כתובות ע״ג א

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

1 רש"י פתח ↗

לא תימא - קסבר רב אחולי לתנאיה וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה:

1 רשב"א פתח ↗

הא דאמר אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה. פירש הראב"ד ז"ל: אחליה לתנאיה ואף על פי שלא בעל, אלא טעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והלכך עד שיבעול אינה צריכה גט, אבל כשבעל סתם אמרינן ודאי אחליה לתנאיה, וכיון שמחל תנאו אין צריך לקדשה פעם אחרת. ואף על גב דאמרינן גיטין עד, ב לגבי גט על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה מחולין ליך אינה מגורשת עד שתתן. התם משום דלצעורה קא מכווין הוא והא לא צערה, כדאיתא התם. אבל הכא יכול הוא שיאמר הרי את כאלו אין עליך נדרים, וכדאמרינן לגבי מדיר נדרים כד,א יכול הוא להתיר עצמו שלא על פי חכם ואומר לו הריני כאלו התקבלתי.ותמיהא לי טובא, דהא ודאי לא אמרו כאלו נעשה תנאי, אלא בתנאים התלויים בקיום מעשה כגון אם תתן, שיכול הוא לומר הריני רואה כאלו התקבלתי, אבל בלא מעשה לעולם אינה מקודשת ואינה מגורשת, דאלו אמר על מנת שלא תלכי לבית אביך וכיוצא בזה, אף על פי שחזר ומחל על תנאו ואמר הריני כאלו לא הלכת, אין ממש בדבריו שהרי שור שחוט לפנינו, הרי זו הולכת לבית אביה ואת אמרת שהיא כאלו לא הלכה. ואפשר נמי דאפילו בקיום מעשה לא אמרו אלא בהרוחת ממון, וכדאמרינן התם במי שאחזו גיטין עד, ב גבי ההיא דיכול להתיר נדרו שלא על פי חכם להרוחה קא מכוין והא לא איצטריך, ודכוותה נמי גבי על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה מחולין לך, אי לאו לצעורה קא מכוין ולא להרוחה היתה מגורשת, דכל שמתנה בדבר של ממון משום הרוחתו הוא ואינו מתנה בדוקא, אלא כאלו אמר אם יצטרך והרי לא נצרך, אבל בעל מנת שתעלי לאילן וכיוצא בזה, דלאו להרוחה נתכוין אינו יכול למחול על תנאו, דבדוקא התנה, כמו זה שהתנה בדוקא שנתכוין בעת התנאי לצערה שאף על פי שחזר ומחל אינו מחול, לפי שבשעת התנאי התנה בדוקא, והיינו טעמא דלצעורא קא מכוין, דאי לאו הכי מה לי נתכוין, מכל מקום מוחל הוא עכשיו ואינו רוצה באותו צער, אלא משום דאמרינן דמעיקרא בדוקא התנה ושוב אינו יכול למחול. וכל שכן זה שהתנה במה שאינו תלוי בהרוחה אלא במה שכל העולם מקפיד שמתנה בדוקא, וכל שכן שמתנה במה שאינו תלוי בקיום מעשה ובטולו אלא במקרה אם ישנו, או אם אינו, ואם הוא אי אפשר שאינו, והרי זה כאותה שאמרו בפרק האיש מקדש קידושין מח, ב על מנת שאני עשיר על מנת שאני כהן וכו', ובכלן אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש לו אף על פי כן אינה מקודשת, ואם איתא דיכולה היא למחול ולומר רואה אני כאלו הוא עשיר, ורואה אניכאלו הוא חכם או כהן, למה אינה מקודשת, אף על פי שאין דברים שבלב דברים, מכל מקום יש במשמע שהיא מוחלת על אותו תנאי ותהא מקודשת.ועוד דגרסינן התם בתוספתא קידושין פ"ב ה"ה: על מנת שאין לו בנים והיו לו בנים ואחר כך מתו, שיש לו בנים ולא היו לו בנים ואחר כך נולדו לו אינה מקודשת, זה הכלל כל תנאי שנתקיים בשעת קדושין אף על פי שבטל לאחר מכאן מקודשת, וכל שאין מתקיים בשעת קידושין אף על פי שנתקיים לאחר מכאן אינה מקודשת, וזה גם כן כיון שבשעת קדושין אין תנאו מתקיים, שהרי יש בה מומין או נדרים אף על פי שמחלן ורואה הוא כאלו אינן עכשיו הוא שנסתלקו, אבל בשעת קדושין היו, ובהלכה אצל חכם והתירן הוא דאמרינן דמקודשת, לפי שחכם עוקר הנדר מעיקרו הא במחילת תנאי שעכשיו הוא שנמחל ובשעת הקדושין היו עליה אינה מקודשת. והא דתניא לקמן כתובות עה, א הוא שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא ורפאו מקודשת, לאו משום מחילת תנאי נגעו בה, אלא משום עיקרו של תנאי שאנו אומדין דעת המתנין באיזה ענין הקפיד והתנה ובאיזה ענין לא הקפיד, ושמו חכמים דעת האיש שמקפיד במומין של עכשיו אף על פי שנתרפאו בשעת כניסה, לפי שהן גנאי לאשה, ושמו דעתה של אשה שאינה מקפדת אלא במומין של עכשיו, אבל היו לה מומין ונתרפאו אינה מקפדת, או משם שאינן גנאי לאיש כיון שנתרפאו, או משום דריש לקיש דאמר שם טב למיתב טן דו, וכאלו התנתה עמו על מנת שאין עליה נדרים ומומין בשעת כניסה והרי אינן, שכל התנאים לפי מה שהן ולפי מה שהוא המתנה עליהם, וכבר כתבתי בכענין זה בפרק האיש מקדש קידושין נ, א ובפרק האומר לשלוחו שם ס, א.אלא הכא הכי קאמר לא תימא טעמא כיון דכנסה סתם ולא הקפיד להזכיר תנאו בשעת כניסה, אחולי אחליה לתנאיה הראשון לגמרי וגמר ובעל לשם קדושין גמורים, בין ישנן בין אינן, ואילו רצה לגרשה כתובה בעי למיתב לה, אלא טעמיה דרב לענין גט משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין אף על פי שיש עליה נדרים, אבל לענין כתובה בתנאיה קאי, שאם ימצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה, וכן פירש רש"י ז"ל.ואם תאמר, ולמאי איצטריך אביי לאשמעינן דכתובה לית לה, ומי עדיפא מן הכונס סתם דכתובה לית לה. יש לי לומר, דאטו הוי טעמא אלא לרב, דילמא לרב קדשה סתם וכנסה סתם כתובה נמי אית לה, ופלוגתא היא בירושלמי בפירקין ה"ט דגרסינן התם, ריש לקיש אמר מתניתין בשקדשה על תנאי וכנסה סתם, אבל בשקדשה וכנסה סתם יש לה כתובה, ר' יוחנן אמר אפילו קדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה, ודילמא רב כריש לקיש סבירא ליה, ואם כן איכא למימר דאפילו כשתמצא לומר דקדשה סתם וכנסה סתם לרב אין לה כתובה, הוה אמינא דקדשה על תנאי וכנסה סתם מחל לגמרי תנאו, וכאלו פירש אף על פי שיש עליה נדרים דאית לה, קא משמע לן אביי דלא.ומיהו תמיהא לי, כיון שאין לה כתובה מה הועיל זה בתקנתו, אם יש עליה נדרים ויודעת היא שתצא שלא בכתובה עושה בעילתה בעילת זנות, וכל שבעילתה זנות אף בעילתו זנות, וכדאמרינן בריש פרק אף על פי לעיל כתובות נו, ב כל הפוחת ואפילו בתנאי, אלמא קסבר תנאו בטל ואית ליה, וכיון דאמר לית ליך אלא מנה לא סמכה דעתה, והוה ליה בעילתו בעילת זנות, אלמא משום דלא סמכה דעתה הויא ליה בעילתו זנות אף על פי שאין בלבו לגרשה, וכן נמי שם באחתיה דרב אמי בר חמא דאירכסה כתובתה ואסרוה לשהותה בלא כתובה משום דלא סמכה דעתה, אף על פי שלא היה בלבו של רב אחא בעלה לכפור לה כתובתה.ויש לומר, דשאני התם שהוא יודע בה שהיא אין דעתה סומכת ואינה נאסרת לו אלא כזונה,וכיון שכן, אף הוא בשעת ביאה יודע שעושה בעילתה פגומה, אבל כאן אדרבה, כיון שהתנה עמה וקבלה על עצמה מחשב קא חשיב שאין עליה נדרים ודעתה לביאת מצוה, והלכך אף הוא מתכוון לביאת מצוה אלא שמחמיר על עצמו יותר וחושש לעצמו שלא תהא ביאתו ביאת פנויה אם שמא נמצאו עליה נדרים, כן נראה לי.

1 שיטה מקובצת פתח ↗

לא תימא טעמיה דרב כו'. וא"ת מאי איכא בין האי טעמא להאי טעמא בעיקר דינא וליכא למימר דאתי לאשמועינן שאין מחילה מהני' אלא בדבר של ממון דהא ודאי בכל שהוא מחמת קפידתו וצערו מהניא מחילה וכדאשכחן לקמן בפרקין גבי מומין וליכא למימר דקמ"ל דאלו אמרינן אחולי אחליה לתנאיה היתה מקודשת למפרע משעה ראשונה דהא ליתא שאין מחילה מועלת לבטל התנאי שבשעת קדושין לעשותה מקודשת מאותה שעה ונראה כי רש"י ז"ל רצה לישמר מזה ופי' לא תימא טעמיה דרב משום דאחליה לתנאי ויש לה כתובה אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל כתובה לית לה ומכל מקום עדיין קשה דהיכי תסוק אדעתין שיש לה כתובה דהא בהדיא תנן כנסה סתם תצא שלא בכתובה.לכך הנכון כמו שפירש ר"י לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחליה לתנאיה ובכניסה לחופה סגי אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודוקא שנכנסה כניסה גמורה שבא עליה. הריטב"א ז"ל:

2 רש"י פתח ↗

קטנה - יתומה:

2 רשב"א פתח ↗

קטנה שלא מיאנה והגדילה. פירוש, עמו במטה, ועמדה ונשאת, רב אמר אינה צריכה גט משני, דמשהגדילה בא עליה לשם קדושין גמורים מן הסתם, לפי שאינו עושה בעילתו זנות. ואף היא מתכוונת לכך, וכשנתייחד עמה בעדים, דהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה גיטין פא, ב, ואף על פי שלא פירשו לשם קדושין, הרי זה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה סתם קדושין ו, א שהיא מקודשת.

2 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ושואלים: הא פליגי הרי כבר נחלקו בה חדא זימנא פעם אחת, בבעיה עקרונית זו אם אדם עושה בעילתו זנות, דאתמר שנאמר: קטנה שהשיאוה אמה או אחיה שלא מיאנה בבעלה בקטנותה, אף על פי שהיתה יכולה למאן, והגדילה, ובא עליה בעלה משגדלה ואחר כך מיאנה ועמדה ונישאת לאחר — רב אמר: אין צריכה גט משני, שאין קידושיו תופסים, שכיון שלא מיאנה בקטנותה ובא עליה משגדלה, נישואיה הראשונים תופסים. שכיון שיודע שאין בקידושי קטנה כלום, ודאי ביאתו זו היתה לשם קידושין, והנישואין השניים אין בהם ממש.

3 רש"י פתח ↗

צריכה גט משני - דכל הבועל על דעת קדושין הראשונים בועל ואע"ג דמודה שמואל שאסורה לשני דמשנה שלמה היא נדה דף נב. דאין הבת ממאנת משהביאה שתי שערות גט מיהא בעיא מיניה דהא דאמרי רבנן גדולה לא ממאנת מדרבנן הוא ורב סבר דאורייתא היא משום דכי בעיל משתגדיל לשם קדושין בעיל:

3 רשב"א פתח ↗

ושמואל אמר דאינה צריכה הימנו גט. לאו למימרא דסבירא ליה דאדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא משנה שלימה שנינו גיטין פא, א המגרש את אשו ולנה עמו בפונדק, בית הלל אומרים צריכה הימנו גט, ומפרשי טעמא בגמרא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אלא טעמא דשמואל הכא, דכיון דאיכא תנאי, אתנאיה סמיך ולא רמי אנפשיה דלמא איכא עליה נדרים, אבל בעילת זנות ודאי לא עביד.

3 מהר"ם שיף פתח ↗

בתד"ה ושמואל אמר כו' דתקשי לשמואל מדרבנן דר"א כצ"ל והוא לקמן ע"ב בסמוך בשמעתין:

4 רש"י פתח ↗

דליכא תנאה - והכל יודעין שאין במעשה קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין:

4 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ומסבירים: צריכא צריך לפרש את המחלוקת בשני המקרים, גם במקדש על תנאי וגם בקטנה שלא מיאנה ונישאה. דאי אתמר שאילו היה נאמר רק בהלכה ההיא, בקטנה שלא מיאנה, היינו אומרים שרק בהלכה ההיא קאמר אמר רב משום דליכא תנאה שאין תנאי בקידושין, ולכן כשגדלה בא עליה לשם קידושין אלה, ויודע היה שלא תפסו, אבל בהא דאיכא תנאה בזו שיש תנאי ועברה על התנאי, אימא מודי ליה אמור שמודה לו רב לשמואל שלא בעל לשם קידושין, ואינה צריכה גט.

4 תוספות על יבמות פתח ↗

בההיא קאמר רב משום דאיכא תנאי אחולי אחליה לתנאיה - פי' משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אית לן למימר דאחליה לתנאיה והיה בדעתו שיחולו קידושי כסף מדלא הזכיר התנאי אבל בהא דליכא בעילת זנות שהרי יש שם קדושין דרבנן ועוד דליכא קדושין הראשונים דנימא שיחולו אימא מודי ליה לשמואל ובקונטרס הגיה הכא צריכותא דכתובות ואין למחוק גירסא זו דהא למ"ד בהמדיר כתובות דף עד. קידשה ע"ת ובעל ד"ה צריכה הימנו גט ואפ"ה פליגי שם דף עג. ושם בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת א"כ פשיטא ליה טפי במקדש ע"ת דצריכה גט מבקטנה שלא מיאנה דכוותיה מיתוקמא הך צריכותא דהכא וצריכותא דכתובות ג"ז שם אליבא דאביי:

5 רש"י פתח ↗

בהא קאמר שמואל - דכיון דאתני אתנאי סמיך דאינו חפץ בנדרנית:

5 ריטב"א פתח ↗

ה"ג אי אתמר בהך הוה אמינא בההיא קאמר רב משום דליכא תנאה פי' רש"י ז"ל דליכא תנאי והכל יודעים שאין במעשה קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין פי' לפירושו דהתם לאו משום תנאי דידיה לא נתקיימו הקדושין מתחלה אלא לפי שהיתה קטנה ולא היה בו כח לקדשה כי לעולם היה בדעתו לקדשה קדושין גמורין וכיון שכן הוא כשבא לידו שיכול לקדשה בביאה לא ירצה לעשות בעילתו בעילת זנות אבל דהכא משום תנאי דקפיד לא נגמרו הקדושין מתחלה מודה לשמואל דכי בעיל על דעת תנאי קמא בעיל קמשמע לן ובפ' בית שמאי עשה הספר כצריכותא בהיפך דאי אתמר בהא דהכא בהא קאמר רב משום דאיכא תנאי אבל בההיא דמיאן דליכא תנאי מודה רב דעל דעת קדושין הראשונים בעל דאלמא דכל היכא דאיכא תנאי עדיף טפי לומר שבועל לשם קדושין וזו היא מן הסוגיא המתחלפת שבתלמוד והתם בעינן למימר דבהא דהכא כיון דאיכא תנאי עדיף לומר טפי שבועל לשם קדושין כבר הוא ידוע שאם אין תנאי מתקיים אין כאן קדושין כלל ואפילו מדרבנן הויא ביאת זנות לפיכך בועל לשם קדושין אבל מההיא דקטנה דליכא תנאי סומך הוא לבעול על דעת קדושין הראשונים דהוא קדושין דרבנן מיהת:

6 רש"י פתח ↗

מאי לאו קידשה כו' - וסיפא ארישא קאי וקאמר כתובה הוא דלא בעיא דלענין ממונא לא אחיל תנאי אבל גיטא בעיא דלשם קדושין בעל דאי משתכח עלה נדרים לא תהא בעילתו זנות כרב:

6 תוספות פתח ↗

ותיובתא דשמואל - ואף על גב דכרבי ישמעאל רביה סבירא ליה מכל מקום אין לו להניח סתם דמתניתין משום ר' ישמעאל:

6 שיטה מקובצת פתח ↗

כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא מאי לאו קדשה על תנאי כו'. יש לדקדק קצת דמעיקרא הוה ליה למימר דמאי לאו קדשה על תנאי כו' ושוב הוה ליה למימר כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא תיובתא דשמואל. ויש לתרץ דהכי קאמר כיון דדייקינן כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא הילכך אית לן למימר דסיפא ארישא קאי דאי מילתא באפי נפשה היא מאי שנא כתובה ומאי שנא גט וכדפריך תלמודא לקמיה ואפשר דלהכי כתב רש"י מאי לאו קדשה כו'. וסיפא ארישא קאי דקאמר כתובה הוא דלא בעיא דלענין ממונא לא אחיל תנאיה וכו' ע"כ. כן כתוב ברש"י כתיבת יד מדוייק פי' דאין לנו הכרע אחר כך לומר דסיפא ארישא קאי אלא משום דמחלק המשנה בין כתובה לגט דאי לאו הכי הדבר שקול דכך מצינו לפרש משנתנו דמילתא באפי נפשה היא סיפא כי היכי דנימא דסיפא ארישא קאי והכי דייק לשון רש"י במשנתנו שהלשון שקול דוק ותשכח.ואם תשאל דהא אינו שקול דאי תימא דסיפא ארישא קאי לא מחסרה המשנה כלל דקתני כנסה סתם פי' כנסה לבד היתה בסתם ואי מילתא באפי נפשה קאמר מחסרא מתניתין דהוה ליה למיתני קדשה סתם וכנסה סתם. תשובתך לא מחסרא דה"ק כנסה סתם פירוש דכל מעשה הכניסה היתה בסתם דהקדושין נמי ממעשה הכניסה הויא וכן כתבו המפרשים לקמן בסמוך וכדבעינן למכתב בס"ד ואפשר דלהכי כתב רש"י לא קדשה סתם כו' ומילתא באפי נפשה היא פירוש לא מחסרא מתני' מידי דקא מייתר לישנא יתירא במתניתין אלא דקא מפרש דמילתא באפי נפשה היא מתני'.ואם תשאל כיון דעיקר ההכרע היינו ממאי דמחלק מתניתין בין גט לכתובה א"כ כי מוקי לה בקדשה סתם וכנסה סתם מיד הוה ליה לאקשויי ומאי שנא כתובה תשובתך הרי סוף סוף לקמיה בסמוך פריך לה והקדים לאקשויי אדתני המקדש את האשה כו' דקא מותיב להדיא לשמואל אגיטא דמשמע ממתניתין דבעינן גיטא אבל אידך קושיא לא פריך להדיא האי דהא פריך מאי שנא כתובה ודוק כנ"ל:

1 לָא תֵּימָא טַעְמֵיהּ דְּרַב כֵּיוָן שֶׁכְּנָסָהּ סְתָם אַחוֹלֵי אַחֲלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ, אֶלָּא טַעְמָא דְרַב: לְפִי שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת.

2 הָא פְּלִיגִי בַהּ חֲדָא זִימְנָא, דְּאִתְּמַר: קְטַנָּה שֶׁלֹּא מֵיאֲנָה, וְהִגְדִּילָה, עָמְדָה וְנִישֵּׂאת — רַב אָמַר: אֵין צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי.

3 וּשְׁמוּאֵל אָמַר: צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי.

4 צְרִיכָא, דְּאִי אִתְּמַר בְּהָהִיא: בְּהָהִיא קָאָמַר רַב מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא תְּנָאָה, אֲבָל בְּהָא דְּאִיכָּא תְּנָאָה — אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל.

5 וְאִי אִתְּמַר בְּהָא: בְּהָא קָאָמַר שְׁמוּאֵל, אֲבָל בְּהָךְ — אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַב, צְרִיכָא.

6 תְּנַן: כְּנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים — תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה. כְּתוּבָּה הוּא דְּלָא בָּעֲיָא, הָא גִּיטָּא בָּעֲיָא. מַאי לָאו, קִידְּשָׁה עַל תְּנַאי וּכְנָסָהּ סְתָם, תְּיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל!

1 תוספות פתח ↗

לא תימא טעמא דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה - פי' בקונטרס ויהא לה כתובה וקשה לרבינו יצחק דא"כ מאי קאמר לא תימא פשיטא דלא מצי למימר הכי דהא תנן בהדיא במתני' כנסה סתם תצא בלא כתובה ונראה דלאו פירכא היא דהוה מצי לאוקומי מתניתין בשלא בעל והכא בבעל קאמר דאחולי אחיל לתנאיה ורבינו יצחק פי' לא תימא טעמא דרב כיון דכנסה אע"ג דלא בעל אחליה לתנאיה ותהא צריכה גט ומיהו כתובה ודאי לית לה כדתנן במתני' אלא טעמא דרב משום דאין אדם בועל בעילתו בעילת זנות ופליגא אעולא אמר רבי אלעזר דאמר לקמן דבבעל מודו כולי עלמא דצריכה גט ולא פליגי רב ושמואל אלא בשלא בעל וא"ת דהכא משמע דלשמואל אדם בועל בעילת זנות ויש תנאי בנשואין וקשה דביבמות בפרק ב"ש יבמות דף קז. ושם תנן ב"ש אומרים אין ממאנין אלא ארוסות ואמרינן בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מאי טעמא דבית שמאי לפי שאין תנאי בנשואין ואי אמרת נשואה תמאן אתי למימר יש תנאי בנשואין אלמא סבר שמואל דאין תנאי בנשואין דבית הלל נמי לא פליגי אלא משום דסברי דליכא למיגזר דמידע ידעי דנשואי קטנה דרבנן נינהו אבל הא מודו דאין תנאי בנשואין וריב"ן מגיה התם אמר רב יהודה אמר רב ואומר ר"י שלא הועיל כלום לרבה דאמר לקמן דבטעות אשה אחת דברי הכל אינה צריכה גט אלמא לרב נמי יש תנאי בנשואין ועוד דהתם פריך נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר ומשני לפי שאין תנאי בחופה ותירץ רבינו יצחק דאביי לא הוה מפרש טעמא דב"ה משום דמידע ידעי כו' אלא משום דיש תנאי בנשואין וסוגיא דהתם כעולא אמר ר"א דאמר לקמן המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט דאין תנאי בנשואין ונראה דצריך להגיה אמר רב כריב"ן דאי גרסינן אמר שמואל תקשי ליה מנכנסה לחופה ולא נבעלה דלעולא אמר ר"א בלא בעל סבר שמואל דיש תנאי והא דאמר בשילהי האשה רבה יבמות צה: גפלוגתא דרב ושמואל דיבמה הרי היא כאשת איש דקאמר אביי לחד לישנא דשמואל אדרבי יצחק נפחא קאי דמפרש מילתיה דר' יוסי משום דאין תנאי בנשואין לא משום דלא מהני תנאה קאמר אלא משום דאין רגילות שיהיו נשואין מתבטלין מחמת תנאי שהיה בקדושין דרגילות הוא או שידע וימנע מלישא או גמרי ומחלי ולא הדרי בשעת נשואין וכן צריך לפרש על כרחין הא דקאמר שמואל התם אינה כאשת איש דבקדושין איירי ובקדושין דכולי עלמא מודו דיש תנאי והרב רבינו חיים מפרש גם ההיא דב"ש בענין זה והכי פירש לפי שאין תנאי בנשואין פירוש אין רגילות שיתבטלו נשואין מחמת שום תנאי ואי אמרת נשואה תמאן אתי למימר יש תנאי בנשואין בתמיה פירוש וכי יעלה על לב אדם לומר שמחמת תנאי נתבטלו הא אין רגילות ומחמת קידושי קטנות נמי לא ידעי אלא יאמרו דאשת איש יוצאה בלא גט ואם תאמר והיכי סלקא דעתין למימר דכנסה בלא בעל דאחולי אחליה לתנאיה וצריכה גט כיון דקידשה על תנאי שאין עליה נדרים והיו עליה נדרים אם כן אינה מקודשת ומה מועיל אפילו ימחול התנאי אח"כ אם לא יחזור ויקדשנה ומיהו אי חופה קונה ניחא ואפילו את"ל דחופה אינה קונה מצינו למימר דבשעת קידושין היה דעתו לכך שאם יכניסנה לבסוף יהא מחול התנאי:

1 מהר"ם שיף פתח ↗

גמ' לא תימא טעמא דרב וכו'. ולי אפשר לפרש לא תימא טעמא דרב כו' כיון שכנסה סתם שהכניסה היה בסתם ולא זכר תנאי להכי מחל על תנאי אבל קידשה על תנאי וכנסה על תנאי לא דהכי משמע איתמר קידשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר כו' אלא טעמא דרב לפי כו' ואפילו קידשה וכנסה על תנאי וכמ"ש התוס' בהדיא בד"ה אלא טעמא דרב וק"ל. ומיהו בכלל דברי התוס' דברי ודו"ק:

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

לא תימא טעמיה אל תאמר שטעמו של רב המצריך גט, הוא זה: שכיון שכנסה נשאה סתם ולא חזר והזכיר את התנאי, משמע כי אחולי אחליה לתנאיה מחל על תנאו לגמרי ולכן חייב גם בכתובתה אם יגרשנה, אלא טעמא הטעם של רב הוא זה: לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. שכאשר יודע שיכולה להיות אפשרות של ביטול הקידושין ותימצא בעילתו בעילת זנות, לכך הוא בועל עכשיו לשם קידושין, אבל אינו מוחל לגמרי על התנאי, ואם יתברר שלא נתקיים תנאו תצא בלא כתובה.

2 תוספות פתח ↗

והא איפליגו בה חדא זימנא - תימה והא תרווייהו צריכי דאי איתמר קמייתא הוה אמינא דהא דאמר רב צריכה גט היינו מספק דלא ידענא אי בעל לשם קידושין ואם קידשה אחר דלמא משני נמי הוה צריכה גט ואי איתמר בתרייתא הוה אמינא הא דקאמר שמואל צריכה גט משני היינו מספק ומראשון נמי צריכה גט מדאורייתא דשמא לשם קידושין בעל ואומר ר"י דהכי פריך והא איפליגו בה חדא זימנא ואמאי איפליגו בה בשני מקומות דבחד מהנך הו"מ לאשמועינן והכי הו"ל למימר קידשה על תנאי ובעל רב אמר צריכה גט מראשון ולא משני ושמואל אמר אינה צריכה גט מראשון אלא משני או בהך בתרייתא לימא והגדילה ועמדה ונישאת רב אמר אינה צריכה גט משני וצריכה גט מראשון ושמואל אמר צריכה גט משני ואינה צריכה גט מראשון מן התורה אבל מדרבנן צריכה:

2 שיטה מקובצת פתח ↗

והא אפליגו בה חדא זימנא כו'. כיון דאוקמתא לטעמיה דרב דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא אפליגו בה חדא זימנא בפרק ב"ש ביבמות יתומה קטנה שלא מיאנה בבעלה בקטנותה והגדילה אצלו ואחר כך נשאת לאחר רב אמר אין קדושי שני תופסין בה שהרי אשת איש גמורה היא דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום ומשהגדילה גמר ובעל לשם קדושין לקנותה בביאה גמורה ולאו אקדושי קטנות סמיך שהרי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לפיכך אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני דלא רמי איניש אדעתיה לבועלה לשם קדושין לאחר שגדלה אלא לשם קדושי קטנות הראשונים הוא בועל בעילת זנות דלית ליה לשמואל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הילכך תפסי קדושי שני ובעיא גט מיניה ואף על גב דמודה שמואל דאסורה לשני דמשנה שלימה היא דאין הבת ממאנת משהביאה שתי שערות גט מיהא בעיא דהא דאמור רבנן גדולה אינה ממאנת מדרבנן הוא ורב סבר מדאורייתא הוא משום דכי בעל לשם קדושין בעל. רש"י במהדורא קמא:וז"ל הרשב"א ז"ל קטנה שלא מיאנה והגדילה פי' עמו במטה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני דמשהגדילה בא עליה לשם קדושין גמורין מן הסתם לפי שאינו עושה בעילתו בעילת זנות ואף היא מתכונת לכך וכשנתייחד עמה בעדים דהן הן עדי ביאה ואף על פי שלא פירשו לשם קדושין הרי זה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה סתם שהיא מקודשת. ע"כ:וכתב ריב"ש ז"ל וז"ל דאתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני פי' משום דקסבר שהראשון אחר שהגדילה בא עליה לשם קדושין משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והם קדושין גמורין ואין קדושי שני כלום ואפי' מדרבנן. ואם תאמר ואמאי לא משני תלמודא דהוה אמינא דטעמיה דרב הונא משום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה ואף על גב דלא בעל. יש לומר דהא ליכא למימר דהתם ביבמות מוכח דריש לקיש לית ליה האי סברא. ואם תאמר וזו אמאי אינה צריכה גט משני והא קי"ל כרב המנונא דאמר האשה שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה מקודשת. יש לומר דהכא שלא בפני בעלה א"נ שפירשה בשעה שקבלה קדושי שני שלא גרשה בעלה הראשון אלא שהיא מקבלת אותם משום דסברה דאין קדושי ראשון כלום אי נמי דאפילו לא פירשה כיון דאיכא למימר דאיהי סברה הכי לא אמרינן שתהא מקודשת לשני ולא אמרינן הכי אלא היכא דלא אפשר למתלי במידי אלא בגרושי ראשון ואז הוי כאלו אמרה לבעלה גרשתני וזה נכון. ואם תאמר אכתי קדושי ראשון היכי מהני אפילו בעל לשם קדושין דהא בלא עדים נינהו. יש לומר שמיירי דנתייחד עמה בעדים והן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה.

2 פני יהושע פתח ↗

בד"ה והא איפלגו כו' תימא והא תרווייהו צריכי כו' הו"א דהא דאמר רב צריכה גט היינו מספק עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דפשיטא ליה לתלמודא דלא שייך ספק בכה"ג דכיון דליכא חזקה שאינו עושה בעילתו בעילת זנות א"כ הבעל מהימן וניחזי מאי קאמר אם בעל לשם קידושין או לאו ובשלמא אי איכא חזקה שאינו עושה בעילתו בזנות א"כ אפי' אם יאמר שבעל שלא לשם קידושין לא מהימן. משא"כ בדליכא חזקה נראה דמהימן. ונהי דלקמן בשמעתין בקידשה סתם וכנסה סתם אמרינן דבעיא גט מספיקא היינו משום דבשעה שבעל לא אסיק אדעתיה האי ספיקא דמומין ונדרים וא"כ כיון דמספקא לן בסתם בני אדם אם רוצים באשה נדרנית או לא מש"ה נמי לא תליא באמירת הבעל עכשיו כלום שדעת בני אדם משתנין לפי הזמן כדאיתא בכמה דוכתי משא"כ בקידשה ע"ת וכנסה סתם דודאי הוי דעתיה בשעת הביאה על התנאי שהתנה אלא דיש לספק אי מחל ובעל לשם קידושין או לא א"כ יש לומר דמהימן כן נ"ל לולי שהתוס' לא פירשו כן: בד"ה ושמואל אמר כו' ומיהו קשה דתיקשי לשמואל מדרבנן דר"א כשהחזירה כו' עכ"ל. והא ליכא למימר דשמואל כר"א דאמר חולצת ולא מתייבמת דר"א ודאי לאו מטעמא דלא בעל לשם קידושין פליג כמו שפירש"י לקמן ריש דף הסמוך דאפילו כשהחזירה כשהיא גדולה נמי סבר הכי מיהו לפי מה שאפרש לקמן לקיים גירסת הספרים דשייך פלוגתא דר"א ורבנן בהכי א"כ ממילא נתיישב' קושיית התוספות ע"ש והתוספות דהכא קיימי בשיטת רש"י דלקמן לכך הוצרכו לתרץ בע"א דשמואל כרשב"י או כר' ישמעאל ס"ל וצ"ל לפ"ז דלא משמע לשמואל שום סברא כלל לחלק ולומר דדוקא בהאי דדעתיה אתנאה סברי רשב"י ורבי ישמעאל דלא בעיא גיטא משא"כ בקידושי קטנה וכמ"ש התוספות ג"כ להדיא דף ע"ז ע"ב דלשמואל איירי רבי ישמעאל נמי בקידושי קטנה ע"ש ובחידושינו ודו"ק:

3 תוספות פתח ↗

ושמואל אמר צריכה גט משני - והא דתנן ביבמות בפרק ב"ש יבמות קט. גבי מת בעלה של גדולה אמר רבן גמליאל אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא משום אחות אשה ומפרש בגמרא דטעמא דרבן גמליאל דהוי ליה כמקדש אחות יבמה דנפטרה יבמה והלכה לה והוי זו שגדלה אצלו ובעל כמו שקדשה ולשמואל בסתמא אינו בועל לשם קידושין צ"ל דהתם מפרש בהדיא שבעל לשם קידושין ועוד אומר ר"י דהתם כיון דיבמתו ואשתו שתיהן לפניו אפילו בסתמא בועל לשם קידושין כדי לדחות יבמתו ממנו דבאשתו ניחא ליה מיבמתו ואיסורא לא עביד דר"ג סבר אין זיקה ומיהו קשה דתקשי לשמואל מדרבנן דר"א כשהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דבסתמא בועל לשם קידושין וליכא לאוקמא כשפירש שבועל לשם קידושין דא"כ לא הוי פריך מינה מידי לקמן לרבה אלא על כרחין כשבועל סתם דלא מצינו לאוקמי כשפירש דאם כן היינו החזירה כשהיא גדולה ואומר ר"י דשמואל סבר ליה כר"ש בן יהודה דאמר לקמן אם בעלו לא קנו אי נמי כרבי ישמעאל דאמר לקמן כתובות דף עד. שמואל משום ר' ישמעאל והיא לא נתפשה כו'. וע' תוס' יבמות קי. ד"ה קסבר:

3 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ושמואל אמר: צריכה גט משני, שלא התכוון בעלה הראשון בביאתו משגדלה לשם קידושין חדשים, ולא היה זה אלא המשך הקשר הראשון בהיותה קטנה, ואינה נחשבת אשתו, ומשום כך חלו הנישואין השניים.

3 תוספות על נדה פתח ↗

קדושי טעות. הקשה ריב"ן וכי לית ליה מתניתין דיבמות דף ב: ואי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו שמיאנו וליכא למימר דמתני' דהתם בקדושי קטנות והכא איירי בקדושי טעות כדקתני בהדיא דרבי ישמעאל בקדושי קטנה נמי איירי שהרי בתו שבאת למאן הוו קדושי קטנות דמינה מייתי רב כהנא ראייה דאינה ממאנת אחר הבאת שערות וקאמר דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו אלמא ר' ישמעאל בקדושי קטנות נמי איירי ואע"ג דיש לפרש למה שאמר אותו צדיק היינו כעין דבר שאמר אותו צדיק שהוא אומר בקדושי טעות ובתו באת למאן מחמת קדושי קטנות מ"מ מדקאמר נמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות משמע דנמנו וגמרו לאפוקי מדר' ישמעאל דליכא למימר לאפוקי מדרבי יהודה דהא רבי יהודה מודה בנבעלה וזאת נבעלה שהרי בנה מורכב על כתפה היה ושמואל דסבר כרבי ישמעאל ואמר בפרק המדיר כתובות דף עב: קדשה על תנאי וכנסה סתם אפילו בעל אינה צריכה הימנו גט וכי לית ליה לשמואל מתני' דיבמות דף ב: ובפ' המדיר כתובות דף עג. פריך לשמואל ממשניות טובא ומשני להו ולא בעי למימר דפליג אסתם משנה וי"ל דר' ישמעאל לית ליה מתני' דיבמות ושמואל לא סבר כר' ישמעאל אלא בקדושי טעות אבל בקדושי קטנות לא סבר כוותיה אלא כמתני' דיבמות דף ב: ודמכילתין דתנן עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות ובפרק מי שמת ב"ב דף קנו. קאמר שמואל בהדיא בודקין למיאונין לאפוקי מדרבי יהודה וכן מוכח נמי בפרק נושאין יבמות דף ק: דפריך ממאנת מי קא ילדה ומשני בקדושי טעות וכרבי ישמעאל משמע דוקא בקדושי טעות סבר כוותיה ולא בקדושי קטנות דאליבא דשמואל איירי התם והא דאמר שמואל בפ' ב"ש יבמות דף קט: ובהמדיר כתובות דף עג. קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת צריכה גט משני משמע דאינה מקודשת לראשון מדצריכה גט משני היינו מן התורה אבל מדרבנן צריכה גט מראשון דמשהגדילה אינה יוצאה במיאון כדפרישית:

4 תוספות פתח ↗

בההיא קאמר רב דליכא תנאה - ביבמות בפרק ב"ש יבמות דף קי. ושם מצריך להו איפכא והכי איתא התם דאי איתמר בהא בההיא קאמר רב משום דאיכא תנאה וכיון דבעל אחולי אחליה לתנאיה פירוש משום דאין אדם בועל בעילתו בעילת זנות אית לן למימר דאחליה לתנאיה והיה בדעתו שיחולו קידושי כסף אבל בהא דליכא בעילת זנות שהרי יש שם קידושין דרבנן אימא מודה לשמואל ואין לתמוה על מה שלשם סברא הפוכה דאליבא דר"א דאמר לקמן כתובות דף עד: המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט אית לן למימר סברא דהתם דאע"ג דמודה שמואל דאין אדם בועל כו' והוי קידושין דרבנן אפילו הכי פליג אדרב בקטנה שלא מיאנה והיינו משום דלא שייך התם בעילת זנות הואיל ואיכא קידושין דרבנן:

4 רש"י על יבמות פתח ↗

ה"ג צריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר רב משום דליכא תנאי - והכי איתא בכתובות פ' המדיר כתובות דף עג.:

5 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ולהיפך: ואי אתמר בהא ואילו היה נאמר רק בזו בענין קידושין, היינו אומרים: בהא קאמר בזו אמר שמואל שאין הקידושין חלים כשבא עליה, משום שהיה תנאי והיא לא עמדה בתנאי, אבל בהך בההיא, בקטנה שלא מיאנה, אימא מודי ליה אמור שמודה לו שמואל לרב, על כן צריכא צריך שייאמרו שתי המחלוקות בשני המקרים במפורש. ומעתה מביאים ראיות לשיטות השונות.

6 רא"ש פתח ↗

איתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט תנן כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא מאי לאו קידשה על תנאי וכנסה סתם ותיובתא דשמואל לא קדשה סתם וכנסה סתם ומדקדק הש"ס קדשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה הא גיטא בעי ומ"ש כתובה דלא בעיא דאמר אי אפשי באשה נדרנית גט נמי לא תיבעי אמר רבה צריכה גט מדבריהם וכן אמר רב חסדא גט מדבריהם רבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא. ופרש"י דהאי סוגיא אליבא דשמואל הוא דלרב דמוקי מתני' בקדשה על תנאי ניחא דבעי גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובועל לשם קידושין אף אם אין התנאי קיים כי היכי דלא ליהוי ביאת איסור ולענין כתובה עומד בתנאי כי היכי דאם נדרה אח"כ תצא שלא בכתובה אבל לשמואל דאית ליה אדם עושה בעילתו בעילת זנות פריך שפיר גט נמי לא תיבעי ומיהו גם לרב נמי דינא הכי דהא אפי' בקדשה על תנאי אמר רב דמוחל על תנאו כדי שלא יהא בעילת זנות כ"ש בקדשה סתם וכנסה סתם שרוצה שתהיה אשתו אף אם ימצאו עליה נדרים ומומין לענין להצריכה גט וקאמר רבה בטעות אשה אחת כעין שתי נשים פליגי אבל בטעות אשה אחת גרידתא דברי הכל אינה צריכה גט. ופי' רב אלפס טעות אשה אחת כעין שתי נשים כגון שקדשה על תנאי ואח"כ כנסה סתם וטעות אשה גרידתא היינו שקדש על תנאי ובעל לאלתר דלא מצי למימר אחולי אחליה לתנאי דכיון דבעל מיד אחר הקידושין כמאן דאתני בבעילה דמי ולית הלכתא כרבה בהא דאפי' אם בעל לאלתר אמרי' אחולי אחליה לתנאיה וצריכה גט דהא אסקינן אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה ממנו גט וכל היכא דאמר המקדש על תנאי ובעל משמע שבעל לאלתר אחר הקידושין ודייק לה מדקתני בטעות אשה אחת גרידתא ובעל אלמא דכנסה לאחר זמן משמע ובעל לאלתר משמע זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט לאפוקי מהאי תנא דאמר רבי יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאף על פי שלא נתפשה מותרת ואיזו זו זו שקידושיה קידושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה אלמא ליתא לדר' ישמעאל וגרסי' התם בפ' בא סימן נדה דף נב. בענין תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן ר' יהודה אומר עד שירבה השחור על הלבן אמר ר' אבהו א"ר אלעזר הלכה כרבי יהודה ומודה ר' יהודה שאם נבעלה לאחר שהביאה שתי שערות שוב אינה יכולה למאן. חבריה דרב כהנא סבר למיעבד עובדא כר' יהודה ואע"ג דנבעלה א"ל רב כהנא לא כך היה המעשה בבתו של ר' ישמעאל שבאתה לבית המדרש למאן ובנה מורכב על כתיפה היה ובאותו היום הוזכרו דבריו של ר' ישמעאל ורבתה בכיה גדולה בבית המדרש ואמרו דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו דא"ר יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת ואיזו זו זו שקידושיה קידושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות. והא דקי"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין משמע מתוך פרש"י ומתוך דברי התוספתא דקידושין גמורין הן ואם קדשה אחר אינה צריכה גט משני וכן מסתבר דהא בקטנה שאין בעילתו בעילת זנות ממש דהא אשתו היא מדרבנן ואפילו הכי אמר רב דבועל לשם קידושין גמורין ואינה צריכה גט משני כ"ש הכא דהוי ביאה ממש שבועל לשם קידושין גמורין שאינה צריכה גט משני. וראיתי מן הגדולים שדקדקו מדקאמרי' המקדש על תנאי ובעל צריכה גט משמע שצריכה גט להוציאה מן הספק וכן מדקאמר ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט משמע שנסתפקו בדבר ומספק לא רצו להתירה וראוי להחמיר להצריכה גט משניהם ובקטנה אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום ומיד כשגדלה הוא בועל לשם קידושין גמורין אבל הכא הוי ספיקא שמא היה סובר שתנאו קיים ולא נזכר לבעול לשם קידושין והא דאמרינן דבועל לשם קידושין היינו בדאיכא עידי ייחוד דאמרינן הן הן עידי ייחוד הן הן עידי ביאה:

6 מהר"ם שיף פתח ↗

גמ' תנן כנסה סתם כו'. ואלימא ליה לאקשויי מסיפא בתחלה למאי דמשמע ליה דסיפא ארישא קאי היינו דין דשמואל עצמו מפורש דבעי גט משא"כ ברישא שאינו אלא מדלא קתני רבותא אפילו כנסה ודו"ק:

6 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

תנן שנינו במשנתנו: כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים — תצא שלא בכתובה. ונדייק מכאן: כתובה הוא דלא בעיא שאינה צריכה ולא מגיע לה, הא גיטא בעיא הרי גט היא צריכה, מאי לאו האם לא מדובר פה במקרה כפי שאמרנו, שקידשה על תנאי וכנסה סתם, ואם כן תיובתא קושיה חמורה היא לשיטת שמואל מן המשנה!

« כתובות ע״ב ע״ב כתובות ע״ג ע״ב »