הגהות כבוד מלכים על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות 12 פרקים

הגהות כבוד מלכים על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות א׳:ו׳

מהדורה: מהדורת פרידברג

« הגהות כבוד מלכים על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות א׳:ד׳ הגהות כבוד מלכים על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות א׳:ז׳ »

מקור: משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות א׳:ו׳

6 משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פתח ↗

וְאֵין מַעֲמִידִין מֶלֶךְ וְלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל. לֹא קַצָּב. וְלֹא סַפָּר. וְלֹא בַּלָּן א. וְלֹא בֻּרְסִי. לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵן פְּסוּלִין אֶלָּא הוֹאִיל וְאֻמָּנוּתָן נִקְלָה הָעָם מְזַלְזְלִין בָּהֶן לְעוֹלָם. וּמִשֶּׁיַּעֲשֶׂה בִּמְלָאכָה מֵאֵלּוּ יוֹם אֶחָד נִפְסָל:

7 רמב"ן על שמות פתח ↗

וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ אָמַר ר"א אבן עזרא על שמות כ"ט:ז' כִּי זֶה לִפְנֵי שׂוּמוֹ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ, כִּי עַל רֹאשׁ עַצְמוֹ יִצֹק הַשֶּׁמֶן. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן בְּעֵינַי, כִּי גַּם בַּמַּעֲשֶׂה אָמַר "וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ" וְגוֹ' ויקרא ח ט, וְאח"כ אָמַר "וַיִּקַּח אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן" וְגוֹ' שמות כ"ט:י', וְאח"כ "וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן" שמות כ"ט:י"ב. אֲבָל הַנָּכוֹן שֶׁהָיְתָה הַצְּנִיפָה סָבִיב סָבִיב וְאֶמְצַע הָרֹאשׁ מְגֻלֶּה וְעָלָיו יָצַק הַשֶּׁמֶן. וְאִם הָיְתָה הַמְּשִׁיחָה בְּכָל הָרֹאשׁ כְּדִבְרֵי רַשִׁ"י, תִּהְיֶה הַיְּצִיקָה בִּמְקוֹם הַנָּחַת תְּפִלִּין שֶׁהָיָה מַנִּיחַ מְגֻלֶּה, וּמִשָּׁם יִמְשְׁכֶנּוּ כְּמִין כַּף יְוָנִית:

7 מאירי על הוריות פתח ↗

משיחה זו שבארנו במלכים אינה אלא במלכי בית דוד אבל מלכי ישראל אין מושחין אותם בשמן המשחה אפילו ראשון שבהם ואם עשו כן הרי מעלו בשמן וזה שמשח אלישע את יהוא לא בשמן המשחה היה אלא בשמן אפרסמון ואף יהואחז לא נמשח אלא בשמן אפרסמון שהרי מיאשיהו ואילך נגנזה צלוחית של שמן המשחה ואני תמה היאך לא הזכירו משיחת שמואל לשאול במה היתה ולגדולי המחברים ראיתי כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה שנאמר ויקח שמואל את פך השמן ויצוק על ראשו וישקהו נראה שבשמן המשחה היה אע"פ שממלכי ישראל היה ויראה לי בענין זה מה שתשמעהו והוא שכבר ידעת שהראשונים שאלו מאחר שמנוי של מלך מצות עשה וכמו שאמרו שלש מצות נצטוו ישראל אחר כניסתם לארץ למנות מלך למחות זכר עמלק ולבנות בית הבחירה שנאמר שום תשים עליך מלך תמחה את זכר עמלק לשכנו תדרשו ובאת שמה ופי' רבותינו שמנוי המלך קודם להכרתת זרעו של עמלק שנאמר אותי שלח י"י למשחך למלך ועתה לך והכית את כל עמלק והכרתת זרעו של עמלק קודמת לבנין הבית שנאמר ויהי כי ישב המלך בביתו וי"י הניח לו מסביב ויאמר אל נתן הנביא ראה אנכי יושב בבית ארזים וארון ברית י"י יושב בתוך היריעה מעתה שאלו הראשונים למה כעס עליהם הקב"ה כששאלו מלך עד שאמר לא אותך מאסו כי אם אותי עד שהשיבו שלא שאלו לקיים המצוה אלא שקצו בשמואל הנביא וכן כתבוה גדולי המחברים ולא יראה לי כן שהרי לא שאלו עד שנעשה שמואל זקן ומנה את בניו שלא היו ראויים לכך ובפירוש כתוב ויהי כי זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט ועל זה נאמר ויתקבצו כל זקני ישראל וגו' הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך שימה לנו מלך הנה למדנו שבתם לבב ובנקיון כפים ומחכמה שאלו על זה והם לא כן היו ראויים להענש מיד ולא להעתר אליהם ואף רבותינו אמרו זקנים שבאותו הדור כהוגן שאלו ועמי הארץ שביניהם קלקלו ר"ל על שאמרו ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו ומ"מ לפשוטו של מקרא אף על הזקנים כעס ודרך כלל אמר לא אותך מאסו כי אם אותי אלא שנראין הדברים שמצד שנתנה המלוכה לשבט יהודה אפשר שלא היה באותו הפרק בשבט יהודה ראוי למלוך ולא היה ראוי למנות למלך הראשון רק באדם הגון ומעולה ביותר והי' קשה לנביא על שלא נתאחרה הבקשה עד עמוד ביהודה ראוי למלוך והיתה הנבואה להעתר להם להמליך מלך מלכות עראי עד היות ביהודה מי שראוי לכך ושב המלכות לאחזתו וראה והבן הנה ביעדו יתברך לנביא את שאול למלך אמר וי"י גלה את אזן שמואל כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין ומשחתו לנגיד ולא אמר למלך ובבאו לפניו אמר הנה האיש אשר אמרתי אליך זה יעצור בעמי לא אמר ימלוך בעמי וכאשר משחו אמר משחך י"י על נחלתו לנגיד סוף דבר לא יחס לו שם מלכות עד שחטא בקרבן העולה ונבאו בקריעת מלכותו אמר נסכלת הכין י"י ממלכתך עד עולם ועתה ממלכתך לא תקום וכן אותי שלח י"י למשחך למלך לך והכית את עמלק כאשר ידע סוף ענינו והוא אמרו וימאסך מהיות מלך וכו' ונתנה לרעך הטוב ממך ואמר על זה וגם נצח ישראל לא ישקר ולא יכזב ויראה לי בבאורו שקרא הנבואה נצח ישראל מצד שהיא מיוחדת לעם הזה כאמרם ז"ל בקש שלא תשרה נבואה על אמות העולם ואל תשיבני בדבר בלעם שכבר ביארנוהו במקומו ואמר שהנבואה לא תכזב ואמר זה על נבואת לא יסור שבט מיהודה וכשייעד השם על מלכות שבט יהודה אחר אשר צמח בו צמח צדיק אמר לו מיד לך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך ואע"פ שכבר קראו נגיד באמור שמואל לשאול בקש י"י איש כלבבו ויצוהו לנגיד זה מדרך המוסר שלא להעריכו בפניו ביתר ממנו וזה אצלי מה שאמרו ז"ל מו"ק ט"ז ב' על מפלתו של שאול אתה אומר שירה אלמלא אתה שאול והוא דוד אבדתי כמה שאול מפניו אע"פ שפי' שאר המפרשים אלמלא נולדת אתה במזלו והוא במזלך ולא יראה כן ואף דרכי הדת לא יתירו זה במוחלט כמו שביארנו בחבור התשובה אבל אצלי לפרש שאלו היה הוא מזרע המלוכה כמוך או היית אתה ממונה לבד כמהו אבדתי כמה דוד מפניו אבל אתה כיורש המלכות והיורש אם חוטא לפעמים מכסים אותו ואין מדקדקים אחריו אבל מי שאינו אלא ממונה או אפוטרופוס מדקדקין אחריו בקלה שבקלות ולמדנו שלא נמשח שאול אלא כממונה וכמחזיק במלכות כגזבר או כפקיד עד בא המלך אשר לו המלוכה מצד הירושה ונמצא שלא היה אלא כממונה מצד שבט יהודה ועשאוהו מפני זה כאלו הוא בעצמו היה מאותו השבט והראיה שהרי המליכוהו על הכל וכבר אמרו שאין ממנין בירושלם לעולם אלא ממלכי בית דוד אבל ממנו ואילך שהיה מלך מזרע יהודה כל שהיו ממנין מישראל אפילו היו מתמנין מפי נביא על צד איזה צרך או על צד עונש שבט יהודה מ"מ לא היו מושחין אותו בשמן המשחה וכן לא היו ממנין אותו בירושלם והוא שנאמר באחיה השלוני כשהמליך את ירבעם ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד עבדי ולבנו אתן שבט אחד למען היותו ניר לדוד עבדי כל הימים לפני בירושלם:

6 ולא בלן. בשו"ת תשב"ץ ח"א סימן ט"ז כ' דלכן השמיט הרמב"ם כאן איזהו מהן שנמנו בגמ' משום דאין מלאכתו מנוולת בכל מקום והכל לפי המקומות עיי"ש.

7 בכסף משנה כתב ולא גרס גרע. ובב' כ"י הרמב"ם שבספריה נ"י כתב גרע, וכן הביא בשו"ת התשב"ץ ח"א סימן ט"ז לשון הרמב"ם ומעתיק גרע הרי שגם לפני' היתה גירסא זו כמו בכל כ"י ודפוס רומא ר"מ.

8 ומשיעשה מלאכה. ראה פרקי דר' אליעזר חתן דומה למלך ואסור בעשיית מלאכה וראה ירושלמי סופ"ב דסנהדרין חמי מה כתיב שום תשים ומראה הפנים שם.

6 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

הֶחָתָן דּוֹמֶה לַמֶּלֶךְ. מָה הַמֶּלֶךְ הַכֹּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, כָּךְ חָתָן הַכֹּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. מָה הַמֶּלֶךְ לוֹבֵשׁ בִּגְדֵי כָבוֹד, כָּךְ הֶחָתָן לוֹבֵשׁ בִּגְדֵי כָבוֹד. מָה הַמֶּלֶךְ שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה לְפָנָיו כָּל הַיָּמִים, כָּךְ הֶחָתָן שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה לְפָנָיו כָּל שִׁבְעַת יָמִים. מָה הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ יוֹצֵא לַשּׁוּק לְבַדּוֹ, כָּךְ הֶחָתָן אֵינוֹ יוֹצֵא לַשּׁוּק לְבַדּוֹ. מָה הַמֶּלֶךְ פָּנָיו מְאִירוֹת כְּאוֹר הַחַמָּה, כָּךְ חָתָן פָּנָיו מְאִירוֹת כְּאוֹר הַחַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ״.

7 תוספות על כריתות פתח ↗

מתני' אכל דם שחיטה נוהג כו' - והקשה הר"י דבגמרא דריש מה בהמה חיה ועוף שמטמאין טומאה חמורה וטומאה קלה ועוף טמא אינו מטמא בגדים אבית הבליעה וא"כ אינו מטמא טומאה חמורה ומנלן דדמו אסור וי"ל דלמסקנא ניחא דמפיק ליה בכלל ובפרט וה"ק לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין דאיתנהו במינייהו טומאה חמורה וטומאה קלה כגון בטהורין לאפוקי דגים וחגבים דאין במינם שום טומאה חמורה כו' וכן צריך לומר דקאמר מה בהמה ועוף כו' ויש בהן איסור והיתר ומפרש לקמן כריתות דף כא: איסור קמי שחיטה והיתר לאחר שחיטה א"כ עוף טמא ובהמה טמאה שאין להן היתר לאחר שחיטה מנא ליה אלא שמע מינה הכי קאמר במין בהמה ועוף איכא איסור והיתר ואפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה נחירה מיהא בעי ואיכא איסור והיתר ומכל מקום נוכל לפרש איסור והיתר קודם מיתה איסור מן החי משום בשר מן החי ולאחר מיתה איכא היתר משום חי אבל גבי טומאה חמורה צ"ל כדפירשנו ובגמרא דקאמר אי מה בהמה שאינה באם על בנים אף עוף שאינו כו' ה"נ מצי למימר אי מה בהמה שמטמאה טומאה חמורה אף עוף כו' לאפוקי דם עוף טמא שאינו מטמא טומאה חמורה וה"נ הוה מצי לפרש אף עוף שאינו באם על הבנים כגון מזומן אבל שאינו מזומן לא: דם עיקור - איכא דמפרש דם עיקור שנעקרו סימנין ממקום חיבורן אבל קשה כיון שאינה מתה על ידי כך והלכה למשה מסיני שיהא פסולה אבל טרפה אינה אם כן דמה אינו בכרת שאין הנשמה יוצאה בה לכן צריך לומר דם משחיטה שהיתה לאחר עיקור: דם הקזה שהנשמה יוצאה בו - והוא הדין דבדם שחיטה ונחירה ועיקור בעינן שהנשמה יוצאה בו אלא לא איצטריך למימר רק גבי דם הקזה שאין רגילות שיקיז דם לבהמתו עד שיבא להם דם הנפש: דם ביצים - פירש בקונטרס ביצת תרנגולת לשון אחר ביצי זכר וקשיא דבגמרא קאמר אוציא דם ביצים שאין מין בשר: דם דגים אין חייבין עליו - משמע הא איסורא איכא וקשיא דבגמרא קאמר אמר רב דם דגים שכינסו אסור ומותיב ליה מברייתא ואמאי ליסייעיה ממתניתין ויש לומר אין הכי נמי הוה מצי למימר וליטעמיך תיקשי ליה ממתניתין: שיש בהן טומאה חמורה וטומאה קלה ויש בהן איסור והיתר והן מין בשר - וקשיא לרבינו ברוך למה צריך לכל הני צדדין דבחד מינייהו סגי דאוציא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה וכן בצד של היתר ואיסור סגי: אוציא דם שרצים שאין בהן טומאה חמורה - ואף על גב דמטמא במגע במשא מיהא לא מטמא ולא בגדים: אוציא דם ביצים של עוף שאינו מין בשר - תימה לרבינו ברוך דלא מיירי הכל בחד צד ויש בהן איסור והיתר ודם ביצים וחגבים הוה מצי למעט שאין בהן טומאה חמורה אלא האי פשוט יותר להם להיתר שאומר הש"ס: כוי בריה בפני עצמה - בפרק אותו ואת בנו חולין פ. דקתני כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו חכמים אי מין חיה או מין בהמה היא וההיא בריה לא הוי כמו בריה דהכא שהרי בריה דהתם הוי או מין בהמה או מין חיה מדקאמר ולא הכריעו בו חכמים כו' אבל הכא רוצה לומר בריה בפני עצמה שאינה לא חיה ולא בהמה דאי הוי או בהמה או חיה לא איצטריך לרבויי דמו וכן ההיא יומא דף עד. כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור וקאמר כוי בריה בפני עצמה אינו אומר שיהא ספק או חיה או בהמה דאם כן לא צריך קרא לאסור חלבו: בחותכו לכלב - הוא הדין דהוה מצי לשנויי בחותכו לרפואה אלא הא קא משמע לן דאפילו בחותכו לכלב בעי מחשבה: כגון דאיכא פחות מכזית נבילה וצירפה - אבל כזית וצירפה ליכא למימר ומהניא מחשבה שיטמא האי כביצה אוכלין אחרים אפילו לא יגעו האוכלין רק בצירוף ולא צריך שיגעו בנבילה דא"כ לא מיישב מה בהמה שיש לה טומאה קלה דמשמע שיש נבילה שאין עליה רק טומאת אוכלין ואי הוה בה כזית הוה ביה טומאה חמורה ועוד יש לומר דמשמע דנקט במתניתין דמייתי עלה בהמה כו' בכ"מ ונבלת עוף טהור כו' משמע נבלת בהמה דומיא דנבלת עוף כלומר דצריכה מחשבה כמו על עוף ולכך נקט פחות מכזית: רב חנניא אמר אפילו תימא כו' - לא ניחא ליה לאוקמי כדאוקמא רבי חייא דדוחק הוא לומר כיון דאילו מצרף ליה לכזית משום הכי לא בעי הכשר דה"נ מצי למימר עתה כיון דאי לא מחפה בבצק לא בעי הכשר כו' ולא רצה לתרץ כדר' חייא אלא משני השתא נמי מטמא במשא ועוד דדוחק הוא במילתיה דר' חייא דטומאה חמורה וטומאה קלה בתרי דוכתי טומאה חמורה בכזית וטומאה קלה פחות מכזית אבל רב חנניא משכח ליה בחד דוכתא בכזית ובחיפהו בבצק דחמורה במשא וקלה במגעו והא דקאמר אפילו תימא דהוי כזית אין הלשון מכוון דמשמע דמודה שפיר בפחות מכזית וליתא כדפירשנו: דכוותה גבי דם מהלכי שתים בשלא כינסו - פירוש דבההיא ברייתא דדם דגים קתני דם מהלכי שתים אסור ומי אסור בשלא בעין והא תניא כו' דם שבין השינים מוצצו ואינו חושש ופירש הקונטרס אפילו מצות פרוש אין בו ולכך פירש הקונטרס דאם לא כן מאי פריך הכי נמי בדם שבין השינים משום דאינו נראה ולא פירש אבל התם שפירש אסור אפילו לא כינסו כדקאמר דם שעל גבי הככר גוררו לכך פי' הקונטרס דם שעל הככר גוררו כו' אף על גב דליכא איסור מצות פרוש יש בו ומיהא פריך דקאמר רב אסור והכא משמע דליכא רק מצות פרוש אף על גב דנראה ופירש אבל קשה שהרי מצות פרוש איסור מעליא הוא ואם כן לא פריך רק מסיפא ומאי פריך שאני התם בדם שבין השינים משום דם דלא פירש אבל דם מהלכי שתים שפירש אסור אפילו לא כינסו ודכוותה דם שעל הדג דמותר אפילו פירש או שמא הא דקאמר מוצצו ובולעו היינו משום שהוא נודע דמהתם אתו והא דקאמר בדם מהלכי שתים שהוא אסור מיירי בשלא נודע מהיכא אתי אבל אצבעו מטפטף דם שרי משום דמהתם קאתי וליכא לספוקי לא בדם בהמה ולא בדם חיה ותירץ רבינו ברוך דהכי פריך דכוותה גבי דם מהלכי שתים בשלא כינסו מי אסור פירוש אי אמרת בשלמא דדם דגים שרי אף בכינסו ודכוותה מהלכי שתים אסור נינהו וא"כ חידושא דמהלכי שתים אסור אף בכינסו כלומר דבכינסו נמי איצטריך לאשמועינן איסור דמהלכי שתים ניחא דלא תני היתר ממהלכי שתים כגון לא פירש שהרי עיקר מילתיה הוי מכינסו אלא כיון דאמר דכינסו אסור בדם דגים ואם כן הא דתני דם מהלכי שתים אסור מיירי בלא כינסו דבהא איירי מדקאמר דדם דגים מותר דבכינסו אסור וכיון דהא דתני איסור דם מהלכי שתים בשלא כינסו הוה ליה למיתני צד היתר שבו כמו דתנא דם דגים דנקט ההיתר אם איתא דיש בו היתר בדם מהלכי שתים אלא ש"מ דאין בו היתר כלל ואפילו לא פירש ולכך פריך והא תניא כו' ושבין השינים מוצצו ואינו חושש וא"כ ש"מ דמותר וא"כ הו"ל לאיפלוגי גבי דם מהלכי שתים ומשני אלא כי תניא מתניתא דאית ביה קשקשין כו' וניחא דלא תני היתר גבי מהלכי שתים דלא שייך ביה קשקשין ומהכא משמע דבדם דגים ליכא איסורא רק בכינסו ובלא קשקשין: מיתיבי דם הטחול כו' הרי אלו בלא תעשה - ומיהא פריך אבל כרת ליכא: לא קרעו אינו עובר עליו - מוקמא ליה בלב עוף דליכא כזית ומכל מקום איכא איסורא למ"ד יומא עג: חצי שיעור אסור מן התורה ומשום הכי אסור אבל אינו לוקה כיון דלית ביה כזית: כי קתני בדם דיליה - ולא גרסינן כי קתני אין חייבין עליו דהא גבי לב לא קתני ליה ואם תאמר אמאי לא פריך ממתניתין ופריך מברייתא שהרי בהדיא קתני מתני' דם הטחול דם הלב אין חייבין עליו ויש לומר דאיכא לאוקומי בלב עוף אבל ברייתא ליכא לאוקמי בעוף שהרי קתני הרי אלו בלא תעשה: דם חללים פרט לדם קילוח כו' - פירש רש"י דם חללים שכבר נתחללה כלומר שכבר מתה מקודם לכן מכשיר פרט לדם קילוח דעתה נתחללה ורש"י לא פירש כן פרק השוחט חולין לו. ופירש פרט לדם קילוח כלומר דם שנעשה בו חלל מכשיר פרט לדם קילוח שהוא לאחר שנעשית חלל וקשה שהרי בשמעתין משמע דדם קילוח הוא דם שהנשמה יוצאה בו ומשמע לפי הסוגיא דשמעתא דגבי אדם ובהמה אין דינן שוה דגבי אדם דם שלאחר יציאת נשמה מכשיר אבל לא אותו שיוצא בשעת יציאת נשמה וגבי בהמה דם שלאחר יציאת נשמה אינו מכשיר כדאמרינן פסחים דף טז: הנח לדם התמצית דאפילו בחולין לא מכשיר ולא דם מיתה ולא דם מגפתה רק דם שחיטה דמצינו מתשפכנו כמים: קבל דמו בשני כוסות - בכוס ראשון יש דם קילוח ובכוס שני זה שאחר קילוח חייב שתי חטאות אם אכל בשתי העלמות: אם עד שלא נמלקה הודע כו' ועושה ודאי - פירוש ותאכל כשאר חטאת ואם תאמר מאי איריא שנודע לה קודם שנמלקה אפילו לאחר שנמלקה נמי תאכל לכהנים דאי משום דלא הויא ידיעה בשעת מליקה הא אמרינן בפרק קמא דמכילתין דף ז. מודה ר' יוסי במחוסר כפרה דכיון דאינו מביא רק לאישתרויי בקדשים דלא בעי ידיעה בתחלה ואי טעמא הוי גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבא על הספק נאכלת הניחא לר' יוחנן דאמר לקמן בפרק המביא כריתות דף כו: דאם משנמלקה נודע לו שילדה ודאי אסור גזירה כו' אלא לרב דאמר לקמן דאפילו נודע לו משנמלקה כיון שנודע לו קודם הזאה מותר באכילה אם כן אמאי לא נקט משנמלקה ויש לומר דהוא הדין לאחר מליקה ולא אתא לאפוקי רק אחר הזאה דאז ודאי אתו למימר חטאת העוף הבא על הספק נאכלת: ומי אית ליה לרבי שמעון וכו' - ואם תאמר מאי פריך דוקא גבי יום הכיפורים לא חל על איסור נבלה אבל איסור נותר חל שפיר על איסור חלב שהרי איסור נבלה ואיסור טרפה חל על איסור חלב כדאיתא פרק השוחט חולין דף לז. כל שכן איסור נותר דחמיר טפי מנבלה ונמצא דחל על איסור חלב ויש לומר דסבירא ליה כיון דחזינן גבי יום הכיפורים דאיסור חמור לא חל על איסור קל הוא הדין גבי נותר דאינו חמור לא יחול על איסור חלב אף על גב דהותר מכללו ואם תאמר מאי פריך דלמא שאני גבי יום הכיפורים מש"ה לא חל על איסור נבלה משום דאינו רק איסור כולל אבל הכא גבי נותר הוי איסור מוסיף ונימא אף על גב דלית ליה לרבי שמעון איסור כולל איסור מוסיף מיהא אית ליה והכי אשכחן לרבי יוסי נמי דלית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף אית ליה כדאמרינן לעיל כריתות דף יד: וכן פרק י' יוחסין קדושין עז: ושם דקאמר כהן גדול הבא על אחותו אלמנה אין איסור אלמנה חל על איסור אחותו וקאמר רב ששת הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור דתניא האוכל נבלה ביום הכיפורים פטור ומאי מייתי דלמא שאני גבי יום הכיפורים דאיסור כולל הוא אבל באיסור מוסיף מודה ר"ש כמו רבי יוסי דלית ליה איסור כולל כההיא דחמותו ונעשית אשת איש כו' ואומר מודה ר' יוסי באיסור מוסיף ויש לומר דהש"ס ידע דרבי שמעון לית ליה אף איסור מוסיף דתניא פרק ארבעה אחין יבמות לב. הבא על אשת אחיו שהיא אחות אשתו אינו חייב אלא אחת בין נשא מת ואחר כך נשא חי בין נשא חי ואחר כך נשא מת ואם תאמר אם כן הכא ובההיא דקידושין דף עז: אמאי לא הביא אותה הש"ס ויש לומר דהכא מביא דהתם והכא איסור חמור על איסור קל הוא ואי משום דהכא איסור מוסיף גבי נותר וגבי יום הכיפורים איסור כולל הכי מייתי כיון דאשכחנא לר' שמעון דלית ליה איסור כולל בין באיסור קל ובין באיסור חמור א"כ בעלמא נמי אשכחנא דלית ליה איסור מוסיף א"כ אפילו באיסור חמור על איסור קל נמי לית ליה ואם כן אמאי חייל איסור נותר על איסור חלב רק שהותר מכללו וכן נמי פרק עשרה יוחסין שם איצטריך ליה לאוכוחי דאין איסור חמור חל על איסור קל דלאיכא דאמרי תני התם ואגב הכי אייתי ליה נמי ללשון ראשון דהתם: אשר לה' לרבות האימורין - והקשה רבינו אלחנן הא איצטריך קרא דאשר לה' למדרש הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה מנחות דף כה: ויש לומר דשקולים ויבאו שניהם בחד קרא וע"ע בתוס' מנחות כה: ד"ה ת"ל: בוולדות קדשים וקסבר בהווייתן הן קדושים - דאיסור חלב ואיסור מעילה בהדי הדדי קא אתו ואף על גב דבקדשים קלים ליכא מעילה עד לאחר זריקה כדתנן פ"ק דמעילה דף ז: מכ"מ איסורא מיהא איכא ואם תאמר הא איסור חלב קדים ממעי אמו דהכי אמר ר' יוחנן פרק בהמה המקשה חולין עה. תלש חלב מבן ט' חי חלבו כחלב בהמה דחדשים גרמי ולא אוירא ויש לומר דנהי דלא בעי אוירא דולד שיצא לחוץ אלא מכל מקום בעינן אוירא דחלב שיוצא החלב לחוץ וממעי אמו לא חייל: