מקור פסחים ג׳
1 הַמַּפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִקׇּרְבָּן, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִים.
2 אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: מַאי שְׁנָא אוֹר שְׁמֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמֹנִים וְאֶחָד? אִם שִׁיוָּה לוֹ לְטוּמְאָה — לֹא יִשְׁוֶה לוֹ לְקׇרְבָּן? מִדְּקָאָמַר בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: מַאי שְׁנָא אוֹר שְׁמוֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שְׁמַע מִינַּהּ ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ.
3 מֵיתִיבִי: יָכוֹל יְהֵא נֶאֱכָל אוֹר לַשְּׁלִישִׁי, וְדִין הוּא: זְבָחִים נֶאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, וּשְׁלָמִים נֶאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים. מָה לְהַלָּן — לַיְלָה אַחַר הַיּוֹם, אַף כָּאן — לַיְלָה אַחַר הַיּוֹם!
4 תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמׇּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם״ — בְּעוֹד יוֹם הוּא נֶאֱכָל, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל לְאוֹר שְׁלִישִׁי.
5 יָכוֹל יִשָּׂרֵף מִיָּד, וְדִין הוּא: זְבָחִים נֶאֱכָלִין לְיוֹם וְלַיְלָה אֶחָד, וּשְׁלָמִים נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, מָה לְהַלָּן — תֵּיכֶף לַאֲכִילָה שְׂרֵיפָה, אַף כָּאן — תֵּיכֶף לַאֲכִילָה שְׂרֵיפָה.
6 תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזֶּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף״ — בַּיּוֹם אַתָּה שׂוֹרֵף, וְאִי אַתָּה שׂוֹרְפוֹ בַּלַּיְלָה. מִדְּקָאָמַר ״יְהֵא נֶאֱכָל אוֹר לַשְּׁלִישִׁי״ — אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ.
7 תָּא שְׁמַע: אוֹר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. שַׁחֲרִית, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. בְּמוּסָף, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. בְּמִנְחָה, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. בְּעַרְבִית, מִתְפַּלֵּל מֵעֵין שְׁמוֹנָה עָשָׂר. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם אֲבוֹתָיו: מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנָה עָשָׂר שְׁלֵימוֹת, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת. אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ.
8 תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי דְּבֵי שְׁמוּאֵל: לֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא.
9 אֶלָּא: בֵּין רַב הוּנָא וּבֵין רַב יְהוּדָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא, וְלָא פְּלִיגִי, מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ. בְּאַתְרֵיהּ דְּרַב הוּנָא קָרוּ ״נַגְהֵי״, וּבְאַתְרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה קָרוּ ״לֵילֵי״.
10 וְתַנָּא דִּידַן מַאי טַעְמָא לָא קָתָנֵי ״לֵילֵי״? לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא הוּא דְּנָקֵט. וְכִדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגוּנֶּה מִפִּיו, שֶׁהֲרֵי עִקֵּם הַכָּתוּב שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת, וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגוּנֶּה מִפִּיו. שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה״.
11 רַב פָּפָּא אָמַר: תֵּשַׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה״. רָבִינָא אָמַר: עֶשֶׂר, וָיו דְּ״טָהוֹר״. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר״.
12 תַּנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לְעוֹלָם יְסַפֵּר אָדָם בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה, שֶׁהֲרֵי בַּזָּב קְרָאוֹ ״מֶרְכָּב״, וּבָאִשָּׁה קְרָאוֹ ״מוֹשָׁב״. וְאוֹמֵר: ״וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים״. וְאוֹמֵר: ״וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ״.
13 מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי בִּדְאוֹרָיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן לָא — תָּא שְׁמַע: וְאוֹמֵר ״וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים״. וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי בִּדְרַבָּנַן, אֲבָל בְּמִילֵּי דְעָלְמָא לָא — וְאוֹמֵר ״וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ״.
14 וּבְאִשָּׁה לָא כְּתִיב בָּהּ ״מֶרְכָּב״?! וְהָכְתִיב: ״וַתָּקׇם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים״! הָתָם, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִגְמַלִּים — אוֹרְחָא הִיא. וְהָכְתִיב: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּיבֵם עַל הַחֲמֹר״! הָתָם,
15 מִשּׁוּם בָּנָיו — אוֹרְחָא הוּא.
16 וְהָכְתִיב: ״וְהִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר״! הָתָם, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְלֵילְיָא — אוֹרְחָא הוּא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְלֵילְיָא — לֵיכָּא, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְּדָוִד — אִיכָּא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּיעֲתוּתָא דְּדָוִד — נָמֵי לֵיכָּא, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְהַר — אִיכָּא.
17 וּבְאוֹרָיְיתָא מִי לָא כְּתִיב ״טָמֵא״? אֶלָּא: כֹּל הֵיכָא דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ — מִשְׁתַּעֵי בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה, כֹּל הֵיכָא דִּנְפִישִׁין מִילֵּי — מִשְׁתַּעֵי בְּלָשׁוֹן קְצָרָה. כִּדְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידוֹ דֶּרֶךְ קְצָרָה.
18 וְכׇל הֵיכָא דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ מִשְׁתַּעֵי בִּלְשׁוֹן כָּבוֹד? וְהָא ״רוֹכֶבֶת״ וְ״יוֹשֶׁבֶת״ דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ, וְקָאָמַר ״רוֹכֶבֶת״! ״רֹכֶבֶת״ כְּתִיב.
19 הָנְהוּ תְּרֵי תַלְמִידֵי דַּהֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַב. חַד אָמַר: שַׁוִּיתִינַּן הַאי שְׁמַעְתָּא כְּדָבָר אַחֵר מְסַנְּקָן, וְחַד אָמַר: שַׁוִּיתִינַּן הַאי שְׁמַעְתָּא כִּגְדִי מְסַנְּקָן, וְלָא אִישְׁתַּעִי רַב בַּהֲדֵי דְּהַאיְךְ.
20 הָנְהוּ תְּרֵי תַלְמִידֵי דַּהֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּהִלֵּל, וְחַד מִינַּיְיהוּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. וְאָמְרִי לַהּ, קַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְחַד מִינַּיְיהוּ רַבִּי יוֹחָנָן. חַד אָמַר: מִפְּנֵי מָה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה? וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי מָה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וּמוֹסְקִין בְּטוּמְאָה? אָמַר: מוּבְטָח אֲנִי בָּזֶה שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל. וְלֹא הָיָה יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל.
21 הָנְהוּ תְּלָתָא כָהֲנֵי. חַד אֲמַר לְהוּ: הִגִּיעַנִי כְּפוֹל, וְחַד אָמַר: הִגִּיעַנִי כְּזַיִת, וְחַד אָמַר: הִגִּיעַנִי כִּזְנַב הַלְּטָאָה. בָּדְקוּ אַחֲרָיו, וּמָצְאוּ בּוֹ שֶׁמֶץ פְּסוּל.
22 וְהָא תַּנְיָא: אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה!
23 לָא תֵּימָא ״שֶׁמֶץ פְּסוּל״, אֶלָּא אֵימָא ״שַׁחַץ פְּסוּל״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיהוּ דְּאַרַּע נַפְשֵׁיהּ.
24 הָהוּא אַרְמָאָה דַּהֲוָה סָלֵיק וְאָכֵיל פְּסָחִים בִּירוּשָׁלַיִם. אֲמַר: כְּתִיב ״כׇּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ״, ״כׇּל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ״, וַאֲנָא הָא קָאָכֵילְנָא מִשׁוּפְרֵי שׁוּפְרֵי.
25 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: מִי קָא סָפוּ לָךְ מֵאַלְיָה? אֲמַר לֵיהּ: לָא. כִּי סָלְקַתְּ לְהָתָם אֵימָא לְהוּ: סְפוֹ לִי מֵאַלְיָה. כִּי סְלֵיק, אֲמַר לְהוּ: מֵאַלְיָה סְפוֹ לִי! אֲמַרוּ לֵיהּ: אַלְיָה לְגָבוֹהַּ סָלְקָא.
26 אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאן אֲמַר לָךְ הָכִי? אֲמַר לְהוּ: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא. אֲמַרוּ: מַאי הַאי דְּקַמַּן? בְּדַקוּ בָּתְרֵיהּ, וְאַשְׁכְּחוּהוּ דְּאַרְמָאָה הוּא וְקַטְלוּהוּ. שְׁלַחוּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא: שְׁלָם לָךְ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא! דְּאַתְּ בִּנְצִיבִין וּמְצוּדָתְךָ פְּרוּסָה בִּירוּשָׁלַיִם.
27 רַב כָּהֲנָא חֲלַשׁ. שַׁדְּרוּהּ רַבָּנַן לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, אֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל בְּדוֹק מַאי דִּינֵיהּ. אֲתָא, אַשְׁכְּחֵיהּ דְּנָח נַפְשֵׁיהּ. קַרְעֵיהּ לִלְבוּשֵׁיהּ, וְאַהְדְּרֵיהּ לְקִרְעֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ, וּבָכֵי וְאָתֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ: נָח נַפְשֵׁיהּ? אֲמַר לְהוּ: אֲנָא לָא קָאָמֵינָא. ״וּמוֹצִיא דִבָּה הוּא כְסִיל״.
28 יוֹחָנָן חָקוֹקָאָה נְפַק לְקִרְיָיתָא. כִּי אֲתָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: חִיטִּין נַעֲשׂוּ יָפוֹת? אָמַר לָהֶם: שְׂעוֹרִים נַעֲשׂוּ יָפוֹת. אֲמַרוּ לֵיהּ: צֵא וּבַשֵּׂר לַסּוּסִים וְלַחֲמוֹרִים, דִּכְתִיב: ״הַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ״. מַאי הֲוֵי לֵיהּ לְמֵימַר? אֶשְׁתָּקַד נַעֲשׂוּ חִיטִּין יָפוֹת. אִי נָמֵי: עֲדָשִׁים נַעֲשׂוּ יָפוֹת.
פירוש כתוב שם פסחים ג׳
1 א ואי אכיל ליה מיכל משש וכו'. א"א אין לדבריו ממש שקורא לאכילה השבתה אפילו דרך שריפתו אינו רשאי ליהנות ממנו כ"ש אכילה. והאמת כי רבי שמעון מודה שהוא אסור באכילה משש שעות ולמעלה איסור תורה מקרא אך ביום הראשון וכו' או מלא תשחט על חמץ וכו' אבל איסור הנאה אין לו דלא כתיב ביה לא תאכל ולא יאכל כמו שדרש רבי יהודה מ"מ איסור בל יראה ובל ימצא יש בו מכח העשה שנאמר בו תשביתו הלכך אינו רשאי לשהותו אלא ימכרנו או יבערנו זהו דעת רבי שמעון דבר תורה ואם קבעו הלכה כמותו בלאחר זמנו במה שהוזכר במשנתנו לא נקבע הלכה כמותו בלפני זמנו שלא נזכר במשנתנו אבל כולן שוים בשורפים בתחלת שש או במפרר וזורה לרוח שהוא אבוד ואפילו נאמר שהוא אסור מדרבנן הלא לנו ללמוד שש שעות האחרונות משעה ששית לרבי יהודה שהיא מדרבנן וכמו שאין חוששין לקדושיו בששית לרבי יהודה כך אין חוששים לקדושיו בשש האחרונות וכל דכן הוא שהן אסורות באכילה מן התורה בששית אפילו לרבי יהודה וליכא לדחויי לדרב גידל דהא סוגיין כוותיה בענין הבודק צריך שיבטל וכדאוקימנא מתניתא בפרק כל שעה כוותיה דקתני עבר זמנו אסור בהנאתו ואמרינן עלה פשיטא ומתרצינן לה כרב גידל. ירושלמי רבי מאיר אומר משש שעות ולמעלה מדבריהם רבי יהודה אומר משש ולמעלה דבר תורה מ"ט דרבי מאיר אך ביום הראשון זה ט"ו יכול משתחשך ת"ל אך תן לו שעה לפני שקיעת החמה רבי יהודה דריש אך ביום הראשון זה י"ד יכול כל היום ת"ל אך חלקהו כו' הא רבי מאיר אמר משש שעות ולמעלה מדבריהם שביעית משום גדר ששית למה משום גדר ויש גדר לגדר אלא שהששית מתחלפת בשביעית הא רבי יהודה אמר משש שעות ולמעלה דבר תורה ששית משום גדר חמישית למה משום גדר ויש גדר לגדר אלא שהחמישית מתחלפת בז' מחלפא שטתיה דר' יהודה אלא שהעדות מסורה לזריזים ואמר רב המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לרבי מאיר אין חוששין לקדושיו הנה דברי רבי מאיר כדברי רבי שמעון ואפילו הכי אין חוששין לקדושיו:
2 ב ואם תאמר אם כן. א"א הוה ליה למדרש מרגניתא ודרש חספא דהיה ליה לגמרא למדרש ק"ו אחרינא לאלומי למלתיה דאוכל לא יטמא את הכלי. ונימא הכי מה כלי שמטמא איכל אינו מטמא כלי אוכל שאינו מטמא אוכל אינו דין שלא יטמא כלי והשתא לא הוה ליה למימר וכ"ת אוכל חמור דמטמא משקה דהא כלי נמי מטמא משקין ואפילו הכי אינו מטמא כלי וכ"ש אוכל שלא יטמא כלי אלא התירוץ לזה ולזה כל אב שדורשין ממנו ק"ו צריך שיהא קל מצד אחד וחומר מצד אחר ואז דורשין ממנו ק"ו למי שהוא קל ממנו להקל או למי שהוא חמור ממנו להחמיר אבל אלו הקלין וחמורין שאנו מקשים בכאן אין כאן קל מצד אחד לפי שהכלי כשאינו מטמא כלי אינו משום קולא של כלי אלא משום דאין טומאה עושה כיוצא בה וחומר המקבל הוא שאינו מיטמא מכיוצא בו. וכן אתה אומר מק"ו שכתב זה שהוא טעם אחד לזה ולזה הלכך לא דרשינן להו. וא"ת הרי אותו ק"ו שדרשו למעלה לענין משקין שלא יטמאו את הכלי הלא מכח זה דרשוהו שהכלי אע"פ שמטמא משקה אינו מטמא כלי וכ"ש משקה כו' התם אורחיה אחרינא הוא דה"ק אם האב אינו מטמא כלי הבן איך יטמא אותו וטעמא רבה הוא דאע"ג דליכא צד קולא מהך גיסא דלא צריכינן לקולא וחומרא אלא הכי אמרינן אם האב אינו מטמא אותו הבן איך יטמא אותו וכי יפה כח הבן מכח האב זהו הדרך הישר ויש עוד קושיא אחרת שצריכה לפנים:
3 א ולטומאת מת בספק וכו'. א"א והלא ספק כלים הנמצאים מטמאים אדם דדומיא דהנך ספקי אחריני קתני לה ספק בית הפרס ספק הרוקין ומפרש לה במשנה באלו שמטמאין אדם וכיון שכן כלים נמי מטמאים דאבות טמאות שוינהו רבנן מעתה הא דאמר רבא בסכין אלא דנגע במחט הא אין כלי מטמא כלי לא בודאי מגע קאמר אלא בספק מגע שאע"פ שאמר במשנה בספק מגען ברשות היחיד תולין לא אמרו אלא למגע התרומה עצמה אבל כלי לא מטמא מספק משום דהוו כתרי ספיקי וגבי כלים לא מחמרינן כולי האי. מעתה מה שפירש זה כשאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר לא שהכיר ולא הכיר קאמר דהוה ליה ודאי מגע וספק טומאה א"כ כי הוה עזרה רשות הרבים מאי הוי והלא על זה גזרו ששורפין עליו תרומה ואפילו ברשות הרבים ואפילו אדם וכלים נמי כדאמרן אלא ודאי בספק מגע קיימינן הכא. ופירוש דשמעתא הכי הוא דרב יהודה מוקים לה במחט טמא מת והכירה והיא ודאי טמאה וספק מגע כספק טומאה ודאי מגע ששורפין עליה תרומה אפילו ברשות הרבים ועדיף נמי מינה דאחר גזירת כלים על זה גזרו בירושלים ועל זה לא גזרו מיהו קודם גזרת כלים לא על זה ולא ע"ז גזרו כלל משום הכי כשלא אמרו על הסכין זכינו מפני שקודם גזרת כלים נשנית משנה זו שאילו היה אחר גזרה לא תועיל המקדש לא לאדם ולא לסכין ואפי' היתה עזרה רשות הרבים ורבא סבר מתניתין נמי אחר גזרה היא ובספק מחט כרבי יוסי בר אבין כי גזרו על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן אבל הכא ספק מגען נמי הוא ואפי' בחול נמי לא מטמא זהו פירוש שמועה זו באמת ובתמים ומה שאמר רבה והא תרוייהו בו ביום נשנו לא שגזרו עליהם בבת אחת שהרי ידים מגזרות ב"ש וב"ה וכלים מששה ספיקות של אושא אלא שבבת אחת היו כשנשנית משנה זו מעולם קדמה גזרת ידים לגזרת כלים. מיהו בימי רבי עקיבא כבר נגזרו שתיהן ובתחלה כמו כן כבר גזרו על הכלים להטמא מטומאות קלות שאפי' מן המשקין מטמאים ואפי' ממשקים הבאים מחמת ידים כדאיתא בברכות ואיתא נמי בהאי פירקא לעיל ושמעיה רבה לרב יהודה דמוקי לה בודאי טומאה וספק מגע וקאמר ליה כיון דודאי טומאה איכא הוו להו למגזר בספק מגע כי היכי דגזרו עליה לטמא במשקים וכעין טומאת ידים דאפי' מספק עסקניות גזרו עליהן דהיינו ספק מגע ומשום הכי אמר רבא דמתני' בספק כלי קיימא נמי לא מטמא. ורבי יהודה סבר משקין הבאים מחמת ידים שיטמאו את הכלים לאחר גזרת כלים גזרו אבל הך דשמונה עשר דבר במשקין הבאים מחמת שרץ היה כדאיתא בגמרא דשבת:
4 ב וההיא דתניא וכו'. א"א טועה הוא שאין בכאן הזאה כלל אלא שונה דקאמר הכי קאמר אע"פ שיש לומר שכבר הטבילו בעליו הואיל והוא קרוב לעשיית פסחו ובודאי היום צריך להטבילו כדי שיערב עליו שמשו ויהיה ראוי לו למחר אעפ"כ צריך זה להטבילו שמא בלבו היה היום להטבילו ועדיין לא הטבילו וזה אפילו חוץ לירושלים מפני שבעת הרגל הכל מטהרין ומטהרים סכיניהם וקופיציהם: