הרחב דבר על במדבר ט״ז

15 ובזה יתפרש יפה מקרא ישעי׳ א׳ לא תוסיפו הביא מנחת שוא שאין לו משמעות. ולדברינו הפי׳ שמביאים על מה שעושים שלא כראוי כאלו בא להם מחמת קלקול איזה מרה. שמביאים לידי מעשים אלו. ובאמת המה עושים בשאט נפש בלא הסתת הטבע המקולקל. וא״כ ה״ז מנחת שוא: ורש״י פי׳ בשם מדרש חז״ל אפי׳ חמור שהרכבתי את אשתי בשעה שהלכתי ממדין למצרים לא הי׳ משלהם. ויש להעיר. יאמר רבותא יותר שהלחם שאכל במצרים לא הי׳ משל צבור אלא מזה מוכח שהעוסק בתמידות בצרכי צבור אין זה מן החסידות שלא יאכל משלהם. שהרי יהי׳ מוכרח להאציל איזה שעה למצוא פרנסתו ולא לעסוק בצרכי צבור. והרי נוח להם שגם באותה שעה יהא שקוע בצרכיהם ויהי ניזון משלהם. וגם משה ניזון אז משל צבור. ורק החמור שהביא את אשתו הי׳ משלו. ובאמת לא הי׳ בשביל שנצרך משה לאשתו ובניו במצרים. שהרי מיד שבו למדין. אלא כך בקשה היא ממנו לראות תפארת י״מ וכדתניא במכילתא פ׳ יתרו. ודבר שבאמת אינו ההכרח לחייו של העוסק בצרכי צבור. ודאי ממדת חסידות שלא להעמיס עה״צ יותר מן ההכרח לחייו: