גליון הש"ס על חולין פ״א

גליון הש"ס על חולין פ׳ ע״א » « גליון הש"ס על חולין פ״ב ע״א

1 תוספות פתח ↗

יום להרצאה - וא"ת מביום צוותו נפקא מגילה דף כ: ביום ולא בלילה וי"ל דמההוא קרא לא הוה פסלינן לילה שאחר שבעה אלא כמו שאר לילות ואם עלה לא ירד להכי צריך קרא דהכא דהוי מחוסר זמן ואם עלה ירד ותימה דר"ש הוא דאית ליה בהמזבח מקדש זבחים פד. ואי רבי אפטוריקי כר"ש מאי פריך מיניה דסוגיא דהכא דפריך ולילקי נמי משום מחוסר זמן לא פריך אלא לרבנן דלר' שמעון הכי נמי דלקי כדאמר בפ' בתרא דזבחים דף קיד: ושמא ר' זירא דהכא סבר ליה כרב נחמן בר יצחק דאמר התם דלר' שמעון נמי לא לקי ועוד י"ל דנפקא מיניה הא דפסול משום מחוסר זמן דפסול אף בבמה אבל פסול לילה ליכא בבמה לשמואל בשילהי זבחים דף קכ.:

1 תוס' ד"ה בעמוד הקודם הנח כו' היכא דשני לאוין סמוכין. הוא תמוה דהא לא תעשוק ולא תגזול סמוכים הם. וכן הקשה בספר לוית חן על התורה פ' קדושים ובשער המלך הלכות חמץ ומצה:

1 שער המלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פתח ↗

אינו לוקה משום לא יראה אא"כ חמצו בידים כו'. הנה כל גדולי האחרונים תמהו על רבינו ז"ל דאפי' בעשה בו מעשה נמי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה כדאמרי' בפסחים דצ"ה בפרטיה מאי קממעט לא יראה דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה וכן כתבו התוס' שם ומורינו הרב בס' מ"ק תירץ דס"ל לרבינו דלא הוי ניתק לעשה דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי כדאמרינן בריש תמורה ואף למ"ש התוס' במכות דט"ו ד"ה תנינא דבעינן תרי לאוי סמוכי להדדי ה"נ הא איכא תרי לאוי סמוכים לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בפרשת בא ואיסור השאור ואיסור החמץ חד הוא כמ"ש רבינו יע"ש וצ"ל לפי זה דדחאה הך סוגיא מהלכה א"נ דלא הוה גריס רבינו בגמ' בהדיא דהוי ניתק לעשה אלא הכי גריס בפרטיה מאי קממעט לא יראה דדמי ליה דהאי אינו לוקה והאי אינו לוקה וכמ"ש הרב חד"ה שם שכן נראה מדברי רש"י והתוספו' וסובר רבי' דמאי דקאמר בגמ' דדמי ליה דהאי אינו לוקה היינו משום דהוי לאו שאין בו מעשה דלא ישאירו ממנו עד בוקר נמי הוה לאו שאין בו מעשה ודוק ועל התו' ז"ל יש לתמוה דקאמרי דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי ואם כן איך כתבו בשם ר"י דלא יראה הוי ניתק לעשה: ומצאתי להתוס' בחולין דפ"א ד"ה הנח שכתבו וז"ל והר"ש מורדון אומר כו' לא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי כו' ואי אפשר לומר כן דהיינו דוקא היכא דסמוכים זה לזה כו' ועוד דאמרינן בההוא פירקא דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה דוהשיב את הגזלה אשר גזל אע"ג דאיכא נמי לאו דלא תעשוק דאמר רבא היינו עשק היינו גזל ולמה כתביה לעבור עליו בב' לאוין אלא ודאי דוקא היכא דשני לאוין סמוכין זה לזה קאמר דלא אתי חד עשה ומנתק כו' ועוד נראה הא דלא עקר תרי לאוי היינו כי ההיא דתמורה דלא הוי ניתוק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דמאליו הוא קדוש כו' יע"ש וא"כ אית למימר דר"י ס"ל דתי' זה שתי' בחולין דדוקא גבי עשה דתמורה הוא דלא הוי ניתוק משום דאין שם מעשה מה שאין כן חמץ דהך עשה דביום הראשון תשביתו הוי על ידי מעשה דהיינו הבערה הילכך אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי: איברא שדברי התוס' דחולין הם תמוהים במ"ש בתחילת דבריהם דדוקא היכא דב' לאוין סמוכים זה לזה קאמר דלא אתי כו' והביאו ראיה מגזל דלא לקי משום דניתק לעשה דהא לאו דלא תגזול הוו תרי לאוין סמוכים זה לזה בפרשת קדושים סימן י"ט דכתיב לא תעשוק את ריעך ולא תגזול וראיתי להתוספות בזבחים דף קי"ד ע"א ד"ה אלמא שכתבו וז"ל וכ"ת כו' לא אמרינן חד עשה עקר תרי לאוי לא דמי דהנ"מ התם דסמיכי גבי הדדי אצל העשה כו' דאשכחן גזילה דאיכא תרי לאוי כו' הילכך צריך לחלק כדפיר' דלכך סמך ב' הלאוין אצל העשה לו' שאין העשה מנתקן כו' יע"ש וא"כ לאו דגזילה אע"ג דסמוכים זה לזה כיון דאינן סמוכים אצל העשה מקרי ניתק לעשה מיהו דברי התוספות דחולין הם סתומים ואי אפשר לפרש בדבריהם כמו שכתבו בזבחים אם לא שנאמר שחיסור לשון יש בדבריהם וצריך לומר היכא דתרי לאוין סמוכים אצל העשה: אמנם מדברי הרב יבין שמועה נראה שהבין הדברים כפשוטן וזה שבכלל קצ"ו הביא מדברי התוס' דחולין דהא דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי היינו בסמוכים ואילו בכלל תקי"ז הביא מדברי התוספות דזבחים דהא דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי היינו היכא דסמך תרי לאוין אצל העשה הנה שהבין הדברים כפשטן ועשאן לב' כללים ולדעתי חיסור לשון נפל בדבריהם ודברי התוספות דחולין ודזבחים הן שפה אחת ודברים אחדים כדכתיבנא וצ"ע וע"פ האמור אין מקום למה שתי' הר"ב פר"ח בליקוטיו בס' מים חיים והרב מוצל מאש סימן ך' דברי התוספ' דפ' אז"נ דס"א ד"ה לעבור שהק' וז"ל וא"ת ולוקמה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין ותי' משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש ש"ש לקי שפיר וכתבו הם ז"ל דכוונתם דאע"ג דכובש ש"ש הוי ניתק לעשה דכתיב או את העושק מ"מ כי מוקמיה ליה ללאו דלא תגזול אכובש ש"ש לקי שפיר משום דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין סמוכים משא"כ אי מוקמי' ליה בגזל לא הוו תרי לאוין סמוכי' ואתי חד עשה ומנתק תרי לאוי שאינן סמוכים יע"ש: וכפי האמור הא ליתא דע"כ לא אמרו בתמורה דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי אלא דוקא גבי תמורה משום דסמיכי אצל העשה וא"נ משום דלא הוי ע"י מעשה כמו שהכריחו התו' בחולין ובזבחים מסוגיא דאלו הן הלוקין וכדכתיבנא וכן מוכח בהדיא ממ"ש התוס' שם בא"נ בדף שאח"ז ד"ה לא דלא לקי אלאו דרבית לר"א דאמר יוצאה בדיינים משום דהוי ניתק לעשה וכ"כ רש"י שם והוא מוכרח מסוגיא דהתם אע"ג דאיכא תרי לאוין סמוכים את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכליך ואמרינן שם באז"נ דעובר בב' לאוין דנשך ומרבית חד הוא וכ"כ רבינו בפ"ד מה' מו"ל ד"ב אלא ודאי דסבי' ליה כדכתיבנא ודוק: ומ"מ לדברי רבינו ז"ל ניתן ליאמר תירוץ מורינו הרב זצוק"ל דאיכא למימר דרבינו ז"ל חולק אדברי התוס' הללו וס"ל דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין סמוכים אע"פ שאי' סמוכים אצל העשה ואע"ג דהעשה בא ע"י מעשה ומה שהקשו התוס' מגזילה דאמרינן דאינו לוקה משום דהוי ניתק לעשה אף ע"ג דאיכא תרי לאוין סמוכים כדקאמר רבא כו' לא קשיא ליה לרבינו ז"ל משום דרבינו סובר דהא דקאמר רבא היינו עשק היינו גזל לא איירי רבא אלא גבי כובש שכר שכיר דוקא דקאמר עובר בה' שמות וגבי כובש ש"ש אי אפשר לגזול כעין ויגזול את החנית וכמבואר בדברי רבי' וה"ה בפ"א מהלכות גזילה יע"ש אבל לעולם דעשק וגזל תרי מילי נינהו וליכא בהו תרי לאוי: ומיהו אכתי תירוץ זה אינו מעלה ארוכה לדברי הסמ"ג שחולק אדברי רבינו ז"ל שבה' גזילה וזה ממ"ש בלאוין קנ"ז וז"ל איזהו גזל זה הלוקח כו' איזהו עושק זה שבא ממון חבירו בידו מרצון הבעלים כו' אף על פי שפשוטו כך הוא מ"מ אמר רבא זהו עשק כו' להכי אפקיה לעבור עליו בשני לאוין ולפי ענין זה לאו אחד הוא ונמנה תחתיו הא דאמר רב כו' יע"ש וכ"כ שם ברמזים סי' הנז' הנה בבירור שהסמ"ג חולק לדעת רבינו ואפי"ה כתב שם דהגוזל או עושק שו"פ עובר בל"ת ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שחייב להחזיר כו' הרי אף ע"ג דאיכא תרי לאוין סמוכים קאמר דהוי לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו וא"כ ע"כ דס"ל כמ"ש התוס' או דבעינן שיהיו סמוכים אצל העשה או כההיא דתמור' שהעשה אינו בא ע"י מעשה ואפי"ה כתב בלאוין ע"ח כלשון רבינו ז"ל אין עובר משום בל יראה ללקות עליו אא"כ קנה חמץ או חמצו בידים יע"ש והשתא תקשי דהא הוי לאו הניתק לעשה ולדעתו אפי' דאיכא תרי לאוין סמוכים כיון שאינו אצל העשה או כשהעשה בא ע"י מעשה הוי לאו הניתק לעשה ואם כן ה"נ לאו דלא יראה דכוותיה דאינו סמוך אצל העשה וגם העשה בא ע"י מעשה: גם מה שתירץ עוד מורינו הרב בס' מ"ק דלא יראה הוי לאו שקדמו עשה ומשום הכי לוקין עליו הא נמי אינו מעלה ארוכה למ"ש מרן כ"מ בפ"א מה' נערה דין ו' דדעת רבינו ז"ל דלאו שקדמו עשה גם כן אין לוקין עליו איברא שדברי מרן שם תמוהים לעין כל רואה ויש ליישבן ע"צ הדוחק יע"ש ויש לדקדק על דברי התוס' דפסחים דנראה דר"י פליג מדידיה אדידיה דהרי לעיל מזה בד"ה לא דחו פירוש רש"י ז"ל שכתב דלא תוציא הוי לאו הניתק לעשה וז"ל וק' לר"י היכי חשבינן ליה לאו הניתק לעשה הא הוי לאו שקדמו עשה וא"כ איך כתבו בדיבור שאח"ז משם ר"י דלא יראה הוי ניתוק לעשה הא הוי לאו שקדמו עשה דעשה דאך ביום הראשון הוי מחצי י"ד ולמעלה אע"ג דאכתי לא עבר אלאו דלא יראה וצ"ע כעת: ודע שמ"ש הרב מוצל מאש סימן הנז' ליישב דברי התו' דודאי לאו דלא תעשוק לא הוי ניתק לעשה משום דהוי לאו שקדמו עשה דביומו תתן שכרו ולאו שקדמו עשה לא קרינן ביה לאו הניתק לעשה כמ"ש במכות דט"ו וס"ל להתוספות דהלכה כר"י כמ"ש בפסחים ד"ה לא יע"ש והם דברים תמוהים לע"ד דאע"ג דעשה דביומו תתן שכרו יכול לקיימו קודם העברת הלאו מ"מ עשה דוהשיב את העושק אי אתה יכול לקיימו אלא אחר העברת הלאו וכיון שכן לא מקרי קדמו עשה וממקום שבא הרב לסייע דבריו תיובתיה שהרי במכות הוה בעי למימר עולא דה"ט דאונס דקאמר בברייתא דאינו לוקה אע"ג דהוי לאו שקדמו עשה משום דלא יאמר לו תהיה לאשה באונס וליגמר ממוציא ש"ר אם אינו ענין לפניו תנהו ענין לאחריו שאם גרש יחזיר הרי אף ע"ג דבאונס קדמו עשה דולו תהיה לאשה הנאמר בהמוציא ש"ר דהיינו לפניו אפ"ה לא לקי משום דאית ביה עשה אחר העברת הלאו בהדיא הנאמר באונס עצמו ואף על גב דתלמודא התם דחי הא דעולא מ"מ לאו מה"ט דחי לה וגם ממאי דמסיק שם רבא דשאני התם דאמר קרא כל ימיו בעמוד והחזר קאי משם נמי תיובתיה למעיין שם וזה פשוט: והרב דבר שמואל סי' ל"ח תירץ לקו' זו שהקשינו בדברי רבינו דמיירי שחל שביעי של פסח בשבת וקנה בו חמץ מן הגוי שאי אפשר לקיים בו מצות שריפה ע"כ ומוהר"ץ אשכנזי בתשובה סי' מ"ב תמה עליו שהרי רבי' פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואם כן אי אפשר לחייבו משום שאינו יכול לשרוף שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או מטיל לים וע"ש: וראיתי למוהר"י כולי ז"ל בהגהתו לס' מש"ל שתמה עליו שהרי כתב ה"ה בפ"ג דהמוצא חמץ בי"ט אף על פי שלא ביטל אינו יכול לשורפו או לפוררו או לזוררו לרוח יע"ש ולק"מ דהתם משום איסור מוקצה נגעו בה אבל מן התורה ודאי א"ל דס"ל דמותר וכ"כ הפר"ח ז"ל סימן תמ"ד ואם כן היינו דק"ל שפיר דכיון דמן התור' שרי לפוררו היכי מחייב עליו מלקות הא הוה ליה לאו הניתק לעשה גם מ"ש עוד דאע"ג דלדעת רשב"ם ז"ל מותר לפרר הלחם בשבת דלא מצינו טוחן אחר טוחן וכמ"ש הר"ן ז"ל בפרק כלל גדול ופסקו מור"ם סימן שכ"א מ"מ לדעת הרמב"ם ז"ל אסור לפרר דהוי תולדה דטוחן וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה מרן כ"מ ז"ל פכ"א מה' שבת יע"ש: והנה המעיין שם יראה שאין מדברי רבינו הכרח לומר דס"ל דיש טוחן אחר טוחן אלא הרשב"א ז"ל כתב כן מסברא דנפשיה ותו דאף לפי שיטתו אכתי ק' לדעת הסמ"ג הוא שכתב כאן כדברי רבינו דאם קנה חמץ או חימצו בידים לוקה ואלו הוא ז"ל ס"ל דמותר לפרר הלח' בשבת כדעת רשב"ם ז"ל כמ"ש מרן הב"י ז"ל משמו גם מ"ש עוד דבנדון כזה דצריך לפררו עד אשר דק כדי לזוררו לרוח כ"ע מודו דהוי תולדה דטוחן וחייב חטאת ע"כ יע"ש אשתמיט מיניה מ"ש המאור בפ' אלו עוברי' אמתני' די"ד שחל להיות בשבת דלרבנן דס"ל דמפרר וזורה לרוח מותר לפררו ולזרותו בי"ג שחל להיות בשבת כיון דאין כאן אב מלאכה ובלבד שלא יוציאנו לרשות הרבים יע"ש וכ"כ הב"ח סימן תמ"ד והסכים עמו הפר"ח ז"ל גם הרב מג"א שם סק"ב כתב דלזרותו לרוח אפשר דהוי מלאכה דאורייתא יע"ש ואשתמיטיה ל' המאור ז"ל שכתבנו ובר מן דין נראה דקשה לתי' הרב דבר שמואל שהרי מן התורה יכול לשורפו או לפוררו ע"י גוי ונמצא אם כן הו"ל לאו הניתק לעשה: ולכן אשר נראה לי ליישב דעת רבינו והסמ"ג ז"ל במה שפסקו דאם חמצו בידים לוקה הוא שרבינו ז"ל סובר שהמשה' חמץ בפסח אף שדעתו לבערו ומבער אותו אחר כך מ"מ באות' שהייה פורתא כבר עבר על בל יראה ואע"פ שמחוייב לבערו אחר כך היינו כדי שלא יהא מוסיף על איסורו אבל איסורא דעבד עבד וזה מבואר מדבריו בפ"ג מה' אלו ד"ח וד"י וכ"כ הפר"ח סי' תל"א שכן דעת שאר המפרשים ושלא כדברי התוס' בפרק כ"ש דכ"ט שכתבו בשם ר"י דהמשה' חמץ בפסח ודעתו לבערו שאינו עובר באותה שהייה משום דלא יראה ניתק לעשה וכ"כ הרב מג"א בסימן תמ"ו סק"ב דה"ט דמ"ש בגמר' בפ"ק המוצא חמץ בי"ט כופה עליו כלי ואע"ג דלא היה בכלל הביטול כגון שנתחמץ בי"ט ואיכא בל יראה כמ"ש התוספ' דהמשהה חמץ אינו עובר וה"נ כיון שדעתו לבערו בלילה ליכא ב"י ומש"ה כופה עליו כלי משום איסור מוקצ' יע"ש: ולע"ד יש לתמוה על סברת ר"י ז"ל ממ"ש בפ' א"ע דמ"ו כיצד מפרישין חלה בי"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ופירש רש"י דלשהותה ולשורפה לערב א"א שלא תחמיץ רי"א לא זהו חמץ שמוזהרין עליו ואמרינן בגמרא דפליגי בהואיל דר"א סבר הואיל ואי בעי מתשיל עליה ממוניה הוא ופירש"י ועבר עליה אם מחמיצו גביה והשתא לדעת ר"י ז"ל אעפ"י שיחמיץ אינו עובר עליו כיון שדעתו לשהותו ולשורפו לערב וכההיא דהמוצא חמץ בי"ט שכתב הרב מ"א וליכא למימר דאע"ג דאינו עובר איסורא מדאורייתא מיהא איכא לכתחילה דהא ליתא דא"כ הדרא להו קו' לדוכתא דאמאי מעל לר"י הא מיד כשיפדה אותו הוי שלו ועבר אאיסור דאורייתא גם ליכא למי' דאע"ג דמדאורייתא ליכא איסורא כלל כיון שדעתו לבערו מ"מ מדרבנן מיהא החמירו שלא יהא חמץ עמו בבית דילמא אתי למיכל ואע"ג דאמרינן המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי היינו משום דלא אפשר אבל הכא כיון דאיתיה בתקנתא החמירו ומש"ה אמר ר"א לא תקרא לה שם כו' דאם כן היכי קאמר ר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו הא לר"א נמי אין מוזהרין עליו אלא משום חומרא דרבנן הוא דקאמר אלא ודאי דלר"א עובר עליו אם החמיצו ועוד דבבריית' קתני בהדיא א"ל ר"א לר"י לדבריך הרי הוא עובר משום ב"י ועיין שם בדף מ"ח ולכן נראה לי דאף ר"י ז"ל לא אמרה אלא כשדעתו לבערו מיד ודלא כהרב בעל מגן אברהם ז"ל דלדבריו תקשי מתני' דא"ע ומ"מ דעת רבינו ז"ל הפך סברת ר"י ז"ל וסבירא ליה דבאותו שהייה פורתא עבר עליה: ומעתה נבא ליישב דעת רבינו עם מה שמצאתי להרמב"ן ז"ל בשיטה כתיבת יד למכות על ההיא סוגיא וז"ל ומפרקי' מידי הוא טעמא אלא לר"י הא אמרינן תני קיימו ולא קיימו אבל לר"ל לאו שקד' עשה אין לוקין עליו כך שמעתיה ודייקי עלה דהא כתיבא ותנינא כדאשתבע רבא לעיל ואיכא למימר דהכי מקשי ליה ר"פ לרבא והא לא דמי ללאו דחסימה היכי אמרת דלאו שקדמו עשה לוקין עליו ואע"ג דאפשר לקיומי עשה שבו והא לא דמי ללאו דחסימה דהתם אי אפשר לקיים בו ד"א אבל הכא אפשר לקיומי לעשה ונימא דמקיימינן ליה ופטור ומפרקי' משום דכתיב ביה עשה יתירה מגרע גרע דהא ודאי לאו לנתק הלאו אתא אלא לאחמורי ואקש' ליה כו' א"ה כו' א"ל התם לתקוני לאוי הוא דאתא מדלא כתביה רחמנא קמיה לאו ש"מ הכי קאמר לא תקח האם ואם לקחת שלח ומ"מ בין מר ובין מר ס"ל בלאו דטמא שנכנס למקדש שהוא לוקה דכיון דעשה שבו ליכא לקיומי מההיא שעתא דעבר עליה דלאו אבטיל עשה שבו באותה ביאה שנכנס למקדש ואע"ג דמוזהר הוא לקיים עשה מצוה באפי נפשה היא כדי שלא יוסיף טומאה אבל אין יציאתו תקון לכניסתו מכיון שנכנס עבר על לאו וביטל עשה והו"ל כלאו שניתק לעשה שביטל עשה שבו הלכך דמי ללאו דחסימה אבל לעיל כי אשתבע רבא קס"ד דהא דכפר רבה בב"ח ואמר דלא אמרה משום דסבר דנתקיה ללאו ויהב ליה דין עשה ועשה שבו קודם דהוא עיקר ואמר רבא דהך סברא ליתא אבל דר"פ טעמא אחרינא הוא משום דלא דמי ללאו דחסימה ופנים חדשות באו לכאן עכ"ד: ומעתה כפי דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דטמא שנכנס למקדש לוקה משום דמשעה שעבר על הלאו אבטיל עשה שבו כלומר דלא דמי לאונס דאפי' בלאו טעמא דכל ימיו בעמוד והחזר קאי אינו לוקה משום דהתם מאי דאזהר רחמנא לא יוכל לשלח' היינו משום דקפיד קרא שתהיה אשתו משום קנסא והילכך כשמחזירה לבסוף הרי אשתו היא עכשיו ונמצא חזרתו תקון יציאתו היא מה שאין כן גבי טומאה דמאי דקפיד קרא הוא על ביאת המקדש ונמצא דביציאתו אינו מתקן כניסתו א"כ היא גופה איכא למימר נמי הכא גבי לא יראה לפי דעת רבי' ז"ל שסובר שאפי' שדעתו לבערו אחר כך עבר על לא יראה משום אותה שהייה פורתא דמה"ט לקי שפיר משום דבאותה שהיה כבר עבר על לאו והעשה דהעשה דאך ביום הראשון הוי מחצות י"ד קודם כניסת הפסח ומאי דקפיד קרא הוא על הראיה וא"כ באותה שעה כבר עבר על הלאו והעשה שהרי ראה אותו הלכך אפילו שמבערו אח"כ אינו מתקן הראיה שראה וכמו טמא שנכנס למקדש ואף ע"ג דגבי גזילה נמי אמרינן לא תגנובו ע"מ לשל' שאני התם דבשע' העברת הלאו הא אכתי לא עבר העשה דוהשיב את הגזילה כיון דלא שייך אלא אחר העברת הלאו ודוק והלכך דחה רבי' ז"ל סוגיא דפסחים משום דס"ל דהך סוגיא אתיא לפי מאי דס"ל לרבא דטעמא הוי משום דנתקו רחמנא ללאו ויהב ליה דין עשה וכמ"ש הרמב"ן אבל אנן קי"ל כר"פ דמסתבר טעמיה ולר"פ לקי בבל יראה משום דדמי ללאו דחסימה וכההיא דטמא כנ"ל: ועל פי דברי הרמב"ן הללו יש לישב מה שהקשה הרב יבין שמועה סימן קפ"ה וז"ל ובדברי הרמב"ם יש ס' שהרי בפח"י מה' סנהדרין כתב לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו ולא חילק בין קדמו עשה ללא קדמו דמשמע דבכל גוונא אין לוקין עליו ואלו בפי"ט מה' הנז' כשמנה לאוין הלוקין מנה טמא שנכנס למקדש דהוי ניתק לעשה ואפ"ה כתב דלוקין משום שהרי קדמו עשה ודוחק לומר דהרמב"ם מיירי בשהזהירוהו ב"ד לקיים העשה ולא קיים עכ"ד: והנה מ"ש דרבינו מיירי בשהזהירוהו לקיים ולא קיים כפי מה שהכריח הלח"מ ז"ל מדברי רבינו דאפי' למ"ד קיימו ולא קיימו היינו דוקא היכא שנתבטל מאליו אבל כל שלא נתבטל ואף ע"ג שהתרו בו שיקיים ולא קיים אינו לוקה יע"ש לא ניתן ליאמר תי' זה כלל בדברי רבינו שהרי התם גבי טמא שנכנס למקדש לא משכחת לה נתבטל מאליו: אמנם לפי האמור לא ק"מ דשאני גבי טמא דמשעה שעבר על הלאו מבטיל העשה וכמ"ש הרמב"ן ופסק כר"פכדכתיבנא ואף ע"ג דרבינו פסק כר"י לפי גירסתו דגריס בר"י קיימו ולא קיימו ולר"י סבירא ליה דלאו שקדמו עשה לוקין עליו כמ"ש שם מידי הוא טעמא אלא לר"י משמע דמי שסובר קיימו ולא קיימו יסבור דלאו שקדמו עשה לוקין עליו כמ"ש הלח"מ בפח"י מהל' סנהדרין דח"י הא נמי ל"ק כפי מ"ש משם הרמב"ן ז"ל משום דמאי דאמר בגמ' מידי הוא טעמא כו' היא סברת רבא דבעי לאחזוקי סברתיה דמעיקרא דאשתבע כתיב' ותנינא ואהא קאמר דלר"י דס"ל קיימו ולא קיימו מצינן למימר דלאו שקדמו עשה לוקין עליו משום דלאחמורי אתא ובלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו משום דלתקוני לאו אתא אבל לר"פ דקאמר והא לא דמי לאוי' ללאו דחסימה משום דהתם אי אפשר לקיים בו ד"א ומההיא דטמא שנכנס למקדש ליכא ראיה כלל כמ"ש הרמב"ן ז"ל מעתה מנ"ל לו' דלר"י לאו שקדמו עשה לוקין עליו כיון דליכא ראיה כלל ממתני' דטמא ולאפושי פלוגתא בין ר"י לר"ל ופסק רבינו כר"פ משום דמסתבר טעמיה דר"פ נמצא דלא פליגי בלאו שקדמו עשה ותרוייהו ס"ל דאין לוקין ולא מפיש במחלוקת כן נראה לי ליישב דעת מרן כסף משנה ז"ל שסובר כדעת רבינו ז"ל דאין לוקין אפילו בקדמו עשה ודוק: ואגב עיוני ראיתי למוהר"ר איזק שטיין ז"ל בביאורו על הסמ"ג בדף רפ"ז דברים תמוהים לע"ד שכתב וז"ל ונ"ל דהאי לא קיימו שכתב הרב ז"ל לאו דוקא אלא ר"ל שביטלו שא"א לקיימו דבפרק הלוקין פליגי ר"י ור"ל כו' ושם בברייתא גריס בגמ' ר"י ביטלו ולא ביטלו ומסתמא הלכה כר"י וכל זמן שלא נתבטל העשה שא"א לקיימו עוד כגון שלא מתה האם אינה לוקה ותדע דהא המחבר כתב כאן ושחטה וכן אם מתה קודם שישלחנה לוקה והיינו שביטל העשה כו' וכן לקמן גבי השבת העבוט כתב ואם נאבד המשכון לוקה כו' הרי שכתב בהדיא כר"י ע"כ: והנה הרואה יראה שכל דבריו תמוהים שמ"ש דלר"י כ"ז שלא נתבטל כגון שלא מתה אינו לוקה דמשמע הא אם מתה מאליה לוקה לר"י וכמ"ש אח"כ ותדע כו' ליתא דלר"י לא מקרי ביטולו אלא עד שהוא בעצמו יבטל העשה בידים כגון שהמיתה אבל מתה מאליה אינו לוקה וכמבואר בגמ' שם דלא אשכח לר"י גבי אונס ביטלו ואם איתא משכחת לה בשמתה מאליה וכמ"ש התוס' שם יע"ש ואדרבא מדברי הסמ"ג הללו שכתב וכן אם מתה מוכח בהדיא דס"ל כמ"ד קיימו ולא קיימו וכמ"ש מרן כ"מ בפי"ו מה' סנהדרין דין ד' לדעת רבינו ז"ל גם מ"ש ומסתמא הלכה כר"י לא ידעתי איך אשתמיט מיני' גירסת הרי"ף ז"ל דגריס איפכא בדר"י קיימו ולא קיימו והיא גופה גירסת הסמ"ג ז"ל ופשוט: ובהיותי נבוך בענין זה ראיתי להר"ב יבין שמועה סימן קפ"ד דברים תמוהים לע"ד שכתב על מ"ש התוס' ברכות ד"ה כל תימא דהא לאו דגזילה קדמו עשה דוהשיב את הגזילה ואפ"ה אין לוקין עליו וכתב הרב הנז' וז"ל ואין לדקדק מה הקשו מגזילה שאני גזילה דאע"ג שקדמו עשה מ"מ ניתן לתשלומין וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו י"ל דכונתם מדחזינן דהתם במכות די"ו אהא דאמר ר"י זאת ועוד אחרת פריך והרי גזילה ומשני התם איתיה בתשלומין ואם כן המקשה דלא ידע תי' דתשלומין אם כן מדחזינן דפריך אהך מימרא דר"י דלקמן ולא פריך אהא דהכא והרי גזילה דקדמו עשה ש"מ כמ"ש התוספות דקדמו עשה ללאו שקדמו בכתוב קאמר עכת"ד: והנה מה שפי' בכונת קושית התוס' דעיקר קו' היא על המקשה דלקמן דלא ידע הך סברא מלבד שזה דוחק גדול בעיני דכולי האי לא הוה ליה למסתם דבריהם עוד בה דמה יענה הרב ז"ל למ"ש בחולין והבאתי דבריהם לעיל שהקשו לתי' הר"ש מורדין מגזילה דאמרינן במכות דלא לקי משום דניתק לעשה אע"ג דאיכא נמי לאו דלא תעשוק כו' והשתא תקשי דמאי ק"ל דהרי אמרינן דלאו דגזילה ניתן לתשלומין ומש"ה אין לוקין אע"ג דאיכא תרי לאוי ואי הקו' היא על המקשה דלא ידע הך סברא והוה ס"ל דמאי דלא לקי הוא משום דניתק לעשה מאי ק"ל ממאי דאמר רבא היינו עשק כו' כאלו הך מימרא דרבא היא הלכה פסוקה והא איכא למימר דהך מקשן לא ס"ל הא דרבא אלא כרב ששת דאמר התם נתתיו לך עושק יש לך בידי ואיני נותן לך הוי גזל ורבא דאמר זהו עושק כו' נמי לק"מ דרבא יסבור דלא לקי אלאו דגזל משום דניתן לתשלומין כדמסיק בגמ' ולכן הדבר פשוט לע"ד שכונתם כפי מ"ש שם בד"ה התם וז"ל כששרפו וחייב ממון הילכך לא משכחת בטלו דכל היכא דיש לו ממון לא ילקה אבל ליכא לפרושי דתרתי לא עבדינן לי' מלקות וממון דאם כן אדרבא ילקה ולא ישלם דבפרק אלו נערות קאמר ר"י מילק' לקי ממונא לא משלם עכ"ל. הרי מבואר מדבריהם דאפילו לפי המתרץ דתירץ התם איתי' בתשלומין עיקר פטור המלקות הוא משום דהלאו ניתק לעשה וטעמא דניתן לתשלומין הוא כדי לפוטרו אפילו שנשרף הגזילה דכיון דחייב ממון לא משכחת ביטולו ואי לאו טעמא דניתק לעשה אף שניתן לתשלומין היה לוקה כדאר"י מילקא לקי ממונא לא משלם ומעתה שפיר ק"ל הכא דהא לאו דגזילה שקדמו עשה ואפילו הכי אין לוקין עליו מטעמא דניתק לעשה ואפי' נשרף הגזילה משום דלא משכחת לה ביטולו ואמאי הא כיון דקדמו עשה לוקין עליו וטעמא דניתן לתשלומין גרידא לא מהני כדאר"י ואהא תי' כו' וזה פשוט: ומהתימה על הרב ז"ל שהוא הביא דברי התוס' הללו בכלל ר"ג ליישב דברי רבינו שכתב בהל' גזילה כל הגוזל שו"פכו' ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה ואפי' שרף הגזילה אין לוקין שהרי הוא חייב לשלם והקשה הרב ז"ל דאמאי ארכביה אתרי ריכשי והלא במה שאמר שאין לוקין מפני שניתן לתשלומין סגי וכתב שרבינו כוון לדברי התוספות שכתבנו לעיל ולכך כתב קודם שאין לוקין משום דניתק לעשה דזהו עיקר טעם פטור המלקות ועל פי זה תמה על מרן שכתב בפי"ח מהלכות סנהדרין ד"ב וז"ל כל לאו שניתן לתשלומין כו' במכות דף י"ז קאמר דלאו דלא תגזול כיון שחייב בתשלומין אין אדם לוקה ומשלם וק"ל דהא בפרק א"נ קאמר ר"י כו' דאיך אשתמיט מיני' דברי התוס' שם שהקשו הך קושיא ותי' ועוד דאמאי הוצרך להק' להרמב"ם מדברי ר"י ולמה לא הקשה לו דברי עצמו שכ' בהדיא בה' גניבה דלוקה ואינו משלם ומכח זה כתב דנראה לו דרבינו בה' סנהדרין לא נחית להשמיענו דין גזילה שכל א' כתב בבירור במקומו ולא אתי אלא לאשמועי' דהכלל הוא לאו שניתן לתשלומין אין לוקין אבל ודאי שהוא בתנאי שניתק לעשה ובמ"ש ניתן לתשלומין והביא הדמיון דלא תגזול הרי כמו אם ביאר לאו הניתק לעשה עכ"ד: ולע"ד גם בזה לא נראו לי דבריו שמ"ש דרבינו ז"ל כוון למ"ש התוס' ומש"ה הוצרך לשני הטעמים וכן מ"ש דמ"ש רבינו בה' סנהדרין הוא בתנאי שניתק לעשה ועפ"ז ישב קו' מרן ליתא לע"ד שהרי בפ' י"ב מהלכות שכירות ד"ג כתב רבינו המבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת מלאכה הר"ז עובר בל"ת וכן פועל כו' ואין לוקין על שני לאוין אלו שאם אכל או הוליך חייב לשלם וכתב הרב המגיד שם ופטור המלקות במה שהוא חייב לשלם הוא בפרק אלו הן הלוקין כו' הרי לך בהדיא דס"ל לרבינו דלאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו אע"ג דלא הוי ניתק לעשה בההיא דפועלי' מיהו להא יש לתרץ דכיון דרחמנא אמר ואל כלייך לא תתן אם כן גזל בידו הוא ואיכא ביה עשה דוהשיב את הגזילה והוי שפיר ניתק לעשה אך קשה שבפי"א מה' הנז' דין א' כתב וז"ל מ"ע ליתן שכר השכיר בזמנו ואם איחרו לאחר זמנו עובר בל"ת ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם הרי דאע"ג דלא תבא עליו השמש לאו הניתק לעשה דהעשה דוהשיב את העושק בכובש ש"ש ואינו רוצה לשלם לא נאמר והלאו דלא תבא עליו השמש הוי אפילו ברוצה לשלם אחר זמנו כמ"ש רבינו ואפי"ה כתב דאינו לוקה משום דניתן לתשלומין: ודרך אגב אומר שנתקשיתי בדברי רבינו ז"ל דאמאי הוצרך לטעם דלאו הניתן לתשלומין ת"ל משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו ובהרצותי דברי לפני מור"י נר"ו כה הראני שנמצא כתוב אצלו משם מוהר"י בי רב ז"ל ליישב זה דמשו"ה הוצרך לטעם זה משום דמשכחת לה מעשה כגון שנטל החפץ מיד האומן בחזקה ולא רצה לשלם לו דבההיא שעתא עביד מעשה ואע"ג דאם נתנו לו אומן בחצי היום אינו עובר עד שישקע היום כמ"ש רבינו שם בסמוך מכל מקום כיון דמתחילתו על ידי מעשה בא לאו שיש בו מעשה קרינן ביה עד כאן דבריו: וק"ל עלה לדעתו ז"ל ממ"ש רבינו בה' מלוה ולוה פרק ג' דין ה' אחד הממשכן כו' או שמשכנו בזרוע כו' עבר ולא השיב כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה עובר בל"ת שנאמר לא תשכב כו' וכתב ה"ה ז"ל ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה וכן הוא ודאי ממשמעות לשון רבינו מדלא כתב אלא ועובר בל"ת וכן נראה בהדיא מדלא מנאו במנין הלאוין הלוקין בפרק י"ח מהלכות סנהדרין והשתא לפי דעת הרב ז"ל קשה דה"נ נימא כיון דמתחילתו על ידי מעשה בא אע"ג דאינו עובר אלא כשלא החזיר הכר בליל' והמחרישה ביום לאו שיש בו מעשה מקרי דומיא דהתם ממש ולכן נראה דמש"ה הוצרך רבינו לטעם זה משום דמשכחת לה מעשה כגון שבאותה שעה שלקח החפץ מיד האומן בחזקה שקעה עליו חמה דהו"ל לאו שיש בו מעשה כנ"ל. ובעמדי בזה עם בני הישיבה הי"א כן שלח אלי ידיד נפש החה"ש יצחק מאייו הי"ו זה כתב ידו וז"ל הנה שמעתי מפה קדוש מר ניהו רבא הי"ו מה ששלח ליישב דברי רבינו דפי"א מה' שכירות ולכאורה איכא למשדי ביה נרגא לפי מ"ש הרא"ה ז"ל בספר החינוך דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אע"פ שנעשה בו שום מעשה אין לוקין עליו דלאו שאין בו מעשה נקרא כן כתב בפרשת בהר סי' שמ"ה וסימן שמ"ו וסימן שמ"ז וכ"כ עוד בס"פ שלח לך סי' שפ"ז גבי לאו דלא תתורו אחרי לבבכם וכן בס"פ קרח סי' שצ"ז ובפרשת שופטים סי' תקי"ד ובס"פכי תצא סי' תקע"ג ושם בסימן תקפ"ג ובפ' משפטים סי' צ"ד ופ' כי תשא סי' קי"ג יע"ש והר"ב יבין שמועה יחס שיטת הרא"ה ז"ל הלזו בדעת רבינו והוכיח כן ממה שלא מנה בה' סנהדרין במנין הלוקים העובר על לאו דלא ימכרו ממכרת עבד ולאו דלא תעבידנו בפרך יע"ש בדמ"ח ע"ב ואם זו היא שיטת רבינו אין מקום לישוב מר שיחיה כמובן: איברא שעיקר דברי הר"ב יבין שמועה במה שיחס שיטת הרא"ה ז"ל הלזו בדעת רבינו לכאורה הם דברים תמוהים שהרי כאן בה' חו"מ כתב בהדיא שאין לוקין על לאו דלא יראה אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים הרי דאפי' שאפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה כל שעשה מעשה לוקה ושוב ראיתי להרב חזון נחום בח"א דקמ"א ע"ב שדחה דברי הר"ב יבין שמועה הללו מתוך דברי הרמב"ם ז"ל הנזכר אלא דלפע"ד אי מהא לא איריא שהרי עינינו הרואות להרא"ה ז"ל גופיה בספר החינוך בפרשת בא גבי לאו דלא יראה שכתב כלשון רבינו דאין לוקין על לאו זה אא"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים אף כי הוא האומר דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אין לוקין עליו ע"כ למשכוני נפשין בעד הרב ז"ל כדי שלא יהא נסת"ר מחמת"ו ולומר דע"כ לא כתב הרב דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף שעשה בו מעשה אין לוקין אלא דוקא היכא שאפשר לעבור על הלאו בכל שעה ובכל זמן בלתי מעשה כגון לאו דלא ימכרו ממכרת עבד שמוכרו על אבן המקח שאפילו עשה מעשה בידיו ולקחו לעבד בידו והגביהו ונתנו על אבן המקח כיון שהיה אפשר בלתי מעשה שיעמוד העבד מעצמו שם והוא עשה מעשה זה מעצמו אינו לוקה על לאו זה כיון שהיה אפשר לעבור על הלאו בלי מעשה אבל בלאו דלא יראה אף על פי שכשיש לו חמץ בערב הפסח בביתו ולא ביערו עובר על בל יראה בלי מעשה כיון שכשלא נשאר חמץ בביתו מערב הפסח אי אפשר לעבור על לאו דבל יראה בתוך הפסח אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים לאו שיש בו מעשה מקרי כיון שבשעה זו שלא נשאר חמץ בביתו אי אפשר לעבור עליו אלא על ידי מעשה כנלע"ד. ובהכי ניחא לי מאי דקשה לכאורה לשיטת הרא"ה ז"ל הלזו שהרי מצינו בלאו דלא תשבעו בשמי לשקר שאם נשבע שלא יאכל ועבר ואכל לקי כדאיתא בפ"ג דשבועות דכ"א ואם נשבע שיאכל ולא אכל עבר על הלאו ולא לקי משום דלא עשה מעשה כדאיתא התם הרי דאע"פ שאפשר לעבור על הלאו הזה מבלי מעשה כל שעבר עליו ע"י מעשה לוקה אלא ע"כ לחלק ולומר דכיון דבנדון זה דנשבע שלא יאכל אי אפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה חשיב לאו שיש בו מעשה ודוק. ויש לי עוד אריכות דברים בשיטת הרא"ה ז"ל הלזו הלא הוא כמוס עמדי ופה אל פה אדבר בו בע"ה באופן ששיטת הרא"ה ז"ל הלזו אפשר ליחסה בדעת רבינו כמ"ש הר"ב יבין שמועה ואין לדחות דבריו ממ"ש כאן רבינו גבי לאו דלא יראה כמדובר אלא שאחר החיפוש מצאתי להרב משנה למלך בפ"ד מה' מלוה ולוה דין ו' שכתב שהרב המגיד בהלכות שכירות פי"ג אזיל לאידך גיסא ממ"ש הרא"ה וס"ל בדעת רבינו דכל לאו שאפשר לעבור עליו על ידי מעשה אפילו לא עשה בו מעשה לוקה יעיין שם ובכן דברי מר ניהו רבא שרירין וקיימין עד כאן: הדרן לדמעיקרא דמבואר מדברי רבינו הללו ברפי"א מה' שכירות דלאו שניתן לתשלומין אפי' הוי לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו גם בפ"ד מה' מו"ל דין ג' כתב וז"ל אע"פ שהמלוה והלוה עוברין על כל אלו הלאוין אין לוקין מפני שניתן לתשלומין וכתב הרב עצמו בספר גופי הלכות סימן ו' דלא נתן הטעם משום דניתק לעשה כמ"ש בה"ג משום דס"ל דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי הסמוכים הרי אע"ג דליכא טעמא דניתק לעשה ס"ל לרבינו דמשום טעמא דניתן לתשלומין גרידא אין לוקין ומעתה צדקו דברי מרן שכתב במכות קאמר דלאו דלא תגזול כו' א"א לוקה ומשלם כלומר דמדברי רבינו שכתב כל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין דהיינו אפילו ליכא טעמא דלאו הניתק לעשה כאשר הוכחנו מדבריו נראה שהוא מפרש מ"ש בגמר' התם כיון שחייב בתשלומין כו' ליכא לפרושי שכתבו התוס' ואהא כתב וק"ל ממ"ש בפ' א"נ ומה שהקשה הרב דאמאי הוצרך להקשות לרבינו מדברי ר"י היה לו להקשות מדברי עצמו לע"ד לק"מ משום דקו' מרן אינה על דברי רבינו כי היכי דנקשי מה שהוקשה לו ז"ל אלא קו' מרן היא על הגמ' דכפי מה שמפרש רבינו בגמרא דהיינו משום דניתן לתשלומין גרידא וכמ"ש ה"ה ז"ל בה' שכירות תקשי דר"י דידיה אדידיה דהכא קאמר אליבא דר"י דבלאו דגזילה אינו לוקה משום דניתן לתשלומין ואלו בפרק א"נ אר"י כו' ומש"ה לא הקשה לרבינו מדידיה אדידיה משום דמה שנתרץ לר"י מדידיה אדידי' נתרץ לרבינו ז"ל ודוק: אמנם אחר העיון נראה דלק"מ מכל הני דוכת' דכתיבנא דנראה ודאי דע"כ לא צרכינן לטעמא דלאו הניתק לעשה אלא דוקא גבי גזילה משום דלא בא מפורש בכתוב שיהיה חייב לשלם כשאין הגזילה קיימת דקרא לא כתיב אלא והשיב את הגזילה אשר גזל ודרשו ז"ל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעי לשלומי אמנם כשאין הגזילה קיימת אימא לך דמילקי לקי ממונא לא משלם ומש"ה הוא דהוצרכו התוספות ז"ל לומר דה"ט משום דהוי ניתק לעשה אמנם בהאי דמלוה ברבית דנפקא לן מקרא דוחי אחיך עמך אהדר ליה כו' דקרא סתמא כתיב ואפילו כשאין הרבית בעין וכן נמי גבי ההוא דשכיר אז ודאי אפילו ר"י מודה דמשלם ואינו לוקה משום דאם אתה אומר דילקה ולא ישלם נמצא עוקר דבר תורה שהרי בפי' רבתה תורה לתשלומין והו"ל כההיא דחובל בחבירו בי"ה דאמרינן בפרק א"נ דאפילו ר"י מודה משום דבפי' רבתה תורה רק שבתו יתן וזה פשוט ועיין בספר פנים מאירות סי' י': שוב ראיתי להרפ"ח ז"ל בס' מים חיים דף ל"ז ע"ד שכתב ליישב קושית מרן ז"ל וז"ל אבל קו' ליתא דמ"ש הרב דלאו שניתן לתשלומין היינו במאי דגלי קרא שישלם כגון הני דנקיט הרב בדמיון וכן חובל בי"ה וכיוצא אבל בעלמא מילקי לקי ממונא לא משלם עכ"ד ומ"מ דעת התוס' נראה כדכתיבנא: אך ק' טובא בין לתי' הרפ"ח ז"ל בין לתי' הר"ב יבין שמועה ממ"ש רבינו בפ"א מהל' גזילה ד"ט וז"ל כל החומד עבדו כו' ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה והשיג עליו הראב"ד ז"ל וז"ל לא ראיתי תימה גדול מזה והול"ל מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזילה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב החפץ לבעלים עכ"ל ולפי מ"ש ז"ל מאי ראיה מייתי מגזילה שאני התם דגלי קרא בהדיא אבל בחומד עבדו כו' דלא גלי קרא בהדיא לימא דמילקי לקי ממונא לא משלם כיון דקי"ל כר"י וכמו שפסק רבינו בה' חובל והראב"ד לא השיג עליו שם משמע דהכי ס"ל וכן קשה למ"ש ה"ה ז"ל דלכך לא נתן רבינו הטעם לפי שהוא חייב בתשלומין כיון שברצון המוכר הוא ולפי מ"ש אין צורך לטעם זה ועוד דמשמע ודאי דלדעת רבינו ג"כ צריכין לה"ט דלאו הניתן לתשלומין דאם ל"כ הו"ל לרבינו לומר דבדלא אמר רוצה אני דילקה עליו כיון שיש בו מעשה וכיון שכן קשה דאמאי לא אמרינן דילקה ולא ישלם כיון דלא גלי קרא בהדיא ולא הוי ניתוק לעשה וצ"ע כעת: ודע שכפי דברי התוס' ז"ל שכתבנו דס"ל דלא יראה הוי ניתק לעשה יש ליישב מה שהקשה הר"ב גופי הלכות סי' ח' מהא דאמרינן בפ"ק די"ט דב"ש סברי דשאור בכזית וחמץ בככותבת ואמרי' דטעמייהו דב"ש דאם כן ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא ומה שאור כו' ומאי קושיא הא קיי"ל דאין מזהירין מן הדין משום דכבר כתבו התוס' בפ' אז"נ ד"ה אמרי דבלאו הניתק לעשה כיון שאין לוקין עליו מזהירין אמנם לדעת רבינו ז"ל דס"ל דלא יראה לא הוי ניתק לעשה ק"ט דהא אצטריך קרא להיכא דחמצו בידים דלקי לדעת רבינו דאי מק"ו אין מזהירין וצ"ל כמ"ש הרב ז"ל יע"ש שבתי וראה דגם לדברי התוס' קשיא משום דאף דקי"ל דאין לוקין על לאו הניתק לעשה מ"מ אם עבר וביטלו או לא קיימו למר כדאית ליה ולמר כדאית לי' לוקין עליו ואם כן לימא דמש"ה אצטריך שאור להיכא דעבר וביטלו שילקה עליו דאי מק"ו אינו לוקה משום דאין מזהירין מן הדין: הן אמת דקו' זו ג"כ היא לדברי התוס' שכתבנו באז"נ דבלאו הניתק לעשה מזהירין ומשום הכי אמרי' התם דלא אצטריך קרא בגזל משום דנפ"ל במה הצד יע"ש דהא כיון דמשכחת לה מלקות בלאו הניתק לעשה היכא דעבר וביטלו נימא דמשום הכי אצטריך קרא להיכא דביטלו שילקה עליו והדרא להו קושיא לדוכתא דאין מזהירין מן הדין לכן נ"ל לומר דאף התוספות לא כתבו כן אלא דוקא בלאו דגזילה משום דלא משכחת לה בטלו כיון דאיתיה בתשלומין וכמ"ש במכות והא דנקטו בדבריהם משום לאו הניתק לעשה היינו משום דעיקר פטורא הוא משום לאו הניתוק לעשה כמו שכתבו כל זה לעיל אבל בלאו הניתק לעשה דעלמא מודו התוס' דאין מזהירין מן הדין מטעם דמשכחת לה מלקות להיכא דעבר ובטלו דלא כמוהרש"א שהביא בספ' גו"ה סי' ו' כלל זה סתם בכל לאו הניתק לעשה משם התוס' ולע"ד נראה כדכתיבנא: אפריון שלמה מה שתמה על הדבר שמואל מ"ש דבשבת א"א לשרפו לקיים העשה ותמה הרי אפשר לשרפו ע"י גוי והטעה"מ תמה דהאיך יקיים העשה ע"י גוי והנה ח"א רצה לתרץ ע"פ תשובת הרשב"א סי' שנ"ז שכ' על דברי השואל דאין סברא דנטילת נשמה למחויב מיתת ב"ד יהי' ע"י גוי והרשב"א השיב דאפשר להיות ע"י גוי דאין חיוב מיתת ב"ד להיות דוקא ע"י ב"ד או שלוחו וכו' והרי כתיב ובערת הרע מקרבך וא"כ ה"נ במ"ע דתשביתו ובאמת דימה ענינים נפרדים דהתם הוי ב' מצות דבערת הרע הוי מצוה בפ"ע ומזה הי' די בכל מה שיכולין לבערו ובזה הוי די אפי' ע"י גוי דסוף סוף מתבער מן העולם והחיוב של כ"א מד' מיתות ב"ד אם בסייף או בחנק כו' זה הוי מצוה בפ"ע כמפורש בכל אחד ושוב חיוב המיתה דוקא בזה הוי חיוב בפ"ע וזה אינו תלוי בב"ד ויכול להיות ממילא ולכך שפיר כתב הרשב"א אבל בתשביתו למאן דיליף מנותר הוי גוף מאמר תשביתו דוקא שרפה וא"כ הוי גוף המצוה דשרפה עליו ודאי לא מהני ע"י גוי דאין שליחות לנכרי וז"פ ונכון מיהו ארווחנא בדבריו ליישב קו' המפו' מנ"ל דאין ביעור חמץ אלא שרפה דלמא מכח רחמנא אחשבי' כפרש"י בביצה כ"ז ולפי הנ"ל א"ש דזה תלוי בזה דאם כוונת תשביתו בכל דבר מוכח דהוי כוונת התורה רק על גוף החמץ שיהי' מתבער אז כיון דהוי כוונת התורה על גוף החמץ לבערו די אף ע"י גוי אף דאין שליחות לנכרי מ"מ הרי החמץ מתבער וא"כ נהי דרחמנא אחשבי' היינו אם עכ"פ עושה מעשה כגון להאכילו לכלבים וכדומה אבל בדיבור במה שאמר לגוי ודאי באמירה לא שייך רחמנא אחשבי' וא"כ יכול לבערו ע"י גוי אבל אם תשביתו הוי דוקא שרפה א"כ לא הוי כוונתו ית' על גוף החמץ שיהי' מתבער מן העולם דלפ"ז מה לי זה או זה ואינו דומה לחיוב מיתת ב"ד דשם י"ל לפי חטאו ראוי מיתתו בזה או בזה אבל בחמץ לא שייך הקפידא על החמץ שיהי' דוקא שרפה ובע"כ הוי הקפידא רק על האדם שהוא יעשה המצוה בכך וא"כ אם הקפידא הוי עיקרו על האדם וכמו נותר דהוי בשרפה והוי החיוב עיקרו על האדם שוב לא מהני ע"י גוי ובפרט למ"ד דוקא בשרפה יליף מנותר ובנותר ודאי לא מהני ע"י גוי וה"ה בזה וא"ש ודו"ק:

גליון הש"ס על חולין פ׳ ע״א » « גליון הש"ס על חולין פ״ב ע״א