כתובות ע״ו א:ו׳-ע״ו ב:א׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

1 רש"י פתח ↗

מי דמי התם - דין הוא שצריך להביא ראיה שהרי הוא המוציא מחברו הלכך מייתי ראיה ומפיק ממונא ומשם אתה בא ללמוד את זה שמוחזק בפרה זו ועומד ואת אומר נייתי ראיה ונוקים ממון שבידו:

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

כלה בבית אביה שצריך האב להביא ראיה לדבריו, מי דמי האם דומה הדבר לענין החליפין? הרי התם שם — מייתי מביא האב ראיה ומפיק ומוציא כסף מן הבעל, ואילו הכא כאן במחליף פרה בחמור — הלא מייתי מביא בעל החמור ראיה ומוקים ומעמיד, משאיר את הפרה ברשותו, ואולי במצב כזה אינו צריך להביא ראיה.

1 חדושי הרא"ה פתח ↗

ותנא תונא כלה הי כלה אינימ' כלה בבית אבי' כלו' דאמרי' דעל האב להביא ראי' לפי שנולד הספק בעיקר קניית הבעל והיא ממונו של אב בוודאי. מי דמי התם מייתי אב ראי' ומפיק כתוב' מבעל. וכיון דכן דינא הוא דליתי ראי' כדקיימא לן בעלמא המע"ה. אבל הכא בעל החמור מוקים שכבר הפרה ברשותו. אמר ר' אבא כלה בבית חמיה פי' דמייתי בעל ראי' ואע"ג דמוקים לה כתובה ברשותי'. הכא נמי בעל החמור מייתי ראי' ואע"ג דמוקים. ואכתי לא דמי הכא בעל מייתי ראי' ומרע לי' לחזקת האב דמסיע' לי' כדאמרינן לעיל. הכא בעל החמור מייתי ראי' ומוקים ואע"ג דמסייע' לי' חזקה דהעמד הגוף על חזקתו ועכשו מת לאחר משיכת הפרה והוא הדין דמצי למימר לי' כלה בבית חמי' היינו טעמא משום דהוה לי' ברי ושמא ובכי האי גוונא אזלינן בתר חזקה וכדרב אשי ואפשר דהכי נמי קאמר ומרע לי' לחזקת אב ואיכא נמי ברי ולא חייש לפרושי'. ואיברא דאכתי איכא טעמא אחריתי דלא דמי דאלו לפום האי טעמא דפרישנא לרב יהודה כלה בבית חמיה על האב היה ראוי להביא ראי' שהרי נולד הספק בעקר הקני' והיה ממונו של אב בוודאי:

6 רש"י פתח ↗

ותנא תונא כלה - תנא דמתני' דאיירי במומי כלה מסייע ליה:

6 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ומוסיף רב יהודה: ותנא תונא ושנה התנא שלנו ורמז הלכה זו ממש בדין כלה, שמשם למד שמואל הלכה זו לענין קנין חליפין. ומבררים: הי איזו כלה, כלומר, מאיזו הלכה בכלה מביא שמואל ראיה? אילימא אם תאמר

6 וְתַנָּא תּוּנָא כַּלָּה. הֵי כַּלָּה? אִילֵּימָא

7 כַּלָּה בְּבֵית אָבִיהָ, מִי דָּמֵי? הָתָם — מַיְיתֵי אָב רְאָיָה וּמַפֵּיק, הָכָא — מַיְיתֵי בַּעַל הַחֲמוֹר רְאָיָה וּמוֹקֵים.

1 רשב"א פתח ↗

הי כלה, אי נימא בבית אביה. פירש רש"י ז"ל: דאליבא דאוקימתא דר' אלעזר קאמר, ומדר' יהושע קא מייתי ראיה דאית ליה שעל האב להביא ראיה לעולם, דשמא במקום ממונא עדיף מברי וחזקה דגופה. והא דקאמר כלה בבית אביה, לאו דוקא קאמר, דהיא תיהוי סיעתיה דעודה בבית אביה שאני, דאכתי ברשותיה דאב קיימא וברשותיה נולדו ולא ברשותיה דבעל, משום דאכתי אינו זכאי במעשה ידיה ובהפרת נדריה, מה שאין כן בפרה דברשותיה דבעל הפרה נולד הספק, דמשעה שמשך זה עמד החמור ברשות בעל הפרה בכל מקום שהוא, אלא מכלה בבית חמיה קא מייתי ראיה, וכלה בבית אביה דנקט לסימנא בעלמא נקט לה, כלומר ותנא תונא דרישא דהיינו ר' יהושע כותיה. וכן נמי כי הדר וקאמר אלא כלה בבית חמיה תנא דסיפא קאמר דהיינו רבן גמליאל, לאו מכלה בבית חמיה דוקא קאמר, דהתם על מי שהספק נולד ברשותו דהיינו הבעל, דמשעה שכנסה עמדה ברשותו וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ולפיכך אתה מטיל עליו הראיה, וכאן אתה מטיל הראיה על מי שאינה ברשותו, דחמור ברשות בעל הפרה עומד משעת משיכת הפרה, אלא מכלה בבית אביה קא מייתי סייעתא, וכלה בבית חמיה לסימנא נקט לה. ודחי דלא דמי, דהתם דינא הוא דבעל ליתי ראיה משום דאתי לאורועי חזקה דגופה דמסייע ליה לאב, אבל הכא כל היכא דמוקמת חמור בחזקתו מוקמת פרה בידא דלוקח ועל בעל הפרה, דאתי לאורועה לחזקה, הוה לן למירמי ראיה. והדר אוקמא כר' יהושע, ולאו מכתובה קא מייתי דאפוקי הוא, אלא מקדושין דמוקמי הוא, ואפילו הכי אב צריך להביא ראיה, ואידחי לה הא דרב יהודה מדתניא מחט שנמצאת בבית הכוסות, ואתא רמי בר יחזקאל ואמר דשמואל איפכא אמר, דכל שנולד ספק ברשותו דהיינו בעל הפרה עליו להביא ראיה, ותנא תונא כלה בבית חמיה וכלה בבית אביה, ואליבא דרבא דאוקמה כולה אליבא דרבן גמליאל, וכל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה.ומה שהצריכו לרש"י ז"ל לפרש דרב יהודה קא מייתי ראיה מדר' יהושע, משום דלרב אשי ורבה מתניתין דוקא ורישא על האב להביא ראיה ומדרבי יהושע, וסיפא על הבעל משום שהספק נולד ברשותו, ואילו לשמואל מי שלא נולד הספק ברשותו עליו לבקש ראיה.ואין פירושו מחוור, דהיכי מייתי ראיה מדר' יהושע ושביק רבן גמליאל, ושמואל גופיה הוא דפסק כרבן גמליאל בשלהי פרק קמא דמכלתין יד, א. ואף על פי שתירץ הרב ז"ל דכיון דבמסקנא אוקמא רמי בר יחזקאל כרבן גמליאל לא דייקינן בה כולי האי, אכתי אינו מחוור, דתינח לרמי בר יחזקאל אבל לר' יהודה מאי איכא למימר דאיהו ניהו דפסק כרבן גמליאל משמיה דשמואל בפרק קמא שם. ועוד קשיא לי, דרמי בר יחזקאל נמי לפי פירושו אי אפשר להביא ראיה אלא אליבא דאוקמתה דרבה דאילו לרב אשי אף על פי שהיא בבית אביה דאכתי לאו ברשותיה דבעל קאי למציאתה ולמעשה ידיה, אילו טען האב בריא, אי נמי בוגרת דכתובה שלה, על הבעל להביא ראיה, הרי שאתה מצריך לבקש ראיה על מי שלא נולד הספק ברשותו לדברי רבנו ז"ל, ובודאי משמע דרב אשי לית ליה לרבה כדכתבינן לעיל, וקיימא לן כרב אשי דבתרא הואי.והפירוש הנכון, דכולן מדרבן גמליאל מייתו ראיה, וטעמיה דרב יהודה משום דסבירא ליה דכל שהיה הממון שלו מתחלתו ונולד בו ספק, עליו הראיה שהיה בשעת קנייתו ראוי לקנות, הילכך על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו ראוי לקנות בשעת משיכת הפרה, לפי שהוא ודאי היה בעל החמור, ובעל הפרה ספק אם זכה בו מעולם אם לאו,והלכך אין ספק מוציא מידי ודאי.ותנא תונא כלה בבית אביה שאף על פי שהיא עומדת ברשות הבעל לקבלת מומין משעת אירוסין ואילך דנסתחפה שדהו, אף על פי כן על האב להביא ראיה שהיתה ראויה לקנות הכתובה בשעת אירוסין, וכלה בבית חמיה דאתה מטיל ראיה על הבעל, היינו משום דאיכא חזקה דגופה וברי, דעדיף משמא וחזקת ממון.ואי קשיא לך, הכא נמי הא איכא למימר העמד חמור על חזקתו, וכיון דבעל החמור בריא ובעל הפרה ספק, ברי וחזקת הגוף עדיפא, כההיא דהנושא את האשה. וכלה בבית אביה נמי דמטילין ראיה על האב, קא יהיב רב אשי טעמא משום דהוה ליה מנה לאבא בידך, הא בבוגרת דמנה לי בידך הוא על הבעל להביא ראיה. יש לומר, דהא דשמואל נמי בשאין בעל החמור טוען ברי, אלא שנמצא חמורו מת ולא נודע לבעל חמור אם קודם משיכה אם לאחר משיכה. והא דהדר ואמר אלא כלה בבית חמיה, לאו דוקא, אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר, לומר הא דקאמרת הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים, הרי מצינו ראיה לאוקמי ממונא מכלה בבית חמיה, ודמי קצת לבעל החמור שבביתו נולד הספק כמו שנולד כאן בבית הבעל ואיתותב רב יהודה, ואתא רמי בר יחזקאל ואמר דעל בעל הפרה להביא ראיה הואיל וברשותו נולד הספק, דמשעת משיכת הפרה קם חמור ברשותו בכל מקום שהוא לאונסין, ולית ליה לרמי בר יחזקאל דהולכין אחר מי שהיה הממון שלו מתחלתו, אלא אחר מי שהוא שלו בשעת הספק.ותנא תונא כלה בבית אביה, שכיון שהיא עומדת ברשות האב למעשה ידיה ולהפר נדריה, עליו להביא ראיה, ואף על גב דאילו אתילדו בה מומין השתא ברשות הבעל נינהו ושדהו הוא דנסתחפה, כל שכן בבעל הפרה, שאילו מת החמור משעת משיכת הפרה ואילך לדידיה מת. ובוגרת בבית אביה שעל הבעל להביא ראיה, הא אמרינן טעמא משום ברי ושמא כרבן גמליאל, וכלה בבית חמיה נמי היינו טעמא דבעל צריך להביא ראיה, דאף על גב דלאו ברשות בעל קיימא לגמרי אלא אף ברשות עצמה, בעל צריך להביא ראיה משום דרבן גמליאל דברי ושמא.ובין לפירושו של רש"י ז"ל בין לפי זה, קיימא לן דעל בעל הפרה להביא ראיה, וזה שלא כדברי רבנו אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל פסק קב, ב דעל בעל החמור להביא ראיה. ויש לומר, דסבירא ליה דרמי בר יחזקאל לא פליג עליה דרב יהודה בעיקר דינא אלא בטעמא, וכדפירש הראב"ד ז"ל, דרב יהודה סבר דלעולם על בעל החמור להביא ראיה, אף על גב דמית ליה באגם, מדלא מפליג בה ואמר סתם ומת חמורו, לומר בין שמת בביתו ממש של בעל החמור בין שמת באגם, ורמי בר יחזקאל בא ופירש דוקא כשמת בביתו ממש, הא מת באגם על בעל הפרה להביא ראיה כיון שהוא זוכה בו משעת משיכה, ותנא תונא כלה רישא וסיפא, דעודה בבית אביה על האב להביא ראיה, וכשנכנסה לרשות הבעל עליו להביא ראיה.ומכל מקום אף לפירוש זה, אין בעל החמור צריך להביא ראיה אלא כשמת ברשותו ממש וכשאינו טוען ברי, הא בטוען ברי, אי נמי מת באגם, על בעל הפרה להביא ראיה. וצריך עיון על הרב ז"ל שלא ביאר ולא חלק בזה כלל. וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל הל' מכירה פ"כ הט"ו, ובמחט שנמצא בעובי בית הכוסות נמי כתב שעל הטבח להביא ראיה, ואפילו לא נתן דמים. וקשה לי הרבה, שהרי לא אמר רבן גמליאל אלא בברי ושמא, אבל בשמא ושמא לא אמר, כדאיתא בריש פרק האשה שנתארמלה לעיל כתובות טז, א, וכדאמר נמי רב אשי לעיל, רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך, ואם כן מאי קא מקשה הכא ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות, דהדין נותן באמת שאם לא נתן טבח דמים שיהא בעל הפרה, הבא להוציא ממון, צריך להביא ראיה, דלא אמרו שהולכים בתר חזקה דגופה לאפוקי ממונא אלא בבריא ושמא, וכדאמרינן נמי בפרק קמא דמכלתין ט, א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה, ואם כן מאי דקא מקשה הכא היה נראה לכאורה שאינו אליבא דהלכתא, דאין הלכה כן אלא כפשטה דברייתא דהמוציא מחבירו עליו הראיה בין טבח בין בעל הפרה, וצריך לי עיון.

1 חלקת מחוקק פתח ↗

וכן אם היו קידושי ספק. יש לדקדק דהא כל קידושי ספק צריכה גט מספק וא"כ אכתי יאמרו קידושין תופסין באחותה ואף על גב דאמרו בגמר' בפ' המדיר כתובות דף ע"ו ע"ב גבי נמצאו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שאחר ארוסין נולדו המומין ומוקי' לה רב נחמן בר יצחק לקידושין אם צריך להחזיר הקידושין אם לאו ואם לא מייתי האב ראיה צריך להחזיר כסף הקידושין אף שהוא טוען ברי שאחר הקידושין נולדו וא"כ הוי ספק קידושין וצריכה גט עכ"פ ואפ"ה מחזיר הקידושין ומכאן מייתי ראיה בהג"ה מרדכי יש לדחות הראיה דהתם לא קאי במסקנ' תירוץ זה דהא רמי בר יחזקאל מסיק שם לא תציתו וכו' ורב נחמן בר יצחק הנ"ל אפשר דלא ס"ל כאמימר דפ' מי שמת בבא בתרא דף קמ"ה דסבר דלא הדרי קידושין כדי שלא יאמרו קידושי טעות היו ולכך חזרו ונמצאו קידושין תופסין באחותו והובא לעיל ס"ק ב' אבל למאי דקי"ל כאמימר א"כ כל קידושי ספק יש לחוש לשמא יאמרו ולא גרע קידושי דאורייתא מספק מן הקטנה היוצא' בגט דלא הוי רק קידושי דרבנן ואפ"ה אין הקדושין חוזרין מטעם שמא יאמרו וע"כ לא כתב הרמב"ן רק קידושי טעות ולא קידושי ספק:

6 מהר"ם שיף פתח ↗

גמ' ותנא תונא כלה כו'. כל אלו תנא תונא צ"ל שאינו מייתי ראיה רק שמצינו שצריך להביא ראיה אף שנולד הספק ברשות חבירו וכן פירש"י. יש לראות אמאי לא קאמר ותנא תונא מגופא דמתני' דר' יהושע במשארסתני נאנסתי לפירש"י דאזיל למ"ד תברא דאף שנולד הספק ברשות הבעל על האשה להביא ראיה ודוחק לומר דבה"א ותנא תונא כלה כו' הומ"ל אילימא כלה בבית אביה כו' הול"ל ותנא תונא גופא דמתני' דר"י במשארסתני רק מדחה ליה מיניה וביה ובאופן שאינו ראיה כלל. וכדמסיק ללשון קמא ולקידושין לא מצי מייתי ממתני' דלעיל דדוקא ממתני' דהכא דקתני על האב כו' דמשמע קידושין השייכין לאב. דזה דוחק. דהא באמת כי מסיק כלה בבית אביה ולקידושין ר"ל תנא דרישא דכלה בבית אביה אבל כוונתו אסיפא בבית חמיה דשם פליג נמי ת"ק דאיירי בנמצא ריעותא ברשות חבירו דמשם ראיה וכן בכולה שמעתתא כי אמר כלה בבית אביה ר"ל חמיה וכן בהיפך וק"ל אלא י"ל דלעיל י"ל דאיירי בענין שלא נאנסה תחתיו ואם כן נמצא ריעותא ברשות האב וכן י"ל בהיפוך אם נייתי מר"ג דהתם נאמר דהתם בענין שיש שהות שנאנסה תחתיו רק מ"מ בממ"נ הו"ל להביא ראיה ממתני' דלעיל איירי באיזה אופן שתהיה או מר"י או מר"ג. ועוד קשה דא"כ שידע שיש לחלק בין נמצא הספק ברשותו או לא ולהכי לא קאמר ר"י גם ממ"ש ותנא תונא שמבקש סיוע שלא תחלק בין נמצא ריעותא ברשות חבירו או לא א"כ מי מכריחנו לתברא הא מצינו לאוקמי כולה כחד תנא ומודה ר' יהושע בסיפא וק"ל. י"ל אף שידע סברא לחלק בין נולד ספק ברשותו מ"מ ע"כ מוכרח במתני' תברא מדקתני סיפא עד שלא נתארסה ומשנתארסה לא וק"ל. ואף שרש"י פי' תחלת השמעתין תברא שאין לנו טעם לחלק כו' וק"ל:

« כתובות ע״ה ע״ב כתובות ע״ז ע״א »