גליון הש"ס על שבת ה׳

« גליון הש"ס על שבת ד׳ ×¢×´× גליון הש"ס על שבת ו׳ ×¢×´× »

1 שבת פתח ↗

לָא מְחַיֵּיב רַבִּי אֶלָּא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד מְקוֹרֶה, דְּאָמְרִינַן: בֵּיתָא כְּמַאן דְּמַלְיָא דָּמְיָא. אֲבָל שֶׁאֵינוֹ מְקוֹרֶה — לָא.

2 שבת פתח ↗

אָמַר רָבָא: אִיכְּפַל תַּנָּא לְאַשְׁמֹעִינַן כֹּל הָנֵי?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: יָדוֹ שֶׁל אָדָם חֲשׁוּבָה לוֹ כְּאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יָדוֹ שֶׁל אָדָם חֲשׁוּבָה לוֹ כְּאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה.

3 תוספות פתח ↗

אמאי חייב מרה"י לרה"י קא מפיק - ואפילו משום מושיט ובדיוטא אחת לא מחייב לפי הירושלמי דמצריך שיקבלנו שני מידו:

4 תוספות פתח ↗

אגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתו - ואע"ג דאמרינן בפ"ק דב"מ דף ט ושם ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטי לה לגבי קנין שאני דלא אקרי חצר מהלכת דחצר ילפינן מיד ויד נמי איהו דקא מסגי תותא וקא ממטי לה אבל הכא ממשכן ילפינן ושם לא היה מסתמא אלא כדרך שמצניעים חפצים בני אדם ובעי אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים אם הוא דרך כך להצניע חפצים או לא אע"ג דודאי לאו כמונח דמי דקי"ל רכוב כמהלך דמי ובריש פרק בתרא דף קנג. משמע נמי דאם נותן על אדם כשהוא מהלך דלא חשיב הנחה דקאמר מניחו עליה כשהיא מהלכת ונוטל ממנה כשהיא עומדת ואמרינן נמי בהמוציא לקמן שבת דף כ. הוציא דיו כשיעור שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב כתיבתם זו היא הנחתם משמע דוקא כתבן שהניחן במקום שישארו שם לעולם אבל אם שפך לכלי אחר לא חשיב הנחה כיון שהוא מהלך:

1 גמ' ביתא כמאן דמליא כו'. עירובין ד' עו ע"ב:

2 שם אמר רבא איכפל תנא לאשמעינן וכו'. זבחים עו ע"א. וק"ל דדילמא מש"ה נקט ידו דאיירי ע"כ בלמטה ומוכח מזה דאגד יד שמיה אגד:

3 תוס' ד"ה אמאי חייב וכו' לפי הירושלמי וכו'. הובא לעיל ג ע"א תוס' ד"ה בעשותה:

4 תוס' ד"ה אגוז. ויד נמי איהו דמסגי תותא. תמוה לי הא בנותן גט ביד עבדה אמרינן דהוי חצר מהלכת והא הוי דומיא דידו. אע"כ דאמרינן דומיא דידו דא"א להלוך ממנו דהקונה ותמיד ידו אצלו כך בעי' חצר שאינה מהלכת ממנו דהקונה וצע"ג:

1 עירובין פתח ↗

פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וְכוּ׳. אָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא חַלּוֹן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת, אֲבָל חַלּוֹן שֶׁבֵּין שְׁנֵי בָתִּים אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה נָמֵי, אִם רָצוּ לְעָרֵב — מְעָרְבִין אֶחָד. מַאי טַעְמָא? בֵּיתָא כְּמַאן דִּמְלֵי דָּמֵי.

2 זבחים פתח ↗

וְכוּלָּן רַשָּׁאִין כֹּהֲנִים לְשַׁנּוֹת בַּאֲכִילָתָן – לְאָכְלָן צְלוּיִין שְׁלוּקִין וּמְבוּשָּׁלִין, וְלָתֵת לְתוֹכָן תַּבְלֵי חוּלִּין וְתַבְלֵי תְרוּמָה. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. אֲמַר לֵיהּ: הַנַּח לִתְרוּמַת תַּבְלִין – דְּרַבָּנַן. אֵיתִיבֵיהּ: אֵין לוֹקְחִין תְּרוּמָה בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בַּאֲכִילָתָהּ; וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר! אִישְׁתִּיק לֵיהּ. כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי לָא תּוֹתְבֵיהּ מֵהָא – אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁלֹּא יָבִיאוּ קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל; וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָאו מִי אוֹתְבִיתֵיהּ מֵהָא דְּתַבְלִין, וְאָמַר לִי: הַנַּח לִתְרוּמַת תַּבְלִין דְּרַבָּנַן? הָכָא נָמֵי תְּרוּמָה תְּרוּמַת יָרָק דְּרַבָּנַן. אִי הָכִי, אִיפְּכָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְמִיתְנֵי: יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית! וְלָאו מִי אוֹתְבִיתֵיהּ מִמַּתְנִיתִין דְּמַתִּיר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְאָמַר לִי דְּאִיעָרַב? הָכָא נָמֵי דְּאִיעָרַב. אִי דְּאִיעָרַב, מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? מִידֵי דְּהָוֵה אַאָשָׁם וּשְׁלָמִים. מִי דָּמֵי?! הָתָם אָשָׁם – אִית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא בִּרְעִיָּיה; הָא – לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא בִּרְעִיָּיה! הָא לָא דָּמֵי אֶלָּא לַחֲתִיכָה שֶׁבַּחֲתִיכוֹת – כֵּיוָן דְּלֵית תַּקַּנְתָּא, דְּאוֹכֵל כְּחָמוּר שֶׁבָּהֶן. מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: מִי דָּמֵי?! חֲתִיכָה שֶׁבַּחֲתִיכוֹת – לֵית לַהּ תַּקַּנְתָּא כְּלָל; הַאי – אִית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא בִּסְחִיטָה! וְרַב יוֹסֵף – הֵיכִי נִסְחוֹט? נִסְחוֹט טוּבָא – קָא מַפְסֵיד בִּשְׁבִיעִית; נִסְחוֹט פּוּרְתָּא – סוֹף סוֹף אִיעָרוֹבֵי מִיעָרַב. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לַמׇּחֳרָת מֵבִיא אֲשָׁמוֹ וְלוּגּוֹ עִמּוֹ, וְאוֹמֵר: אִם שֶׁל מְצוֹרָע – הֲרֵי זֶה אֲשָׁמוֹ וְזֶה לוּגּוֹ,

3 תוספות על שבת פתח ↗

בעשותה - בכל הספרים גר' העושה את כולה ולא העושה מקצתה יחיד שעשה אותה חייב שנים שעשאוה פטורין פשטיה דקרא נראה דבעשותה קאי אנפש אבל הש"ס דריש ליה אמלאכה כלומר בעשות אותה וכולה מיירי בזה עוקר וזה מניח ואינו אלא כפל מלה וליכא למימר דב' שעשאוה איירי בב' שעשאוה בבת אחת דבפרק המצניע לקמן שבת צג. ושם משמע דצריכי תרי קראי לזה עוקר וזה מניח ולב' שעשו מלאכה בבת אחת ועוד דבאיתמר נמי דקאי אמתניתין נמי קאמר האי לישנא יחיד ועשה אותה וכו' אך קשה דבפרק המצניע שם. משמע דזה עוקר וזה מניח נפקא מנפש או מאחת והכא נפקא לה מבעשותה קשה לר"י מדמצרכינן קרא לפטור משמע דזה עוקר וזה מניח היה במשכן ובפרק המצניע ג"ז שם. נמי פוטר ר"ש זה אינו יכול וזה אינו יכול אע"פ שהיה במשכן כגון ב' שנושאין את הארון ובירושלמי פרק הזורק אהא דתנן שתי גזוזטראות ברשות הרבים כו' היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט חייב אמר רב חמא בשם ר' מיישא ובלבד על ידי ב' ופריך בכל אתר אמרת ב' שעשאוה פטורין וכאן אמרת חייבין ומשני שכך היתה עבודת הלוים והשתא מה בכך שהיתה במשכן מ"מ הוי ליה לפטור מושיט כיון דשניהם עושין אותה ונראה לר"י דבמושיט אין זה עוקר וזה מניח אלא המושיט עשה עקירה והנחה ולא קשיא ליה בירושלמי אלא אמה שאינו פטור ובכל מקום על ידי חבירו פטור טפי כגון ב' שעשאוה וכאן אינו מתחייב אלא על ידי חבירו:

« גליון הש"ס על שבת ד׳ ×¢×´× גליון הש"ס על שבת ו׳ ×¢×´× »