאחת מאותן שלש דרכים מן התורה או מד"ס דסוף סוף לא ימנו אלא למצוה אחת. ואני שמעתי ולא אבין דנ"ל דלאו טענה היא כלל דאטו מלתא זוטרתי היא לידע בכל מצוה ומצוה עיקרה של אותה מצוה מה היא ומה שהוא נטפל לה כמו הענפים היוצאים מן השרשים. דבשלמא במנין המצות הקצר הקודם לס' היד ניחא דלא נחית התם אלא למניינא לחוד אמנם בס' המצות דידן שהוא חיבור בפני עצמו שבו ביאר הרב בכל מצוה ומצוה גדרה ומוצאה מן הכתוב וגם המתיחס אל הצווי ההוא ממה שקבלנו ע"פ בפירושה ודיניה וענינים הנטפלים לכל אחת ואחת מהמצות איך יוכללו בה ומאיזה צד יתיחסו אליה שאם יאמר לך אדם מנ"ל דהאשה נקנית בכסף כיון שלא נתפרש זה בתורה אף אנו נאמר לו דאע"ג דלא כתיבא בהדיא מ"מ ע"פ הקבלה מסיני מפורש לנו דכי יקח היינו נמי ליקוחין בכסף דגמירי קיחה קיחה משדה עפרון ונלמוד מזה שזהו ג"כ חלק מחלקי המצוה שלא יודע שום דבר בשלמות אם לא נדע כל חלקיה, ועוד שזה עמוד התורה לידע פירושי המצות אשר קבלנו ע"פ כדי לסתום פיות המערערים על אמתות קבלתנו מסיני ועל סמך המקראות. ונ"מ טובא לידיעת הדבר כשנדע סיבתו ומקורו אשר ממנו חוצב ומאיזה צד נתפשט אצלנו, ועוד דנפקא נמי טובא לענין דינא כמו שנתפרש במס' הוריות דאין חייבין בפר העלם דבר של צבור אלא בדבר שאין הצדוקין מודים בו וילפינן כיוצא בו לגבי זקן ממרא בפ' הנחנקין ותנינא נמי התם חומר בד"ס מד"ת וכו' ואיכא למימר דאע"ג דבכל מילי דאורייתא איכא חומרא יתירתא מהנהו דרבנן מ"מ גם באותן שהן מדין תורה מדרגות מדרגות יש בחומרתן וקולתן דמאן דכתיבי להדיא חמירי טפי ממאן דאתו מדרשא, ויש להביא ראיה לזה ממה שהתנו רז"ל תנאין להקל בהן כמו שהזכיר קצתן הרמב"ן ז"ל וכבר הובא לעיל לענין הלמ"מ דאין עונשין עליה מן התורה ומה שהקשו בתלמוד לפעמים לשתוק קרא מיניה וליתי בק"ו ותירצו מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, היינו לומר דיש ללמוד מאותה טרחא לאחמורי ביה טפי ממה שאינו כתוב להדיא דודאי לאו אטרוחי בכדי הוא וה"נ איכא למימר במה שאמרו לפעמים מלתא דאתיא בהיקשא טרח וכתב לה קרא וכן במלתא דאתיא בג"ש טרח וכתב לה קרא כמו שהובא אצל הר"ן ז"ל ברפ"ק דנדרים וניחא דלאחמורי טפי טרח וכתב להו קרא ואין להשוות המדות בכל מה שהוא דין תורה דאטו הנהו רבוותא דסברי דספקא דאורייתא מדאורייתא אסיר לן מי איכא למימר שיהא חומרתו של איסור ספק שוה לחומרת איסור ודאי פשיטא דלא יעלה על הדעת כי האי בורכא. ומפני זה אבעי לן לאודועי ולאפלוגי בין עיקרה של מצוה ובין ענפיה ושריגיה כדי להבחין בין העיקרים והענפים המסתעפים כמו שכתב הרב עצמו במקומות שונים ומה שהבאתי לעיל במה שחלק הרב בין הדרוסה לשאר טרפות יוכיח, ולכן מ"ש רשב"ץ הובא לעיל בישוב שיטת הרב ז"ל לענין דברים הנלמדים בי"ג מדות ושאר לימודים שאינן נחשבים אצלו מדרבנן אלא חשיבי דיני תורה יובן עד"ז דכלהו חמירי טפי מאותן שהן מדרבנן לגמרי אמנם ביניהן לאו בחדא מחתא מחתינהו לענין חומרתן וקולתן:

14 והנני מוסיף עוד לדקדק בלשון הרב בחיבור היד בפי"ג מהל' עדות כמו שדקדקתי לעיל לענין אבלות הבעל על האשה דמדכתב בתחלה אין פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד וכו' ואח"כ כתב אבל שאר הקרובים מן האם או מדרך האישות כלן פסולין מדבריהם ע"כ. משמע דמדבריהם דקאמר היינו לאפוקי דין תורה דקאמר לעיל לענין קרובים מצד האב וכדברי בעל תומת ישרים ודלא כמו שהביא בזה בשם רשב"ץ ז"ל. והפלא מדיוק הרב ז"ל שגם בזה נזהר לכתוב תחלה הענין בלשון שלילה באמרו אין פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד כלומר דשאר קרובים דמצד האם והאישות לא פסילי ודאי מדין תורה והיינו מדבריהם דלקמיה דמדרבנן לגמרי נינהו:

15 ואחרי שהארכתי בכמה מילי מעלייתא לפי קוצר דעתי ומיעוט סברתי אשיבה ידי על מה שאנו בביאורו דהיינו סמך שיש להביא לישוב שיטת הרב ז"ל דמילי דנפקי מדרשות של י"ג מדות ושאר לימודין לאו ככתובין להדיא דמו ושיוכללו בהן גזרות שוות ג"כ, ודלא כהרמב"ן ז"ל ודעמיה דסברי דאין דנין בג"ש מעצמן אלא מסיני קא אתו דנלע"ד דניחא טפי לפי שיטת הרב ז"ל מאי דאיתא בפ"ב דתמורה דף ט"ז. אר"י אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה אמרו לו ליהושע שאל אמר להם לא בשמים היא וכו' ואיתא נמי התם תנא אלף ושבע מאות קלים וחמורים וג"ש ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה א"ר אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו וכו', והלכות דקאמר ר"י אמר שמואל היינו הלכה למ"מ ולא היה אפשר להחזירן מפי נבואה דלא בשמים היא והק"ו וג"ש ששכרו הן הראיות שהוציאו מן הכתוב באותן מדות שקבלו דרכיהן ואופניהן בכללות מסיני ובימי אבלו של משה שכחום והחזירם עתניאל בן קנז בפלפולו דהיינו שדן באותן מדות מעצמו ולאפוקי מן הקבלה או מנבואה באורים ותומים. ומכאן נ"ל ראיה לדעת הרב שכל הי"ג מדות ניתנו להם מסיני דהיינו אותן דרכי המופת כדי שידונו בהן מעצמן להוציא מן הכתוב הסברות והדינין דלא כתיבי בהדיא בין שיהיו הדינין כבר מקובלים או שנתחדשו אליהם ודלא כפירש"י בפ"ב דנדה דף י"ט: וכמה דוכתי וגם התוס' ז"ל כתבו כן ונגרר אחריהן הרמב"ן ז"ל דג"ש אמרו בה דאין אדם דן בה מעצמו אם לא שקבלה מרבו ורבו מרבו עד משה מסיני דעל כרחין אי אפשר לומר כן באותן ג"ש שהחזירם עתניאל בן קנז בפלפולו כדלעיל. ועוד נ"ל דקשיא נמי לדידהו מאי דאיתא בפ' חלק סנהדרין דף צ"ט תניא אידך כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים ואפי' אומר כל התורה כלה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק"ו זה מג"ש זו זהו כי דבר ה' בזה, ומדחשיב בהדי הדדי ק"ו וג"ש משמע דבמדרגה אחת הן לענין שתהא התורה נדרשת בהן בשוה כלומר מעצמן דאילו ג"ש מסיני היא מאי קמ"ל שהן בכלל כי דבר ה' בזה פשיטא ומאי קא שייך למימר בהו אפילו, והשתא דמעצמן כלהו נינהו אתי שפיר דלא מבעיא מה שקבלו מסיני דוקא הוא דבר ה' אלא אף אותן שלא קבלו מסיני אלא דנו אותן הב"ד מעצמן ע"פ אותן מדות דבר ה' מיקרי. ולפי שיטתו של הרב י"ל דמה שאמרו ז"ל אין אדם דן ג"ש מעצמו ירצו בו שלא כל הרוצה לעשות סמוכות לדבריו באותה מדה עושה אא"כ קבלה מרבו ורבו מרבו עד ב"ד הגדול שדרשו ודנו בה מעצמן ע"פ הרוב דמסתמא דייקי בה שפיר ולא נתעלם מהן שום תיבה מופנית דלא אצטריכא למלתא אחריתי. והא לך לשון הרב ז"ל בפתיחתו לחיבורו הגדול המורה להדיא על דעתו ז"ל, רבינו הקדוש חיבר המשנה ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חברו חיבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבע"פ אלא בכל דור ודור ראש ב"ד או נביא שיהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד ע"פ ברבים וכל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינין שלא למדום מפי השמועה אלא במדה מי"ג מדות והסכימו עליהן ב"ד הגדול ע"כ. הרי לך דלפי שיטתו כל המדות שהיו דנין בהם בדורות ראשונים היו מוסכמים מהב"ד הגדול אלא שאח"כ רבתה המחלוקת בישראל ונעשו כתות כתות והיו דנין כל אחד מעצמו באותן מדות חוץ מהג"ש שהתנו בה דאין אדם דן מעצמו אם לא מפי רבו ורבו מרבו עד ב"ד הגדול. ומאי דאמרינן בפ' אלו דברים פסחים ס"ו דקאמר להו הלל לבני בתירא בשלמא ג"ש לא גמריתו דאין אדם דן ג"ש מעצמו אלא ק"ו דאדם דן מעצמו אבעי לכו למידן, הכי מיפרשא לשיטתו של הרב ז"ל דמחמת שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון דהיינו ב"ד הגדול לא גמריתו מינייהו הך ג"ש דלא מציתו למידן בה מנפשייכו אבל ק"ו דמציתו למידן מנפשייכו הוה לכו למידן ולישנא דגמריתו היינו שלא למדתם אותה מהב"ד אבל לא תהא ההבנה לא גמריתו מסיני כמו שמצינו טובא דהמשמעות שבהן כה"ג כההיא דזבחים פ"א דף י"ג. ובן עזאי גמרא גמיר לה פירוש דגמיר לה מע"ב זקנים וכן בפ"ט דבכורות דף נ"ה. מפי השמועה אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי ולאו מסיני היא שהרי כל עצמה מדרבנן. וכן בפ' ראשית הגז חולין דף קל"ז. מפי השמועה אמרה מפי חגי זכריה ומלאכי, והכא נמי דקאמר בשלמא ג"ש לא גמריתו היינו שלא למדתם אותה מהב"ד לפי שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון:

16 ועדיין לבי נוקפי מלהליץ כן בדעתו של הרב לפי שלא ראיתי מי שהבין כך לפי דעתו ושיטתו. אלא דנ"ל הכרח גמור לומר כן ממה שנמצא בפתיחתו לפי' המשנה שמה שנמצא לרז"ל שהוציאו מן הכתוב הפירוש המקובל אצלם במצות התורה לא היה מפני שנשתבש עליהן הענין עד שנודע אמיתתו מהראיות ההן אלא הענין היה כבר ידוע אצלם בלי מחלוקת אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל וכן היא ראייתם על ההדס וראייתה על דיני איברים בעונש ממון וראייתם ג"כ על בת איש כהן הנזכר לשם שהיא אשת איש וכל הדומה לו שהוא נוהג על העיקר הזה וזה ענין מה שאמרו כללותיה ופרטותיה רצו לומר הענינים שנוכל להוציאם בכלל ופרט ושאר י"ג מדות וכו' ע"כ. ובת איש כהן שזנתה שהביא הרב שהיא באשת איש ילפי לה בפ' ארבע מיתות סנהדרין דף נ"א: בג"ש דאביה ואילו היתה ג"ש זו מסיני לא יתכן לומר עליה מ"ש הרב שם שמחכמת התורה נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות והראיות והרמזים המצויים במקרא והחכים הרב ז"ל להביא זאת השמועה דבת כהן דילפי לה בג"ש ללמדנו דעתו זאת אף בג"ש דבבת כהן ידעו וקבלו הענין מסיני וחקרו על הראיה הנמצאת בכתוב דהיינו הך ג"ש שדנו בה מעצמן ועוד מטעם אחר יש לדון כן שהרי אמרינן התם דר' ישמעאל סבר מדקאמר ליה כתובת ש"מ הדר ביה ר"ע מאותה ג"ש ואילו היה אומר כן מפי הקבלה אצלו מסיני היכי קס"ד דר' ישמעאל דהוה מצי למיהדר ביה ר"ע. ועוד דמסיימי התם דלר' ישמעאל לא איצטריך ג"ש ומיבעי ליה קרא דאת אביה היא מחללת לכדתניא היה ר"מ אומר מה ת"ל את אביה היא מחללת שאם היו נוהגים בו קדש נוהגים בו חול הרי דלר' ישמעאל תיבת אביה לאו מופנית היא ולפיכך לא קא דריש לה לדר"ע ומכל זה משמע שהיו דורשין מעצמן אלו הדרשות דאילו הוו מסיני ודאי שהיו מקבלין אותן זה מזה בלי מחלוקת. ועוד נ"ל דגלה דעתו הרב ז"ל בבירור במה שכתב במל"ת סימן של"ו וז"ל ולשון גמ' דמס' כריתות אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי בתו אחד מגופי תורה ולא למדה הכתוב אלא מג"ש אתיא הנה הנה וכו' והבן אמרם לא למדה הכתוב ולא אמר לא למדוה כי אלו הדברים כלן קבלה מהנביא ע"ה פירוש מקובל כמו שביארנו בפתיחת חבורנו הגדול בפירוש המשנה ואמנם שתק הכתוב מלזכרה להיותה אפשר להתלמד בג"ש וזהו ענין אמרם לא למדה הכתוב אלא מג"ש והבן אמרם מגופי תורה וכו' ע"כ. וממאי דתלה באפשרות להתלמד באותה ג"ש משמע דקבלו ששתק ממנה הכתוב לפי שהיא יכולה להתלמד מג"ש ומשמע נמי שדנין בה מעצמן להוציא מן הכתוב הפירוש והדין המקובל, וניחא לדידיה דקאמר בפתיחת פירוש המשנה דדין ערות הבת הוא מסיני אבל הלימוד עליו מן הכתוב בג"ש מעצמן הוציאו אותו:

17 ונלע"ד דאיכא לאסתיועי ממאי דאיתא בפ"ק דמ"ק דף ד'. ר' יוחנן אמר ר"ג וב"ד מדאורייתא בטיל להו מ"ט גמר שבת משבת בראשית וכו' מתקיף לה רב אשי מ"ד הלכתא אתיא ג"ש עקרה הלכתא ומ"ד קרא אתיא ג"ש עקרה קרא וכו' דמלישנא דאתיא ג"ש דקאמר משמע דהג"ש היתה מתחדשת לאחר זמן כדי לעקור ההלכה דמסיני דבלאו הכי הוה מדמי להו אהדדי קשיא ג"ש דמסיני אהלכתא דמסיני ונמצא דאתי שפיר לפי שיטת הרב המבוארת לעיל דר"ג ובית דינו הוו מצו לדון ג"ש דשבת שבת אי לאו דקא עקרה להלכתא, ורש"י ז"ל בהרגישו הקושי הנמשך לפי שיטתו דג"ש מסיני היא כתב שם וז"ל אתיא ג"ש עקרה להלכתא כלומר משום ג"ש דאינהו גמירי מנפשייהו שבת שבת בטלו הלכתא הא אין אדם דן ג"ש מעצמו ע"כ, וידוע למתחילים בעיון דלשון כלומר אצל רש"י ז"ל בא לתקן איזה לשון מגומגם דהיינו אפי' נימא דאדם דן ג"ש מעצמו למעקר הלכתא דמסיני ודאי לא, וההבנה היא לפי דרכו דעיקר הקושיא היא משום דאין אדם דן ג"ש מעצמו ואפי' לא הוה עקרה לה להלכתא הוה מפריך לה לג"ש בהכי אלא דלאלומי הפרכא קא מפריך לה בכ"ש הכא דקא עקרה לה להלכתא אבל ההבנה הפשוטה מבלי שום דוחק היא ע"ד שיטת הרב דכתיבנא לעיל דשפיר הוה לן לקיומי טעמא דר"ג ובית דינו מג"ש דשבת שבת אי לאו דקא עקרה לה להלכתא:

18 ותו מיחוור טפי לדעת הרב מאי דאיתא בפ' הזורק שבת דף צ"ו: לר"ע מקושש זה צלפחד ויליף לה מג"ש דבמדבר וקאמר ליה ריב"ב על כרחך אתה עתיד ליתן את הדין וכו' והוינן בה היכי קאמר ליה לר"ע התורה כסתו ואתה מגלה אותו הא גמר ג"ש ומשני ג"ש לא גמיר פירש"י ז"ל ואלא הא גמיר ג"ש וא"כ לא כסתו התורה דה"ל כמפורש ומשני ר"י כן בתירא לא גמרה ואין אדם דן ג"ש מעצמו ע"כ. והקשו בתוס' וא"ת ולגמור מר"ע שהוא קבלו מרבו ואומר ר"ת שהיה להם בקבלה מנין ג"ש שבכל התורה וזו היתה יתירה על החשכון לפיכך לא קבלה ע"כ. פירוש דאי קבלה ר"ע מרבו שהוא מעיד בבירור שג"ש זו נמסרה לו מרבו ור"י בן בתירא לא היה מכחישה בבירור אלא היה אומר לא קבלתיה מרבותי ניחא דליגמר לה מר"ע משום דלא ראיתי אינה ראיה וע"ד ששנינו בפ"ח דיבמות ע"ו: אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה אבל השתא דהיה להם מנין ג"ש מקובל אצלם ור"י בן בתירא קבל המנין בצמצום ולא נמנית עמהן הך ג"ש דגמיר ר"ע נמצא שהוא היה מכחיש בה דוקא והיה אומר שאינה מסיני ומחלוקת במציאות הוא אצלם זה אומר שהיא כלולה באותו המנין המקובל וזה אומר לא כי אינה באה כאותו המנין. וכה"ג כתבו התוס' בפ"ק דיבמות דף ט"ז: וז"ל תימה היכי פליג ר' יוחנן אחגי הנביא ושמא סבר ר' יוחנן דלא אמרה חגי מעולם, וכן בפ"ט דבכורות דף נ"ח בפלוגתא דר"מ ור"א ור"ש בר"ה דמעשה בהמה וכל אחד מהן היה דורש לפי שיטתו דפ"ק דר"ה דף ח' ובין למר ובין למר אליבא דחגי הנביא ומלאכי תליא פלוגתייהו דהיינו שנחלקו בעיקר קבלתם, ובההיא דעקביא בן מהללאל בפ"ה דעדיות אני שמעתי מפי המרובים וכו' אני עמדתי וכו', וכן בשלהי מס' נדה אמרו לר"ע קראי לר"א בן עזריה הלכתא ופירש"י ז"ל קראי לר"ע דלא גמר הך הלכתא הלמ"מ דקאמר ראב"ע וכו' והכא נמי יש להקשות כמו שהקשו התוס' דלעיל ולגמור ר"ע מראב"ע אלא דלר"ע ודאי לאו הלכתא היא לפי שלא קבלה במנין הג"ש. זהו העולה לפי קוצר דעתי משיטת הנך רבוותא דסברי דאין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו ורבו מרבו עד מסיני אבל לפי שיטת הרב ז"ל שכתבתי לעיל אין אנו צריכין לכל זה דהכי מפרשא התם ואלא הא דגמר ג"ש פי' היכי קאמר ליה ר"י לר"ע אתה מגלה אותו והלא קבלה מרבו והיתה גלויה ועומדת ומשני ג"ש לא גמיר פירוש דהוה ידע ר"י בן בתירא דהך ג"ש לא אמרה ר"ע מרבו אלא מפי עצמו אמרה לפי שאינה מאותן ג"ש דתליא בהו קולא או חומרא דבהנהו דוקא אמרינן דאין אדם דן בהן מעצמו אבל מילי דלא תליא בהו קולא או חומרא כגון זאת אדם דן בהן מעצמו שהרי הן ככל שאר ל"ב דרשות של אגדה דחשיב ותני להו ר"א בר' יוסי ולאו מאותן דתני בהו ר' ישמעאל לי"ג מדות נינהו וכמ"ש ס' כריתות וז"ל זאת המדה חשיב ר' ישמעאל אמנם חשיב לה מדה מגופי תורה דילפינן מינה דין קולא או חומרא וכן אמר התורה נדרשת בהן וזה התנא היינו ר"א בר' יוסי חשיב אגדה נדרשת בהן ולכך קאמר אגדה שאין בה קולא וחומרא ע"כ. וכן נמצא כתוב להגאון רב שרירא ז"ל הובא בהקדמת ס' מנורת המאור להרר"י אבוהב ז"ל כתב רב שרירא גאון במגילת סתריו על ענין האגדות הני מילי דנפקי מפסוקי ומיקרו מדרש ואגדה אומדנא נינהו, ואמרו עליו כי דבר על קצת מהמדרשות שאמרו האחרונים כגון ר' תנחומא ור' הושעיא ועל דברים מעטים בדברי אגדה שבגמרא שכתובים באומד כגון מה שאמרו בר"פ הזורק במסכת שבת ת"ר מקושש זה צלפחד וכו' והדומים לזה עד כאן:

19 ולפי דרכנו דהנך מדות ולימודים שהתורה נדרשת בהן וקבלנו דרכיהן ואופניהן ותנאיהן מסיני בכללות היינו דוקא לדרוש בהן בפירושי המצות ודינין השייכין להן דאית בהו קולא או חומרא וחביבי לרבנן הנך דרשות כדאמרינן בפ' איזהו מקומן דף מ"ה איידי דאתי מדרשא חביבא וכן בריש מס' יבמות דף ב': אלא בתו כיון דאתי מדרשא חביבא ליה, והסתכל אמרם חביבא ליה ולא אמרו חשיבא ליה דדבר שהאדם יוצא בהיקש שכלו וחקירתו חביב לו הרבה ושמח עליו ומתכבד בו יותר ממה שנמסר לו מן הקבלה ומתוך חביבותייהו דנו בהן גם בגזרות ותקנות דרבנן להסמיכן אל המקראות וכמו שאמרו בדוכתי טובא דמדרבנן ואסמכינהו רבנן אקראי ועוד נשתמשו באותן לימודים במילי דאגדתא וכל זה להרגיל בהן התלמידים ולחנכם ע"פ דרכן לחדודי להו שיהיו בקיאין ומהירין בהן להגדיל תורה ולהאדיר. ונ"ל דההיא דפ"ב דנדה י"ט: נמי כה"ג דא"ל ר"מ לרבנן אלפוה בג"ש כתיב הכא שלחיך פרדס רמונים וכתיב התם ושולח מים על פני חוצות, ולאו דרשה גמורה היא דהוה מצי תלמודא למפרך ולמימר ולר"מ ממאי דשלחיך לישנא דאעבורי הוא פירוש מידי שלוח מן האשה דהיינו דם נדות דלמא לישנא דרבויי הוא דהיינו גידוליך שגדלים יהיו כפרדס רמונים שצומח ומתגדל דהכי מפרשי לפשטיה דהאי קרא גופיה בפ"ק דנזיר דף ג', אלא ודאי דאיכא למימר דניחא ליה לתלמודא לאגמורי אגב ארחיה הך כללא דאין אדם דן ג"ש מעצמו וכאילו יאמר דאפי' נימא דפשטא דשלחיך הכי משמע ליכא למיגמר מיניה כי הך ג"ש:

20 ועדיין אית לן לעיוני במה שהוזכר לעיל דדינים ששכחום וחזרו וחדשום או מה שנתחדש להם דהוציאום מן הכתוב באותן מדות שהתורה נדרשת בהן שצריך לקבל מה שיסכימו כל בית דין וב"ד מימות מרע"ה ואילך כדכתיב ובאת אל השופט וכו' ואם נפלה מחלוקת בין החכמים עומדים למנין ופוסקים ע"פ הרוב שנאמר אחרי רבים להטות, ולפי דעתי שעל זה הרמז אמרו בפ"י דנדה דף ע': מתים שיחיו לעתיד לבא צריכין הזאה ג' וז' או אין צריכין א"ל לכשיחיו נחכם להם איכא דאמרי לכשיבא משה רבינו עמהם ע"כ. דמ"ד נחכם להם ס"ל שיהיה זה הענין מהדינים המחודשים שהב"ד של אותו הדור ידונו במדות שהתורה נדרשת להוציא הדין לאמתו ולאיכא דאמרי הוא ספק שמא הוא מאותן דינין שניתנו מסיני ושכחום ולפיכך אמר שיבא משה רבינו עמהם ונקבל ממנו כפי מה שקבל הוא מסיני. ולגבי אותן דינין מחודשין כתב הרב בפ"ד מה' ממרים ז"ל אפי' הוא אומר מפי הקבלה ואומר כך קבלתי מרבותי והם אומרים בך נראה בעינינו וכו' חייב ע"כ. ונ"ל הכרח לומר דמפי הקבלה דקאמר היינו כך קבלתי מרבותי לא שקבל מהם בהלמ"מ קאמר וכן מאי דאתמר נמי בפרק הנחנקין סנהדרין דף פ"ח הוא מפי השמועה וכו' ודכוותה נמי מה ששנינו בפ"ה דעדיות דקא"ל עקביא בן מהללאל לבנו אני שמעתי מפי המרובין וכו' כלן יובנו ששמע מהב"ד וקבל מהם כפי מה שדנו הם ע"פ הרוב כדלעיל והיינו נמי מ"ש הרב בפ"ג מהל' ממרים ז"ל ב"ד שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמד אחריהן ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הדין ה"ז סותר כפי מה שנראה בעיניו ע"כ. ונ"ל שלמד זה הרב ממקומות שהבאתי לעיל וכן ממתני' דפ"ה דיבמות ע"ו: אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה א"ל לא כי הלכה אני אומר, פירוש מעיקרא א"ל אם קבלת להלכה למ"מ נקבל והוא השיב להם לא להלמ"מ קבלתיה אלא מרבותי גרידא קבלתי דאילו היה מעיד שקבלה מהם להלכה למ"מ היו מקבלין אותה ממנו וכדאיתא בפ' הערל יבמות דף ע"ז גבי יתרא הישראלי מלמד שחגר חרבו כישמעאל וכו' והקשו עלה ומי מהימן והא אמר ר' אבא אמר רב כל ת"ח שמורה הלכה ובא וכו' ותירצו שאני הכא דהא שמואל וב"ד קיים וכו' ע"כ. וכתבו התוס' דהיינו דוקא היכא דהוא עצמו נוגע בדבר כגון יתרא שהיה צריך לאותה הוראה שהרי בת ישי נשא וכו' אבל אם אינו צריך לאותה הוראה שומעין אע"פ שלא אמרה עד שעת מעשה ע"כ. ובשלהי נדה בפלוגתא דר"ע וראב"ע קאמר ליה ר"א לר"ע אפי' אתה מרבה בשמן כל היום כלו איני שומע לך ללמד דבר זה אלא חצי לוג שמן לתודה ורביעית יין לנזיר וי"א יום שבין נדה לנדה הללמ"מ, ופירש"י ז"ל איני שומע לך ללמד דבר זה מן המקרא שהלמ"מ על פה היא ע"כ. ונ"ל דנפקא לן מינה דאילו הוציאום מהכתוב בדרשה ולא להלכה מסיני הוא הוו מצו ב"ד אחר שיבא אחריהן למפרך באותן ראיות ולסתור את הדין והיינו שנתעצם בזה ראב"ע נגד ר"ע שלא ללמד מן המקראות כדי שלא יגרום זה להטעות לדורות הבאים שמא ימצא פרכא באותן דרשות לסתור את הדין ששפטו בו הקודמים ולא היה ראוי זה כיון דעיקרו מן הקבלה שאין עליה תשובה. ומצינו ג"כ בפ"ד דנדה דף ל"ב ופ' האשה דף מ' דשקלי וטרו להוציא הדינין מן הכתוב ואחרי שמצאו פרכא לאותן ראיות קאמר רבא התם הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי משמע ודאי דבלאו הכי היו סותרים אותן לגמרי וזהו כלל גדול דבדינים המקובלים מסיני אע"פ שדרשו בהן להוציאן מן הכתוב לאו עיקר נינהו כמו שביאר זה הרב בפתיחתו לפירוש המשנה לענין פרי עץ הדר שהוא אתרוג ומכוון לזה כתב עוד בפ"א מהלכות חובל ומזיק וז"ל ואע"פ שדברים אלו נראה מענין תורה שבכתב כלן מפורשין הן מפי משה רבינו מהר סיני כלן הלכה למעשה הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בב"ד של יהושע וב"ד של שמואל הרמתי ובכל ב"ד וב"ד שעמדו מימות משה רבינו ועד עכשיו עכ"ל. וראיתי בספר יש"ש למהרש"ל בר"פ החובל שכתב על לשון הרב דלעיל וז"ל ולא הבינותי דבריו דהכא כמה ג"ש וכמה קראי דריש תלמודא על זה ומה צריכין לקבלה איש מפי איש וכו' וסיים עוד שם לכן נ"ל שדברי חכמים מספיקין אף זולת הקבלה עכ"ל. ודברי הרב הזה תמוהים אצלי דאיך העלים עיניו מהכללים דלעיל מבוארים היטב אצל הרב שם בפתיחתו לפירוש המשנה דודאי דברי חכמים לבדן מספיקין במה שחדשו מעצמן אבל הקבלה עדיפא טפי שאין כח ביד שום ב"ד לסתור ולהשיב מה שהגיע אצלם מפי הקבלה מסיני. אמנם בדינים שחדשו מעצמן יש רשות לב"ד שלאחריהן לאפרוכי עלייהו ואם ימצאו פרכא בלי תירוץ יכולין לסתור אותו הדין שקבלו מהב"ד הקודם שנתחדש אצלם מכח ראיותיהן וכדאמרינן בפ' יום הכפורים יומא דף פ' ע"א שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין ופירש"י ז"ל התם שמא יבנה בית המקדש בימיו ויתחדש ב"ד ותתחדש הלכה ויאמרו שחייב קרבן על כזית קטן ע"כ. ובירושלמי דנזיר גרסינן משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין דהא דרשי שכר שכר מה להלן רביעית אף כאן רביעית חזרו לומר לא יאכל ולא ישתה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית. והגם שהמקובל נמי לפעמים יוציאו אותו מן הכתוב אינו אלא לתפארת התורה שבכתב כי מחכמת התורה שיהיו נרמזים בה הפירושים והדינין שקבלו מסיני וכן הוא לפי הרוב שמביאין ראיות מן הכתוב על מה שקבלו על פה זולתי מעטים שלא נמצא בהם ראיה ורמז גמור מן הכתוב והן נקראין סתם הלל"מ כמו שהרחיב הרב בפתיחתו הנזכרת לעיל יע"ש:

21 ולפי שיטת הרב נמי מבוארת לעיל באותן י"ג ושאר לימודין דלאו ככתובין להדיא נינהו י"ל דאתי שפיר מאי דאיתא בפ"ק דכריתות א"ר ינאי לעולם אל תהי ג"ש קלה בעיניך וכו' דבשלמא אי לא חשיבא בקרא ניחא להזהיר בה דאל תהא קלה בעיניך ואי חשיבא כקרא קשיא דמהיכא תיתי שתהא קלה בעיניך כמו שכבר דקדקנו בזה לעיל. ולפ"ז דייק שפיר לשון התלמוד פ' בן סורר ומודה דף ע"א היכא כתיבא כר' אבהו דא"ר אבהו וכו' דכיון שאותו הלימוד אתא לפרושי קרא דויסרו אותו דהיינו במלקות ארבעים ניחא למימר גם לדעת הרב שיהא נחשב כקרא אע"ג דבעלמא דלאו לפרושי קרא הוא לא חשבינן ליה כקרא. ומלשון הרב דפ"ז מהל' ממרים משמע נמי הכי שהרי כתב שם ז"ל ומלקין אותו בשאר חייבי מלקות שנאמר ויסרו אותו ולא ישמע אליהם פי' דויסרו אותו דכתוב בו המשמעות הוא שילקוהו. ועם זה נסתלקה תפיסת רמב"ן ז"ל על הרב מהכא ואמרם בזה הענין היכא כתיבא ירצו לומר דויסרו אותו הוי כאלו יאמר וילקו אותו. ודכותה מה שאמרו בסנהדרין דף פ"ו לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר או אינו אלא בגונב ממון אמרת צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו וכו'. אבל היכא דלאו לפרושי אתא לעולם דלא כקרא הויא ואפי' למאן דס"ל דעדיפא מהיקשא מ"מ אינה כקרא ממש אלא דרך רמז בעלמא. כן כתב מהרא"ם ז"ל לפום שיטת הרב בחידושיו על ס' סמ"ג בהל' שופר ועוד ביאר שם מה שכתבנו לעיל דג"ש היכא דאתיא לפרושי קרא חשיבא כקרא אבל לאוסופי אקרא ולא לפרושי קרא לא חשיבא כקרא:

22 ולא זכיתי להתישב בשיטת אותם גדולים דפליגי על הרב וס"ל דלא כותיה בג"ש דלדידהו חשיבא כקרא והרמב"ן ז"ל עמהן שהרי קשיא לי במאי דשקלי וטרו בפ' איזהו מקומן ופ' דם שחיטה אי ג"ש עדיפא או היקש עדיף דאי נימא בתרוייהו דחשיבי כקרא מאי עדיפותא שייכא בהו שהרי שקולין הן ומאי חזית למדחי חד מקמי אידך ואי חדא מינייהו חשיב כקרא ואידך לאו כקרא דמי בהכי הוה להו למתלי פלוגתייהו דלמר חשיב ליה כקרא ולמר לא חשיב ליה ועוד דלגבי היקש אמרו דדנין בו מעצמן ולגבי ג"ש אמרו דאין דנין והיכי קס"ד שתהא ג"ש נדחית לפני ההיקש. ואע"פ שהתוס' ז"ל בפ' שלשה שאכלו ברכות דף נ' נדחקו לפרושי דהאי לישנא דעדיף לאו דוקא אלא הוי כמו חשוב כלומר דאין לבטל זה מפני זה עדיין הדבר קשה דאיך יתכן שלא יהא נדחה ההיקש שאדם דן בו מעצמו מפני הג"ש שאין דנין בה מעצמן אלא מקובלת היא מסיני ובתוס' פ' לולב הגזול סוכה דף ל"א בד"ה ור"י סבר לא מקשינן כתבו דכל המדות אדם דן מעצמו חוץ מג"ש דאין דן אלא א"כ למדה מרבו ולא התנו בה שתהא מסיני דוקא אולי כוונו גם הם שתהא מקובלת עד מפי ב"ד הגדול שהסכימו הם לדון בה והיינו דקאמרי שאין אדם דן מעצמו פירוש אדם שאינו ב"ד הגדול ולפ"ז שמא הסכימו גם הם למה שכתבתי בשיטת הרב ז"ל:

23 ותו לא יכולתי להלום לפום רבוותא דלעיל מאי דאיבעיא לן פרק איזהו מקומן זבחים דף נ' דבר הלמד בהיקש מהו שילמד בג"ש דאי היקש קמא דנו בו מעצמן ולאו מסיני הוא איך אפשר שתהא ג"ש נדונת אחרי ההיקש והלא דבר הנמסר מסיני הוא קודם במעלה ובזמן למה שהוא נדון מעצמו והיכי תלי מאי דמתניא מסיני בדלא מתניא מסיני אם לא נאמר דאע"פ שההיקש יכולין לדון בו מעצמן מ"מ איכא מינייהו נמי שקבלום מסיני ולגבי הנהו קא מיבעיא להו, וכל זה איננו שווה דמהו שילמד בג"ש דקאמר משמע דקא מבעיא להו אי מצו לדון בג"ש מדבר שנלמד מקמי הכי בהיקש:

24 וגם אין הדעת נוחה במ"ש הרמב"ן ז"ל וז"ל ובג"ש הצריכו בו קבלה מפורשת מפני שהוא דבר שיכול אדם לדרוש בו כל היום ולסתור בו כל דיני התורה כי התיבות יוכפלו בתורה כמה פעמים א"א לספור גדול להיות כלו במלות מפורשות יתפרש זה מן התלמוד שאמרו אדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו כמו שהוזכר בשני של נדה עכ"ל, דדוקא לפי שיטת הרב ניחא דמפני זה אמרו דאין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו פירוש שתהא שלשלת קבלתה מתחלת מב"ד הגדול כמו שביארתי לעיל אבל לרש"י ז"ל וכמה רבוותא דאית להו דקבלה מרבו היינו דרבו מרבו עד מסיני איך יתכן שיאמרו כן מטעמו של הרמב"ן ז"ל דלעיל או מטעם של רש"י ז"ל בפ"ב דנדה דדלמא קרא למלתא אחריתי אצטריך וכי תעלה על דעתך שבדורו של משה היה מקום לאסתפוקי כי האי ספיקא והלא יודעים היו כל התיבות המופנות דלא אצטריכו למלתא אחריתי והיו יכולין לדרוש מעצמן אותן תיבות מבלי זה החשש, והרב כתב וז"ל ובלי ספק היו אותן הדינין המוצאים בק"ו וזולתו מן המדות אלפים רבים ואלו כלם נודעים בימי משה ונאמר עליהם דקדוקי סופרים כי כל מה שלא שמעו בסיני בביאור הנה הוא מד"ס ע"כ. ורש"י ז"ל נשמר מזאת ההבנה בדקדוקי סופרים לפי דרכו דדברים הנלמדים בי"ג מדות תורה שלמה הן ולא מיקרו דקדוקי סופרים ולפיכך פירש בפ' יש נוחלין בבא בתרא דף קל"ד כגון גזרות שגזרו חכמים שלא יבא לידי איסור תורה וכן בפ"ב דמגילה דף י"ט: פירש מה שדקדקו האחרונים מלשון משנה הראשונים ע"כ. ונראה דריבויין דאתין וגמין ומיעוטין דאכין ורקין קרי להו רש"י התם דקדוקי תורה וכל אחד הולך לפי שיטתו כנז"ל ולפי שלחצום להני גדולים דפליגי עליה דהרב ז"ל כמה סוגיות דלא אתיין שפיר אליבא דידהו הוצרכו לשנויינהו בשנויי דחיקי ועכ"ז לדידהו נמי הג"ש רובן ככלן אינן מקובלות מסיני אלא אמרו בהן גלויי מלתא בעלמא נינהו או קצתן מקובלות וקצתן לאו מקובלות דלפעמים קבלו התיבות לבד ולא המקומות והענינים ולפעמים יהיה הדבר בהפך עד שלא מצינו סדר ברור לאותה הקבלה שנאמרה בהן, עד שהרמב"ן ז"ל בהרגישו אלה המבוכות כתב ז"ל ואומר בשמא כי זה בכלל מה שנשתכח באבלו של משה בג"ש ע"כ. וגם כל זה איננו שוה כי אם נאמר בג"ש שצריך שתהיינה מקובלות מסיני בתנאי גמור א"כ החלק שנשתכח מהן הוא מעוות לא יוכל לתקון עד שיבא אליהו או מרע"ה ויעיד, דאין אדם דן בהן מעצמו ואין לך מי שימלא חסרונן, דאם נאמר ששכחו התיבות שבהן ג"ש נדרשת ולא שכחו המקומות או הענינים מאין לנו שתהא הרשות נתונה לחדש באותה ג"ש מה שנאבד ממנה מחמת שכחה ולא היה לנו אלא לילך באיסורין שבה לחומרא כמו בשאר ספקות של תורה, ובדההיא דפ"ב דתמורה דף י"ז ע"ב ושלהי פ"ק דהוריות דף ו' ע"ב חמש חטאות מתות ופריש לה התם רשב"ל דארבע ניתנו מסיני דמתות והה' נאמר להם רועה ובימי אבלו של משה שכחו איזו היתה רועה והלכו לחומרא ואמרו כלן מתות. ועוד שנמצאו כמה ג"ש בתלמוד שנדרשות אליבא דחד ואינן נדרשות אליבא דבר פלוגתיה כמו ג"ש דאביה דפ' ארבע מיתות דלא קא דריש בה ר"י כלל ופירש"י ז"ל התם דלדידיה נפקא ליה במה מצינו ולא אצטריך ג"ש, וגם בפ"ק דברכות דף ט' דריש ראב"ע קרא דואכלו את הבשר בלילה הזה לג"ש נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועבדתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות ור"ע דסבר עד שיעלה עמוד השחר לית ליה הך ג"ש והזה למעוטי לילה אחר הוא דאתא, ובפ"ק דסוכה דף י"א: ר"י יליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב ורבנן לא ילפי בהך ג"ש כלל וכ"כ התוס' שם דאע"ג דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון בפ' האשה נקנית מ"מ לקיחה לקיחה לא ילפינן, ואין להאריך ולהביא כמה דומים לאלה בדוכתי מובא דלא מחוורי לגמרי לפי מה שהשרישו הגדולים דלעיל באותן מדות כמו שהודה בכל זה הרמב"ן עצמו, וא"ש לפי שיטת הרב דקסבר דכל אחד ואחד יליף בהו לפום סברא דידיה ולפי מה שיש בידו מן העיקרים שבהן התורה נדרשת ונתרבה מחלוקתן מחמת חלשת הסברא בתלמידים שלא שמשו כל צרכן והיינו פלוגתא דתנאי דפ"ג דשבועות דף כ"ו דא"ר יוחנן ר' ישמעאל ששימש את ר' נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כלה בכלל ופרט איהו נמי דריש בכלל ופרט ור"ע ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט איהו נמי דריש ריבה ומיעט, ובפרק הקומץ רבה מנחות דף כ"ח: רבי ור"י בר יהודה מר דריש כללי ופרטי ומר דריש ריבויי ומיעוטי. ופ' אלו טריפות חולין דף ס"ו תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל איפליגו דמר מרבי מאי דדמי ליה משני צדדין ומר מרבי כל דדמי מחד צד. ומצינו דאפליגו גבי היקש אי מקשינן היכא שיש פסוק בינתיים פרק הנחנקין סנהדרין דף פ"ה ורב ששת פ' התודה מנחות דף פ"ב: זאת אומרת אין משיבין על ההיקש, ובג"ש פליגי היכא דלמדין ואין משיבין והיכא דמשיבין או אין למדין בפרק המפלת דף נ"ב: ובפ"ב דמכות דף י"א פליגי אי ילפינן בהיקשא להלמ"מ או לא ילפינן. וכל אלו ורדמו להו סייעתא נינהו לדברי הרב לפום ריהטא דתלמודא שהיו דנין באותן מדות כל אחד לפי מה שיש בידו מן העיקרים שהיו נושאין ונותנין בהן וזוהי סבת מחלוקתן לפי הרוב ומינה נמי דלא ככתובין להדיא נינהו. וגם נ"ל ראיה לזה מאי דאיתא בפ"ט דשבת דף פ"ז דמשה הוסיף יום אחד מדעתו ואמרו ביה מאי דריש היום ומחר היום כמחר מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו, ומדקאמר מדעתו משמע דלאו ככתוב דמי דאי מה שבא מן הדרשה ככתוב דמי לאו מדעתו מיקרי אלא מן הכתוב, והתוס' בשביל זה נדחקו לומר דלאו דרשה גמורה היא ולפי שיטת הרב אתי שפיר כפשטיה:

25 ועוד לענין היקש כמה גמגומים חזינא במה שכתבו אותן גדולים דלא קים להו כדעת הרב. דלענ"ד נראה דצריך נגר ובר נגר להולמן. דבדברי רש"י ז"ל חזינא סתירה מדידיה אדידיה במ"ש בפ' התודה מנחות דף פ"ב: על ההיא דרב ששת זאת אומרת אין משיבין על ההיקש אע"ג דאיכא למפרך ביה כגון הכא דאדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ למדה מרבו ורבו מרבו הלל"מ ע"כ. משמע מדבריו שהוא משוה אהדדי ג"ש והיקש דבתרוייהו אין דנין מעצמן. ואפשר דלדידיה נמי שתיהן מדה אחת נינהו מהי"ג מדות והיינו דאין משיבין על ההיקש כמו שאין משיבין על ג"ש מופנית, ובפ' בן סורר ומורה סנהדרין דף ע"ג נמי כתב דכל היקש וג"ש מופנית הרי היא כמפורש במקרא ועונשין ממנה לפי שלא ניתנה לידרש מעצמו אבל מק"ו שאדם דן מעצמו אע"פ שלא קבלו מרבו אין עונשין ממנו כדילפינן במכות ע"כ. ובפ"ק דחולין דף כ': עוד כתב דכיון דהוזכרה שחיטת העוף בסיני דהא היקשא בסיני נאמרה אגמריה רחמנא למשה על פה לענין עיקור לא ליהוי בבהמה ע"כ. ובפ' לולב הגזול ל"ד הפריז עוד על מדותיו במ"ש גבי לולב לאתרוג לא מקשינן לא הוקשו ללמוד זה מזה דלא ניתן לידרש מעצמן מכל י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אלא ק"ו ע"כ. וכבר תמהו עליו התוס' שם. ואף שראיתי בס' יבין שמועה דתירץ בעד רש"י ז"ל דלא כתב הכי אלא אליביה דר' יהודה דלדידיה לא הוקשו ולא ניתן לידרש מעצמו מכל י"ג מדות אלא ק"ו אבל לרבנן דהלכתא כוותייהו מקשינן דכל המדות אדם דן מעצמו חוץ מג"ש, לדידי האי תירוצא אינו מספיק דסוף סוף מנ"ל לרש"י לאוקומי הכי לר"י ולמימר אליביה דבכל י"ג מדות אין אדם דן בהן מעצמו חוץ מהק"ו והלא בהיקש לחודיה עסיקינן בהך פלוגתא ומ"ל לאפושי בפלוגתא בשאר מדות חוץ מן ההיקש, ועוד דבהיקש איכא למימר דשוה לג"ש ויתכן דשתיהן מדה אחת נינהו לרשי ז"ל כדלעיל ולגבי נ"ש נמי קשיא לי מאי דפירש"י ז"ל בפ"ק דסוכה דף י"א: דלר"י דסבר ילפינן לקיחה לקיחה ולרבנן לא ילפינן דלא למדוה ואין אדם דן ג"ש מעצמו ע"כ, דוק מינה דלר"י יליף אע"ג דלא למדה דאלת"ה לילפו רבנן מר"י כדהקשו התוס' בפ' הזורק גבי פלוגתא דר"ע ור"י בן בתירא שהבאתי לעיל:

26 ומדוכתי אחריני מוכח דסבר רש"י ז"ל דגזירה שוה והיקש אינן דומים זה לזה ודלא כדמשמע מדוכתי דלעיל, דבפ"ד דר"ה דף ל"ד כתב הוא ז"ל אי לאו ג"ש אי לא נאמרה ג"ש זו מסיני לדונה הייתי מביא הכל בהיקשא כלומר מעצמו ע"כ. ובפ' השולח גיטין דף מ"א: כתב ז"ל דכ"ע ג"ש עדיפא כיון דמופנה לידרש הו"ל כמאן דכתביה בגופיה דקרא דהא קרא יתירא הוא וכי לא מופנה נמי ואין להשיב עליה כיון דמסיני גמרינן לה דאין אדם דן ג"ש מעצמו איהי עדיפא מהיקשא ע"כ. ונמצאו דברי רש"י ז"ל סותרים אלו לאלו. וגם בפ' לולב הגזול גבי פלוגתא דר"י ורבנן אי מקשינן לולב לאתרוג אי לא מקשינן כתבו התוס' דשמא סבר דלא שייך לשון הדר אלא בפירות וקשיא לי והא קי"ל בפ' הגוזל עצים בבא קמא דף ק"ו דאין משיבין על ההיקש וכן בפ' התודה המובא לעיל וכן בפ' בנות כותים נדה ל"ז: פירש"י ז"ל לר"ע דס"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר ה"מ בג"ש אבל בהיקש דנין דאין משיבין עליו ואמרינן ביה על כרחין הקישן הכתוב ע"כ. וג"ש דקאמר היינו בהנהו ג"ש דלמדין ומשיבין:

27 ולא הבנתי עוד מה שהרבה לתמוה והגדיל הפליאה הרמב"ן ז"ל בדברי הרב וכתב עליו שהוא מערבב דבריו וחזר ונתן טעם אחר וסיבה אחרת וכו' ע"כ. די"ל ברור בדעתו ז"ל דכל מה שבארו הם ז"ל היותו מדאורייתא אז ימנה אותו מפני שהוא נודע בקבלה לא בהיקש, פי' דלאו מכללא שמעינן היותו מדאורייתא מחמת שהוא נודע בהיקש פירוש במדות ולימודים שהתורה נדרשת דאדרבה מה שהוא נודע בהיקש לאו ככתוב דמי והוא בכלל תורה שבע"פ שאין למנותו במנין המצות זולת קצת מהענינים שיוציאום מן הכלל הזה לפי שנמצא בהן שנאמרו כן בבירור וקבלו עליו בפרטות שהוא נחשב ככתוב להדיא ולפיכך יכנס במנין כגון טבול יום ששימש שהוא חייב מיתה בידי שמים ומנאו הרב ז"ל במצות ל"ת סי' ע"ו וכתב שם ז"ל והוא אמרו בכהנים ולא יחללו שם אלהיהם והעובר על לאו זה חייב מיתה בידי שמים ולא בא בו כתוב מבואר בתורה אבל הוא מקובל בכהן טבול יום ששימש חייב מיתה וכו'. ובפירוש המשניות פ"ט דסנהדרין משנה ו' כתב ז"ל וטבול יום מפי הקבלה שסמכוהו לז"ש הכתוב קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו ע"כ, הרי דעתו מבוארת דנודע בקבלה דקאמר לאו כעין הודעה דעלמא דהיינו שנמסרה על פה קאמר אלא ירצה בו ג"כ שמלבד שנודע זה אצלנו בקבלה מסיני נודע ג"כ בפרטות בקבלה מיוחדת שיהא הסמך שהסמיכו בו חשוב אצלנו ככתוב להדיא, וזהו המובן עצמו שהבין בדעת הרב הרמב"ן עצמו שכתב אחר זה וז"ל ואולי יסבור הרב שהדין הנדרש במדה מן המדות עם היותו אמת אבל אין לו רמז בכתוב ולא נכתב המקרא אלא לפשוטו ולא להוציא ממנו הדין ההוא והרי הוא נקרא דרבנן וכשנשמע אותם אומרים שהוא מדאורייתא או שיאמרו שהוא גוף תורה נמנה אותו מפני שהוא נודע בקבלה כי הריבוי או הג"ש בפסוק ההוא נכתבו להוציא בו הדין ההוא הנלמד ע"כ. ובזה יובן לשון הרב מבלי שום שגיאה ופליאה ודלא כמו שקרא רמב"ן ז"ל את הקריאה ואמר עליו שמועה זו אינה נאה:

28 הכלל העולה אצלנו דכל השמועות והסוגיות שהביא הרמב"ן ז"ל לסתירת דברי הרב בכלהו יש להתבונן בהם דתשובתן בצדן, דלדידיה נמי כל מה שדרשו רז"ל על ?ענין דינא הרי הן כתורה שבע"פ דהיינו פירוש של תורה שבכתב וכמו ענפים היוצאים מן העיקרים נחשבין ועם זה פשוט שראוי לדונם בחומרות של תורה ולא כקולות דרבנן ונכלל בזה גם הדינין המחודשים שהם הוציאו מעצמן מן הכתוב שלא בדרך אסמכתא בעלמא אלא בדרשה גמורה כי גם הן מן התורה יחשבו לענין חומרא וקולא. והיינו דהרב ז"ל לא הזכירן אהדדי עם אותן שהן מדרבנן לגמרי בדרשתו אשר דרש בפ"א מהל' ממרים שהוציא מן הכתוב דהמשפט אשר יאמרו לך וכו' מה שילמדו במדות שהתורה נדרשת בהן ומקרא דעל פי התורה אשר יורוך דרש להשמע אליהם בגזרותיהן ותקנותיהן והסמיכו לזה גם העובר במידי דרבנן שלא בדרך המראה כדלעיל אמנם הדינים המחודשים שהוציאום בדרשות גמורות מן הכתוב הרי הן במדרגה אחת עם פירוש התורה ודלא כמו שנסתפק בכונתו הרמב"ן ז"ל. ומלבד כמה ראיות מובאות לעיל בשם רשב"ץ הנזכרים לשבח ממהר"י די"ל הנה מצאתי עוד ראיה ברורה שכך היתה כוונת הרב בלי ספק שהרי כתב בפ"א מהל' אישות לענין שלש דרכים שהאשה נקנית וז"ל בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מד"ס. והמשמעות הוא שהורנו ז"ל שהוא מן התורה שבע"פ ולא שיובן מדרבנן לגמרי שהרי בפ"ד מהל' ממרים לענין זקן ממרא כתב וז"ל וכן אם נחלקו בדין מדיני ממונות או במנין הדיינים שדנים דיני ממונות ה"ז חייב שהרי דבריו של זה שאומר שזה חייב לזה כל שנטל ממנו בדין נטל וע"פ ב"ד נטל ולדבריו של זה שאומר פטור או שאמר שאין אלו ראויין לדון כל שנטל גזל הוא בידו ואם קדש בו אשה אינה מקודשת ולדברי האומר שלא נטל הבא עליו במזיד ענוש כרת בשוגג חייב חטאת ונמצא הדבר מביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת. ומכאן מוכח להדיא שדין כסף או שוה כסף בקידושי אשה נותנין עליו חומרי תורה לגמרי לפי דעת הרב דומיא דההיא דתנן בפ' הנחנקין חומר בד"ס מד"ת וכו' דכי היכי דלענין תפילין האומר אין תפילין פטור והאומר חמש טוטפות חייב הכי נמי לענין קידושי אשה בכסף חייבו הממרא שמביא לידי עבירה דקידושי כסף שהוא ממש דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ומכאן מוכח להדיא דד"ס דקאמר הרב בזה הוא מתורה שבע"פ כדלעיל וכמ"ש ג"כ בפ"ג מהל' אישות אבל הכסף מד"ס וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מד"ס שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים ליקוחין אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני ע"כ. הורה לנו בזה דד"ס דהכא היינו הפירוש שפירשו הם קרא דכי יקח דהיינו כסף או שוה כסף. וממה שיש לתמוה על הרמב"ן ז"ל הוא שהוא עצמו כתב לעיל בהאי לישנא של ד"ס שהוא לשון משותף ומשתמע לתרי אנפי דהיינו מה שהוא תורה שבע"פ או מה שהוא מהגזרות והתקנות של דבריהם ולמה חשדו להרב ז"ל שיאמר זה על הכוונה השנית שיהא מדרבנן לגמרי כמו שחשדו ג"כ הראב"ד ז"ל בהשגתו בפ"ג מהל' אישות וכבר כתבו מה שיספיק להליץ בעד הרב המ"מ והכ"מ בפ"א מהל' אישות יע"ש. והכלל העולה מדבריהם דדברים הנלמדים בי"ג מדות ושאר לימודים מן הסתם הרי הן כדין תורה שבע"פ לדון בספקן להחמיר בדלית להו הזקת היתר וכן בשאר חומרות של תורה וכמו שביארנו לעיל לענין דרוסה ושאר טרפיות ולא ימנו במנין המצות לפי שהן נחשבין לפירוש התורה שבכתב וכענפים המסתעפים ממצות הכתובות בתורה:

29 ואני בעניי עדיין לבי מגמגם במה שרצה לאתויי סייעתא הרמב"ן ז"ל מההיא דסנהדרין א"ל ר"ע ישמעאל אחי בת ובת אני דורש א"ל וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא זו לשריפה והוא ז"ל כתב על זה ולפי שהיה הלשון הזה כמסתפק בריבוי הזה להוציא ממנו האשה לשריפה שאלו בגמ' ור' ישמעאל האי בת ובת מאי דריש ביה מבעי ליה לכדתני אבוה דר' אבין וכו' לומר שאם לא היה לו מדרש אחר בדבר היה ר' ישמעאל מודה לר"ע מדין רבוי זה אע"פ שלא היה שריפה שלה מקובלת בידו ע"כ. דנ"ל לומר דאשמעינן תלמודא דלא ס"ל לר' ישמעאל כהנהו תנאי דלא דרשי וא"ו יתירא כדאיתא בפ' הערל יבמות דף ע"ב ואפי' למאז דלא דריש וא"ו וא"ו וה"א דריש וכה"ג הביאו התוס' בפ"ק דסנהדרין דף י"ב ופ' התכלת מנחות דף נ"א: דבכמה דוכתי אמרינן אליבא דתנאי דלא דרשי וא"ו יתירא והכא אשמעינן דר' ישמעאל נמי דריש וא"ו יתירא אבל לעולם אימא לך דאילו לא מצינו מדרש אחר בדבר לא היה דן לשרפה מדין רבוי זה כיון שלא היתה מקובלת בידו להוציא ממנו האשה לשרפה דהוי כאילו איבעיא לן ור' ישמעאל נמי דריש וא"ו יתירא לענין אח או נימא דלא דריש ליה כלל אבל לעולם דלדון בשרפה לא הוה דריש אם לא שהיה לו קבלה על הדבר ומשני דאצטריך ליה לר' ישמעאל לדרשה אחרת בענין מקובל אצלו ולעולם דלא דריש לשרפה וא"ו יתירא לפי שלא היתה מקובלת אצלו אבל בעלמא דריש וא"ו יתירא:

30 ובמאי דהקשה עוד הרמב"ן ז"ל ממאי דאיתא בפ"ק דקידושין דתנא דמתניתין שלש דכתיבי בהדיא קתני דלא כתיבא להדיא לא קתני איכא למימר דכתיבי בהדיא דקאמר היינו שהלמד והמלמד תרוייהו הן תיבות דכתיבי להדיא כמו בג"ש והיקש אבל הק"ו שאינו נדון מהתיבות הנכתבות בתורה קרי ליה דלא כתיבי להדיא לפי שהוא נלמד מקולות וחומרות של אותו הענין ולאו מלשון הכתוב בתורה קא דריש ביה ודומה לזה בפ"ק דיבמות דף ג' אמרינן כלהו נמי מדרשא אתו נהי דלענין יבום אתיין מדרשא עיקר איסורייהו בהדיא כתיב בהו ע"כ. וכן בפ"ק דנדרים דף ג' וידות היכא כתבן ופירש"י ז"ל היכא כתב להו קרא דדריש לה מינה דאמר רישא מדרשא אתיין וכו'. וכן בפ' האיש מקדש קידושין דף מ"ט מאי תורה מדרש תורה דהיינו כמו ספרא ספרי שהן הלכות של מקראות כדפירש"י ז"ל התם. ועוד אטו לרמב"ן עצמו מי ניחא והלא הוא עצמו כתב לעיל שהמדות כלן אצלם כדבר מפורש בתורה והכא גבי חופה אמרינן בה דלא בכתיבא דמיא משום דאתיא בק"ו וצריך לידחק אליביה ולחלק בין אמרם ז"ל כתיבא להדיא ובין אמרם ככתיבא להדיא והוא עצמו ג"כ כתב לעיל דגם במילי דרבנן נמצא אצלם שאמרו בהן אמרה תורה משום דאסמכינהו רבנן אקראי ולמה יכבד אצלו למימר הכא דכתיבא להדיא על מה שהסמיכו במדרש המקראות:

31 נמצינו למדין מתורתו של הרב הגדול הרמב"ם כמה כללים חמורים אמרתי לסדרן בקיצור:

32 א' כלהו י"ג מדות ושאר לימודים שדרשו בהן חכמים הן ושימושיהן ותנאיהן מקובלות מסיני בכללות כדי שידונו בהן מעצמן לפרש ולבאר התורה שבכתב ומצותיה ודיניה ולא היה מחלוקת בהן בדורות ראשונים שהיו מתבררים ע"פ רובה של סנהדרין ובמשך הדורות וקלקול הזמנים מתוך שלא שמשו כל צרכן נתעלמו ממנו ההלכות שהיו מוסכמות ונתפשטה השכחה בעיקרים ההקשיים והראיות להכריע ולהורות בהן ורבתה מחלוקת בישראל:

33 ב' באותן י"ג מדות ושאר לימודים היו דנין מעצמן חכמי הדורות זולתו בג"ש לבדה עשו סייג וסדר הגון שלא לדון בה כל אדם מעצמו אא"כ קבלה מרבו ורבו מרבו עד הב"ד הגדול של הדור:

34 ג' פירוש המצות ודיניהן קבלן מרע"ה מסיני והוא למדן לבני ישראל והם היו חוקרים ודורשים להוציאן מן הכתוב כפי העיקרים והראיות שקבלו לדון ולדרוש בהן וזהו תורה שבע"פ דהיינו פירוש של התורה שבכתב והנם כענפים היוצאים מן העיקרים ובמה שנתברר אצלם שהן גופי תורה או שהן חשובין כתורה שבכתב וכן במה שדרשו בהן לפרושי קרא חשיבי כקרא ואפשר שיתמנו מהן במנין המצות:

35 ד' וההלכות המקובלות שלא נמצא בהן שום רמז ודרשה מן הכתוב הן הנקראות הלמ"מ ואף שלפעמים הסמיכום אל הכתובים כבר פירשו בהן שאינן דרשה גמורה אלא אסמכתא בעלמא משום שהיה ידוע אצלם דעיקר הדרשה למלתא אחריתי אצטריכא ומאלו אין למנות במנין המצות כלל אלא בכלל תורה שבע"פ נינהו:

36 ה' ועוד במדות ושאר לימודים שהתורה נדרשת נתחדשו דינים לפי צורך הזמנים במשך הדורות וכוונו בהן לדרשה גמורה מן הכתובים לפי העיקרים והכללים שבידם וע"פ רוב הסנהדרין היו נדונין, אמנם משנדלדלו הדורות וגברה השכחה מחמת התלמידים שלא שמשו כל צרכם רפתה הסברא וקצד כח העיון ונתפרדה החבילה לכמה דעות ומחלוקתן של חכמים הולך ורבה:

37 ו' ועל הדינין המחודשין כשפסקו הב"ד מה שנראה בעיניהם ואח"כ ב"ד שלאחריהם נשאו ונתנו בדבר ומצאו טעם הגון ומספיק לסתור פסק הב"ד הקודם שלא שערו אותו הטעם ולא עמדו עליו עד הנה היה ספוק בידם לסותרו:

38 ז' ועוד בתקנות וסייגים שתקנו חז"ל נפל ג"כ חלוק דעות בין החכמים לפי השתנות מה שהרגילו ותקנו בהן כל אחד במקומו ולפעמים כל אחד מהן הסמיכם אל הכתוב דרך אסמכתא בעלמא אבל עיקר הדבר מדרבנן הוא ונפל ג"כ מחלוקת בהרבה מהן אי הוו דאורייתא או דרבנן:

39 ח' לפעמים יאמרו על אחד מן הענינים שהוא מן התורה וירצו בו מן התורה שבכתב דוקא, ולפעמים יובן בהן שיאמרו מן התורה שבע"פ לאפוקי מה שהוא מדרבנן לגמרי:

40 ט' על מה שיאמרו עליו שהוא מד"ס יובן בשני פנים, הא' מה שהוא במסורת על פה אצלם ז"ל בפירוש המצות ודיניהן מפי הקבלה מסיני או מד"ס דקאמרי יובן על מה שעיקרו מדרבנן לגמרי והוא מה שתקנו וגזרו לתיקון הדת:

41 י' וגם במילי דאגדתא הנהיגו לדרוש בהן באותן מדות ולימודים להסמיכן אל הכתובים כל אחד כפי כחו וע"ד הפוך בה והפוך בה דכלא בה, וגם יועיל מאד להנך ולהרגיל התלמידים לדון באותן מדות ולחדודי להו:

42 ועל מאי דמצווח קא צווח הרמב"ן ז"ל על הרב מכמה ענינים שנלמדו במדות שהתורה נדרשת ואעפ"כ מנאן הרב עצמו בתוך מנין המצות ונמצא שהוא סותר דברי עצמו לענין כללא דכייל לן שלא להכניסן במנין, הנה לכלהו תשובתן בצדן ממה שביאר לנו הרב עצמו באריכות, שבכל מה שאמרו עליו שהוא מן התורה שבכתב או מגופי תורה הרי הן נחשבין ככתובין להדיא ויכנסו במנין המצות ובלאוין, לקמן סימן רפ"ז בלאו דלא יומתו אבות על בנים דהיינו בעדות בנים ודאי דגם היא נלמדת בלימוד מקובל אצלנו שיהא חשוב ככתוב להדיא וכיון דמבטלים העדות במה שיש בו חיוב מיתה מן התורה אין לך הוכחה גדולה מזו שהוא כקרא, ועוד שיש לומר כן ממה שהלימוד ההוא לאו לאוסופי אקרא קא אתי אלא לפרושי קרא שהרי תיבת על הסיבה כמו בגלל או בעבור היא כוללת שתי המשמעיות דבעון בנים או בעדות בנים שייך למימר בתרוייהו שיסבבו המיתה ומחמת ייתור הכתוב אנו דורשים לפרש אותו בשתיהן, ולהכי דקדק הרב בלשונו פי"ג מהל' עדות שכתב שם דבכלל זה הלאו יש ג"כ על פי עדות בנים לפי ששתי המשמעיות ההנה יכונו יחדיו על מה שכתוב ולא ידחה האחד את חבירו, ועם זה אתי שפיר מה שכתוב בד"ה ב' כ"ב ואת בניהם לא המית וכו' וסתמא דתלמודא דפ' הערל נמי ניחא במאי דפריך התם מפני מה מסר דוד את בני שאול להריגה על עון אביהן והא כתיב לא יומתו אבות על בנים וכו' כלומר דמשמעות הכתוב יכלול נמי דלא יומתו אבות בעון בנים ולא בנים בעון אבות וידמה לזה פסוק אחר דאלהים לא תקלל דפירש"י בפרשת משפטים ה"ז אזהרה לברכת השם ואזהרה לקללת הדיין ובפרק ארבע מיתות ב"ד אסיקנא דבין לר"ע בין לר"י קרא תרתי משמע והכא נמי בהאי קרא דלא יומתו אבות על בנים נימא דתרתי משמע דבמלת על המורה הסיבה משמע בעבור בנים דבין עון בין עדות סיבת המיתה יחשבו, ואין מקום למ"ש בזה מהר"י די"ל דבעון בנים קרו ליה פשוטו כמשמעו ולפ"ז לדידיה עדות בנים לא הוי משמעו, דליתא דשניהן שקולים במשמעות המקרא לפי פשוטו וקרא דד"ה וסתמא דתלמודא דפ' הערל לא יקשו לזה כלל כמו שדימה מהר"י די"ל. ואחרי כתבי זה מצאתי בדברי הרמב"ן ז"ל עצמו דבר שהוא מכוון למה שכתבתי, שהרי בפירושו על החומש פ' אם בחקותי על פסוק כל חרם אשר יחרם וגו' כתב ז"ל ולדעת רז"ל יתכן שיהיה הכתוב הזה כולל דברים רבים כמו לא תאכלו על הדם וכמו לא יומתו אבות על בנים שהם דורשים אותו בפסול עדות הקרובים והכתוב אומר בו עוד ואת בניהם לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות וכו' ע"כ. הרי דמה שדרשו רז"ל הפסוק הזה על עדות הקרובים לאו למעוטי כמובן ממנו לפי הפשט קאתי דהיינו עון בנים אלא לכלול שתי המשמעיות שלא יהיה האחד מהן נדחה מפני חבירו אלא איתא להא ואיתא להא כאמור:

43 ועוד היכא דדרשינן מייתורא דקרא מיקרי נמי ריבוי ולא דומיא דאתין וגמין או וא"ו נוספת דנקראין ריבויין לפי שעיקר הוראתם על ריבוי משמע אמנם הייתור נמי נמצא אצל המחברים שקראו אותו ריבוי דייתורא לרבויי אתא אע"פ שהלשון עצמו לא יורה הריבוי אלא ירצו בזה לקרותו רבוי כלומר דלאתויי קא דרשי ליה כגון מה שפי' רש"י ז"ל בפ' תזריע לרבות את המחוי ורמב"ן ז"ל לעיל בשרש הראשון כתב וז"ל וכן בבשר וחלב נאמר לו בסיני שאסור באכילה ובהנאה בין גדי בחלב אמו בין שאר בהמה בחלב אחר ונאמר לו שהן באין בכתוב מריבוי המקראות ע"כ. וקרא של ובשר זבח תודת שלמיו האמור בפ' צו דרשוהו בת"כ לרבות כמה ריבויין הובא בגמ' בס"פ כל הפסולין ורש"י ז"ל כתב עליו וז"ל יש כאן ריבויין הרבה לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת י"ד שיהיו נאכלין ליום ולילה ע"כ:

44 ועוד הוקשה למהר"י די"ל בענין לא יומתו אבות וכו' דהיכן הוזכר שהיה בקבלה אצלם כי בפ' זה בורר וגם בספרי שאמרו שם זה המאמר לא אמרו שם כלום ע"כ. ולדידי נראה ברור מן הקבלה ממה שתרגם בו אונקלוס לא ימותון אבהן על פום בגין ובנין לא ימותון על פום אבהן, וזה מכוון ללשון הרב דפי"ג מהל' עדות המובא לעיל על פי בנים וידוע דתרגום אונקלוס כלו מן הקבלה מפי ר' אליעזר ור' יהושע כדאיתא בפ"ק דמגילה. ועוד דעיקר קושיא ליתא לפי מה שהשריש הרב לעיל שמה שמנו חכמים בכלל המצות הוא מדברים שקבלו בהם שהן מה"ת או גופי תורה ועוד הא לך לשונו במצות ל"ת סי' של"ו ולשון גמ' דכריתות אל תהא ג"ש קלה בעיניך שהרי בתו אחר מגופי תורה ולא למדה הכתוב אלא מג"ש אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה והבן אמרם לא למדה הכתוב ולא אמר לא למדוה כי אלו הדברים כלם קבלה מהנביא ע"ה פירוש מקובל כמו שביארנו בפתיחת חבורנו הגדול בפירוש המשנה אמנם שתק הכתוב מלזכרה להיותה אפשר להתלמד בג"ש וזהו ענין אמרם לא למדה הכתוב אלא מג"ש והבן אמרם מגופי תורה עכ"ל:

45 וחוזרני עוד לדברי הרמב"ן במה שלא הסכים לההוא כללא דכייל הרב דלא אמרו אין מזהירין מן הדין אלא כשלא בא העונש או האיסור מפורש בתורה אבל כשהוא מפורש בתורה מזהירין מן הדין וכתב עליו הוא ז"ל שכל זה טעות ופשרה משובשת שהקדימה לקיום דבריו שהוא מפקפק במדרש המדות ע"כ. ולי הצעיר קשיא טובא דאיפכא יובן בכוונת הרב שהוא מוסיף אומץ וחשיבות למדרש המדות שנותן כח אל הק"ו שיועיל במקום אזהרה המפורשת בתורה מה שלא יודה בו רמב"ן ז"ל דסבר דאין מזהירין מן הדין כלל ואילו לדעת הרב אפשר דמזהירין מן הדין כשבא העונש או האיסור מפורש בתורה. ונ"ל עוד שיש להביא ראיה לדברי הרב ממאי דאיתא בפרק אלו הן הלוקין דאין מזהירין מן הדין דאמרינן היינו לחייבו מלקות אבל איסורא מיהא איכא ומכאן יש ללמוד דלא אתי ק"ו בכדי ונמצינו למדין ג"כ כשבא העונש או האיסור מפורש בתורה שפיר מצינא למימר דמזהירים מן הדין דאלת"ה הק"ו הוא לבטלה לגמרי ומנא תימרא לההיא דפ' אלו הלוקין דאיסורא מיהא איכא דלמא אפילו איסורא נמי ליכא אלא ודאי דקים להו לרבנן דאין ק"ו לבטלה ואהני מיהא חד דרגא דבדבר דאין בו איסור מפורש בתורה אהני ק"ו לאיסורא ובדאיכא איסור מפורש וכ"ש עונש אהני ק"ו לאזהרה בדברי הרב, ועיין עוד במ"מ בפ"ב מהל' מ"א ומהרא"ם בפ' שמיני על פסוק ומבשרם לא תאכלו שאשרו וקיימו דברי הרב, ולקמן בל"ת סי' ס' כתב עוד הרב בענין לאו דאלהים לא תקלל דאינו מחוייב שיהא לאו שבכללות בעבור שהכתוב ביאר העונש בכל ענין וידענו בהכרה שכל ענין מהם מוזהר ממנו שהוא מל"ת ובעבור היות עיקר בתורה לא ענש אא"כ הזהיר נחפש אחר האזהרה בהכרח ופעמים יצא בהיקש ופעמים יהיה בכלל דבר אחר כמו שביארנו בהקדמות ואמנם יהיה לאו שבכללות כשלא ימצא לנו בשום מקום ענין מהענינים שהזהיר ממנו אלא מן הלאו והוא כמו שביארנו בשרש הט', אמנם כשתקדים לנו הידיעה בהיותנו מוזהרין מן הדבר ההוא וזה באמרו מי שעשה כך יעשה כך לא נקפיד אם היתה האזהרה בביאור או היתה באחד משני דרכים אלו היתה בכלל או בפרט ודע זה עכ"ל. ויש להבין מדבריו דכי היכי כשהעונש מבורר בתורה לא נקפיד מללמוד אזהרתו מלאו אחר ואע"פ שאותו הלאו הוא לאו שבכללות הכי נמי לענין אין מזהירין מן הדין לא נחוש בו אלא כשיתחדש האיסור והעונש כי הדדי מכח הק"ו אבל אם יש לנו איסור או עונש ממקום אחר האזהרה שבאה מהק"ו סגיא וכן בשאר י"ג מדות או ראיה אחרת היקשית אמרינן הכי וממה שכתבו התוס' בפ' ארבע מיתות סנהדרין דף ס"ו ע"א נראה דקיימי נמי אינהו בשיטת הרב בזה שהרי כתבו ז"ל גמר קדש מחול מדאפקיה מלשון אלהים דאי מק"ו למ"ד קדש נמי לא אצטריך לגופיה דנילף מנשיא וחרש אלא איכא למפרך מה לבשר ודם שכן דואגים ומתביישים בכך עכ"ל. הרי לנו לפי דבריהם דאי לאו דמיפריך ק"ו משום דבני אדם דואגים ומתביישים בכך היו דנין בו לברכת השם ולא היו חוששין להא דאין מזהירין מן הדין כיון שענשו מפורש מה"ת כדעת הרב ז"ל:

46 עוד טען הרמב"ן ז"ל בתר הכי דיצא הפסד גדול לפי שיטת הרב ז"ל בענין עדות שבשטר דלדידיה בעינן מפיהם ולא מפי כתבן אף בדיני ממונות אלא דתקון רבנן דמהני מפני תקנת הלאוין וכתב עליו דכבר השיבו עליו תשובות גמורות חכמי הדורות. ואני בעניי כאשר עמדתי עליהן בטיב עיוני אמרתי להציע שיטת הרב לפי הנראה לע"ד באופן מתיישב:

47 ואמינא דמ"ש הרב ז"ל בפ"ג מהל' עדות דמן התורה אין מקבלין עדות שבשטר לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות שנאמר על פי שנים עדים מפיהן ולא מפי כתבן יתברר אמיתותו מהא דתנן אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה דלדידיה ניחא טפי מדפסיק ותני דיני ממונות ולא חילק בין מה שבעל דבר כותבו בשטר כגון הלואות ומכירות לשאר מילי כמו שרצה לחלק רמב"ן ז"ל לקמן ואיכא למימר דלא מהני שום עדות שבשטר אם לא שיבואו עדים עצמן שחתמו לקיים בפני ב"ד העדות שחתמו עליו דאז יהיה עדותן שלם מדאורייתא דהו"ל נחקרה עדותן בב"ד דוקא והב"ד יקיימו אותו השטר מפי עדיו המעידים על הענין הכתוב בשטר ובלאו הכי אין עדותן שוה לזכות בעל השטר אלא דתקון רבנן לעשות הקיום אף כשהעדים ליתנהו קמן וחותכין דיני ממונות ע"פ שטר חתום ובלבד שיכירו החתימות או שיהו ניכרין מעדים אחרים או ע"י דימוי החתימות לשטר אחר חתום מאותם העדים עצמן שקראו עליו ערעור והוחזק בב"ד וכל זה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ומדינא השטר בחזקת שאינו מזוייף דמן הסתם לא חציף איניש לזיופי והוה לן לחתוך הדין על פיו מבלי קיום והיינו דאמר ריש לקיש עדים החתומין על השטר נעשה כאילו נחקרה עדותן בב"ד, פירוש דלא מצו תו למיהדר בהו דכיון דתקון רבנן לדון ע"פ שטר בדיני ממונות אע"ג דמפי כתבן הוא הרי נעשה שטר חתום כמו שהעדות יהא נחקר בב"ד מפי העדים עצמן ובדליכא ערעור דזיופא השטר דאתי קמן הרי הוא בחזקת כשרות והוה לן לחתוך דינו מבלי קיום אלא דחששו ג"כ דלמא אתי בעל דין בתר הכי וטעין מזוייף הוא ולפיכך הצריכו ג"כ מדבריהם לקיימו קודם שירדו לנכסיו ובהכי דייק שפיר לישנא דריש לקיש למימר נעשה דהיינו לומר מדאחשיבו רבנן חתימת עדים בשטר לעדות שלם ממילא הויא לה כהגדה בב"ד באופן שאינן חוזרים ומגידים, ואילו הך מימרא דריש לקיש מפרשא דנעשה היינו מדאורייתא כדפרשי לה הנך רבוותא דלא קים להו כשיטת הרב ז"ל לא אתי שפיר הך לישנא דנעשה דהכי הו"ל למימר עדים החתומין על השטר הרי הן כאלו נחקרו בב"ד אלא דירצה בזה דמתקון חכמים שתקנו לדון ע"פ עדות שבשטר נעשה אותה העדות עצמה נחקר בב"ד דהא בהא תליא:

48 ואתי שפיר נמי מאי דאיתא בפ"ק דגיטין דף ג' ע"א בדין הוא דקיום שטרות לא ליבעי דאמר ר"ל עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דהכי פירושא דכיון דמכח תקנת חכמים יש להאמין את העדים מפי כתבן נעשה בזה התיקון דחשיבא חתימתן כאלו נחקרה עדותן בב"ד והיינו דקאמר נעשה ולא קאמר הרי הן כאלו נחקרו בב"ד וכיון שכן נ"מ נמי דמדינא אפי' קיום נמי לא ליבעי בדליכא ערעור דזיופא שהרי קי"ל דלא חציף איניש לזיופי וסתם שטר בחזקת כשר הוא ורבנן הוא דאצרוך לקיום אפי' בדליכא ערער משום חששא דזיופא ולגבי גט הקלו להאמין את השליח הבא ממדה"י כשיאמר בפ"נ ובפ"נ משום עיגונא ואפי' כשיבא הבעל אח"כ ויערער בטענת מזוייף הוא לא אמר כלום כיון שכבר הוחזק בב"ד לגט כשר ומקויים מפי השליח ותו לא מצי הבעל למטען מזוייף הוא משום דלא קיימא תו בחזקת אשת איש כדמעיקרא, הא למה זה דומה לההיא דתנן בפ' האשה שלום עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת ה"ז לא תצא ואמרינן עלה בגמ' דה"ק עד אומר מת והתירוה להנשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתרה הראשון כדעולא דאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים:

49 ומלישנא דגמ' דהתם פ"ק דגיטין דקאמר בדין הוא דקיום שטרות נמי לא ליבעי כדר"ל וכו' ורבנן הוא דאצרוך וכו' לא תידוק מינה דבדין הוא דקאמר מעיקרא היינו דין תורה, דליתא אלא הכי קאמר מדתקון רבנן לחתוך הדין על פי עדות שבשטר בדיני ממונות כי היכי דתקון בהו נמי דלא בעו דרישה וחקירה וכל זה מפני תקנת הלווין נפקא לן מדינא דלא ליבעי קיום בשטרות בדליכא ערער משום דחזקתן דנעשו בכשרות דלא חציף איניש לזיופי ורבנן הוא דאצרוך לקיומי אף בדליכא ערער משום חשש זיופא והיינו דתקנו לקיומי חתימת העדים אף בדליתנהו קמן ע"פ עדים אחרים שיכירו חתימתן או בשאר גווני דמקיימי בהו שטרי. וידמה לזה הא דתנן לקמן בפ' השולח הלל התקין פרוזבול מפני תיקון העולם דמקמי הכי נמי היתה שביעית משמטת מדרבנן דמן התורה אין שביעית נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא התם ואתא הלל והתקין פרוזבול דהיינו תקנתא במאי דגזרו רבנן מקדמת דנא, והכא נמי דכוותה דאחרי תיקון חכמים בחתימת השטרות דליהימנו מפי כתבן תקון בהדי הני לקיומינהו כדלעיל ולגבי גיטין הקילו משום עיגונא. ומלשונו של הרב ז"ל בפ"ג מהל' עדות נ"ל דאיכא למידק דהכי סבר לה לההיא דר"ל שהרי אחרי שכתב דמד"ס חותכין דיני ממונות בעדות שבשטר ומי שנחקרה עדותו בב"ד אינו יכול לחזור בו ביאר אח"כ דעדים החתומים על השטר ה"ז כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואין יכולין לחזור בהן כאלו יאמר דכי תקינו רבנן לחתוך דיני ממונות בעדות שבשטר האמור לעיל היינו שדנו אותה העדות גם כן כאלו נחקרה בב"ד ואינן יכולין לחזור בהן היכא דאפשר לקיים אותה העדות שלא מפיהן. ולא הבנתי טענתו של הרמב"ן ז"ל מההיא דפ' השולח גיטין דף ל"ו ע"א שרצו ללמוד מן המקרא דוכתוב בספר וחתום דבעינן עדי חתימה מדאורייתא שהרי מהתם איפכא מוכחא מדמשנינן לא צריכא לר"א דאמר עדי מסירה כרתי תקינו רבנן עדי חתימה מפני תיקון העולם ופירש"י ז"ל דלדידיה האי קרא עצה טובה קמ"ל ומה שמתירין את האשה לינשא ע"פ עדות שבשטר היינו כשהגט יוצא מתחת ידה כמ"ש הרי"ף ז"ל להדיא בפ' השולח דאז עדי חתימה חשיבי כעדי מסירה כיון שיוצא הגט מתחת ידה וכוותיה פסק הרב ז"ל בפ"ק דהל' גירושין דלר"א אף עדי מסירה כרתי קאמר כשהגט יוצא מתחת ידה, ועוד קשיא לי מאי דהביא הרב בעל כ"מ בפ"ג מהל' עדות בשם רשב"ץ דאין דברי הרב מכוונים דודאי עדים החתומים בשטר כשרים ומקרא מלא דבר הכתוב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום ע"כ, איך לא השגיח דלר"א עצה טובה קמ"ל והרב ז"ל פסק כר' אלעזר אף בשאר שטרות בפ"ז מהל' גירושין ופי"א מהל' מלוה ולוה וא"כ לאו ראיה הוא. וגם על הרב בכ"מ יש להקשות דכתב התם בתירוץ קושית רשב"ץ דהאי קרא דברי קבלה הוא ולא דבר תורה והלא לא היה צריך לכך דקרא לא איכוון להכי כדלעיל. וגם על מהר"י די"ל תמה אני שלא הבחין בזה ובחנם נדחק גם הוא לומר דמאי דמקשה שם בפ' השולח על מתני' דתנן עדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום לאו דוקא שיהא דאורייתא אלא כלפי שאמר במתני' שהיא תקנת ר"ג או שאר חכמים אחרים מקודם ר"ג לפי גרסת התוס' לכן אמר והא מימי ירמיה שקדם לכלם הוא ע"כ. דאיכא למימר דאליבא דחכמים מקשי תלמודא דאורייתא הוא וקרא משני רבא התם דליתא אלא לר"א הוא דקאמר מפני תיקון העולם וקרא עצה טובה קמ"ל. וכן ראיתי שלא הרגיש בזה בעל שפתי כהן בח"מ סי' כ"ח ס"ק י"ד דעיקר הכרעתו דלא כדעת הרב מההיא דפ' השולח דקאמר דאורייתא הוא ולפי ענ"ד דמהתם לא איריא. ואע"ג דבפ"ג מהל' עדות קאמר הרב דעדות שבשטר מד"ס כדי שלא תנעול דלת בפני לווין והאי טעמא לא שייך אלא בשאר שטרות איכא למימר דהדא תקנתא הוא דהעדים חותמים על הגט דתני במתניתין משמע בין בגיטין בין בשטרות ומפני תיקון העולם היינו לכל חד וחד תיקון השייך אליו דבממונות מפני תקנת הלווין ובגיטין מפני תקנת האשה שמא יתן לה גט בפני שנים וימותו לפיכך תקנו שיחתמו העדים על הגט כמ"ש הרב בפ"א מהל' גירושין והקילו בה לענין קיום משום חששא דעיגונא. ומ"ש הרב בפ"ו מהל עדות כבר ביארנו שקיום השטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין היינו לומר דמדכתב לעיל דעדות שבשטר מדרבנן ודחשיבא החתימה כאלו הויא עדות שנחקרה בב"ד שאין יכולין לחזור בהו בשאפשר לקיים השטר שלא מפיהן מינה נשמע נמי דקיום שטרות מדרבנן הוא דהא בהא תליא וחדא מכלל חברתה נפקא:

1 כתובות פתח ↗

אֵשֶׁת אָב נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דְּתַנְיָא: ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״, ״אֶת אָבִיךָ״ — זוֹ אֵשֶׁת אָבִיךָ, ״וְאֶת אִמֶּךָ״ — זוֹ בַּעַל אִמֶּךָ, וָיו יְתֵירָה — לְרַבּוֹת אֶת אָחִיךָ הַגָּדוֹל!

12 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

דִּין תּוֹרָה שֶׁאֵין מְקַבְּלִין עֵדוּת לֹא בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת וְלֹא בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא מִפִּי הָעֵדִים שֶׁנֶּאֱמַר דברים יז ו "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים" מִפִּיהֶם וְלֹא מִכְּתַב יָדָן. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁחוֹתְכִין דִּינֵי מָמוֹנוֹת בְּעֵדוּת שֶּׁבַּשְּׁטָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָעֵדִים קַיָּמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוִֹין. וְאֵין דָּנִין בְּעֵדוּת שֶׁבַּשְּׁטָר בְּדִינֵי קְנָסוֹת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמַכּוֹת וּבְגָלוּת אֶלָּא מִפִּיהֶן וְלֹא מִכְּתַב יָדָן:

12 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

אבלות יום ראשון דאורייתא. ובו סעיף אחד:אבלות יום ראשון אם הוא יום מיתה וקבורה הוי דאורייתא ושאר הימים מדרבנן במה דברים אמורים בשבעה מתים המפורשים בתורה שכהן מטמא להם אבל אותם שהוסיפו עליהם כדאיתא בסימן שע"ד אפי' ביום ראשון הם מדרבנן ויש אומרים שאף אבילות יום ראשון דמיתה וקבורה הוי דרבנן בכל המתים:

12 משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות פתח ↗

טֻמְאַת עֲבוֹדָה זָרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְיֵשׁ לָהּ רֶמֶז בַּתּוֹרָה בראשית לה ב "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם". וְאַרְבָּעָה אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת יֵשׁ בָּהּ. עֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ. וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ. וְתִקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ. וְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ. וְטֻמְאַת כֻּלָּן מִדִּבְרֵיהֶן:

13 הוריות פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּית דִּין חַיָּיבִין עַד שֶׁיּוֹרוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין הַצַּדּוּקִין מוֹדִין בּוֹ. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁהַצַּדּוּקִין מוֹדִין בּוֹ – פְּטוּרִין. מַאי טַעְמָא? זִיל קְרִי בֵּי רַב הוּא.

15 סנהדרין פתח ↗

תַּנְיָא אִידַּךְ: ״כִּי דְבַר ה׳ בָּזָה״ – זֶה הָאוֹמֵר אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם. וַאֲפִילּוּ אָמַר כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ מִן הַשָּׁמַיִם, חוּץ מִפָּסוּק זֶה שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ – זֶהוּ ״כִּי דְבַר ה׳ בָּזָה״. וַאֲפִילּוּ אָמַר כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ מִן הַשָּׁמַיִם, חוּץ מִדִּקְדּוּק זֶה, מִקַּל וָחוֹמֶר זֶה, מִגְּזֵרָה שָׁוָה זוֹ – זֶה הוּא ״כִּי דְבַר ה׳ בָּזָה״.

15 זבחים פתח ↗

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: צַד כָּרֵת נָמֵי פָּרֵיךְ, וּבֶן עַזַּאי גְּמָרָא גְּמִיר לַהּ. וְהָא דְּקָאָמַר רַב הוּנָא קַל וָחוֹמֶר – לֹא אֲמָרָהּ אֶלָּא לְחַדֵּד בָּהּ תַּלְמִידָיו.

15 בכורות פתח ↗

מֵיתִיבִי: הָיָה לוֹ חָמֵשׁ בִּכְפַר חֲנַנְיָה וְחָמֵשׁ בִּכְפַר עוֹתְנַי — אֵין מִצְטָרְפוֹת עַד שֶׁיְּהֵא לוֹ אַחַת בְּצִיפּוֹרִי. תְּיוּבְתָּא דְּרַב! תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל אַלִּיבָּא דְּרַב: כְּגוֹן שֶׁהָיוּ תֵּשַׁע מִכָּאן וְתֵשַׁע מִכָּאן וְאַחַת בָּאֶמְצַע, דְּהַהִיא חַזְיָא לְהָכָא וְחַזְיָא לְהָכָא. אָמַר רַב פָּפָּא: וְלִשְׁמוּאֵל, אֲפִילּוּ רוֹעֶה מְצָרְפָן, וַאֲפִילּוּ כִּלְיוֹ שֶׁל רוֹעֶה מְצָרְפָן. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: כַּלְבָּא דְּרוֹעֶה מַאי? כֵּיוָן דְּקָרֵי לֵיהּ וְאָתֵי לָא מִצְטָרְפִי, אוֹ דִלְמָא זִימְנִין דְּלָא אָתֵי, וּמִצְטָרֵךְ אִיהוּ לְמֵיזַל וְאֵתֹיֵיהּ? תֵּיקוּ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַיַּרְדֵּן מַפְסִיק לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין שָׁם גֶּשֶׁר, אֲבָל יֵשׁ שָׁם גֶּשֶׁר — גֶּשֶׁר מְצָרְפָן. אַלְמָא, מִשּׁוּם דְּלָא מְיקָרְבָן הוּא. מֵיתִיבִי: הָיוּ לוֹ בִּשְׁנֵי עֶבְרֵי הַיַּרְדֵּן אֵילָךְ וְאֵילָךְ, אוֹ בִּשְׁנֵי אַבְטִילָאוֹת כְּגוֹן שֶׁל נָמֵר וְנָמוֹרִי — אֵין מִצְטָרְפִין, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חוּצָה לָאָרֶץ וָאָרֶץ. וְהָא חוּצָה לָאָרֶץ וָאָרֶץ כִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ גֶּשֶׁר דָּמֵי, וְקָתָנֵי: לֹא מִצְטָרְפִין! אֶלָּא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַיְינוּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהַיַּרְדֵּן יִגְבֹּל אֹתוֹ לִפְאַת קֵדְמָה״, הַכָּתוּב עֲשָׂאוֹ גְּבוּל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וְתָאַר הַגְּבוּל״ ״וְעָלָה הַגְּבוּל״, הָכִי נָמֵי הַכָּתוּב עֲשָׂאוֹ גְּבוּל בִּפְנֵי עַצְמוֹ! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב״, כּוּלַּהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוּל אֶחָד הִיא. אִי הָכִי, יַרְדֵּן נָמֵי! ״אֶרֶץ״ — וְלֹא יַרְדֵּן. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא — הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״יַרְדֵּן״, אֶלָּא לְרַבִּי אַמֵּי — לִיתְנִינְהוּ לְכוּלְּהוּ נְהָרוֹת! קַשְׁיָא. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: ״כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן״, ״אַרְצָה״ — אֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ כְּנַעַן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ קֵדְמָה מִזְרָחָה״, מָה יְרֵחוֹ אֶרֶץ כְּנַעַן, אַף יַרְדֵּן אֶרֶץ כְּנַעַן. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין ״יַרְדֵּן״ אֶלָּא מִבֵּית יְרֵחוֹ וּלְמַטָּה. לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵּימָא לְנוֹדֵר — הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְכֹל הֵיכָא דְּקָרוּ לֵיהּ ״יַרְדֵּן״ אִיתְּסַר לֵיהּ! אֶלָּא לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: יַרְדֵּן יוֹצֵא מִמְּעָרַת פַּמְיָיס, וּמְהַלֵּךְ בְּיַמָּהּ שֶׁל סִיבְכִי, וּבְיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא, וּבְיַמָּהּ שֶׁל סְדוֹם, וְהוֹלֵךְ וְנוֹפֵל לַיָּם הַגָּדוֹל, וְאֵין ״יַרְדֵּן״ אֶלָּא מִבֵּית יְרִיחוֹ וּלְמַטָּה. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״יַרְדֵּן״? שֶׁיּוֹרֵד מִדָּן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: אַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לַהּ, אֲנַן מֵהָכָא מַתְנֵינַן לַהּ, ״וַיִּקְרְאוּ לוֹ לְלֶשֶׁם דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לֶשֶׁם זוֹ פַּמְיָיס, וְתַנְיָא: יוֹצֵא יַרְדֵּן מִמְּעָרַת פַּמְיָיס. אָמַר רַב כָּהֲנָא: זַכְרוּתֵיהּ דְּיַרְדְּנָא מִמְּעָרַת פַּמְיָיס, הֵיכָא דְּאָמַר: ״לָא שָׁתֵינָא מַיִם מִמְּעָרַת פַּמְיָיס״ — אִיתְּסַר לֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ יַרְדְּנָא. זַכְרוּתָא דִּדְמָא — כַּבְדָּא, כִּדְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּבֵד שֶׁנִּימּוֹחַ — מְטַמֵּא בִּרְבִיעִית. זַכְרוּתָא דְּמַיָּא — פְּרָת, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַנּוֹדֵר מִמֵּימֵי פְּרָת — אָסוּר בְּכׇל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵימָא דְּאָמַר ״לָא שָׁתֵינָא מִמֵּימֵי דִּפְרָת״ — מֵי פְרָת הוּא דְּלָא שָׁתֵינָא, הָא מִנַּהֲרָא אַחֲרִינָא שָׁתֵינָא. אֶלָּא, דְּאָמַר: ״לָא שָׁתֵינָא מִמַּיִם דְּאָתוּ מִפְּרָת״, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַנְּהָרוֹת לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה נְהָרוֹת, וּשְׁלֹשָׁה נְהָרוֹת לְמַטָּה מִפְּרָת. וְהָאִיכָּא

16 כריתות פתח ↗

18 ראש השנה פתח ↗

רַבִּי מֵאִיר סָבַר: מַקִּישׁ מַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן: מָה מַעֲשֵׂר דָּגָן — סָמוּךְ לִגְמָרוֹ עִישּׂוּרוֹ, אַף מַעְשַׂר בְּהֵמָה — סָמוּךְ לִגְמָרוֹ עִישּׂוּרוֹ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבְרִי: מַקִּישׁ מַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן: מָה מַעֲשֵׂר דָּגָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלּוֹ תִּשְׁרִי — אַף מַעְשַׂר בְּהֵמָה רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלּוֹ תִּשְׁרִי.

18 נדה פתח ↗

אַלְמָא קְרָאֵי נִינְהוּ! לְרַבִּי עֲקִיבָא — קְרָאֵי, לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה — הִלְכְתָא.

19 יבמות פתח ↗

אֶלָּא: בִּתּוֹ, כֵּיוָן דְּאָתְיָא מִדְּרָשָׁא, חַבִּיבָא לֵיהּ.

20 סנהדרין פתח ↗

שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי דִינִין וְכוּ׳. אָמַר רַב כָּהֲנָא: הוּא אוֹמֵר מִפִּי הַשְּׁמוּעָה, וְהֵן אוֹמְרִין מִפִּי הַשְּׁמוּעָה – אֵינוֹ נֶהֱרָג.

20 נדה פתח ↗

מֵתִים לֶעָתִיד לָבֹא, צְרִיכִין הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי אוֹ אֵין צְרִיכִין? אָמַר לָהֶן: לִכְשֶׁיִּחְיוּ נֶחְכַּם לָהֶן. אִיכָּא דְאָמְרִי: לִכְשֶׁיָּבֹא מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עִמָּהֶם.

20 תלמוד ירושלמי נזיר פתח ↗

מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית יַיִן. דַּהֲווֹן דָּרְשִׁין שֵׁכָר. מַה שֵׁכָר שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן רְבִיעִית אַף כָּאן רְבִיעִית. חָזְרוּ לוֹמַר. לֹא יֹאכַל. לֹא יִשְׁתֶּה. מָה אֲכִילָה כְזַיִת אַף שְׁתִיָיה כְּזַיִת.

21 כריתות פתח ↗

26 ראש השנה פתח ↗

הַאי תַּנָּא, מֵעִיקָּרָא מַיְיתֵי לַהּ בְּהֶיקֵּישָׁא, וְהַשְׁתָּא מַיְיתֵי לַהּ בִּגְזֵירָה שָׁוָה? הָכִי קָאָמַר: אִי לָאו גְּזֵירָה שָׁוָה, הֲוָה מַיְיתִינָא לַהּ בְּהֶיקֵּישָׁא. הַשְׁתָּא דְּאָתְיָא בִּגְזֵירָה שָׁוָה — הֶיקֵּישָׁא לָא צְרִיךְ.

26 בבא קמא פתח ↗

אָמְרִי: הֶיקֵּישָׁא הִיא, וְאֵין מְשִׁיבִין עַל הֶיקֵּישָׁא.

29 יבמות פתח ↗

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם דְּלָא נְשִׁיב לְהוּ רוּחַ צְפוֹנִית. דְּתַנְיָא: כׇּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לֹא נָשְׁבָה לָהֶם רוּחַ צְפוֹנִית. מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דִּנְזוּפִים הָווּ, וְאִי בָּעֵית אֵימָא דְּלָא נִבַּדּוּר עַנְנֵי כָבוֹד. אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ יוֹמָא דְעֵיבָא וְיוֹמָא דְשׁוּתָא — לָא מָהֲלִינַן בֵּיהּ, וְלָא מְסוֹכְרִינַן בֵּיהּ. וְהָאִידָּנָא דְּדָשׁוּ בַּהּ רַבִּים, ״שׁוֹמֵר פְּתָאִים ה׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, לֹא הָיָה יוֹם שֶׁלֹּא נָשְׁבָה בּוֹ רוּחַ צְפוֹנִית בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה׳ הִכָּה כׇל בְּכוֹר וְגוֹ׳״ מַאי תַּלְמוּדָא? הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּעֵת רְצוֹן מִילְּתָא הִיא. אָמַר רַב הוּנָא: דְּבַר תּוֹרָה, מָשׁוּךְ — אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, וּמִדִּבְרֵיהֶם גָּזְרוּ עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּעָרֵל. מֵיתִיבִי: מָשׁוּךְ צָרִיךְ שֶׁיָּמוּל! מִדְּרַבָּנַן. וּדְקָאָרֵי לַהּ, מַאי קָאָרֵי לַהּ? הָא ״צָרִיךְ״ קָתָנֵי! קָטָעֵי בְּסֵיפָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִמּוֹל, מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הִיא לוֹ. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא הַרְבֵּה מָלוּ בִּימֵי בֶּן כּוֹזֵיבָא וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִמּוֹל יִמּוֹל״, אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים, וְאוֹמֵר: ״אֶת בְּרִיתִי הֵפַר״ — לְרַבּוֹת אֶת הַמָּשׁוּךְ. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: הַאי ״הִמּוֹל יִמּוֹל״ לְרַבּוֹת צִיצִין הַמְעַכְּבִים אֶת הַמִּילָה — ״תָּא שְׁמַע: ״אֶת בְּרִיתִי הֵפַר״, לְרַבּוֹת אֶת הַמָּשׁוּךְ. הוּא סָבַר: מִדְּקָא נָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא קְרָא — דְּאוֹרָיְיתָא הִיא. וְלָא הִיא: מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. מֵיתִיבִי: טוּמְטוּם — אֵין אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, נָשָׁיו וַעֲבָדָיו — אוֹכְלִין. מָשׁוּךְ, וְנוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל — הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִים. אַנְדְּרוֹגִינוֹס — אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, וְאֵין אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים. טוּמְטוּם — אֵינוֹ אוֹכֵל לֹא בִּתְרוּמָה וְלֹא בְּקָדָשִׁים. קָתָנֵי מִיהַת: מָשׁוּךְ, וְנוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל — הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין, תְּיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא! תְּיוּבְתָּא. אָמַר מָר: טוּמְטוּם — אֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, נָשָׁיו וַעֲבָדָיו — אוֹכְלִים. נָשָׁיו לְטוּמְטוּם מְנָא לֵיהּ? אִילֵּימָא דְּקַדֵּישׁ, דְּתַנְיָא: טוּמְטוּם שֶׁקִּידֵּשׁ — קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין, נִתְקַדֵּשׁ — קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין, אֵימַר דְּאָמַר לְחוּמְרָא, לְקוּלָּא מִי אָמְרִינַן? סְפֵק אִשָּׁה הוּא, וְאֵין אִשָּׁה מְקַדֶּשֶׁת אִשָּׁה? אָמַר אַבָּיֵי: כְּשֶׁבֵּיצָיו נִיכָּרוֹת מִבַּחוּץ. רָבָא אָמַר: מַאי ״נָשָׁיו״ — אִמּוֹ. אִמּוֹ, פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: מוֹלִיד — מַאֲכִיל, שֶׁאֵין מוֹלִיד — אֵינוֹ מַאֲכִיל, קָא מַשְׁמַע לַן. תָּא שְׁמַע: טוּמְטוּם — אֵינוֹ אוֹכֵל לֹא בִּתְרוּמָה וְלֹא בְּקָדָשִׁים. בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי, תְּנָא רֵישָׁא עָרֵל וַדַּאי, וְקָתָנֵי סֵיפָא סְפֵק עָרֵל. אֶלָּא לְרָבָא, טוּמְטוּם דְּסֵיפָא לְמָה לִי? מַאי טוּמְטוּם — עָרֵל. הַשְׁתָּא סְפֵק עָרֵל לָא אָכֵיל — וַדַּאי עָרֵל אָכֵיל?! מָה טַעַם קָאָמַר: מָה טַעַם טוּמְטוּם אֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה? מִפְּנֵי שֶׁסְּפֵק עָרֵל הוּא, וְעָרֵל אֵינוֹ אוֹכֵל לֹא בִּתְרוּמָה וְלֹא בְּקָדָשִׁים. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: מָשׁוּךְ וְנוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל, וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר כְּשֶׁהוּא מָהוּל, וְקָטָן שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ, וּשְׁאָר כׇּל הַנִּימּוֹלִים, לְאֵיתוֹיֵי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עֲרָלוֹת — אֵינָן נִימּוֹלִין אֶלָּא בַּיּוֹם. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בִּזְמַנּוֹ — אֵין נִימּוֹלִין אֶלָּא בְּיוֹם, שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ — נִימּוֹלִין בְּיוֹם וּבַלַּיְלָה. מַאי לָאו, בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר מָשׁוּךְ דְּאוֹרָיְיתָא, וּמָר סָבַר מָשׁוּךְ דְּרַבָּנַן. וְתִסְבְּרָא? קָטָן שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּרַבָּנַן? אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא: מָשׁוּךְ — דְּרַבָּנַן, וְקָטָן שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ — דְּאוֹרָיְיתָא. וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר דָּרְשִׁינַן ״וּבַיּוֹם״, וּמָר סָבַר לָא דָּרְשִׁינַן ״וּבַיּוֹם״. כִּי הָא דְּיָתֵיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָדָרֵישׁ: נוֹתָר, בִּזְמַנּוֹ — אֵינוֹ נִשְׂרָף אֶלָּא בַּיּוֹם, שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ — נִשְׂרָף בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. וְאֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹחָנָן: אֵין לִי אֶלָּא נִימּוֹל לִשְׁמִינִי שֶׁאֵין נִימּוֹל אֶלָּא בַּיּוֹם, מִנַּיִן לְרַבּוֹת לְתִשְׁעָה, לַעֲשָׂרָה, לְאַחַד עָשָׂר לִשְׁנֵים עָשָׂר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַיּוֹם״. וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּלָא דָּרֵישׁ וָאו, וָאו וְהֵי דָּרֵישׁ. אִישְׁתִּיק. בָּתַר דִּנְפַק, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: רָאִיתִי לְבֶן פְּדָת שֶׁיּוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ כְּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: דִּידֵיהּ הִיא? מַתְנִיתָא הִיא. הֵיכָא תְּנָא לֵיהּ? בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. נְפַק, תַּנְיַיהּ בִּתְלָתָא יוֹמֵי, וְסַבְרַהּ בִּתְלָתָא יַרְחֵי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָרֵל שֶׁהִזָּה — הַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה. מִידֵי דְּהָוֵה אַטְּבוּל יוֹם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר בִּתְרוּמָה, כָּשֵׁר בַּפָּרָה. מָה לִטְבוּל יוֹם — שֶׁכֵּן מוּתָּר בְּמַעֲשֵׂר! אַטּוּ אֲנַן לַאֲכִילָה קָאָמְרִינַן, אֲנַן לִנְגִיעָה קָאָמְרִינַן: וּמָה טְבוּל יוֹם שֶׁאָסוּר בִּנְגִיעָה דִּתְרוּמָה — מוּתָּר בַּפָּרָה, עָרֵל שֶׁמּוּתָּר בִּנְגִיעָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוּתָּר בַּפָּרָה?! תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: עָרֵל שֶׁהִזָּה — הַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה. וּמַעֲשֶׂה הָיָה וְהִכְשִׁירוּ חֲכָמִים הַזָּאָתוֹ. מֵיתִיבִי: טוּמְטוּם שֶׁקִּידֵּשׁ — קִידּוּשׁוֹ פָּסוּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק עָרֵל, וְעָרֵל פָּסוּל לְקַדֵּשׁ. וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס שֶׁקִּידֵּשׁ — קִידּוּשׁוֹ כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף אַנְדְּרוֹגִינוֹס שֶׁקִּידֵּשׁ — קִדּוּשָׁיו פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁסְּפֵק אִשָּׁה הוּא, וְאִשָּׁה פְּסוּלָה מִלְּקַדֵּשׁ. קָתָנֵי מִיהָא: עָרֵל וּסְפֵק עָרֵל פָּסוּל מִלְּקַדֵּשׁ! אָמַר רַב יוֹסֵף: הַאי תַּנָּא — תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי עֲקִיבָא הוּא, דִּמְרַבֵּי לֵיהּ לְעָרֵל כְּטָמֵא. דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אִישׁ אִישׁ״, לְרַבּוֹת הֶעָרֵל. אָמַר רָבָא: הֲוָה יָתֵיבְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, וְקַשְׁיָא לִי: לָא לִישְׁתְּמִיט תַּנָּא וְלִיתְנֵי הֶעָרֵל וְהַטָּמֵא, וְלֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא הִיא. וְלָא? וְהָא קָתָנֵי: הֶעָרֵל וְהַטָּמֵא פְּטוּרִים מִן הָרְאִיָּיה! הָתָם מִשּׁוּם דִּמְאִיס. וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ. דְּתַנְיָא: הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְקַדֵּשׁ — חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בַּקָּטָן וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה וּבְאַנְדְּרוֹגִינוֹס. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן — דִּכְתִיב: ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵיפַת הַחַטָּאת״, הָנָךְ דְּפָסְלִי בַּאֲסִיפָה — פְּסוּלִין בְּקִידּוּשׁ, הָנָךְ דִּכְשֵׁרִין בַּאֲסִיפָה — כְּשֵׁרִים בְּקִידּוּשׁ. וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ: אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא ״וְלָקַח״, מַאי ״וְלָקְחוּ״? דַּאֲפִילּוּ הָנָךְ דִּפְסוּלִין הָתָם, כְּשֵׁרִים הָכָא. אִי הָכִי, אִשָּׁה נָמֵי! ״וְנָתַן״ וְלֹא ״וְנָתְנָה״. וְרַבָּנַן — אִי כְּתִיב: ״וְלָקַח״ ״וְנָתַן״, הֲוָה אָמֵינָא שָׁקֵיל חַד וְיָהֵיב חַד, כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְלָקְחוּ״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְלָקְחוּ״ ״וְנָתְנוּ״, הֲוָה אָמֵינָא דְּשָׁקְלִי תְּרֵי וְיָהֲבִי תְּרֵי, כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְלָקְחוּ״ ״וְנָתַן״ — דַּאֲפִילּוּ שָׁקְלִי תְּרֵי וְיָהֵיב חַד.

30 יבמות פתח ↗

כּוּלְּהוּ נָמֵי מִדְּרָשָׁא אָתוּ! נְהִי דִּלְעִנְיַן יִיבּוּם אָתְיָין מִדְּרָשָׁא — עִיקָּר אִיסּוּרַיְיהוּ בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ. בִּתּוֹ, עִיקָּר אִיסּוּרָא מִדְּרָשָׁא.

44 מגילה פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: תַּרְגּוּם שֶׁל תּוֹרָה — אוּנְקְלוֹס הַגֵּר אֲמָרוֹ מִפִּי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. תַּרְגּוּם שֶׁל נְבִיאִים — יוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל אֲמָרוֹ מִפִּי חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, וְנִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: מִי הוּא זֶה שֶׁגִּילָּה סְתָרַיי לִבְנֵי אָדָם?

48 גיטין פתח ↗

בְּדִין הוּא דִּבְקִיּוּם שְׁטָרוֹת נָמֵי לָא לִיבְעֵי, כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ – דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר, נַעֲשׂוּ כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין – וְרַבָּנַן הוּא דְּאַצְרוּךְ; וְהָכָא מִשּׁוּם עִיגּוּנָא אַקִּילוּ בַּהּ רַבָּנַן.

49 משנה תורה, הלכות מלווה ולווה פתח ↗

לוֶֹה שֶׁכָּתַב שְׁטָר בִּכְתַב יָדוֹ וְהֵעִיד בּוֹ עֵדִים וּנְתָנוֹ לַמַּלְוֶה הֲרֵי זֶה שְׁטָר כָּשֵׁר. וְכֵן אִם כָּתַב שְׁטָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ עֵדִים וּנְתָנוֹ לַמַּלְוֶה בִּפְנֵי עֵדִים הֲרֵי זוֹ מִלְוֶה בִּשְׁטָר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה כְּתָב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף וְיִקְרְאוּ אוֹתוֹ הָעֵדִים שֶׁנִּמְסַר בִּפְנֵיהֶם. וְיֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרָה שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר לָעֵדִים שֶׁמָּסְרוּ בִּפְנֵיהֶם חִתְמוּ וְהָעִידוּ שֶׁנִּמְסַר בִּפְנֵיכֶם:

49 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה. שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כד כב "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם". אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוִֹין אֵין עֵדֵי מָמוֹן צְרִיכִין דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה. כֵּיצַד. אָמְרוּ הָעֵדִים בְּפָנֵינוּ הִלְוָה זֶה אֶת זֶה מָנֶה בְּשָׁנָה פְּלוֹנִית. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִּוְּנוּ אֶת הַחֹדֶשׁ וְלֹא אֶת הַמָּקוֹם שֶׁהִלְוָה בּוֹ וְלֹא אֶת הַמָּנֶה אִם הָיָה מִמַּטְבֵּעַ פְּלוֹנִי אוֹ מִמַּטְבֵּעַ פְּלוֹנִי עֵדוּתָן קַיֶּמֶת: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת מַתָּנוֹת וּמְכִירוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל בְּדִינֵי קְנָסוֹת צְרִיכִין דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמַלְקוֹת וּבְגָלוּת. וְכֵן אִם רָאָה הַדַּיָּן שֶׁהַדִּין מְרֻמֶּה וְחָשַׁשׁ לוֹ צָרִיךְ דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדֵי מָמוֹנוֹת צְרִיכִין דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה אִם הִכְחִישׁוּ הָעֵדִים זֶה אֶת זֶה בִּדְרִישׁוֹת אוֹ בַּחֲקִירוֹת עֵדוּתָן בְּטֵלָה. וְאִם הִכְחִישׁוּ הָעֵדִים זֶה אֶת זֶה בִּבְדִיקוֹת עֵדוּתָן קַיֶּמֶת. כֵּיצַד. אֶחָד אוֹמֵר בְּנִיסָן לָוָה מִמֶּנּוּ וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא בְּאִיָּר אוֹ שֶׁאָמַר הָאֶחָד בִּירוּשָׁלַיִם וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא בְּלוֹד הָיִינוּ עֵדוּתָן בְּטֵלָה. וְכֵן אִם אָמַר הָאֶחָד חָבִית שֶׁל יַיִן הִלְוָהוּ וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר שֶׁל שֶׁמֶן הָיְתָה עֵדוּתָן בְּטֵלָה שֶׁהֲרֵי הִכְחִישׁוֹ בִּדְרִישָׁה. אֲבָל אִם אָמַר הָאֶחָד מָנֶה שָׁחוֹר וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר מָנֶה לָבָן הָיָה. זֶה אוֹמֵר בַּדְּיוֹטָא הָעֶלְיוֹנָה הָיוּ כְּשֶׁהִלְוָהוּ וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר בַּדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה הָיוּ. עֵדוּתָן קַיֶּמֶת. אֲפִלּוּ אָמַר הָאֶחָד מָנֶה הִלְוָהוּ וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר מָאתַיִם חַיָּב לְשַׁלֵּם מָנֶה שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל מָאתַיִם מָנֶה. וְכֵן אִם אָמַר הָאֶחָד דְּמֵי חָבִית שֶׁל יַיִן יֵשׁ לוֹ בְּיָדוֹ וְזֶה אוֹמֵר דְּמֵי חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן מְשַׁלֵּם בַּפָּחוּת שֶׁבְּדָמִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: דִּין תּוֹרָה שֶׁאֵין מְקַבְּלִין עֵדוּת לֹא בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת וְלֹא בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא מִפִּי הָעֵדִים שֶׁנֶּאֱמַר דברים יז ו "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים" מִפִּיהֶם וְלֹא מִכְּתַב יָדָן. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁחוֹתְכִין דִּינֵי מָמוֹנוֹת בְּעֵדוּת שֶּׁבַּשְּׁטָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָעֵדִים קַיָּמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוִֹין. וְאֵין דָּנִין בְּעֵדוּת שֶׁבַּשְּׁטָר בְּדִינֵי קְנָסוֹת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמַכּוֹת וּבְגָלוּת אֶלָּא מִפִּיהֶן וְלֹא מִכְּתַב יָדָן: כָּל עֵד שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתוֹ בְּבֵית דִּין בֵּין בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת בֵּין בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת אֵין יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. כֵּיצַד. אָמַר מֻטְעֶה הָיִיתִי שׁוֹגֵג הָיִיתִי וְנִזְכַּרְתִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן. לְפַחְדוֹ עָשִׂיתִי. אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֲפִלּוּ נָתַן טַעַם לִדְבָרָיו. וְכֵן אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹסִיף בְּעֵדוּתוֹ תְּנַאי. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל דְּבָרִים שֶׁיֹּאמַר הָעֵד אַחַר שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתוֹ שֶׁיָּבוֹא מִכְּלָלָן בִּטּוּל הָעֵדוּת אוֹ הוֹסָפַת תְּנַאי בָּהּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ: עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין וְאֵין יְכוֹלִין לַחְזֹר בָּהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּם הַשְּׁטָר שֶׁלֹּא מִפִּיהֶן כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָן אוֹ שֶׁהָיָה כְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר. אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר אֶלָּא מִפִּיהֶן וְאָמְרוּ כְּתַב יָדֵינוּ הוּא זֶה אֲבָל אֲנוּסִים הָיִינוּ קְטַנִּים הָיִינוּ קְרוֹבִים הָיִינוּ מֻטְעִים הָיִינוּ הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים וִיבַטֵּל הַשְּׁטָר: אָמְרוּ פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ בַּעֲבֵרָה אוֹ שֹׁחַד לָקַחְנוּ עַל עֵדוּת זוֹ אֵין נֶאֱמָנִים שֶׁאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע עַד שֶׁיָּעִידוּ עָלָיו עֵדִים שֶׁהוּא רָשָׁע. וְכֵן אִם אָמְרוּ אֲמָנָה הָיוּ דְּבָרֵינוּ אֵין נֶאֱמָנִים שֶׁהַמֵּעִיד עַל שְׁטַר אֲמָנָה כְּמֵעִיד בְּשֶׁקֶר: אָמְרוּ הָעֵדִים שְׁטַר מֶכֶר זֶה מוֹדָעָה נִמְסְרָה לָנוּ עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁכְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין: אָמְרוּ עַל תְּנַאי הָיָה שְׁטָר זֶה. אִם הָיָה כְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר אֵין נֶאֱמָנִין וְאִם אֵין הַשְּׁטָר מִתְקַיֵּם אֶלָּא מִפִּיהֶם נֶאֱמָנִים. וְאוֹמֵר לְבַעֲלֵי הַדִּין קַיְּמוּ הַתְּנַאי וּבוֹאוּ לָדוּן: אָמַר אֶחָד מִן הָעֵדִים עַל תְּנַאי הָיוּ הַדְּבָרִים וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר לֹא הָיָה שָׁם תְּנַאי הֲרֵי כָּאן עֵד אֶחָד: גַּם בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת אֵין מְקַבְּלִין עֵדוּת אֶלָּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין. אִם הָיָה בַּעַל דִּין חוֹלֶה אוֹ שֶׁהָיוּ הָעֵדִים מְבַקְּשִׁים לֵילֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְשָׁלְחוּ לְבַעַל דִּין וְלֹא בָּא הֲרֵי אֵלּוּ מְקַבְּלִים עֵדִים שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעֵדוּת עַל פֶּה. אֲבָל בִּשְׁטָר מְקַיְּמִין בֵּית דִּין אֶת עֵדָיו שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין. וַאֲפִלּוּ הָיָה עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ וְאוֹמֵר שְׁטָר מְזֻיָּף הוּא עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן פְּסוּלֵי עֵדוּת הֵן אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ אֶלָּא מְקַיְּמִין אֶת הַשְּׁטָר וְאִם יֵשׁ לוֹ רְאָיָה לִפְסל יִפְסל: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְאָיָה בְּעֵדִים מְטַפֵּל בָּעֵדִים עַד שֶׁיְּבִיאֵם לְבֵית דִּין. וְאִם יָדְעוּ בֵּית דִּין שֶׁבַּעַל דִּינוֹ אַלָּם וְטָעַן הַתּוֹבֵעַ שֶׁהָעֵדִים מִתְפַּחֲדִים מִבַּעַל דִּינוֹ שֶׁיָּבוֹאוּ וְיָעִידוּ לוֹ הֲרֵי בֵּית דִּין כּוֹפִין אֶת בַּעַל דִּינוֹ שֶׁיָּבִיא הוּא הָעֵדִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ דָּנִין בָּהֶן לְאַלָּם:

קנאת סופרים על ספר המצוות Shorashim 1 » « קנאת סופרים על ספר המצוות Shorashim 3