גיטין פ״א ב:א׳-ב׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

1 תוספות פתח ↗

בית שמאי סברי אדם בועל בעילת זנות - ואע"ג דביבמות פ' ב"ש יבמות דף קז. אמרי ב"ש דאין ממאנין אלא ארוסות ולא נשואות ומפרש רב יוסף ורבה טעמא דב"ש משום דאין אדם בועל בעילתו בעילת זנות ולהכי נשואות אין יכולות למאן דלאו אדעתא דהכי נסבה איכא למימר דהתם כיון שראינו שקידשה ודאי אינו רוצה לבעול בעילתו בעילת זנות אבל הכא שלא ראינו הקדושין סברי דבועל בעילת זנות וב"ה סברי דלעולם אין אדם בועל בעילת זנות ואע"ג דאית להו התם אפילו נשואות ממאנות היינו משום דכיון שע"י קדושין. ונשואין בא עליה לא חשיב ליה בעילת זנות כדאמרי' התם:

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

שבית שמאי סברי סבורים: פעמים אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולכן אף שראוה שנבעלה אין אומרים שבעל אותה לשם קידושין שהרי זה עתה נתגרשו, אלא אומרים אנו שבא עליה לשם זנות בלבד. ולכן אינו צריך לתת לה גט שני.

1 מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נחלות פתח ↗

מי שהיתה לו שפחה והוליד וכו'. עיין בהרב המגיד ז"ל שהאריך לבאר דעת רבינו ז"ל וראיתי למהריב"ל ז"ל בח"ג סי' מ"ה שהקשה לרבינו דיש לתמוה איך לא הזכיר סברת רב נטרונאי גאון דכתב הרי"ף בפ"ב דיבמות דה"מ בשפחה דאחרים אבל שפחה דידיה אע"ג דלא נקטא גיטא דחירותא בתו היא וכ' עוד דעוד נמי סברת גאון אחר דמספקא ליה מילתא לחומרא נקטינן וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דשפיר כתבם רבינו בפ"י מהל' גרושין וכאן נמי כתבם לענין ירושה וזה דמ"ש ויש מי שלא חלק בין כשרים לשאר העם אלא לענין שלא ימכרוהו אחיו בלבד וזה הוא סברת יש מסתפקים ומ"ש ויש מי שהורה שאפי' ליורשו לא נחלוק בישראל וכו' זהו סברת רב נטרונאי ז"ל ומאי דשייך לענין איסורא כתבם בקיצור בפי' מהל' גרושין. עוד כתב הרב ז"ל ע"ד רבינו וז"ל ויש להסתפק אי ס"ל להרב ז"ל דדוקא גבי ממון הוא דמהימן מטעם מיגו משום דירושה בידו הוא להנחילו ולתת לו נכסיו במתנה אבל לגבי איסורא בן כזה הרי הוא כנכרי ואם אין לו לאביו זרע אשתו חולצת או מתיבמת וכו' יעו"ש שרצה להוכיח מדברי הרב המגיד ז"ל ולבסוף הניחו בספק עיין במהרשד"ם חיו"ד סי' קצ"ו שכתב וז"ל ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' התם לא כתב הרמב"ם אלא שאינו נושא לכתחילה אבל אם נשא בדיעבד נראה ודאי דלא פליג הרב ז"ל יעו"ש ועיין במבי"ט ח"ב סי' ל"ה שנראה מדבריו שהבין דפליג. ודע דהרא"ש ז"ל בפ"ב דיבמות הביא הך סברת הגאוני' וכתב וז"ל הילכך הבא על שפחתו ודאי ששחררה מעיקרא ולא מפליגינן בין בא עליה דרך אישות לדרך זנות וכו' והרמב"ם ז"ל לא נראו דברי הגאונים ואין דבריו נראים עכ"ל ולכאורה קשה דכאן מסכים עם סברת הגאונים דס"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומשו"ה אמרינן דשחררה קודם ביאה ואילו בפ' הזורק גט גיטין דף פ"א כתב וז"ל אבל אם ראו עדים שבעל אשה מעלמא אין חוששין לקידושין דהא אמר ר' אליעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולא אמרינן שלשם קידושין בעל ולא מפליג בין בעל בפני עדים ובין שלא בפני עדים וכן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ולא חיישינן שמא בעל לשם קדושין והויא אשת אביו וכ"כ הרמב"ם ז"ל ע"כ הרי דכאן הסכים לסברת רבינו וי"ל דלא דמי דאף דכתב הכא דהבא על שפחתו דודאי שחררה היינו לומר דלא עבד איסורא רבה אבל אותה ביאה מיהא באיסורא דזנות עבדא מידי דהוי אבעל אשה ישראלית והוא ע"ד שכתב הרה"מ ז"ל בדעת רבינו שמדקדקין בין איסור לאיסור יעו"ש. וראיתי למהריב"ל ז"ל בח"א דף מ' שהקשה במ"ש הטור בשם הגאונים ז"ל דמסתפקא בהאי מילתא ואזלינן בה לחומרא שאם אין לו זרע אלא אותו בן משפחתו דאשתו חולצת ולענין ממונא אזלינן ביה לקולא ולא ירית אבל איהו גופיה לא מצו מזבני ליה ירתי וכו' דצ"ע בדברי גאון מהא דאמרינן בפ' החולץ ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא אנא ונכסי דידי הוא ויבם אמר את ברא דידי את ולית לך בנכסי מידי הוי ממון המוטל בספק וחולקין וא"כ היה מן הראוי שיאמר הגאון שיחלוקו בן השפחה עם האח היורש או עם הקרובים ועל צד הדוחק י"ל דהגאון מיירי שיש לו בן אחר ודמי למאי דאמרינן התם ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה לתרץ בעד הגאונים ז"ל במ"ש הרא"ש שם וז"ל ותימה ולימא ליה יבם דל מהכא היבום שזכיתי בנכסים מכח היבום אני יורש של מיתנא ואתה ספק ותנן הוא לא יורש אותו אלא הקרוב קרוב יורש כי הוחזקה נחלה לאותו שבט והוא לא יוציא הנחלה מספק ונ"ל שהסבא קיים הילכך מכח קורבא אין היבם זוכה בנכסים והוא צריך לזכות מכח דאת ברי וזו טענת ספק הוא וכו' יעו"ש הרי דהא דאמרינן יחלוקו הוא מסיבה שהסבא קיים אבל היכא דליכא יבם גם את הכל יקח כי הוחזקה הנחלה לאותו שבט ואין הספק נוטל כלום ובנדון זה נמי אין בן השפחה זה נוטל חלק בנכסים משום דספק שחררה ואפשר שזהו דעת הגאונים ואף דרבינו פליג אהרא"ש מ"מ דעת הגאונים בזה כהרא"ש ז"ל ודוק.

2 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ובית הלל סברי סבורים: אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובוודאי לשם קידושין בעל, וצריך לחזור ולתת לה גט. אבל אם לא ראוה שנבעלה, אף שלנה עמו בפונדק — דברי הכל אינה צריכה הימנו גט שני, שאין אנו חוששים שנבעלה.

2 מאירי על יבמות פתח ↗

חוץ מולד שפחה ונכרית שאינו קרוי בנו כלל וכבר ביארנו במסכת גיטין פ"א ב' שקצת גאונים כתבו בולד שפחה דוקא שנולד לו משפחה של אחרים אבל משפחה שלו אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וודאי שחררה ואין אשתו מתיבמת ואינה צריכה חליצה ואם בא עליה חייב משום בתו או אחותו והוא יורשו ומיטמא לו ויש אומרים שהדבר ספק ומכל מקום לא תתיבם ואם נבעלה בעדים צריכה גט וכן דנין אותו כישראל לכל דיני חומרא ומביאין ראיה ממה שסמכו שפחה לנכרית מה נכרית שאין לו בה קנין אף שפחה שאין לו בה קנין וכתבנו שם שאין לסמוך על דברים אלו ולא אמרו חזקה אין אדם עושה וכו' אלא באשתו שגירשה או במקדש על תנאי ובעל סתם אבל שאר הנשים כל ביאתו בחזקת זנות אלא אם כן פירש ובשפחה ונכרית ולדה כמוה לגמרי ומה שהביאו ראיה לדבריהם אף אנו אומרין ממקום שבאו מה נכרית בין יש לו בה קנין בין אין לו בה קנין דאפילו אית ליה בה קנין אין בידו לגיירה על כרחה ועוד שהרי גר צריך שלשה אף לענין שפחה שהוטבלה לשם עבדות כן ואין בזה פקפוק:

2 באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר פתח ↗

ל' הרמב"ם בפ"י מה' גירושין ומבואר בגמ' דגיטין דף פ"א ע"ב וכ"כ הטור

1 דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת;

2 וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: אֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. אֲבָל לֹא רָאוּהָ שֶׁנִּבְעֲלָה – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי.

1 מהר"ם שיף פתח ↗

גמ' אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ובפנויה בעלמא לכ"ע אדם עושה בעילתו בעילת זנות דדוקא הכא הואיל שהיתה אשתו אמרינן טפי לשם קידושין אף שיש סברא לאידך גיסא. ובמה שהקשו התוס' ד"ה ב"ש אפ"ל נמי סברת הירושלמי דלעיל גיטין דף ע"ט ע"ב בד"ה ב"ש דכל אחד לטעמיה אזיל רק תלמודינו אין נראה דס"ל כן ודו"ק:

1 פני יהושע פתח ↗

תוספות בד"ה בית שמאי סברי אדם עושה כו' ואע"ג דביבמות פרק ב"ש כו' עכ"ל. ולפום ריהטא היה נ"ל ליישב קושייתם עפמ"ש התוס' לעיל גבי גט ישן דב"ש לטעמייהו דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר ומזוהמת בעיניו ולפ"ז אפשר דהכא נמי היינו טעמייהו דהא ליכא למימר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא קמן אפילו אם בעל לשם קידושין הו"ל בעילת זנות דהא אסירא ליה ואחר העיון מצאתי שהרשב"א ז"ל כתב כיוצא בזה ע"ש. אמנם לענ"ד דהא דלא מתרצו התוס' כן היינו משום דבשילהי פירקין משמע דנהי דב"ש סובר לא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר ולב"ה בהקדיחה תבשילו היינו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אפילו לא מצא לא ערוה ולא דבר אפ"ה מגורשת וא"כ היאך קפסיק ב"ש ומקילי הכא בכל גווני דאין צריכה גט שני הא זימנין אשכחן שלא מצא בה ערות דבר וגירשה וא"כ בכה"ג כשראוה שנבעלה לאחר שנתגרשה אמאי אין צריכה גט שני הא ודאי לשם קידושין בעל דאינו עושה בעילתו בעילת זנות משא"כ לעיל גבי גט ישן דהא דקאמרי ב"ש פוטר אדם את אשתו בגט ישן לענין לכתחילה איירי דהא בדיעבד אפילו ב"ה מודו דקי"ל כלישנא בתרא דשמואל שם אם נתגרשה תינשא לכתחילה וא"כ קאמרי ב"ש דלכתחילה נמי יכול לפטור את אשתו בגט ישן כיון דבלא"ה אין לו לגרש לכתחילה אא"כ מצא בה ערות דבר וא"כ מזוהמת היא בעיניו כן נ"ל נכון שהתוספות לא פירשו כן והוכרחו לתרץ בענין אחר ודו"ק:

2 תוספתא כפשוטה על קידושין פתח ↗

7-8. ובביאה. כל ביאה שהיא לשם קדושין, מקודשת, שאינה לשום קדושין, אין מקודשת. בר"מ פ"י מה' גירושין הי"ט: הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט, חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו', ואין ראוי לסמוך עליהן, שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד בבלי גיטין פ"א ב' ומקבילות, או במקדש על תנאי ובעל סתם בבלי כתובות ע"ג א' ומקבילות, שהרי אשתו היא וכו', אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות, עד שיפרש כי הוא לשם קידושין. וכן בפיה"מ להר"מ במשנתנו רפ"א: וסדר הקידושין בביאה שיתייחד עמה בפני עדים לשם קידושין. וכבר העיר הרב המגיד במקומו שם על התוספתא כאן.וכנראה שכבר עמדו עליה הגאונים, שכן מביא ר' יהודה אלמנדרי בפירושו על הרי"ף בריש מכילתין: ודוקא שיאמר לה כשיבוא עליה הרי את מקודשת לי בביאה זו ויבוא עליה בפני עדים, וכן שנו בתוספת' כל ביאה שהם לשם קידושין מקודשת, שאינה לשם קידושין אינה מקודשת. ונראה שהכל הוא מדברי רבינו נסים עיין להלן שם שדרכו להעיר על המקורות הקדומים. וכן הביא במאירי ס"ו ב', עמ' 324, ראייה מן התוספתא לשיטת הרמב"ם, וכן בריש פירקין שם, עמ' 5, עיי"ש. וכן בשו"ת הריב"ש סי' ו' הביא את התוספתא כאן, והוסיף: ומפשטה משמע דבעינן שתהא בפירוש לשם קדושין, וכל שאינה בפירוש לשם קדושין, אינה מקודשת. וכן בשו"ת בנימין זאב סי' ק"י, קפ"ד ע"ב, ודבריו לקוחים מן הריב"ש הנ"ל. ועיין באוה"ג יבמות, התשובות, עמ' 38 ואילך.

2 בית יוסף פתח ↗

ומ"ש רבינו שהאחרון ממזר מדרבנן ומ"ש ואם לא ניסת לשני אלא נתקדשה לבד ובא בעלה אינה צריכה גט מהשני ומותרת לחזור לראשון וכן מותרת לשני אם מת הראשון או גירשה ג"ז משנה שם: כתב הרשב"א שאלת רחל באה ואמרה פנויה אני ונתקדשה לשמעון לשם פלגש בלא כתובה ושהתה עמו כמה ימים ונתיחדה עמו ואח"כ נודע בעדים שכבר נתקדשה לראובן זה שנים ואחר כל זה נודע שהביא לה אחיה מראובן בעלה הראשון גט לאחר זמן קידושי שני מה יהיה הדין תשובה אשה זו צריכה גט בין מראשון בין משני ומה שאמרו התלמידים שאינה צריכה גט משני טעות הוא ומשנה שלימה שנינו יבמות פז: האשה שהלך בעלה ונשאת ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה ואם מפני שלא נכנסה עמו לחופה ושמא רוצים לומר דאין זו אלא כמי שא"ל שמת בעלה ועמדה ונתקדשה שאינה צריכה גט משני כמו שאמרו ביבמות צב. ובסוף גיטין פט. גבי יצא עליה קול שנתקדשה ועמדה ונתקדשה זה אינו דאשה זו כיון שנתיחדה אצלו לאחר הקדושין הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וכ"ש זו שמתחילתה לא נתקדשה לו אלא על דרך שתהיה לו בקידושין לבד ואינה מחוסרת מסירה לחופה שהכל יודעין למה נכנסה עמו לבית הסתר וגדולה מזו אמרו בפ' הזורק גיטין פא: המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק ב"ה אומרים צריכה ממנו גט שני ואע"פ שמן האירוסין אינה צריכה ממנו גט שני מפני שאין לבו גס בה זו אינה דומה לזו לפי שאותה אינה אלא במתיחד עמה לאחר גרושין דכיון שנתגרשה קודם שהיה לבו גס בה חזקה לא בא עליה אבל אם נתיחד עם ארוסתו אע"פ שאין לבו גס בה כיון שהיא עתידה להיות לו נותן דעתו עליה ובא עליה וכמו שאמרו בירושלמי פרק הזורק מן האירוסין אינה צריכה ממנו גט שני מפני שאין לבו גס בה והארוסה שביהודה הרי היא כנשואה והטעם מפני שביהודה היו מיחדים החתן וכלה כדי שיהא לבו גס בהוחזקה שהוא בא עליה וכל שכן שנכנסה עמו שהיא ודאי צריכה גט משני כדין מי שעמדה ונשאת כיון שנתיחדה עמו אחר הקדושין ולא עוד אלא שחמורה היא מאשה שהלך בעלה למדינת הים ועמדה ונשאת דהתם אינה צריכה גט אלא מן הקנס אבל כאן צריכה גט מן הספק דכיון שידע זה השני שיש עדים שנתקדשה כבר לראובן וראה הגט ביד האשה שגרשה ראובן נודע הוא שאין קדושין תופסין בא"א וגמר ובעל אחר גרושין הראשון לשם קדושין כדאמרינן במקדש את הקטנה דהיכא דבעל אחר שגדלה ועמדה ונתקדשה לשני אינה צריכה גט מפני שאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום ובועל לשם קדושין כסברתו של רב בפרק המדיר כתובות עג. ובפרק ב"ש יבמות קי. וקי"ל כותיה ובודאי אע"פ שהיא אסורה לו מונטמאה ונטמאה מ"מ קדושין תופסין בה מן התורה הילכך אינה יוצאה בלא גט מן הספק הזה ואם יש עדים שנתייחדה עמו אחר שגרשה צריכה גט ממנו כמו ששניצו המגרש את האשה ולנה עמו בפונדק שצריכה גט שני ומה שטען זה המקדש השני שלא נתייחד עמה לשם נשואין ולפיכך יכול הוא לכנוס אין ממש בטענתו כמו שאמרנו שהייחוד הרי הוא כביאה להחמיר עליו ואסורה היא לו ומי שהביא ראיה לאסרה עליו מהנטען מא"א והוציחוה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא ראיה נכונה היא שזה שכנסה וקדשה והיא יושבת בחדר יותר הוא מדבר מכוער וקלא דלא פסיק וקרוב הדבר לעידי טומאה ולפיכך אם הוא כונסה אצלו לאחר מכאן כופין ומייסרין אותו בשוטים ומנדין אותו עד שיוציאנה שזו פסולה היא לו לכל הפחות מדרבנן דקי"ל דמעשין לפסולות ואסור הוא להתיחד עמה כלל ואם נתיחד עמה מלקין אותו דקי"ל מלקין על הייחוד עכ"ל כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף קפ"ט על אשה שנתן לה המשודך טבעת וחשבה שלא היו קדושין והלכה ונשאת אשה זו מקודשת גמורה היא לראשון ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה וא"ת אנוסה היא זו שלא ידעה שתהא אסורה להנשא הא ליתא דה"ל למידק וא"ת א"כ מיכל איך הותרה לדוד התם אנוסה גמורה היתה או שאנסה שאול והשיאה לפלטי והיא ע"כ נבעלה א"נ התם טעות גמור של הוראה היא שהורו לה ב"ד של שאול במלוה ופרוטה דעתה אמלוה ועל הוראה זו נסמכה וטעות כזה כאונס הוא עכ"ל דין האשה שהלך בעלה למ"ה ונשאת ואח"כ בא בעלה לענין כתובה וממון מבואר בפ' האשה שהלך בעלה ובדברי רבי' בסי' קט"ו:

2 ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר פתח ↗

אין האשה נחשבת כו' אבל כו'. ר"ל לאפוקי מדעת הגאונים כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' גירושין הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים שצריכה ממנו גט חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילות זנות ר"ל כמ"ש בפי"ג דיבמות ובפ"ד דכתובות ובפ"ח דגיטין ושאר מקומות חלק עליהם וכתב שלא אמרו אלא באשה שגירשה כו' וכמש"ל בסי' קמ"ט ס"ה ואמרינן נושא אנוסת אביו ומפותת אביו ובתוספת' ריש קדושין ובביאה כל ביאה שהיא לשם קדושין מקודשת שאינה לשם קדושין אינה מקודשת:

« גיטין פ״א ע״א גיטין פ״ב ע״א »