כתובות ח׳ א:א׳-ג׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

1 תוספות פתח ↗

שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם - פותחת בברוך אע"פ שכל אחת סמוכה לחבירתה כיון דקצרות הן אם לא היה פותח בברוך היה נראה הכל ברכה אחת וכן אשר יצר אם לא היה פותח בברוך היה נראה שהיתה מתחלת מברוך יוצר האדם אשר יצר אבל שוש תשיש שהיא אחר ברכה ארוכה אין צריך לפתוח בברוך ואשר ברא פותחת בברוך לפי שמברכים אותה בפני עצמה כשאין פנים חדשות כדפירש בקונטרס ועל שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם פי' בקונטרס טעם אחר ור"ח פירש דיוצר האדם פותחת בברוך לפי שיש שלא היו אומרים אותה כדאמר בסמוך ואור"ת דבפרק קמא דברכות דף יא: גבי ברכת התורה גרסי' ר' יוחנן מסיים בה הכי והערב נא דברכה אחת היא דאי הוו שתי ברכות היה צריך לפתוח בברוך אע"ג דסמוכה לחברתה כיון שאותה שלפניה היא קצרה ובתר הכי גרסינן הלכך נימרינהו לתרווייהו ולא גרסינן לכולהו דאם כן הוה משמע דשלש ברכות הן:

1 פסקי תוספות פתח ↗

ברכות לעסוק בד"ת והערב נא ברכה אחת היא. ד"ה שהכל: דף ח

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה פתח ↗

1403 יומא לח. "כל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו, שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו'". וכן נאמר משלי טז, ד "כל פעל ה' למענהו". ובתחלת דרשת שבת הגדול כתב: "כי כל הנבראים לא נבראו אלא למענהו יתברך, ואם לא כן לא היה נברא אותו נברא בעולם. רק הכל נברא בשביל לשבח ולפאר יוצרו ולעבדו... וזהו הקלוס שנותנין הנבראים אל הקב"ה, מה שנראה בהם שבח יוצר הכל בבריאה, שיש בהן מן הפאר שנבראו בתכלית השלימות... והנה שבח הקב"ה מכל יצורי עולמים". ולמעלה ד"ה דע כי כתב: "כל הנבראים נבראו לכבודו יתברך, וכמו שתקנו חכמים כתובות ח. 'שהכל ברא לכבודו' יתברך. וכמו שאמרו עוד יומא לח. כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו... שהנמצאים כולם הם לכבודו יתברך", וראה שם הערות 440, 561, 564.

2 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

וברכה שניה — "ברוך אתה ה'... יוצר האדם", וברכה שלישית — "ברוך אתה ה'...

3 רש"י פתח ↗

והתקין לו ממנו - מגופו מצלעותיו:

3 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו כלומר, מתוך עצמו, את האשה, כפי שנאמר: "ויבן... את הצלע... אשר לקח מן האדם". בראשית ב, כב בנין עדי עד, ברוך אתה ה' יוצר האדם".

3 ריטב"א פתח ↗

ג"ה אשר יצר את האדם בצלמו שהוא דמות תבניתו של אדם לגבי הקב"ה אומר צלם שהוא לשון הראוי נאמר על צורה בלא גוף ועל שאין לו רשות לעין לתפוס ולראות ועל האדם שהוא גוף אומר לשון תבנית שאינו נאמר לעולם אלא על דבר שאינו רוחני כדכתיב תבנית כל רומש באדמה. גרסת רש"י בשמחך יצירך בג"ע מקדם וכן הגירסות ברוב הספרים וכן הכתוב אומר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם והרמב"ם ז"ל גורס מקדם בעדן ואין הלשון הזה מתוקן כראוי כי הלשון הזה נאמר על האדם כשנגרש מן העדן וישכן מקדם לגן עדן ואע"פ ששם נאמר לגן וכאן בגן שמא יבא האדם לטעות באדם בענין וגם בלשון:

1 שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ״.

2 וְ״יוֹצֵר הָאָדָם״.

3 וַ״אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ, וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, יוֹצֵר הָאָדָם״.

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

שהכל ברא לכבודו".

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

453 צריך ביאור, מדוע אם נאמר שיש דבר שנברא לעצמו זה מורה "חס ושלום שיש דבר זולת השם יתברך", וסותר ל"אין עוד". אמנם הדברים מבוארים בגבורות ה' פס"ט שטז., שכתב: "וכן בזה שכל הנמצאים שבים אליו, רוצה לומר שהכל אפס זולתו, כי במדריגת רוממותו הנה הוא יתברך הכל, ואינו חסר דבר. ואל יעלה על הדעת שהנמצאים הם דבר זולתו, שאם היו נחשבים דבר זולתו, אם כן הוא יתברך ח"ו יחסר דבר, שהנמצאים זולתו. אבל אין הדבר כך, כי כל הנמצאים שבים אליו באמתת מציאותו, וכל הנמצאים אפס זולתו". וראה בנר מצוה ח"א הערה 39, שנתבאר שם טעם אחר. ועוד אודות שהכל נברא לכבוד ה', ראה בבאר הגולה באר הרביעי שפו:, שצירף לכך את הברכה כתובות ח. "שהכל ברא לכבודו". וראה שם הערות 440, 561, 564, 1403, גו"א בראשית פ"א אות ז, להלן פ"ו מ"י ד"ה אבל נראה, נתיב התשובה פ"ג הערה 78, נר מצוה ח"א הערה 39, ועוד.

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נר מצוה פתח ↗

39 ואם תאמר, מדוע לא נבאר שהדבר נברא לעצמו, לא כמתנגד לה', אך גם לא לכבודו של ה'. ומדוע הברירה היא לקצוניות; או התנגדות לה', או כבוד ה'. ונראה, כי בתחילת דרשת שבת הגדול כתב: "אי אפשר שיהיה שום נמצא שיהיה, נברא לעצמו, שהדבר הזה לא יתן השכל שיהיה שום נברא בשביל עצמו, שא"כ היה נראה ח"ו שיש דבר זולת הש"י. וכן אמר הכתוב דברים ד, לט 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. ואין פירוש 'אין עוד' כי אין עוד אלהים, אבל פירושו כי אין עוד דבר בעולם, רק הש"י, כי כל הנבראים לא נבראו אלא למענהו יתברך, ואם לא כן לא היה נברא אותו נברא בעולם. רק הכל נברא בשביל לשבח ולפאר יוצרו ולעבדו, לפיכך אמר 'אין עוד'. כלומר כי אין בריאה עוד בנמצא, רק הכל הוא לשבח ולפאר הש"י". וכן כתב בגבורות ה' פס"ח שיד.. ובדר"ח פ"א מ"ב כז: כתב: "כי העולם לא נברא אלא בשביל הקב"ה, שנאמר משלי טז, ד 'כל פעל ה' למענהו'. כי אין ראוי לשום דבר שיהיה לו מציאות, כי אם אשר הוא אל השי"ת, עד שהכל צורך גבוה. ודבר זה בארו חכמים ז"ל באמרם כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'. ונאמר 'כל פעל ה' למענהו'. כי אם נמצא לעצמו, הרי יש ח"ו דבר זולת השם. ובמה שהוא לכבוד הש"י לעבדו, הרי בזה הוא למענהו. וזה שאמר אבות פ"א מ"ב 'ועל העבודה'. כי מה שעובדין אל השם יתברך, בזה העולם הוא אל השם יתברך, ואינו העולם דבר לעצמו, שיאמר ח"ו שיש מציאות זולת השם יתברך. כי אין אל העבד שום מציאות מצד עצמו, רק שהוא משמש לרבו, וכל אשר משמש לזולתו אין עליו שם בפני עצמו. ולפיכך העבודה היא העמוד השני... כי לא נבראו אלא בשביל כבודו לעבדו". ושוב צריך ביאור, מדוע אם נאמר שיש דבר שנברא לעצמו זה מורה "חס ושלום שיש דבר זולת השם יתברך", וסותר ל"אין עוד". אמנם הדברים מבוארים על פי דבריו בבבאר הגולה בסוף הבאר החמישי, שכתב: "כי לא שהוא יתברך היה פועל אל עולם הזה, אך פעולתו את העולם היה לתכלית מכוון. כי הפועל אשר יפעל ללא תכלית מכוון, אין ראוי שיקרא פועל, כיון שהוא פועל ללא תכלית. והתכלית אשר כוון השם יתברך בבריאה עולם הוא כמו שאמר הכתוב משלי טז, ד 'כל פעל ה' למענהו'. וכמו שאמרו חכמים על זה יומא לח. כל אשר ברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר ישעיה מג, ז 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'. נמצא כי התכלית בבריאת עולמו לכבודו". ולכך מן הנמנע שהדבר נברא לעצמו, כי אין בכך שום קיום תכלית בעבור הקב"ה. ואם מ"מ הוא נברא, בהכרח שהוא ממלא את תכליתו בעבור בורא אחר, ונמצא ח"ו שיש דבר זולתו יתברך. וממילא אף כאן היה יכול לשלול את האפשרות שדבר נברא כנגד ה' מחמת ששזה היה מורה ח"ו על בורא זולתו כפי שכתב לגבי דבר שנברא לעצמו, אך עדיפא מינה כתב, שמן הנמנע שהתכלית תהיה כנגד בוראו, כי בכך יהיה הדבר כנגד עצמו, ולכך בהכרח שהכל נברא לכבוד ה'. ועוד אודות שהכל נברא לכבוד ה', וכן חילוקי הכבוד הקיימים בבריאה, ראה בבאר הרביעי ד"ה דע כי, שצירף לכך את הברכה כתובות ח. "שהכל ברא לכבודו". וראה שם הערות 440, 561, 564, 1403, גו"א בראשית פ"א אות ז, דר"ח פ"ו מ"י שכ., נתיב התשובה פ"ג הערה 78, ועוד.

3 שיטה מקובצת פתח ↗

ג"ה אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו. פירוש בצלמו שהוא צלם דמות תבניתו של אדם כי לגבי קב"ה אומר צלם שהוא לשון הראוי להאמר על צורה בלא גוף ועל דבר שאין רשות לעין לשלוט לתפוס מראות ועל האדם שהוא גוף אומר תבנית שאינו נאמר לעולם אלא על דבר שאינו רוחני כדכתיב תבנית כל רומש באדמה. הריטב"א ז"ל: וכן כתב מרנא ורבנא הרב הגדול מהר"ר דוד ן' אבי זמרא ז"ל וז"ל יש לדקדק דבשלמא צלם הוי מלה דקה אבל תבנית היא מלה גסה ולא שייך לאומרה אלא בדבר חומרי לא בהקב"ה לכך יש מי שמחק הגירסא ויש ליישב דברי רבינו תבניתו על האדם חוזר כלומר ובצלם דמות הבורא יתברך תבניתו של האדם ע"כ. ואף על פי שיש קצת חילוק ביניהם בפי' הברכה הכל עולה לענין אחד:

3 שד"ל על בראשית פתח ↗

בצלמנו: צורת הגוף ותבנית חלקיו לא תיקרא צלם, אלא תואר או תבנית וכמו שאמר הרמב"ם במורה ח"א פ"א, כי ייאמרו יפה תאר, לא יפה צלם, וייאמרו להורות על הרכבת חלקי הגוף, את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו שמות כ"ה ט', אבל ייקרא צלם כל דבר העשוי לדמיון דבר אחר, כמו הציור על הנייר, העשוי לדמיון צורת אדם מיוחד, וכן כל פסל ומסכה העשויים לדמיון גוף מה, כמו שכתוב צלמי טחוריכם וצלמי עכבריכם ש"א ו' ה', ותעשי לך צלמי זכר יחזקאל ט"ז י"ז, צלמי כשדים חקוקים בששר שם כ"ג י"ד ומילת צלם נגזרת מן צל וכמו שכתב גם Bochart, כי כן הצל מצייר צורה אשר היא בדמיון הגוף, וממנו למדו בני אדם להתחיל במלאכת הציור, וכן גם בלשון ארמית אומרים צלם דהבא וכיוצא בזה, והכוונה תמיד על דבר העשוי לדמיון דבר אחר; רק פעם אחת מצאנו בדניאל ג' י"ט וצלם אנפוהי אשתני, על תואר האדם החי, והוא לשון מושאל ובלתי מדויק. והנה האדם הוא צלם אלהים, כלו' שהוא בצד מה מתדמה אל האל שהוא בעל הכוחות כולם. והנה לכאורה יקשה לפירושי אות הבי"ת אשר במילת בצלמנו, וכן בפסוק בצלם אלהים ברא אותו, וכן כי בצלם אלהים עשה את האדם, כי לפירושי האדם עצמו הוא צלם אלהים, לא בצלם אלהים. אך ראוי לדעת, כי כן מצאנו בקצת מקומות בי"ת נוספת במילה המורה על נשוא המאמר praedicatum, כגון כי ברע הוא שמות ל"ב כ"ב, הנה ה' בחזק יבוא ישעיה מ' י', והוא באחד איוב כ"ג י"ג, ביה שמו תהלים ס"ח ה', והבי"ת הזאת נוהגת הרבה בלשון ערבי, ונראה כי מליצת ברע, בחזק, באחד עיקר הוראתה כאילו תאמר פלוני הוא באותה תכונה שקוראים אותה בשם רע, חזק, ואחד, אף כאן נעשה אדם באותה תכונה שיצדק לקראה בשם צלם אלהים. והנה מלת בצלמנו ומליצת צלם אלהים אינן ראיה שהתורה מלמדת היות האל בעל צורה אנושית Antropomorphismus, ואין להכחיש כי קצת מקדמונינו ייחסו לאל תבנית כתבנית אדם, וכן אמרו בברכת חתנים כתובות דף ח' ע"א: אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו, ותבנית ודאי הוא שם הנאמר על בנין חלקי הגוף ואע"פ כן לא היו קדמונינו מאמינים שהאל והמלאכים הם בעלי גוף וגויה כמונו ובהדיא כתב רש"י מכות דף יב ע"א, ד"ה חמוץ בגדים שאין המלאכים בשר ודם; אבל אמיתת הענין היא, כי שכל פשוט בלתי גוף כלל, ובלתי שום צורה, ולא אורך ורוחב וגובה כלל, הוא ענין שאי אפשר לבן אדם לציירו ולא יתיישב בלבו, ואם הפילוסופים מדברים עליו, סוף סוף אין להם ממנו אלא ציור שולל, לא ציור חיובי, והתורה ניתנה לכל העם, והעם צריך שיוכל לצייר את אלהיו ציור חיובי לא ציור שולל. והנה הקדמונים היו מייחסים לאל ולמלאכים ולנשמות עצם רוחני דק מכל גוף הידוע לנו, ואעפ"כ הוא בעל צורה ותבנית; ועיין ס' מלאכת מחשבת פרשת שלח לך.

3 משנת ארץ ישראל על משנה אבות פתח ↗

במסגרת זו נסתפק בכך שההיגד הראשון הוא אוניברסלי, הוא מדבר על חביבותם של כל בני אנוש. דומה לו ההיגד בתוספתא יבמות שגם הוא מיוחס לרבי עקיבא: "רבי עקיבא אומר כל השופך דמים הרי זה מבטל דמות, שנאמר 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך'. רבי לעזר בן עזריה אומר כל שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות, שנאמר 'כי בצלם אלהים עשה את האדם', וכתיב 'ואתם פרו ורבו' וגו'..." פ"ח ה"ז. אין כאן הדגשה על נכרים, אלא על דמות האל המעוצבת בכל אדם מישראל. רעיון זה חוזר רבות במקבילות. כן אנו אומרים בברכת האירוסין על בניית המשפחה: "...שהכל ברא לכבודו; ויוצר האדם; ואשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד, ברוך אתה ה' יוצר האדם" בבלי, כתובות ח ע"א. האדם ראוי לכבוד בשל היותו מעט מאלוקים. הוא הדין לשופך דמים תוס', יבמות שם; מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחדש ח, עמ' 233. בכל המדרשים הללו נעשה שימוש במוטיב של "צלם ה' " כבסיס לכבוד האדם; אין בהם דגש אוניברסלי מפורש, אך גם לא נאמר שמדובר בישראל בלבד. כמו כן: "וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" משנה, סנהדרין פ"ד מ"ה ומקבילות. במשנה זו עסקו רבים שכן המילה "בישראל" איננה בכל עדי הנוסח, והמשנה שם כולה עוסקת בבני אנוש כולם. השאלה היא, אפוא, האם המסר מיועד לישראל בלבד, או "כל המציל נפש" כלשהי. האריך בכך אורבך; הוא בחן את כל הנוסחאות ואת משמעותן והשלכתן התאולוגית, ואף הביא עמדות שונות לכאן ולכאן90אורבך, נפש אחת. . במקרה שלנו ההיגד הראשון אוניברסלי ומדבר על כל בני אנוש, אבל ההיגד השני להלן מאזן את הראשון ומדגיש שכל אדם נברא בצלם, אך לעם ישראל ייחוד.

« כתובות ז׳ ע״ב כתובות ח׳ ע״ב »