הגהות כבוד מלכים על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות 12 פרקים

הגהות כבוד מלכים על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות א׳:ד׳

מהדורה: מהדורת פרידברג

« הגהות כבוד מלכים על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות א׳:ג׳ הגהות כבוד מלכים על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות א׳:ו׳ »

מקור: משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות א׳:ד׳

4 שיטה מקובצת על כתובות פתח ↗

כל היוצא למלחמת בית דוד וכו'. פרש"י ז"ל שאם ימות במלחמה. וקשה מאי כל היוצא הא לא מהני אלא למי שאין לו בנים ויש לו אחים ועוד אם ילך בשבי או ימות במלחמה שם בלא עדים מאי אהני האי גיטא ועוד תנן בפרק מי שאחזו מה היא באותן הימים ר' יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה וקאי אדלעיל משנה הסמוכה לה דקתני הרי זה גיטך מהיום אם מתי ומיהו רש"י פירש דלא קאי אמהיום אלא מילתא באפי נפשה היא ובמהיום מגורשת מיד אבל אי אפשר לומר כן כדמשמע בתוספתא דקאי אמהיום דקתני הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה והימים שבינתיים וכו' ומייתי פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי ואף על גב דקאמר מהיום ופריש בגמ' מעת שאני בעולם ור"ח גריס כאומר מעת שאני בעולם ופירושא דמתניתין קא מפרש אף על גב דאמר מהיום לאו מהיום ממש קאמר שאם ימות שיחול הגט מעכשיו אלא נעשה כאומר מעת שאני בעולם דכל המגרש על תנאי דעתו לאחר הגט לכל היותר שיוכל ולא קאמר מהיום אלא למעוטי שלא יהא גט לאחר מיתה ויש ליישב פרש"י ז"ל דהאי דקאמר שאם ימות במלחמה לאו דוקא שימות אלא שאם לא יחזור מן המלחמה והאי דנקט שימות דרוב שאינם חוזרים מחמת מיתה היא וההיא מהיום אם מתי לא קשה דהיינו דוקא אי קאמר מהיום אם מתי בסתם אז היא כאשת איש עד שעה קודם מיתה כדפריש שכן דעת המגרשים בסתם על תנאי אבל אם היו מפרשים בתנאי שאם לא יחזור מן המלחמה שיחול הגט משעת נתינה דחיישינן אי יהיב סתם דילמא יקרע הגט או יאבד או לא יהא מונח ברשותה בשעת גמר מלחמה ואז לא יהא גט כדאיתא בפרק מי שאחזו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ותתן ואמר רב יהודה לכשתתן ומסיק התם אליבא דר' יהודה דאם נקרע הגט או נאבד לא הוי גט כיון דלא אמר מעכשיו דאין הגט חל עד שעת נתינה. תוספות הרא"ש ז"ל וגליון תוספות ז"ל: וז"ל הרמב"ן ז"ל גט כריתות כותב לאשתו פרש"י ז"ל אם לא ישוב מן המלחמה כלומר מעכשיו אם לא בא ואיכא למידק עליה אם כן מה טעם לא אסרוה שהרי אמרו מה היא באותן הימים הרי היא כאשת איש לכל דבריה הילכך מתסרא על בעלה ועל בועלה שהרי כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ולאו מילתא היא דמעכשיו אם מתי מההיא שעתא מגורשת והא דתנן מה היא באותן הימים אוקימנא בפרק מי שאחזו גיטין עג ב' באומר מעת שאני בעולם לפי מה שפרש"י ז"ל התם וכיון שמת פנויה גמורה היתה ולפיכך לא אסרוה ואף על פי שאין אותו הפי' כמו שפירשתי במקומו איכא למימר דהכא אליבא דרבנן קאמרינן דאמרי מגורשת לכל דבר ובלבד שימות. ואיכא למידק א"ה קשיא הא דאמרינן בפרק הזהב בבא מציעא נט א' בשעה שאני עוסק בנגעים ואהלות אומרים דוד שבא על אשת איש מיתתו במה ואמר להו הבא על אשת איש מיתתו בחנק ובכמה דוכתי אמרינן הכי דאשת איש הואי וכי תימא אמוראי נינהו מכל מקום קשיא למאן דסבירא ליה הכי אמאי לא אסרוה לא קשיא דס"ל אונס הוה א"נ איכא למימר דהכי קאמרי ליה את מי ידעת אי מיית אי לאו או דילמא לא מיית אשתכח דכי אתית עלה על ספק א"א באת ורחמנא לבא בעי. ומכל מקום לא נהירא דאי לא הוי גט אלא לאחר מיתה משום יבם הוא דקא עבדי הכי ואם כן היכי קאמר כל היוצא הא אינו כותב אלא מי שיש לו אחים ואין לו בנים ועוד אוריה מנין לנו שהיו לו אחים ולא בנים שמא בנים היו לו ולא אחים ועוד אין תנאי זה נכון שאם ימות ואין עליו עדים תתעגן עליו ושמא זהו שפרש"י ז"ל ואם לא ישוב מן המלחמה בשוב' של רוב היוצאים ומשום תקנת עגונות היו עושין שמא ימות בלא עדים ושמא יהא שבוי ומה שחזר אוריה אינה שיבה עד שיחזור בגמר המלחמה ואפשר דכריתות לגמרי קאמרי והא דאמר בהזהב אמוראי נינהו א"נ מלבינים היו פניו שאם יאמר להם מגורשת היתה יאמרו לו לא היתה שאין הדבר ידוע ובצינעה היו מגרשים ואדכורי הוא דמדכרי ליה חטא אוריה כדי לביישו ולא שהוא בא על אשת איש. עד כאן:

4 חידושי רמב"ן על יבמות פתח ↗

כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. משמע הכא דאפילו לדיני ממונות בעינן אמו מישראל ואיכא למידק דתנן בסנהדרין דף ל"ב הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין כשרין לדון דיני נפשות ואמרינן שם דף ל"ו לאתויי גר ומשמע אפילו אין אמו מישראל וכן פירש"י ז"ל לקמן בפרק מצות חליצה יבמות דף ק"א וק"ב ואיכא למימר נהי נמי דכשר לדון דיני ממונות מיהו לא ממנינן לי' לא ריש מתא ולא ריש גרגותא דהיינו משימות שאתה משים שלא יהו אלא מקרב אחיך ואי אמו מישראל אפילו למנויי ריש מתא.ואי קשיא דתנן בפרק ואלו נאמרין סוטה דף מ"א אגריפס המלך אל תתירא אחינו אתה ואיתמר עלה באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה מפני שהחניפו לו לאגריפס ופירש"י ז"ל שהיתה אמו מישראל אלא שהוא מבני עבדי חשמונאי והכא מכשרינן בן עכו"ם שבא על בת ישראל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא בי'.וראיתי שם שפירש"י ז"ל דעבד הוה וזילא מילתא וקשה לי דלא עבד הוה שהרי אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה ועוד אי כשר הוי למלכות משום זילותא לא נתחייבו כלי' ויש לומר לגבי מלכות מובחר שבאחיך בעינן דתניא בתוספתא במסכת סנהדרין אין מעמידין מלך אלא א"כ נשוי לכהונה כלומר משפחות המשיאין לכהונה וזהו אגריפס מפני שהוא בן עבד הבא על בת ישראל פגום לכהונה ולא קרינא ביה מקרב אחיך שאלו היה אביו גר או משוחרר כשבא מאמו מישראל כשר היה לכהונה כדאמרי במכילתין דף מ"ח אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל ומשמע דתרין אחיך דכתיב דרשינן שום תשים עליך כל משימות במשמע ואמר רחמנא לא תוכל לתת איש נכרי לגמרי אשר לא אחיך הוא וכיון דאמו מישראל אחיך הוא מקרב אחיך תשים עליך מלך היינו מלכות ממש מקרב אחיך דהיינו מיוחסין שבאחיך שמשיאין לכהונה והא דאמרינן הכא מקרב אחיך קרינא ביה לאו דוקא אלא לא קרינא ביה אשר לא אחיך הוא.ויש מפרשין דלגבי מלכות אפילו משיאין לכהונה כגון אמו מישראל והורתו ולידתו בקדושה פסול והא דקתני נשוי לכהונה על אביו ואמו קאמר שכל אחד משיא לכהונה שאפילו הורתו ולידתו בקדושה לא נתברר אם הוא משיא לכהונה.ורבינו יצחק ז"ל פירש במסכת סנהדרין דלא מיתוקמא ההיא דאמרינן התם דף ל"ז לאתויי גר אלא כשאמו מישראל וקשיא לן דתנן בסנהדרין דף ל"ד כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ומפרשינן לה התם בסנהדרין שם לאיתויי סומא באחד מעיניו ואי ס"ד גר שאין אמו מישראל פסול לדיני ממונות א"כ מצינו שכשר להעיד ואינו כשר לדון חוץ מסומא שהרי גר עצמו שנתגייר משהגדיל ועבד משוחרר כשרין להעיד כדמפורש בפרק החובל בבא קמא דף פ"ח ובמקומות אחרים ויש לומר אין הכי נמי והא דלא אמרו בגמרא לאתויי גר שאין אמו מישראל משום דשם גר בעולם כשר לדון כגון שאמו מישראל או לדון את חברו גר.ויש שפירשו משנתנו דהכל כשרין לדון דיני ממונות דמרבינן בה גר לדון את חברו גר ולאו מילתא היא משום דהתם דף ל"ו מצרכינן להי ואמרינן אי תנא גר ואי תנא ממזר וכו' אלמא לדון את ישראל קאמר דומיא דממזר דהוא כשר ודאי אפילו לדין ישראל כשר דבדידי' לא שייך לחלק דהא מקרב אחיך ממש הוא ואפילו למנותו רישא כדאיתא בפרק עשרה יוחסין קידושין דף ע"ו נבי כל מי שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים וכו'.וסיוע לדברי רבינו ז"ל זו שאמרו בפרק מצות חליצה יבמות דף ק"ב ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שהחמיר בה הכתוב בכאן כדיני נפשות שאלו לפירוש רש"י ז"ל לא מצינו כשר לדיני נפשות ופסול לשום דבר ופירשו בתוספות אביו ואמו לאו דוקא אלא אביו מישראל דהכל הולך אחר הזכר ואני אומר רחבעם ואבשלום יוכיחו שאף למלכות כשרין כדבריהם ורב אחא משבחא כתב נמי בשאלתא דבראשית כדברי רבינו ז"ל.

6 משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פתח ↗

וְאֵין מַעֲמִידִין מֶלֶךְ וְלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל. לֹא קַצָּב. וְלֹא סַפָּר. וְלֹא בַּלָּן א. וְלֹא בֻּרְסִי. לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵן פְּסוּלִין אֶלָּא הוֹאִיל וְאֻמָּנוּתָן נִקְלָה הָעָם מְזַלְזְלִין בָּהֶן לְעוֹלָם. וּמִשֶּׁיַּעֲשֶׂה בִּמְלָאכָה מֵאֵלּוּ יוֹם אֶחָד נִפְסָל:

4 אין מעמידין מלך. ע' מדרש תנאים לספר דברים י"ז, ט"ו.

5 ולא למלכות בלבד. במשחא דרבותא חו"מ סימן ז' ד' קל"ג הקשה מקידושין ע"ו דאיתי הגיתי נכרי היה ובא להתגייר והיאך מסר דוד שליש העם ביד איתי וכו' דלולא דבריהם היה נראה דאיתי הגיתי ישראל גמור היה ונקרא גיתי ע"ש שהיה שוכן בגת, וראה שו"ת תשב"ץ, ח"ג סימן צ"ו שנשאל אם אוריה החתי היה ישראל או גר והביא מקידושין דאיתי הגיתי היה גר אבל אוריה וצלק לא נתברר לרבותינו ופלא שהרי בקידושין אמרי' דיתיב בחת, ואולי לא גרס כן. וע' שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סימן ט"ז שכ' וכן אמרי' בגמרא דואג האדומי דאתי מאדום איתי הגיתי דאתי מגת ועיין ס' עין זוכר מע' א' אות ק"ה וע' שו"ת מהרי"ל סימן ע"ד דאוריה ישראל הוי, וע' שו"ת רבינו אברהם בן הרמב"ם הוצאת מק"נ סימן כ"ה וז"ל ילמדנו רבינו אל מי מתיחסים דואג האדומי ואוריה החתי ועבד מלך הכושי, אינם מיחס ישראל אלא גרים הם, ואבא מארי זצ"ל היה סובר שאוריה החתי גר תושב, ויש אומרים שדואג מן ישראל אלא שהוא נתחנך בארץ אדום, וי"א שהוא גר אדומי אברהם ביר' משה זצו"ל עכ"ל. ע"ש בהערות ועיין ס' ברכת שמואל למהר"ש קידנובר פ' תצא דאוריה החתי הי' מבני חת ונתגייר. וע' שו"ת הרמב"ם מק"נ סי' שנ"א דמלחמת בית דוד וכיוצא בו כל אנשי הצבא בחזקת צדיקים הם, ושם מבואר דגם במלחמת שאול וכדומה גט כריתות כותב לאשתו, ובבעל הטורים פ' מטות מבואר דכל היוצא למלחמת משה גט כריתות כותב לאשתו, וע' שו"ת בית יעקב סימן ה, ומצאתי בראב"ן ח"ג דפוס ירושלים ד' נ"ה ע"ב שכתב אע"ג דבמלחמת שאול כתיב ראיה גדולה הוא לכאן דהא ישי אבי דוד אמר כן לדוד וכמו שלימדו אביו הנהיג גם הוא לחיילותיו לעשות כן, וע' ריטב"א הובא בשיטה מקובצת כתובות ט', ובשו"ת שואל ומשיב מהד"ג ח"א סימן ל"ו הקשה כן מעצמו דהלא כתוב אצל שאול ולרגע אישתמיט מיני' דרבן ש"י דברי הקדמונים הנ"ל. ובני הרב מ' דוד נ"י הראני בספר הנצחון אות קפ"ב שכ' וזה למד מישי אביו שאמר לו ואת עשרת חרוצי החלב. וע' עושה שלום אות א' ערך אלמנה דדוקא במלחמת בית דוד הי' כותב גט כריתות ובשאר מלחמות אמר דהיו כותבין גט לאשתו דאל"כ לא אמרו כל היוצא למלחמת בית דוד ול"ר דברי הטור וע"ש.

6 בכ"מ מ"ש ובהכי ניחא היאך מלך רחבעם, ע' רמב"ן יבמות מ"ה, וריטב"א קידושין י"ג שכתב כדברי רבינו, וע' נובי"ק חו"מ סימן א' דנעמה לא היתה בעצמה גיורת רק שבא מנעמון ולא הי' לפניו דברי הרמב"ן וריטב"א וע' מדבר קדמות מע' נ' אות כ"ד.

4 ריטב"א על קידושין פתח ↗

והא דשלח להו רבינא אתון דשמיעא לכי הא דרב הונא חושו לה להצריכה גט מספק תמיהה לן אם להצריכה גט מספק למה לי משום שתיקה דלאחר מתן מעות דארבעה זוזי בלאו הכי נמי צריכה גט מספק משום קדושי ציפתא מדשמואל דאמר חוששין שמא שוה פרוטה במדי ואיכא דדחו לה לדשמואל מהא דרבינא וכל הני דלא חיישי לה משום דשמואל ואחרים תירצו דהא איתתא משום דשמואל אצרכוה גט וכי שלחו לקמיה דרבינא לאו האי עובדא דציפתא שלחו קמיה אלא הכי שלחו ליה שתיקה דלאחר מתן מעית במידי דלאו פקדון כגון שזרק לה כסף תוך חיקה וחזר ואמר התקדשי לי בו מי מהניא דהא אנן לא תנן דלא מהניא אלא בפקדון אבל היכא דלא הוי פקדון מי מהניא דהא דרב הונא בריה דרב יהושע מפליג בינייהו ואהדר להו דאינהו דשמיעא להו הא דרב הונא ליחשו לה. ולא מחוור. אבל הנכון דבהאי עובדא דהכא אפילו שמואל מודה דאין חוששין שמא שוה פרוטה במדי דהא אמרה ליה והא לית ביה שוה פרוטה וגליא דעתה דלא בעיא לאקדושי לזה בפחות משוה פרוטה ובהא ודאי אפילו נתן לה מנה ואמרה איני רוצה אלא במאתים אינה מקודשת כלל ואפילו קדושי ספק עד שיתן לה מאתים וכיון דאמרה הכא שאינה רוצה להתקדש אלא בדבר שישוה לה ש"פ בכאן ל"ל למיחש תו שמא שוה פרוטה במדי וזה מבואר כנ"ל: ולענין הלכתא בדשמואל איכא לדחויא מהא דרב חסדא הלא ס"ל כותו' ורבנן דפרשי מההיא משפחה אמרי' דלאו משום דס"ל כשמואל דאלמא לאו הלכתא היא מיהו כיון דחזינ' בההיא דקדיש ביומא דשיקא דרב אחא ורב יוסף מצרכי לה גט כשמואל אית לן למיחש לה להחמיר וכן פסקו הגאונים ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל: האי איתתא דהוי מזבנא ורשכי כו'. עד שיכולה למימר שקלי ודידי שקלי איתיבי' רבא כו' עד הא בדשדיך הא בדלא שדיך. פי' דכיון דאיכא שדוכין כי שתקה בשעת מתן מעות מתרצית היא בדבר ומקניא ליה מאי דחטף מינה לקדוש' בה: ולענין טבעת שאול' מסתברא דאין מקדשין בה אלא א"כ היא שאולה אצלו לזמן ויש בהנאת תשמישה שוה פרוטה היא מקדשה בזכות שיש לו בה שמקנה לה ויש בו שוה פרוטה וכן אם נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר טבעת אחד וקדשה בה אינה מקודשת דהא איהו מחייב להדורי גופא לנותן דאי לא לא קנה כדאמרינן גבי אתרוג לא החזירו לא יצא וכיון דכן כי יהיב לאשה נמי ע"מ להחזירה לו היא ואין אשה מתקדשת במתנה על מנת להחזיר כנ"ל: הא דאמרינן כדמתרגם רב יוסף אף על פי דיונתן בן עוזיאל הוא שתרגם נביאים לפי שרב יוסף היה סגי נהור ולא יכול ללמוד דברים שבכתב על פה היה רגיל בתרגומו וכההיא דאמר רב ששת בפ"ק דברכות אנן בדידן ואינהו בדידהו: מולידין בנין מנשי חבריהון וכי תימא ובלאו תרגום דרב יוסף נמי תיפוק לי' דהא כתיב בקרא ניאוף ויש לומר דאי לאו דרב יוסף ה"א בדמים נגעו היינו מרציחה וכי כתיב באידך קרא על כן תאבל הארץ עליה קאי דהוא בתרא וכי תימא ואכתי אמאי חמירא מדור המבול אטו בדור המבול לא הוה הכי והא כתיב כי הפחות כל בשר את דרכו וי"ל דהיא הנותנת דכיון שחטאו בה בדור המבול ונענשו עליה והם חזרו ושנו בחטאתם שראוי להחמיר בעונשם: לא נגזרה על דגים שבים. פירוש שלא השחית כל בשר דרכו על הארץ ולא נענשו בעין הארץ. מכאן אמרו בתוס' דהא דגרסינן התם בהגדה עורזילא דימא היכא הוה קאי בתיבה דטעותא היא שהרי לא נגזרה גזירה על דגים שבים אלא ה"ג עורזלא דימא והיא עופר הראם: ה"ג אלא מי כתיב ופרצו פרצו כתיב ונוסחי דלא גרסי אלא הכי בעי לפרושי ודכותיה בתלמודא טובא: הדור יתבו וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאת' ומתה יביאו יורשים עולתה. פירוש הא מתני' באשה יולדת שחייבת להביא חטאת ועולה וה"ה לכל חייבי עולה וחטאת כגון זב ומצורע וכיוצא בהם וחדא מנייהו נקט ומשום דאיירי רישא דמתטיי התם באשה קתני סיפא נמי באשה ופי' שהביאה חטאתה ומתה היינו שהקריבה אותה ממש מחיים אבל בהפרש' בעלמא לא סגי דחטרת שמתו בעליה אף כל פי שהפרישיה מחיים למיתה אזלא כדאיתא בכמה דוכתי וכיון דמתה וא"א להקריב חטאת' אף העולה אינה קריבה דהא תנן כל החטאות קודמת לעולה וכיון דכן אע"פ שהפרישה עולתה מחיים אינה קריבה וכ"ש אם לא הפרישתה שאין מפרישין איתה לאחר מיתה. וקשיא לן הא דקתני סיפא דמתני' הביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשי' חטאתה משום דחטאת שמתו בעליה אזלא למיתה למה לי מתה אפילו לא מתה נמי כיון שכבר קריבה עולתה שוב אין מקריבין חטאתה דהוה לה עולה קודמת לחטאת ואנן חטאת קודמת לעולה בעי' וכ"ת דהני מילי לכתחלה וקודם שיתקרב אחת מהם דאי אפשר להקריב' שתיהן ולהקדים החטאת מקריבין אותה ואם לאו אין מקריבין אותם כלל. אבל בדיעבד שכבר הקריבו העולה מקריבין החטאת אחריה הא ליתא דהא אמרי' בפסחים פ' תמיד נשחט וכ"ת כשקרב' עולתה כבר ומיקרב' עול' קודם חטאתו והתני' כו' ופריק רבא שאני עול' מצורע רחמנא אמר והעל' את העול' שהעל' כבר טעמא דרבייה רחמנא במצורע הא בעלמא אסור אפילו בדיעבד כי התם ואית דמתרצי דלעולם אין דין חטאת קודמת לעולה אלא לכתחיל' בלבד ושאני מצורע דכתיב ביה זאת תהיה לעיכוב ולהכי איצטריך ריבוייא אבל בעלמא דליכא עיכובא בדיעבד תביא חטאת אחר עולה מחייב. ולא נהירא מדאמרינן בזבחים הביא אשמו ונשחט לא יהא אחר ממרק בדמו עד שישחוט את החטאת אלא תעובר צורתו ותצא לבית השריפה ואמאי אסור בדיעבד דהא כי כתיב זאת תהיה לאו אשחיט' קאי אלא אקרבה. ובתוספות תירצו דכיון דרבי רחמנא גבי מצורע שאם הקריב עולתו בדיעבד יקריבו חטאתו גמרינן מינה לכל חייבי חטאת ועולה דכוותי' אבל אין למדין ממנו לחטאת ואשם שדנין חטאת של מחוסרי כפרה מחטאת ועולה של מצורע ואין למדין אשם וחטאת מעולה וחטאת והכי משמע קצת בפ' תמיד נשחט. ואפשר עוד לומר דסיפא דקתני הביאה עולתה ומתה לא שהקריבה ממש דומיא דהביא' דרישא דא"כ אפילו מחיים נמי לא תביא חטאתה אלא מאי הביאה הפריש' והא הביאה סתמא דמשמע הקריבה דומיא דרישא משום דמתני' איתא אפילו במצורע כדכתיבנא ולגבי מצורע אפילו הקריב עולתו כבר יקריב חטאתו מחיים מרבויי דקרא וזה יותר נכון: אמר רב יהודה בר שמואל והוא שהפרישת' מחיים. פי' הא דתנן יביאו יורשין עולתה דמשמע שכופין אותן בכך דוקא שהפרישתה מחיים שכבר זכה בה מזבח אבל לא הפרישתה מחיי' לא פי' דחובה הוא דרמי עלה שעבודא וכיון שמתה אין כופין היורשין לפרעו אלמא קסבר שעבודא לאו דאורייתא והיה ליה כמלוה על פה בעלמא שאינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אליבא דשמואל. ומסתברא דאע"ג דסבר שמואל שעבודא לאו דאורייתא מודה הוא דמצוה איכא וכופין אותו לקיים מצוה זו וכדאמרינן בכתובות אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא לדידך דאמרת פריעות ב"ח מצוה פירוש מצוה בעלמא ולאו שעביד' אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי היאך כופין אותו לפרוע ב"ח א"ל תנינא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמרו לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל כופין אותו עד שתצא נפשו פי' ה"נ כופין אותו ועד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו כיון דמצוה דממון היא. וכ"ת א"כ מאי האי דקאמר שמאל דמלוה עלפה אינה גובה מן היורשין וקאמר נמי דמהאי טעמא אין כופין את היורשין להביא עולתה דהא גבי יורשין איכא נמי מצוה דקי"ל מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ואפילו ממה שאינו משועבד למלוה כגון מטלטלין א"נ נכסים שקנה אחרי כן כגון לוה וקנה והוריש למ"ד לא משתעבד כדמוכח בהדיא בפרק מי שמת דאלו מנכסי דידהו דכ"ע ליכא עליהו שום מצוה וההיא עובדא דקטינא דאביי דאמר להו אידך זוזי מציה קא עביד בו היינו לפי שירשו אותן מעת מאביהן והיה עלהן מצוה לפרוע חוב אביהן מהם אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואומר רבינו נר"ו דאע"ג דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא כופין אתו ב"ד לפרוע חובו כההוא דכתובות התם הוא דאיכא עליה מצות עשה דאורייתא ולא משום הין צדק שיהא הן שלך צדק דהיא לשלא ידבר אחת בפה ואחת בלב דרשינן ליה בב"מ אלא עשה דידה מדכתיב האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה דרמא עליה רחמנא לפרוע ב"ח ואע"ג דההיא קרא במשכון כתיב שמעי' שמצוה לפרוע חובו ומאי דדרשינן מיניה במס' גיטין דב"ח בזבורית דמה דרכו של אדם להוציא פחות שבכליו נהי דבפרעון גמור הוה עידות וכל מטלטלי מיטב הוא כדאית' בב"ק לגבי משכון בעלמא זבורית חשיב שאין דרך ליטול משכון לכוף הלוה לפרוע אלא משכון יפה. איכא למימר דתרתי שמעינן מקרא דמדחייבין לתת משכון למלוה שלו שמעינן שהוא מצוה לפרעו ומדנתן הרשות בידו לפרוע ולקיים מצותו מאי זה שירצה לתת שמעינן שידו על העליונה לפרוע הזיבורית כשם שיפ' כחו לתת לו משכון רע א"נ דלמ"ד פריעת ב"ח מצוה ולית ליה שעבוד' דאורייתא לא בעי קרא לזבורית דההוא למאן דאית ליה שעבודא דאורייתא איצטריך אבל לאידך מקיים מצותו מאיזה שירצה ושוב אין כופין אותו ומייתי קרא דיוציא אליך למצות עשה שיפרע חובו וכיון דאיכא עליו מצות עשה דרמא הוא עליה כשלוה כופין אותו לקיימ' כשם שכופין אותו על שאר מצות עשה וכדי שלא יהא לוה רשע ולא ישלם אבל גבי יורשיו ליכא מצוה דאורייתא ממש בעשה דקרא דיוציא אליך בלוה גופיה כתיב תדע דההו' קרא במטלטלין הוא ואפילו הכי קיימא לן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואפי' למאן דקסבר שעבודא דאורייתא ואלו מיניה דידיה גבי אפי' מגלומא דאכתפיה אלא ודאי דההוא קרא ליתיה אלא בלוה גופיה ולא ביורשיו ומצו' בעלמא הוא דרמייא עלייהו כדי שלא יהא אביהם לוה רשע ולא ישלם ואם לא רצו לעשות אין כופין אותם בכך דלאו אינהו רמו עלייהו ההוא מצוה והיינו דאמר להו אביי בעובד' דקטינא הנהו זוזי דפריעתו מצוה עבידתו שלא היו כופין אתכם בכך וכן מוכיח בשלהי מי שמת דאיתבי' למ"ד דאקנה קנה והוריש לא משתעבד ממתני' דנפל הבית עליו ועל אביו כו' ואי ס"ד דאקנה קנה והוריש לא משתעבד כי מיית אב ברישא מאי הוי דאקני קנה והוריש הוא ותרגמה רב נחמן זעירא מצוה על היתומים לפרוע חובת אביה' כלומר דאע"ג דמדינא לא משתעבד באקנה קנה והוריש כיון דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ממה שירשו מאביהם אף ע"פ שלא נשתעבד למלוה מ"ה חולקים אי מיית אב בריש' דלגב' מלוה מנכסים שירש בן הלוה משלו שהוריש ליורשין ואתקיף לי' רב שימי בר אשי מלוה על פה היא ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה אינה גובה מן היורשין פירש כיון דאמרת דמדינא לא משתעבד הויא לה כמלוה על פה לשמואל דאמר שעבוד' לאו דאורייתא ואיהו הא קאמר דאין ב"ד כופין אותם לפרוע ואין נגבית מן היורשין דכל מידי דליכא שעבודא אין כופין את היורשין משום מצוה דרמיא עלייהו לפרוע חובות אביהם ומתני' דנפל הבית בחוב הנגבה בבית דין הוא ואידחי פירוקא דרב נחמן זעירא ושמא דמשום מצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם אין כופין בשום דבר שאין בו שעבוד מן הדין ולהכי אמר שמואל דמלוה על פה אינו גובה מן היורשין וקאמר נמי לא יביאו יורשין עולתה דשעבודא לאו דאורייתא. והוי יודע דמאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר נמי איתא והכי מוכח בבבא בתרא ובמסכת ערכין נמי דאמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ואפילו במלוה בשטר פירש רב פפא טעמי' דפריעת ב"ח מצוה ויתמי נחו בני מעבד מצוה נינהו כלומר וכיון דליכא שעובדא אין נזקקין להם אלמא מאן דסבר שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר לה והכי אמר רבא בהדיא בפרק גט פשוט במאי דפליג בהדי עולא וטעמא דמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא משום דסבר שאין הקנאה לחצאים ושעבוד קנין לחצאין ולא חייל אנכסי דאיתנהו בשעת הלואה וכ"ש אנכסי דקנה אחר שלוה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו וכיון שכן כל זמן שהנכסים ברשותו כופין אותו לפרוע לקיים מצותו אבל כשנתרוקנו הנכסים ליורשים או ללקוחות אינו מן הדין לגבות מהם כלל אפילו מלוה בשטר אלא דבמלוה בשטר מיהת עבוד רבנן תקנתא משום נעילת דלת שיגבה מהם אבל מלוה על פה אוקמוה אדינא אפילו לגבי יורשין: רבי יוחנן אמר אפילו לא הפרישתה מחיים כופין את היורשין להביא עולתה קסבר שעבודא דאורייתא דאף על גב דאין הקנאה לחצאין ואין הקנאה בדבר שאינו ברשותו היינו הקנאה גמורה אבל שעבודא דמתלא תלי וקאי חייל אנכסי דהשתא ואנכסי דאקנה כל היכא דאיתנהו ברשותיה מיהת הילכך אפילו מלוה על פה גובה בין מן היורשין מן הלקוחות מן הקרקעות שהיו לו כשלוה אבל לא מן המטלטלין דכיון שהן עשויין להבריח לא סמך עליהן ב"ח ולא לוקחים לערבים לאחר שנתרוקנו לרשות יורשין או לקוחות: ואמרינן והא איפליגו בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה כו' משום דשעבודא לאו דאורייתא אלא דבמלוה בשטר עבוד רבנן תקנתא אבל במלוה על פה לא עבדין תקנתא שהרי אפשר לו להלוות בשטר דליזדהרו לקוחות ורבי יוחנן אמר אפילו מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין הלקוחות מן הקרקעות דקסבר שעבודא דאורייתא: צריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר שמואל כו'. ואי איתמר בהא בהא אמר רבי יוחנן דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכי תימא וכי הוי ככתובה בשטר מאי הוה דהא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר מטעמא דכתיבנא וכדאיתא בפרק גט פשוט בהדיא. ואיכא למימר דאנן לאו דינא קאמרינן אלא הוה אמינא דהוה סלקא דעתך דבהא אמר שמואל משום דמלוה על פה אבל במלוה הכתובה בתורה שהוא ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא. אי נמי דהכא קאמר דהך דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא אי נמי דהכא קאמר דהך מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דגובה מן היורשין דאע"ג דשעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר הא עביד רבנן תקנתא למלוה בשטר משום נעילת דלת ולא פליג רבנן בתקנתיהו להוציא מלוה הכתובה בתורה להקדש מן הכלל שלא יהא כחהדיוט חמור מכח הקדש וזה נ"ל נכון: אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. קשיא להו לרבנן ז"ל דהכא משמע דסבירא ליה לרב פפא שעבודא דאורייתא והתם בפרק גט פשוט אמרינן אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא ומדקא מפרש טעמא דגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת משמע דמדינא אינו גובה מהם דשעבודא לאו דאורייתא דהא למאן דאמר שעבודא דאורייתא מדינא גובה מן היורשין כדאיתא בשמעתין. תירץ רבינו תם ז"ל שזה מהסברות המתחלפות בתלמוד והוה ליה כאיכא דאמרי ומשום דלא איתאמרו תרווויהו לישני בחד דוכתא לא אמר בהו תלמודא איכא דאמרי. ואינו מחוור דכל כה"ג הוה ליה לפרשי בגמ'. ורבינו אלפסי ז"ל תירץ דרב פפא א"ל שעבודא דאורייתא כי הכא והתם ה"ק גובה מן היורשין דאוקמו' רבנן אדינא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחו' דאפק' רבנן לדיניה משום דל"ל קלא ואיכא פסידא דלקוחות דלא אפסידו אנפשיהו ואיהו אפסיד אנפשיהו דאוזפיה על פה. ולא מחוור חדא שלא היה צריך לתת טעם למה העמידוה רבנן לגבות מן היורשין כדינו דהא פשיטא שאין חכמים יכולין לעקור דבר מן התורה בלא טעם. ועוד דאשכחן ליה לרב פפא בעלמא דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא כדאמרינן בההיא דכתובות דכתיבנא דאמר ליה רב הונא בריה דרב יהושיע לרב פפא לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה ובמס' ערכין נמי אמרינן גבי אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים מאי טעמא אמר רב פפא פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא אמר אימר צררי אתפסה. ורבינו חננאל ז"ל תירץ דרב פפא דאמר הכא שעבודא דאורייתא לא אמר אלא בהא דעולה בלחוד ומשום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא אבל במלוה על פה דעלמא מודה הוא שעבודא לאו דאורייתא. וגם זה אינו נכון חדא דהא רב פפא סתמא קאמר הכא מלוה על פה דמשמע כל מלוה שבעולם. ועוד דלמאן דאית ליה שעבודא לאו דאורייתא ליכא הפרש בין מלוה בשטר למלוה על פה כדאיתא בפרק גט פשוט בהדיא וכדכתיבנא לעיל. ועוד דאכתי לכלהו פירושי תיקשי מימרא דרב פפא דפרק גט פשוט היא גופא רישא אסיפא דמעיקרא יהיב טעמא דגובה מן היורשין משום שלא תנעול דלת בפני לווין ולאו מדינא דשעבודא לאו דאורייתא והדר אמר ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא הא מדינא גובה אלמא שעבודא דאוריית'. והנכון דרב פפא אליבא דנפשיה סבירא ליה דשעבודא לאו דאורייתא כדאמר בכתובות ובערכין והכא והתם בפרק גט פשוט לא אתא אלא למיפסק הלכתא ולומר דבין למאן דאמר שעבודא דאורייתא ובין למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות ובהא דהכא פירש טעמא למאן דאמר שעבודא דאורייתא דמלוה על פה גובה מן היורשין כדינא משום דשעבודא דאוריית' ואינו גובה מן הלקוחות בר מדינ' דאפקעיה רבנן לשעבודי' משום דלית ליה קלא ואיכא פסידא דלקוחות דלא מצו לאזדהורי ואיהו מצי לאזדהורי דלא לוזיף אלא בשטרא ובכל כה"ג דאיכא טעמא רבא יכולים חכמים לעקור דבר מן התורה והתם בפרק גט פשוט פירש טעמא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דמלוה ע"פ גובה מן היורשין מתקנתא דרבנן שלא תנעול דלת בפני לווין דהא ליכא פסידא ליורשין מדידהו מידי ולהאי אית ליה פסידא ואינו גובה מ' הלקוחות דאלו מדינא לית ליה למגבי דשעבודא לאו דאורייתא ותקנתא נמי לא עביד בה ואוקמוה אדינא משום דלית לה קלא ואינהו לא אפסדו אנפשייהו והאי אפסיד אנפשיה והני תרתי מימרא דר' פפא בהדי הדדי אמרינהו אלא דמאן דסדר תלמודא פלגינהו וסדר חדא הכא ואידך התם בפ' גט פשוט. ואליבא דהלכת' מסתברא ודאי דהלכתא כמ"ד שעבודא דאורייתא חדא דהא רב יוחנן ור"ל הכי ס"ל ולית הלכתא כרב ושמואל לגביהו ועוד דרבא דהוא בתרא הכי סבירא ליה בגיטין פרק הניזקין בשמעת' דשטר שכתוב בו שבח דקאמר דמדאוריית' נזקין מן הזיבורית ואלו למ"ד שעבודא לאו דאוריית' כלהו מיתמי לא גבי מדאורייתא וגבי אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אמרינן בערכין שלחו מתם שמתיה ומית בשמתיה והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושיע ולאפוקי מדרב פפא דאמר טעמא משום דפריעת דב"ח מצוה. וכ"ת וכיון דפסק רב פפא הלכתא דלמ"ד שעבודא דאורייתא ולמ"ד לאו דאורייתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות מאי נפקא לן השתא אי שעבודא דאורייתא אי לאו דאורייתא וכ"ת דנפקא מיניה לענין מלוה עייפ ומלוה בשטר וזמן מלוה על פה קודם דלמאן דאמר לאו דאורייתא מלוה בשטר דאית לה קלא קודם בתקנתא דרבנן ולמאן דאמר שעבודא דאורייתא מלוה ע"פ קודמת הא ליתא דודאי מלוה בשטר בכל דוכתא לגבי מלוה ע"פ כנכסים משועבדים דלקוחות חשיבא וכל מאי דלא טריף מלקוחות לא טריף ממלוה בשטר וכדאמרין בריש פרק מי שהיה נשוי בכתובות ש"מ כתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי דאי ס"ד טרפא ממשעבדי ליתי בני ראשונה ולטרוף מבני שנייה וכיון דכן כי היכי דמלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא משום דלית לה קלא ומתקנתא דרבנן הכי נמי אינה גובה במקום מלוה בשטר מנכסים בני חורין וכ"כ הגאון אלפסי ז"ל בתשובת שאלה. ומסתברא דנפקא מינה לענין ערב דפרעינן למלוה אחר שמת הלוה בעוד שהיתומים קטנים מקמי דלודעינהו ליתמי כדכתיב' בפ' גט פשוט. וכן קבלנו פירוש שמיע' זו מפי רבינו מורי הרב נר"ו. והנה אמת דינא נכון. והא דאמרינן דמלוה על פהי גובה מן היורשין היינו היכא דליכא למיחש לפרעון כגון דמית לוה בגו זמניה דקי"ל חזקה לא פרע אינש בגו זימניה וגבי אפילו מיתומים קטנים. א"נ כגון דאודי ליה בשעת מיתה דלא פרעיה א"נ דשמתיה ומית בשמתיה הא כל היכא דליכא חדא מהני לא גבי מיורשיו כלל דאלו היה הלוה קיים הוה מצי טעין פרעתי וקי"ל דטענינן ליורשין כל מאי דמצי טעין הלוה וזה פשוט: הא דאמרינן מדאמר רחמנא אלמנה לכ"ג אסורה הא לכהן הדיוט שריא מקשו עלה בירו' דילמא כי איצטריך למיסר לכ"ג היינו היכא דנפלה לו יבמה דלישראל שריא ולדידיה אסורה ואפילו מן האירוסין. ובגמרא דילן דחי לה באנפא אחרינא ולא חשו להא: ודילמא לכ"ג בלאו לכ"ע בעשה בעי רבנן ז"ל הכא האי עשה מהיכ' אתי לן. איכא מינייהו מ"ד דאתי לן מדכתיב ודבק באשתו ודרשי' התם בסנהדרין באשתו ולא באשת חבירו והוה ליה לאו הבא מכלל עשה עשה ואע"ג דהאי קרא בבני נח כתיב ואפילו מחיים דבעל הא אמרי' התם שכל פרשה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה. ואחרים אמרו דאתי לן מדכתיב ושלחה ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר בגט אבל לא במית' ולאו הבא מכלל עשה עשה וכל אלו דברי' של הבאי דא"כ הוה לן לפרושי בגמרא ומימר בתר הכי האי עשה מאי עבדינן ליה. ועיקרן של דברים דעשה דאמרי' הכא לאו דוקא עשה ממש אלא דאע"ג דפקעא איסור לאו וחנק במיתת הבעל אכתי רכיב עליה איסורא ומשו' דליכא איסור דקיל מעשה קרי ליה להאי איסור עשה ואמרי' האי איסור מאי עבידתיה כי' אי דאהניא לה מיתת הבעל שריא לגמרי ואי דלא אהניא ליה מיתת הבעל אוקמה באסורה ומתמהינן אלמא לא אפיקתה ממיתה ואוקמה אעשה מידי דהוי אפסולי המקדשין דפרקינהו דפקע מינייהו מעילה ואסורי בגיזה ועבודה וכ"ת מי דמי שאני התם דרביי' קרא לאיסור גיזה ועובד' מדכתי' תזבח ולא גיזה ועבוד' אבל הכא דלא רבי' קרא אימ' לך דכיון דאתי' מית' הבעל ואפקת' מלאו ומיתה שריי' לגמרי הא לא קשי' כלל דאנן לאו מפסולי המוקדשין אתינן למילף לאשת איש אלא דאמרינן אשה זו בחזקת איסור היתה בחיי בעלה והרי באיסורה לעולם עד שיתברר לך שהותר ואף על גב דמית בעלה ונפקא מלאו וחנק אכתי אימא דקיימא באיסורא ועליה להביא ראיה שיצתה להיתר גמור ודקאמרת היכא מצינו איסור שפקע מקצתו ולא הותר כלו אימא לך שמצינו כיוצא בפסולי המוקדשין והתם הוה ליה פדיון שמוציא להיתר גמור בכל מקום איצטריך קרא למרמי עלייהו איסור גיזה ועבודה אבל הכא מעולם לא ראינו לה היתר גמור ולא מצינו שהתירה תורה במיתת הבעל לגמרי וזה מבואר: אמר רב אשי חדא דיבם לא מקרי אחר. איכא למידק דהא אמרינן בכתובות גבי תנאי כתובה שכתב לה כשתנשאי לאחר תטלי עה שכתוב ליכי דיבם נמי איקרי אחר ורב אשי גופיה אמר לה התם. ויש שתירצו דלא דק הכא וחדא ועוד דצריכי להדדי נינהו. ואחרים תירצו דלשון תורה לחוד ולשון תלמוד לחוד ולא נהירא. והנכון הוא דהתם הוא גבי דידיה דאיהו לגבי דידהו לכולה עלמא אחר קרי להו אבל אינשי דעלמא לא קרו ליה ליבם אחר והיינו דאמרי' התם בסוטה פ"ק והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם א"נ איכא למימר דה"ק דאע"ג דבעלמא יבם אקרי אחר הכא בהאי קרא יבם לא איקרי אחר שהרי זה רצונו ללכת למלחמה והתורה באת להפחידו כדי שישיב לביתו וכיון שכן אינו מן הראוי שידבר הכתוב בשום לשון שיהא במשמע שהיב' יקח אשתו דאי אמר קרא הכי כ"ש שיחזיק ללכ' במלחמה כשידע שאם ימות תתיבם שהיבם יקח אשתו ולא ימחה שמו מישראל ולפיכך אלו היה במשמע אחר יבם לא היה אומר כן אלא היה הכתוב אומר פן ימות במלחמה ואיש נכרי יקחנה א"נ פן ימות במלחמה ותו לא שאע"פ שמן הדין אלו מת אשתו זקוקה ליבם הרי יש כאן כמה ענייני' שאפש' שלא תתיב' ואפי' למ"ד מצות יבום קודם וכיון שכן היה להפחידו שיקח נכרי אשתו או שלא להזכיר לשון שלא יהא יבם במשמע אלא ודאי דבמקום זה אין יבם במשמע אחר אבל בעלמא זמנין דמקרי אחר:

6 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

הֶחָתָן דּוֹמֶה לַמֶּלֶךְ. מָה הַמֶּלֶךְ הַכֹּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, כָּךְ חָתָן הַכֹּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. מָה הַמֶּלֶךְ לוֹבֵשׁ בִּגְדֵי כָבוֹד, כָּךְ הֶחָתָן לוֹבֵשׁ בִּגְדֵי כָבוֹד. מָה הַמֶּלֶךְ שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה לְפָנָיו כָּל הַיָּמִים, כָּךְ הֶחָתָן שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה לְפָנָיו כָּל שִׁבְעַת יָמִים. מָה הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ יוֹצֵא לַשּׁוּק לְבַדּוֹ, כָּךְ הֶחָתָן אֵינוֹ יוֹצֵא לַשּׁוּק לְבַדּוֹ. מָה הַמֶּלֶךְ פָּנָיו מְאִירוֹת כְּאוֹר הַחַמָּה, כָּךְ חָתָן פָּנָיו מְאִירוֹת כְּאוֹר הַחַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ״.