הפלאה על כתובות צ״ו ב

1 גמרא ור' יהודה עצה טובה קמ"ל דלא ליקרי לה רעבתנותא. לכאורה קשה דהא הוכחת הש"ס מדכותבת למזונות מכרתי דהסתם יפה לה כסברת ר' יוסי שתוכל לומר הכל למזונות מכרתי אם כן מה זה עצה טובה דלא למיקרי רעבתנותא באמת מה שמוכרת לכתובה תכתוב לכתובה. אבל מה שמוכרת למזונות תכתוב סתם וממילא תאומן שמכרה למזונות כיון דהנכסים בחזקתה. ונראה דיש לומר דהא דקאמר נכסים בחזקת אלמנה קיימי היינו משום דקי"ל כאנשי גליל דהברירה ביד האלמנה שלא תתבע כתובה ויש לה מזונות לעולם אם כן קיימי הנכסים בחזקתה כמ"ש התוס' אבל לאנשי יהודה כיון דהברירה ביד היורשים לסלק הכתובה אין הנכסים בחזקתה אפילו יש לה מזונות כיון שיכולים לסלקה בכל פעם וא"כ לפמ"ש הרא"ש לקמן דף נ"ז ע"ב דכשקבלה מקצת כתובתה יכולים היורשים לסלקה אפילו למאי דקי"ל כאנשי גליל ע"ש א"כ כיון שמוכרת לכתובה שוב אין הנכסים בחזקתה לכ"ע אלא דהוכחת הש"ס הוא דר' יהודה ס"ל נכסי בחזקת יתמי קיימי היינו מדפליג על ר' יוסי דאמר הסתם יפה לה שתוכל לומר הכל למזונות מכרתי ולא קיבלה על כתובתה כלום וממילא הנכסים בחזקתה. ש"מ דס"ל דאפילו אם לא תכתוב כלום יכולים היורשים לומר שקיבלה על כתובתה ומזונות נתנו לה ש"מ דנכסי בחזקת יתמי קיימי. משא"כ כדמשני דצריכה לכתוב בפירוש לכתובה מכרתי דלא למיקרי רעבתנותא א"כ ממילא שצריכה לכתוב ג"כ למזונות מכרתי דמיד שנתקבלה מקצת כתובתה שוב אין הנכסים בחזקתה ויכולים היתומים לומר שפרעו דמי מזונות וכן הנכסים שמכרה הכל לכתובתה מכרה. משא"כ כשכותבת בפירוש למזונות. ודוק:

2 מיהו לפ"ז אכתי הא דלוי דס"ל דאפילו נתקבלה כתובתה הנכסים בחזקתה כל זמן שלא נשאת הוא כתנאי דהא לר' יהודה בנתקבלה כתובתה אינה נאמנת. ועיין מ"ש לקמן.

3 שם תוס' ד"ה נכסים בחזקת אלמנה קיימו וכו' א"נ דמזונות שאני דכתובה וכו'. נראה דתירוץ זה אינו מספיק אלא ליישב להאיבעיא דר' יוחנן אבל למאי דפשיט מדתני לוי דכתבו התוספות בסמוך בד"ה ניסת וכו' דאע"ג דתובעת כתובתה בב"ד אפ"ה על היתומים להביא ראיה אף שאין לה שוב מזונות ע"כ צ"ל כמ"ש תוס' בתחלה. אלא דהא קשה לי דמשמע מדבריהם דטעמא בכתובה משום דלפי מה שטוענים שקבלה כתובתה תו אין הנכסים בחזקתה א"כ נימא נמי כה"ג במזונות א"כ קשה לכאורה דמאי קאמר הש"ס לקמן דאי לא תימא הכי הא דבעי ר' יוחנן וכו' מאי קושיא הא יש לומר דאיבעיא דר' יוחנן היינו משום דלעולם יש לה מזונות כסברת התוס' וא"כ אין לפשוט ממתניתין דיש לומר דמתניתין ר' שמעון היא דהא בתר הך בבא דכותבת למזונות מכרתי מסיים וגרושה לא תמכור אלא בבית דין ופירש"י לקמן דר' שמעון היא א"כ יש לומר דכולא הך בבא ר"ש היא וכיון דס"ל לר"ש דגבתה אפילו מקצת כתובתה אין לה מזונות א"כ ממילא דהיורשים נאמנים לומר דמכרה לכתובתה וממילא אין הנכסים בחזקתה כיון דכבר גבתה מקצת כתובתה ומצד הסברא הוא כיון דלפי טענותיהם אין הנכסים בחזקתה נאמנים וכן משמעות לשון התוס' בסמוך שכתבו וז"ל דהתם מיירי שהיתומים מודים שהקרקע זה הוא לבע"ח שאביהם עשאו אפותיקי משמע דאי הוי מכחישים האפותיקי עצמו היו נאמנים שאין הנכסים בחזקת הבע"ח לפי דבריהם ויש לדחות דהתם שאני דכשאינם מודים באפותיקי לא היו מעולם הנכסים בחזקת בע"ח משא"כ בכתובה מ"מ קשה מנ"ל להקשות ולכאורה היה נראה דיש לומר דע"כ לא אתיא כר"ש דלר"ש כיון דס"ל דאין מוכרת לכתובה אלא בב"ד א"כ יאמרו שמכרה לכתובה הרי המכירה בטילה וקרקע בחזקת יתומים עומדת א"כ לא מיקרי זה גבתה מקצת כתובתה דהא מעשיה בטילים ולאו כלום עבדה וצריכה להחזיר המעות ללוקח וא"כ הדר יש לה מזונות אף לפי דבריהם וממ"נ הנכסים בחזקתה וכן משמע מדבריהם לעיל דף פ"ד ע"ד ד"ה והוא שתפס מחיים שהקשו מהא דאמר רבא זילו והבו ליה להאי דתפסה כסא דכספא בכתובתה והוכיחו מזה דתפיסה מהני בכתובה משמע להדיא דאלו תפיסה לא מהני לא אבידה מזונותיה וה"ה הכא כיון דהמכירה לא מהני לאו כלום עבדה ולא אבידה מזונותיה אלא דאכתי זה דחוק דיכולים היתומים לומר שנתרצו במכירה כיון שהוא לטובתם דאבידה מזונות והנכסים בחזקתן ותו קשה לי דאפילו לרבנן דר"ש איכא לאוקמא מתניתין במוכרת יתר מכדי כתובתה נמצא דאפילו לרבנן היו היורשים נאמנים שקיבלה כל כתובתה ואבידה מזונות ותו אין הנכסים בחזקתה והיה נראה מזה ראיה לשיטת הרי"ף דאינה יכולה למכור כי אם עד כדי כתובתה אבל כל הפוסקים חולקין בזה. ומכל שכן לפמ"ש לעיל דיש לומר דהיכא שנתקבלה מקצת הכתובה תו אין הנכסים בחזקתה אפילו לרבנן דר"ש א"כ מאי קאמר דלפשוט ר"י ממתניתין דילמא מתניתין שאני כיון שמכרה קצת יכולים היתומים לומר שמכרה לכתובתה ושוב אינם נאמנים דהנכסים בחזקתן. ונראה לפענ"ד דלשיטת התוס' דס"ל דבמזונות להבא ה"ל כטוען אחר מעשה בית דין לא קשה מידי ושפיר קאמר דלפשוט ממתניתין דבין לרבנן בין לר"ש לא שייך לומר שיאמרו היתומים שקיבלה כתובתה להפסידה מזונות משום שאין הנכסים בחזקתה דלענין מזונות דלהבא בל"ז ה"ל כטוען אחר מעשה בית דין וממילא נאמנת היא שלא מכרה לכתובה ויש לה עוד מזונות אלא על כרחך דטעמא דמתניתין דבעינן שתכתוב היינו שיאמרו שמכרה פחות מכדי כתובתה מעט ועדיין יש לה מזונות להבא רק שנתנו לה מזונות לשעבר א"כ מוכח דהנכסים בחזקת יתומים קיימי אפילו יש לה מזונות עדיין ועדיין צ"ע דיש לומר דלא עדיף תנאי בית דין דמזונות יותר משטר דקי"ל בח"מ סימן נ"ח דבראו עדים שקיבל מעות אינו נאמן לומר סטראי נינהו ואתרע שטרא דהא ע"כ צ"ל כן בחוב הכתובה עצמו דהוי מעשה בית דין מ"מ כיון שמכרה איתרע שטרא וה"נ יש לומר במזונות דלהבא ומיהו יש לחלק דכיון שאינם יכולים לטעון שקיבלה מזונות להבא ה"נ א"י לטעון שאבידה מזונות להבא דחוב דמזונות לא איתרע בעצמו ושיטת רש"י יבואר לקמן בס"ד. ודוק:

4 תוס' ד"ה עליה להביא ראיה וכו' אפילו במזונות שעברו וכו'. כתב מהרש"א ז"ל דלשון אפילו אינו מדוקדק ונראה דיש לפרש לפמ"ש לעיל דלפי תירוץ שני של התוס' דהטעם דנכסים בחזקת אלמנה הוא משום דלעולם יש לה מזונות א"כ לא מיבעיא אם קיבלה או תבעה כתובתה דתו אין הנכסים בחזקתה אלא אפילו היתומים טוענים כן שכבר קיבלה כתובתה כגון שמכרה סתם והם אומרים שמכרה לכתובתה או שהם טוענים שתבעה כתובתה בבית דין אחר ושוב אין לה מזונות לפי דבריהם יש לומר דאינה נאמנת דהא אין הנכסים בחזקתה לפי דבריהם ועל זה כתבו התוס' דמוכרח מדלוי דלא מיבעיא אם מחולקים במזונות להבא שאומרים היתומים שאין הנכסים בחזקתה משום שקיבלה או תבעה כתובתה דאין נאמנים דזה פשיטא הוא כמ"ש לעיל בשיטת התוס' דע"כ ס"ל דכה"ג ה"ל כטוען אחר מעשה בית דין אלא אפילו אם היא מודה שקיבלה כתובתה והתביעה הוא על מזונות שעברו אפ"ה היא נאמנת. ודוק:

5 והטעם דבניסת אבידה חזקתה יותר מבנתקבלה כתובתה נראה דלפמ"ש התוס' לעיל דהא דנכסים בחזקת האלמנה יותר מבע"ח משום שמוכרת שלא בבית דין ואמרינן הטעם לקמן דף צ"ו ע"ב דהטעם דמוכרת שלא בבית דין הוא משום חינא ופירשו התוס' לעיל דף פ"ד דהוא כדי שתנשא משא"כ כשכבר ניסת דתו ליכא חינא והיינו דכתב הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות מלוה ולוה דכשניסת שוב אינה מוכרת אלא בבית דין דהוא מטעמא הנ"ל דכשניסת בטל טעמא דחינא. ודוק:

6 שם בגמרא דאי לא תימא הכי הא דבעי ר"י וכו'. לכאורה קשה טובא לשיטת רש"י ז"ל דאיבעיא דר' יוחנן היינו במזונות דלהבא דלא ה"ל טוען אחר מעשה בית דין א"כ קשה איך תפשוט ממתניתין דכותבת אלו למזונות מכרתי דהא מתניתין במזונות לשעבר מיירי והיה נראה לפע"ד שיש לפרש לשיטת רש"י דהפשיטות הוא להיפך דהא צריך להבין דמה תועלת יש במה שכותבת למזונות מכרתי הא אם נימא דהנכסים בחזקת יתמי קיימי אכתי יאמרו שנתנו לה מזונות ומכרה שלא כדת למזונות ותתפוס הדמים או הקרקעות לכתובתהב כיון דהמכירה היתה שלא כדת הגע עצמך מי שיש לו על חבירו מלוה בשטר ומלוה על פה ויתפוס בעדים או יחזיק הקרקעות של לוה פשיטא שיכול הלוה לטעון שחוב בע"פ פרעתי לך ומה שתפסת תחזיק בעד המלוה בשטר אפילו אם אמר בשעת תפיסה שתופס בעד המלוה ע"פ אינו נאמן וצ"ל דבאמת מוכרח מזה דעל מזונות דלהבא נאמנת נמצא בשעת מכירה שכתבה למזונות היתה נאמנת באותו שעה שלא קיבלה למזונות ושפיר תוכל ליטול אח"כ כתובתה כיון שהיה ידוע שמכרה למזונות בשעה שהיתה נאמנת שלא נפרעה למזונות ואפילו אם יאמרו שפרעו אח"כ שוב אין נאמנים כיון שכבר קיבלה למזונות נמצא ה"ל למיפשט לר' יוחנן להיפך דנכסי בחזקת אלמנה קיימי כל זמן שיש לה עוד מזונות והא דקאמר כתנאי אף דכתבנו דאפילו לר' יהודה מוכח דנכסי בחזקת אלמנה קיימי מדמועיל כתובה למזונות היינו למאי דפשיט מדתנא לוי דוקא ניסת אבל בתובעת כתובתה וכיוצא בה אע"ג דכבר איבדה מזונות אפ"ה נכסי בחזקת אלמנה קיימי כמ"ש התוס' ד"ה ניסת וכו' אהא קאמר כתנאי דלר' יהודה צריכה לכתוב למזונות שלא יאמרו היתומים שמכרה לכתובתה ומזונות פרעו ואפילו אי נימא כמ"ש לעיל דהא דהיתומים אינם נאמנים אפילו על מזונות שעברו היינו ביש לה מזונות עוד והנכסים בחזקתה משא"כ כשלא תכתוב למזונות יאמרו היתומים שמכרה לכתובה ואבידה כבר מזונות ושוב לא יהא הנכסים בחזקתה מכל מקום ס"ל לר' יהודה ע"כ דלא כלוי והיינו כתנאי. ודוק:

7 אלא דא"א לפרש כן בדעת רש"י ז"ל דהא פירש בהדיא בד"ה תפשוט ליה וכו' דעל אלמנה להביא ראיה וכו' וע"כ צ"ל דלפי סברא קמא ודאי צ"ל דבעיא דר' יוחנן למזונות שעברו אבל להבא ע"כ נאמנת דאל"כ מאי מהני כתובתה כנ"ל וע"כ דהבעיא למזונות שעברו ולא ניחא לפרש כמ"ש דבאמת קאמר דתפשוט דנאמנת להבא דא"כ מאי משני עצה טובה קמ"ל אכתי תכתוב לכתובה ולמה תכתוב למזונות וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דכיון שכותבת לכתובה תו אינה נאמנת על מזונות שעברו אלא להבא ומה דפירש"י לעיל דהאיבעיא הוא על מזונות דלהבא היינו למאי דמסיק א"נ דכ"ע נכסי בחזקת יתמי וכו' וכמו שיבואר בסמוך וק"ל:

8 שם בגמרא אי נמי דכ"ע נכסי בחזקת יתמי וכו'. לכאורה תמוה דלפי פירש"י ז"ל ד"ה אם נוטלן וכו' ואם מפני היתומים וכו' יכולה להעמיד וכו' א"כ במאי קמפלגי ומ"ט דר' יהודה ודוחק לומר דפליגי בסברא מה טוב לה יותר דהא הברירה בידה לידע טובתה ותו דמאי בעי הש"ס בזה דהא דלכאורה האי כתנאי קאי על לוי דס"ל בחזקת אלמנה קיים לעולם א"כ מאי האי דקאמר דכ"ע ס"ל דלא כוותיה ונראה דלפמ"ש דהא דהכתובה מועיל היינו משום דר' יהודה ס"ל דלהבא נאמנת נגד יתומים א"כ יש לומר להיפך דעיקר סברת ר' יוסי דס"ל דנכסי בחזקת יתמי קיימי אפילו לענין מזונות להבא וא"כ אפילו אם כתבה אינו מועיל לגבי יתומים דהא אפילו בשעת כתיבה אינה נאמנת וע"כ צריכה עדים נגד היתומים והיינו דקאמר ר' יוסי שטוב לפני' לכתוב סתם ותוכל לטעון נגד הלקוחות כיון דלגבי יתומים לא תפעול אפילו אם תכתוב אם כן יש לומר דכונת הש"ס בזה דיש לומר דר' יוחנן ידע מברייתא דפלוגתא דר' יהודה ורבי יוסי והאיבעיא דר' יוחנן אפילו על להבא כפירש"י לעיל לאפוקי משינויא קמא דצריך לומר דלא שמיע ליה הברייתא כפירש"י ד"ה הא דבעי ר' יוחנן וכו' גם לפמ"ש לעיל בסמוך מוכח ממתניתין דבענין להבא אין הנכסים בחזקתן אלא בחזקת האלמנה והיינו משום דס"ל לר' יוחנן בעירובין דף מ"ד דהלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה א"כ היינו דקמבעי ליה אי ס"ל לר' יוסי דנכסי בחזקת אלמנה קיימי לגמרי ואינה צריכה לכתוב או טעמא דר' יוסי דס"ל דאינו מועיל גבי יתומים הכתיבה ודוק:

9 תוס' ד"ה ור' יוסי וכו' ונראה לרבי דהיינו יפוי כח וכו'. לכאורה קשה דלפ"ז ה"ל להתוס' לפרש פלוגתא דר"י ור"י נמי בהך טעמא ולאו משום טענת פרענו אלא מה"ט גופא שיאמרו היתומים שמכרה לכתובה כיון דלא תבעה מזונות מחלה כמ"ש התוס' למאי דמסיק דכ"ע נכסי בחזקת יתמי קיימי דלא תהא נאמנת לענין מחילה וה"נ ה"ל לפרש טעמא דר' יהודה משום זה ולכאורה היה נראה דא"א לפרש טעמא דר' יהודה הכי דתקשה דלמה צריכה לכתוב הא הלוקח גופא יהא נאמן שמכרה למזונות כיון דהיתומים אינם יודעים ואינם יכולים לטעון ברי שמחלה וממילא עד אחד נאמן דה"ל מחויב שבועה וא"י לישבע כדאיתא בח"מ סימן ע"ה משא"כ בדר' יוסי דהיפוי כח הוא שתאמר על אותן קרקעות שמכרה באמת לכתובה למזונות מכרתי א"כ אדרבא הלוקח יכחיש אותה והיינו דהקשו בתר הכי וכי אין זה אונאה שתאמר הנמכר לכתובה שמכרה למזונות אבל באמת זה אינו דאין ע"א נאמן בכה"ג כיון דליכא שבועה דאורייתא דה"ל שיעבוד קרקעות ותו דלא ה"ל למידע. אמנם העיקר נראה לפענ"ד דהא באמת קשה דכיון שאין היתומים יכולים לטעון ברי שמכרה לכתובה ומחלה מזונות ה"ל אינו יודע אם מחלת לי וקי"ל דבא"י אם פרעתי או אם מחלת לי חייב א"כ אפילו אי נכסי בחזקת יתמי קיימי תהיה נאמנת שלא מחלה ונראה דס"ל להתוס' כדעת הפוסקים דחיוב המזונות מתחיל בכל יום שצריכה למזונות וכן צ"ל לפמ"ש הפוסקים בפירוש הירושלמי בשמעתין דהיפוי כח הוא משום בע"ח מוקדם שקודם לחוב המזונות כמו שיבואר לקמן ועיין בר"ן וריטב"א. נמצא לפ"ז יש לומר דס"ל להתוס' דלא דמי לא"י אם מחלת לי דשאני התם דכיון דהחוב קודם ועומד בחזקתו ואינו יכול להפקיע מספיקא משא"כ הכא דהמחילה קודמת לחוב ה"ל כא"י אם נתחייבתי לך א"כ אי נכסי בחזקת יתמי קיימא יאמרו דשמא מכרה לכתובתה ומזונות מחלה קודם התחלת החיוב ולפ"ז יש לומר דלא מצי התוס' לפרושי לרבי יהודה מחשש שיאמרו היתומים שמחלה דהא שמעינן לרבי יהודה לעיל דף נ"ו דבדרבנן עביד חיזוק ולא מהני מחילה אם כן אפילו מחלה אין מחילתה כלום ואף דכתבנו לעיל דטעמא דר' יוחנן דס"ל לעיל דמהני מחילה לשעבר משום דמזונות שעברו כבר לא ה"ל כמעשה בית דין ולא עשו בו חיזוק מ"מ הא הכא צ"ל שמחלה קודם התחלת החיוב דאל"כ ה"ל א"י אם מחלת לי כנ"ל וכיון דבמזונות להבא לא מהני מחילה לר' יהודה א"א לפרש מטעם מחילה לר"י משא"כ לר' יוסי דפליג שם לעיל דף נ"ו בברייתא ר' יוסי אומר רשאי דס"ל דמהני מחילה בדרבנן שפיר כתבו התוס' שיאמרו היתומים שמחלה קודם התחלת החיוב ודוק:

10 אלא דהש"ך בח"מ סימן ע"ה כתב דאפילו אם ספק הפירעון קודם להלואה אפ"ה חייב לשלם ולא אמרינן דה"ל כא"י אם הלויתני משום דאין ספק מוציא מידי החיוב וכן הוכחתי בחידושי שם והבאתי לעיל בדף י"ח ע"ב מהא דקאמר הש"ס בריש ב"מ דלא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבעותא דשמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו משמע דאם יודה כן יתחייב לשלם. אע"ג דקאמר ספק מלוה ישנה דהספק פרעון הוא קודם לחוב מיהו לפמ"ש שם הטעם בזה משום דה"ל תפיסה לאחר שנולד הספק דלא מהני יש לומר דהכי שאני כיון דנכסי בחזקת יתמי מתחלה שפיר אמרינן דשמא לא בא כלל לכלל חיוב כיון דמחלה קודם התחלת החיוב והנכסים בחזקתן. ודוק:

11 שם בא"ד וגם לפי' הקונטרס אין זה אונאה. עיין במהרש"א ז"ל שדקדק דלא הקשה במסקנא דקאמר דטעמא דר' יוסי משום לקוחות ולפענ"ד נראה בפשטות דלמסקנא ר"י עצה טובה קמ"ל שבתחלה תמכור בסתם על תנאי בפני עדים שיהיה הברירה בידה אם לא יהיה לה מזונות מהיתומים תחזיק אותו למזונות א"כ אין כאן אונאה וזהו המשך הסוגיא דהא כתבו התוס' ד"ה תפשוט וכו' דהמקשן הוי סבר דר' יהודה בברייתא לאו עצה טובה קמשמע לן אלא דינא דומיא דרבי יוסי דהיינו ר' יהודה קאמר דינא דאם כותבת סתם אינה נאמנת ור' יוסי סבר דאינה צריכה לפרש ויפה כחה דאפילו אם מוכרת לכתובה יכול לומר אח"כ למזונות ולא בעצה טובה לענין המכירה. והתרצן השיב דעצה טובה קמשמע לן או ר' יהודה או ר' יוסי. וק"ל:

12 בא"ד וא"ת והלא יכולים לומר הנחנו וכו' ויש לומר דהוי כמו אשתדף וכו'. אין להקשות דא"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן דאין מוציאין למזונות האשה מנכסים משועבדים מפני שאין קצובים אכתי אין הלקוחות יכולים להזהר דתאכל מה שיהיה מבני חורין ואחר כך תגבה הכתובה מלקוחות זה אינו דהא אף אם תטרוף מהם יכולים הלקוחות לטרוף מהלקוח' שקנו מה שמכרה למזונות כדאיתא בירושלמי דבע"ח בשטר מוציא מלקוחות שקנו למזונות כמו שיבואר לקמן. מיהו לולי דבריהם ז"ל יש לומר דמה שמוכרת למזונות לא ה"ל כאשתדף דהא איהו אפסדה אנפשה. ואפילו לפמ"ש התוס' לעיל דף צ"ה דבכותבת דין ודברים אין לי עמך ה"ל כאשתדף היינו בכותבת בחיי דבעל דלא ידעה שתבא לכלל גביה משא"כ הכא אלא דמיירי הכא כגון שכל מה שמכר הבעל ללקוחות בחייו ואם הנכסים שהן בעין הם אינם רק כדי כתובתה והיא רוצה להרויח בזה שמוכרת למזונות כדי שתטרוף מן הלקוחות של הבעל ויבא הלוקח ויטרוף ממה שמכרה למזונות ותחזור היא ותטרוף כדין חוזר חלילה עד שיעשו פשרה כמו שמבואר בסמוך בלשון הירושלמי. א"נ היא מרווחת מה שתעשו פשרה וצ"ל דהתוס' ס"ל דא"כ מ"ט דר"י דס"ל דתפרש שלא תפסיד מן היתומים דהא מה תפסיד כיון שהכל אין מספיק אלא לכתובתה. ולפ"ז יש לפרש דקושית התוס' הכא נמי אינו אלא לפירש"י לפי הסלקא דעתך. אבל למסקנא יש לומר כנ"ל וטעמא דר' יהודה היא משום עצה טובה דלא ליקרי רעבתנותא. ודוק: