1השם "אהיה אשר אהיה" שלוש שאלות 1 נקדים הקדמה ונאמר: שאלה א מה שאמר משה עליו השלום, "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" שמות ג,יג, כיצד השאלה היתה קשורה לעניין, כדי שישאל איך ישיב עליה? אמנם דבריו "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" שם ד,א ברורים מאוד, כי כך יש לומר לכל מי שטוען לנבואה, עד שיביא ראיה. שאלה ב ועוד, אילו היה הדבר כפי שנראה לכאורה, שזהו רק שם שהוגים אותו, הרי אחת משתיים: או שישראל כבר ידעו את השם הזה, או שלא שמעו אותו מעולם. אם היה ידוע להם – הרי אין לו ראיה בכך שיגיד אותו, כי ידיעתו אותו היא כידיעתם. ואם לא שמעו אותו, מה הראיה שזהו שם ה', בהנחה שידיעת שמו היא ראיה להתגלותו? שאלה ג ועוד, שלאחר שהודיע לו יתעלה את השם הזה, אמר לו: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם... וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם..." שמות ג,טז-יח. ואחר כך השיב הוא עליו השלום ואמר: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי" שמות ד,א, כשכבר לפני כן אמר לו יתעלה: "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ". ולאחר מכן אמר לו יתעלה: "מַה זֶּה בְיָדֶךָ, וַיֹּאמֶר מַטֶּה" שמות ד,ב.2מהפכת התגלות של שליחות 2 מה שעליך לדעת, שיבהיר לך את כל הקושי הזה, הוא מה שאומר לך. ידוע לך שבאותם זמנים היו מפורסמות תורות הצאבים, ושכל האנשים אז מלבד בודדים היו עובדי עבודה זרה, כוונתי להאמנה בישויות רוחניות ובהורדתן ובעשיית טליסמאות. וכל מי שטען למשהו תאולוגי בכל הדורות, הרי או שטען שהוא השיג עיון וראיות המורים שיש אלוה לעולם כולו, כאברהם; או שטען שירדה עליו רוחניות של כוכב או מלאך וכיוצא בזה. אבל אדם הטוען לנבואה בכך שה' דיבר אליו ושלח אותו – דבר כזה לא נשמע מעולם לפני משה רבינו. ואל יטעה אותך מה שנאמר על האבות, שה' דיבר אליהם והתגלה אליהם. כי לא תמצא דרך זו של נבואה של קריאה לבני האדם לעבודת ה' או הדרכת אחרים, כך שאברהם או יצחק או יעקב או מי שקדם להם יאמרו לאנשים: "אמר לי האל: עשו", או "אל תעשו", או "שלחני אליכם". זה לא היה מעולם. אלא הדיבור אליהם היה במה שמיוחד להם ותו לא, כלומר בשלמותם והנחייתם למה שיעשו, ולבשר להם מה שיקרה לזרעם ותו לא. והם היו קוראים לבני האדם על ידי עיון ולימוד, כמבואר אצלנו על הכתוב "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" בראשית יב,ה; ראו ספרי דברים פיסקא לב; בראשית רבה פרשה פד.3מענה לשאלות ופירוש השם "אהיה אשר אהיה" 3 וכאשר נגלה, יתרומם ויתהדר, אל משה רבינו, וציווהו לקרוא לבני האדם ושיביא את השליחות הזו אליהם, אמר: תשובה לשאלה א מה שישאלו אותי בתחילה הוא שאאמת להם שיש בנמצא אלוה לעולם, ואחר כך אטען שהוא שלחני. כי באותם הימים כל בני האדם, מלבד יחידים, לא ידעו את מציאות האלוה, ושיא עיונם לא עבר את הגלגל וכוחותיו ופעולותיו, כי הם לא עזבו את המוחש ולא הגיעו לשלמות שכלית. 4 תשובה לשאלה ב על כן לימד אותו אז ה' ידיעה שעליו להביא אליהם, שתאמת עבורם את מציאות האלוה, והיא "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" שמות ג,יד, והוא שם נגזר מ"היה", שהוא המציאות. כי משמעותו של "היה" היא "כַּאן" בערבית: היה, ואין הבדל בין "היה" "כאן" או "נמצא" "וג'ד" בלשון העברית. והסוד כולו הוא בכך שכפל אותה מילה עצמה המורה על המציאות, בתור תואר. כי "אשר" מחייב להזכיר את התואר הכרוך בו, כי הוא שם חסר המצריך פסוקית זיקה, במשמעות של "אלד'י" ו"אלתי" בערבית ="אשר", לזכר ולנקבה, בהתאמה. על כן עשה את השם הראשון, שהוא המתואר, "אהיה"; ואת השם השני, שתיאר אותו בו, "אהיה" – והוא הוא בעצמו. הרי זה כאילו אמר במפורש שהמתואר הוא התואר בעצמו. אם כן זה היה ביאור משמעות היותו מצוי ולא בִּמציאות. נמצא שסיכום העניין הזה ופירושו הגיע לכדי כך: "המצוי אשר הוא המצוי", כלומר מחויב המציאות. זה מה שההוכחה מביאה אליו, שיש דבר מחויב המציאות שאינו נעדר ולא ייעדר, כפי שאבאר את ההוכחה לכך ב,א.45 תשובה לשאלה ג וכשלימד אותו יתעלה את הראיות שתתבסס בהן מציאותו אצל חכמיהם – כי לאחר מכן נאמר: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" שמות ג,טז – והבטיח לו: הם יבינו מה שאמרתי לך ויקבלוהו, והם דבריו "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ" שמות ג,יח, חזר עליו השלום ואמר: הם יקבלו אם כן שיש אלוה מצוי על ידי ההוכחות השכליות האלה; מה תהיה ראייתי שהאלוה המצוי הזה שלחני? על כן ניתן לו המופת. 6 ליטוש התשובה לשאלה א הרי התבאר שמשמעות דבריו "מַה שְּׁמוֹ" אינה אלא: "מי הוא זה שאתה טוען ששלח אותך?". הוא אמר "מַה שְּׁמוֹ" רק כפנייה של רוממות והדר, כאילו אמר: את עצמותך ואמיתתך אין מי שאינו יודע, אך אם ישאלוני על שמך, מהי משמעות הדבר שהשם מורה עליו? הוא חשב זאת לגנאי אם יאמר בפנייתו שיש מי שאינו יודע את המצוי הזה =ה', ויִיחס את אי ידיעתם לשמו, במקום למי שקרוי בו.5שמות אחרים של ה' הנגזרים מפעולותיו 7 וכן לשם "יה" יש משמעות של מציאות נצחית =אל־זמנית. ו"שדי" – יש בו גזירה מ"די", שהוא מספיק: "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם" שמות לו,ז, והשי"ן היא במשמעות "אשר", כמו "שֶׁכְּבָר" קהלת ד,ב, ואם כן משמעותו היא "אשר די". והכוונה בזה שאין הוא נזקק לזולתו ביצירת מה שיצר ולא בהתמדתו, אלא מציאותו יתעלה מספיקה לכך. וכן השם "חֲסִין" תהילים פט,ט נגזר מכוח: "וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים" עמוס ב,ט. וכן "צור" הוא שם רב־משמעי, כמו שביארנו א,טז.68 הרי התבאר לך שכל השמות הם נגזרים, או שהם נאמרים בשיתוף דוגמת "צור" ו"אמת" ירמיהו י,י נוסח אחר: "צור" ודומיו. ואין לו יתעלה שם שאינו נגזר מלבד שם בן ארבע אותיות, שהוא השם המפורש, משום שאין הוא מורה על תואר אלא על מציאות בלבד ותו לא. ובכלל המציאות המוחלטת היא שהוא נצחי, כלומר מחויב המציאות.7הבן אם כן עד היכן הגיעה האמירה הזו.
