מקור רי"ף כתובות כ״ה
1 תנו רבנן מניקה שמת בעלה בתוך כ"ד חדש הרי זו לא תנשא ולא תתארס עד דף ס: כ"ד חדש דברי ר"מ ר' יהודה מתיר בשמונה עשר חדש וקי"ל בהא כר"מ דרב ושמואל דאמרי תרוייהו צריכה להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו ואפילו נתנה בנה למניקה או גומלתו אסורה לינשא עד כ"ד חדש אבל אם מת מותר מר בר רב אשי אמר אפילו מת נמי אסור דילמא קטלא ליה ואזלא ומינסבא הוה עובדא וחנקתיה ולא היא ההיא שוטה הות דלא חנקי נשי לבניהם:
2 תנו רבנן הרי שנתנו לה בן להניק הרי זו לא תניק עמו את בנה ולא בן חברתה פסקה קימעא אוכלת הרבה ולא תאכל עמו דברים הרעים פסקה קימעא אוכלת הרבה מהיכא אמר רב ששת משלה:
3 ולא תאכל עמו דברים הרעים כגון מאי אמר רב כהנא קישות וחזיז ואדמה אביי אמר אפי' קרא וחבושא רב פפא אמר אפילו קורא וכופרי רב אשי אמר אפילו שמכי ושכרא והרסנא מינייהו פסקי חלבא ומינייהו עכרי חלבא פירוש שמכי בצלים גדולים:
4 דף סא. אמר רב הונא בדיק לן רב הונא בר חיננא היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק לה שומעין צערא דידה הוא הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק מהו ופשטנא ליה כל היכא דהיא לאו אורחה לה שמעינן היא אורחה והוא לאו אורחיה מאי ופשטינא ליה עולה עמו ואינה יורדת עמו:
5 הכניסה לו שפחה אחת אמר רבי חנא ואיתימא רבי שמואל בר נחמני לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה תנא אחד שהכניסה לו ואחד שמצאת לו משלו:
6 ארבע יושבת בקתדרא א"ר יצחק בר חנינא אמר רב הונא אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו ואמר ר' יצחק ברבי חנינא אמר רב הונא כל מלאכות שאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו.
7 והצעת המטה אמר רבא לא אמרן אלא בפניו אבל שלא בפניו לית לן בה:
8 ומזיגת הכוס דביתהו דשמואל מחלפא ליה מימינא לשמאלא דביתהו דאביי מנחא ליה אפומא דכובא דבי רבא אבי סדיא דבי רב פפא אשרשיפא:
9 ואמר רב יצחק בר חנניא
10 אמר רב הונא הכל משהין לפני השמש חוץ מבשר ויין אמר רב חסדא בשר שמן ויין ישן אמר רבא בשר שמן כל השנה כולה ויין ישן בתקופת תמוז אמר רב ענן בר תחליפא הוה קאימנא קמיה דמר שמואל ואייתו ליה תבשילא דארדי ואי לאו דיהיב לי מיניה איסתכני ור"פ אמר אפי' תמרתא דהינוניתא כללא דמילתא כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא:
11 אבוה בר איהי ומנימין בר איהי חד ספי מכל מינא ומינא לשמעיה וחד ספי מחד מינא מר משתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי אליהו בהדיה:
12 ועושה בצמר. דף סא: בצמר אין בפשתים לא מתני' מני רבי יהודה היא דתניא אין כופין אותה לעמוד לא לפני אביו ולא לפני בנו ולא ליתן תבן לפני בקרו אבל כופה ליתן תבן לפני בהמתו ר' יהודה אומר אף אינו כופה לעשות בפשתן מפני שהפשתן מסריח הפה ומשרביט השפתים ודוקא בכתנא רומאה:
13 ר' אליעזר אומר אפי' הכניסה: אמר רב מלביו אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' אליעזר:
14 מתני' דף נט: רשב"ג אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שעמום:
15 גמ' רשב"ג דף סא: היינו רבי אליעזר איכא בינייהו דמיטללא בגוריתא קיטנייתא אי נמי בנרדשיר למאן דאמר שהבטלה מביאה לידי זימה הא נמי מביאה לידי זימה ולמאן דאמר מביאה לידי שעמום הא אין מביאה לידי שעמום וכבר אפסיקא הלכתא כרבי אליעזר דחייש לזימה:
16 מתני' המדיר את אשתו מתשמיש המטה בית שמאי אומרים שתי שבתות ובית הלל אומרים שבת אחת והתלמידים היוצאין ללמוד תורה שלא ברשות ל' יום והפועלים שבת אחת עונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום הפועלים שתים בשבת החמרים אחת בשבת הגמלים אחת לל' יום הספנין אחת לששה חדשים
פירוש הגהות הב"ח על רי"ף כתובות כ״ה
1 נ"ב וראיה זו כתבוה התוס' ע"ש:
2 נ"ב בנה:
3 נ"ב פסקה:
4 נ"ב ואני מפרש דעת הרמב"ם שאין נראה לו לפרש פסק קימעא כו' דהיינו שפסקו לה ליתן לה מזונות מועטין כו' כמו שפי' רש"י דהא תנן לקמן ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה ופשיט' שצריכין להוסיף לה כמה שהיא צריכה דברים היפים לתועלת הולד ולפיכך פי' דמ"ש פסק קימעא כו' היינו לומר שפסקו לה מזונו' הראויות לה אלא שבעיניה נראין קימעא מפני חולי התאוה שיש לה בבטנה ה"ז אוכלת הרבה משלה ואשמועינן דיכולה לאכול משלה כל מה שתרצה אפי' מאכלין רעין ואין הבעל יכול לעכב מפני שצער גופה קודם ואם חס הוא על בנו יתן לה כל מה שהיא מתאוה לאכול מן המאכלים היפים ומאי דתניא בסיפא ולא תאכל דברים הרעים לחלב היינו נמי בכה"ג דכל היכא שהיא אוכלת משל בעלה אינה רשאי לאכול דברים הרעים וכן משמע לשון הרמב"ם שזו היא כוונתו עיין עליו:
5 נ"ב ועי' בתשובות הריטב"א והביאו ב"י באה"ע סי' י"ג:
6 נ"ב וכתב הרא"ש ואינו ראיה כל כך דפסק הלכה כר"א במאי דפליג את"ק אבל במאי דפליג ארשב"ג כל מקום ששנה ר' שמעון ב"ג במשנתנו הלכה כמותו ע"כ וכ"כ הטור באה"ע סוף סי' פ"א וביו"ד סוף סי' רל"ה. וכל שאר הפוסקים וגם התוס' חלוקים על הרא"ש והטור ומסכימים לפסק הרי"ף:
7 נ"ב לא:
8 בעניות בפ' כ"ב מהלכות כצ"ל: