העמק דבר על דברים כ״ה

1 כי יהיה ריב בין אנשים. זה מקלל ומבזה את חבירו:

2 והצדיקו את הצדק. לא כמו שדנים בתביעת ממון שאסור להיטיב פנים לזכאי ולהביט בעין רע על החייב לשלם. וגם ע״ז נאמר לא תכירו פנים במשפט אבל אם יהי׳ משפט של ריב אזי יש להצדיק את הצדיק בהטבת פנים:

3 והרשיעו את הרשע. לאמר לו דברים רעים זהו ענין הפרשה לפי הפשט:

4 והיה אם בן הכות הרשע. אם יבינו שראוי הרשע להכותו על הריב כגון שהרים יד על חברו והכהו בפחות מש״פ או שראו ב״ד לצורך השעה שראוי ללקות בשביל הריב וכדתניא בספרי מי גרם לזה ללקות הוי אומר זו מריבה היינו שגורם להביא דברים שלוקין עליהם כמו שתקנו חז״ל ללקות להקורא חבירו ממזר וכדומה ע״ז הזהיר הכתוב והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. לא יהא הפקר לשוטרים להכות כמו שחפצים אלא יהא כדי רשעתו. לפי ערך הרשעות ובמספר מצומצם:

5 ארבעים יכנו לא יוסיף. יותר מזה השיעור ודאי אסור:

6 לא תחסום שור בדישו. סמך ענין לתת טעם על והצדיקו את הצדיק שאע״ג שאפשר להרחיב את לבו הנכאה אחר המשפט. מ״מ יש לעשות כן בשעת מעשה בשעה שמתבזה מחמת הריב והוא להוט אחר פיצוי דברים. ע״כ אין לחדול תאות לב האדם בעתו. ולזה סמך ענין לא תחסום שור בשעת הדישה אע״ג שאפשר להאכילו לאחר כן מ״מ ראוי להאכילו בשעת דישה שהוא להוט באותה שעה:

7 ולקחה לו לאשה ויבמה. בס׳ בראשית ל״ח ביארנו משמעות יבום שאין רוצה בה להיות לו לאשה. אלא בא עליה ביאה אחת שהיא נקראת הקמת שם וסגולה לנשמת אחיו המת. ופשט פרשה זו כך הוא דעושה כמו שהוא רוצה או לקחה לו לאשה. אם רוצה בה רשאי ליקחנה לאשה או ליבמה. אם אינו רוצה בה לאשה מ״מ יבמה בביאה אחת ואחר כך יגרשנה:

8 לקחת את יבמתו. להיות לו לאשה עולמית:

9 ואמרה. בדבור ממש ולמד מענינו בסמוך וענתה ואמרה שהוא בלה״ק דוקא. וגם שיהא דוקא אחרים מקרין כדאיתא בירו׳ בכורים פ״ג אין עני׳ אלא מפי אחר ומכ״ז למדנו שהוא דבור ממש. ומזה למדנו בכל הפרשה :

10 לא אבה יבמי. אינה יכולה לקבול עליו על מה שאינו רוצה ליקחנה לאשה שאינה נושאת חן בעיניו וא״א לדור עם אשה תמיד בלי נשיאת חן. אבל ע״ז קובלת שלא אבה יבמי ביאה אחת היה לו לבעול אפי׳ בלא נשיאת חן אלא לשום מצוה:

11 וקראו לו זקני עירו וגו׳. לפי הפשט והמשך הכתובים יקראו אותו ושואלים על מה הוא ממאן:

12 ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה לאשה אינו רוצה בה. והדבר מובן שאינו יכול להתגבר על טבעו לבעול אשה שלא לשם אישות אע״ג שהיא מצות יבום אינו יכול לכבוש את טבעו מפני המצוה. ועמש״כ בס׳ בראשית ל״ט ח׳ זהו המשך הכתובים לפי הפשט. אבל לפי הקבלה אין דבור ב״ד עם היבם לאחר שאמרה מאן יבמי וגו׳ כי אם לפני זה. ואם כן סדור הכתובים קשה מש״ה העלו חז״ל לפרש וקראו לו זקני עירו ודברו אליו שב״ד משיאים לו עצה שלא לייבם אם הוא זקן והיא ילדה או להיפך ומפרשים הכתוב שבשני אופנים יאמר לא חפצתי לקחתה או אם לא יחפוץ האיש וגו׳. או שהוא היה חפץ לקחת אותה. אבל וקראו לו זקני עירו ודברו אליו שאינו ראוי לעשות כן ולייבם שלא בתורת אישות אינו יכול כמש״כ אזי בשני אופנים הללו:

13 ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה:

14 וחלצה נעלו וגו׳. ידוע לכל שיש בזה דבר סוד בעניני הנפש. ועי׳ מש״כ הרמב״ן פ׳ וישב מ״מ יש להסביר הענין דכמו דכתיב במשה ויהושע של נעלך מעל רגלך. וביארנו בפ׳ שמות שהוא הפשטת טבע הגוף והליכות ד״א להיות מיוחד לעבודת ה׳ ולעמוד לפניו. אמנם שם מיירי להיות תמיד מרכבה לשכינה ואין כל אדם בישראל מצוה להיות בזה האופן. אבל מ״מ אם בא ליד האדם מישראל עסק מצוה לשעה שא״א לעשותה אם לא בהפשטות טבע העולם והוא המנעל מעל רגלו ה״ז מצוה וחובה לעשות כך באותה שעה ויהא המצוה דוחה טבע גופו. והנה היבם אינו יכול להפשט את מנעלו כרגע שהרי משום זה אינו רוצה ליבם בשביל שאינו רוצה בה לאישות. ע״כ המצוה שהיבמה תחלוץ נעלו מעל רגלו כאומרת אלי׳ שאתה בעצמך אינך יכול להפשיט המנעול:

15 וירקה בפניו. על זה הדרך שאינו יכול לכבוש טבע גופו בשביל המצוה לבנות בית אחיו:

16 ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. הוא לאות שאינו מכלל יראי ה׳ וחושבי עבודתו ית׳ שהרי הוא חלוץ הנעל ולא הפשיט בעצמו:

17 כי ינצו אנשים. נצה הוא ריב של הכאה כמש״כ בס׳ שמות כ״א מקרא כ״ב:

18 אשת האחד. משמע הראשון פי׳ המוכה הראשון. מ״מ אם באה אשתו להצילו והזיקה א״ח בבושת חייבת. דאע״ג דיש לה רשות להכותו מ״מ אין לה רשות להזיקו כמש״כ בס׳ שמות י״ט לענין נזק. וה״ה לענין בושת וכבר אוקי בג׳ ב״ק דכ״ח א׳ דמיירי ביכולה להציל ע״י ד״א אבל אינה יכולה באמת פטורה:

19 וקצתה את כפה. אלו הי׳ כמשמעו וקצתה את ידה מיבעי כמו דכתיב ושלחה ידה אלא הפי׳ וקצתה את כפה היינו מעשה ידיה שהוא סתמא בפלך ונעשה בכף. וכדכתיב ותעש בחפץ כפיה. והענין משום דאשה פגיעתה רעה שאין לה ממה לשלם רק ממע״י לפי התורה שלא היה שייך לבעלה. ואם לא תרצה לעשות אין לב״ד ממה לגבות ממנה. נמצא מקצים ידיה שלא תעשה או נוטלים הריוח:

20 לא תחוס עינך. אם האשה עשירה ויש לה נכסי מלוג. וכבר היה המנהג שהיה פירות נ״מ לבעל. כמו בהגר שפחת שרה וכן בעכסה בת כלב שנתן לה אביה גולות עילית ותחתית לטובת אישה. וא״כ א״א לגבות מאותם הנכסים אלא מוכרים בטה״נ שאם ימות הבעל קודם לה יגבה השדה כדאיתא בב״ק פ׳ החובל שהיה לפני תקנת אושא. אבל בזה נמצאת האשה מפסדת הרבה בשביל מעט שנותנים להניזק. מש״ה כתיב לא תחוס עינך להפסידה יותר ממה שחייבת לשלם:

21 גדולה וקטנה. אם עושים שני מדות לקנות ולמכור בכל מדה בפ״ע אין זה לא מדה שלמה ולא מדת צדק משא״כ מי שאין לו אלא מדה אחת שקונה ומוכר בה מיקרי מדה שלמה שהרי מוכר וקונה בה. אבל עדיין אינה של צדק והזהיר הכתוב בלאו לא יהיה לך בביתך גדולה וקטנה ואח״כ הזהיר בעשה:

22 אבן שלמה וצדק. שמלבד שתהא שלמה למכור ולקנות תהא גם צדק ובזה שתהא מצודקת בא שכר בצדה:

23 למען יאריכו ימיך על האדמה וגו׳. ע׳ מש״כ בס׳ שמות כ׳ י״ב:

24 כי תועבת וגו׳. הוא טעם על אזהרת ל״ת לא יהיה לך וגו׳ שהוא תועבה כל עשה אלה. היינו במשקלות אפילו באופן שאינו עול כמו שביארנו בס׳ ויקרא י״ט ל״ה:

25 כל עשה עול. אפי׳ לא במשקלות אלא באופן אחר:

26 זכור את אשר עשה לך עמלק. סמך ענין להקודם פרש״י עפ״י מדרש תנחומא אם שקרת במדות הוי דואג מגרוי האויב וכו׳. וא״כ נראה שעמלק בא בעון משקלות והוא פלא שהרי לא היה במדבר מסחור שיהא בהם מדות ומשקלות. אבל הענין יבואר ע״פ שנתבונן על מה שהפליגו חז״ל במס׳ ב״ב ס״פ הספינה בעון משקלות עד שאמרו חמור עון משקלות יותר מג״ע ומדוע חמור זה משארי גנבות. ותו מה זה דמיון משקלות לג״ע עד שאמרו שזה חמור מזה. ונראה דכלפי שאמרו חז״ל ג׳ עבירות חמורות היינו ג״ע ע״ז ש״ד. וחומר שבג׳ אלו אינו תלוי בעונש שהרי עונש חילול שבת חמור מעונש עריות אלא באשר שהאדם החוטא בא לחטוא בא׳ מג׳ אופנים. או מהעדר האמונה בה׳ ובתורתו או מצד התגברות התאוה או מצד התגברות הכעס וכדומה במדות שנוגע בין אדם לחבירו. והנה הראש שבהעדר אמונה הוא ע״ז והראש בתאוה הוא ג״ע והראש שבמדות רעות הוא ש״ד וכל עונות באים בא׳ מג׳ אופנים הללו כגון המחלל שבת מצד פרנסה ה״ז נוגע באמונה והוא שמץ ע״ז. ואם למלוי תאות נפשו ה״ז ענף מעריות. והנה הגרוע בשלשה עונות הללו הוא ע״ז. באשר נוגע לאמונה וגם רחוק מן התשובה וכל באיה לא ישובון ומעתה הגונב מחבירו כלי יקר יכול להיות שבא מצד התאוה לאותו כלי וה״ז מגדר עריות. אבל העושה משקלות שקר אינו מדרך התאוה אלא חסרון אמונה בה׳ הזן ומפרנס בהשגחה פרטית לפי מעשיו וה״ז מגדר ע״ז. ע״כ אמרו דעון משקלות אע״ג שאינו אלא ענף מע״ז ועדיין רחוק מראש הכפירה מ״מ הוא חמור מג״ע שהוא ראש פרעות התאוה. באשר חסרון אמונה קשה לתשובה וגם נוגע לכבודו ית״ש. ואחר שכן נשוב לענין הפרשה של עמלק דכתיב היש ה׳ בקרבנו אם אין ויבא עמלק. והענין תמוה איך נפל ספק בלבבם אחר ראות עיניהם כל הנסים. וביארנו שם שנסתפקו אם ה׳ בקרבם היינו בדרך הטבע וכשימות משה ולא יהיה עוד נסים. וע״ז החסרון באמונה בא עמלק והיינו בעון משקלות:

27 ואתה עיף. פרש״י בצמא. ונראה להוסיף עפ״י שביארנו בפ׳ בשלח שנענשו בצמא באשר התאוננו ולא היו צמאים. ולא האמינו שהקב״ה יודע שהם אינם צמאים באמת וע״כ נענשו להיות צמאים. וא״כ זה ג״כ חסרון אמונה וגרם להביא עמלק:

28 ויגע. במה שבחנו את ה׳ אם הוא בקרבם בהשגחה נסתרת ג״כ הראו לדעת שקשה עליהם לישא משא נסי באשר נדרש לזה הנהגה גבוה ובאמת כן היה הדבר כמו שביארנו בפ׳ שלח באורך והיינו ויגע ממשא דבר ה׳ בהנהגה נסית:

29 ולא ירא אלהים. קאי על ישראל שאלו יראו לא היית עיף ולא יגע אלא מתהלך בתום בלי שום חקירה ורצון עצמי:

30 תמחה את זכר עמלק. היינו מלוכת עמלק ולא כמו שפירשנו בפ׳ בשלח בהבטחת ה׳ כי מחה אמחה את זכר עמלק. דשם הכוונה הנהגה טבעית שלא יהיה בהשגחה כלל. אבל הבטחה זו אינו ענין למצוה על ישראל אלא למחות המלוכה:

31 לא תשכח. אפילו בשעת שאין בידינו להגיע מצוה זו לידי מעשה. מ״מ אסור לשכוח עם עמלק והמצוה כדי שנזכור להתחזק באמונה בהשגחת ה׳ גם בהליכות עולם בדרך הטבע: