גליון הש"ס על ביצה ג׳

« גליון הש"ס על ביצה ב׳ ×¢×´×‘ גליון הש"ס על ביצה ד׳ ×¢×´× »

1 פסחים פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה.

1 ברכות פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה. רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: לְעוֹלָם לֹא תַּחְלִיף. דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא: קְרִיאַת שְׁמַע, כֵּיוָן דְּכוּלֵּי עָלְמָא קָא קָרוּ וְאִיהוּ נָמֵי קָרֵי — לָא מִיחְזֵי כְּיוּהֲרָא. הָכָא, כֵּיוָן דְּכוּלֵּי עָלְמָא עָבְדִי מְלָאכָה וְאִיהוּ לָא קָא עָבֵיד — מִיחְזֵי כְּיוּהֲרָא.

2 שיטה מקובצת על בבא קמא פתח ↗

מאי טעמא פרשא בעלמא היא. הא אמרינן באלו טרפות גבי פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בולד לטרפה וכו' ככתוב בתוספות עוד דתנן במסכת עדיות דבית הלל אוסרים. ואם תאמר ומאי שנא דלענין איסור בשר בחלב שרינן בפרק קמא דביצה דתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב רבי יעקב אומר וכו'. ותירץ בה"ג משום דאיסור בשר בחלב דרבנן וכו' ככתוב בתוספות בפרק קמא דחולין נ"ח א'. ובטומאה אף על פי שהיא דאורייתא אין סברא להחמיר יותר מבשר בחלב ולכך מדמה התלמוד טומאה לבשר בחלב דאפושי טומאה לא מפשינן להחמיר בה לענין טומאת נבלה כל ענין איסור. מכל מקום יש להחמיר בטומאה ובבשר בחלב דהוי דרבנן וכי קאמר אביי בלישנא קמא ודילמא לא הוה בעי למימר דכי היכי דלא החמירו בה בטומאת נבלה כבאיסור נבלה משום טומאה לא מפשינן ומהאי טעמא נמי לא החמירו בה אפילו בבשר עוף בחלב הוי דרבנן. ומיהו קשה לר"י על דברי הלכות גדולות וכו' ככתוב בתוספות שם. ורבינו תם מפרש דביצת שחוטה בחלב אפילו למאן דאמר בשר עוף בחלב דאורייתא כיון שהביצה יצאה משחוטה אין דבר מגונה אם נתירנה בחלב כמו שהיה מגונה הדבר אם היינו מתירים ביצת נבלה שיצתה מן האיסור. ויש מפרשים טעם אחר דבאיסור נבלה החמירו בה גזרה אטו ביצת טרפה שהיא אסורה מן הדין לפי שהיא גדלה באיסור אף על פי שהיא גמורה וילדה אבל ענין טומאת נבלה ולענין איסור בשר בחלב לא שייך למגזר מידי משום ביצת טרפה ולכך אין להחמיר שם כבאיסור ביצת נבלה. וא"ת מכל מקום היכי שרו רבנן ביצים המעורות בגידין לאכול בחלב ואמאי טהור האוכל מנבלת העוף טהור מן השלל של ביצים והא היכא דמחברא בגופה חשבינן כגופה. ויש לומר דטעמא דמחברא בגופה דמסיק כחולין מדרבנן הוא. וא"ת והא במסכת ביצה משמע דביצת טרפה דאורייתא גבי הא דתניא אחד ביצה שנולדה בשבת וכו' וספקא אסור דקאמרי בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא אלא לרב יוסף ורב יצחק דקאמרי גזרה דרבנן ספיקא דרבנן היא ומשני סיפא אתאן לספק טרפה ואי הוי ביצת טרפה דרבנן אכתי תקשי ליה ספיקא דרבנן היא. וי"ל דהא דחשיב לה ספיקא דאורייתא היינו לרבי יעקב דאסר מעורות בגידים מדאורייתא אסר להו לרב יוסף דמוקמי בשלל של ביצים טהור כרבנן ולא כאביי דאפילו רבי עקיבא לא אסר לאביי אלא מדרבנן מדקאמר ליה אביי לרב יוסף ע"כ לא קאמר רבי יעקב התם אלא לענין איסור אבל לענין טומאה לא. אי נמי יש לומר דאפילו לרבנן אתי שפיר והכי קאמר סיפא אתאן לספק טרפה דכיון דאיסור טרפה דאורייתא החמירו רבנן אפילו בספקה אבל לרב יוסף ולרב יצחק דאמרי ביצה שנולדה ביום טוב גזרה דרבנן היא ליכא למימר הכי דאינהו גזרי אטו פירות הנושרין ומשקין שזבו והנהו נמי לא אסרי אלא מדרבנן. וכהאי גוונא אשכחן בסוף הערל דלמאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא לא אמרינן עיגול בעיגולים עולה אף על גב דטומאת תאנים דרבנן. ומיהו למאי דגרסינן במסכת ביצה ומצא בה ביצים גמורות לא צריכינן למימר דטעמא דאגידה בגופה דבחולין הוי דרבנן אלא ביצת טרפה דאורייתא היא אפילו לרבנן אותם שאינן גמורות. ואם תאמר והלא הגמורות לעולם לא יהיו מעורות בגידין אפילו אותן שהן בקליפה רכה. יש לומר דלא כגמורות בקליפה קאמר אלא כדפירש התם בקונטרס וכו' ככתוב בתוספות במסכת ביצה ז' א'. וההיא דמן שלל הביצים נמי טהור בגמורות איירי אבל שאינם גמורות כלל כגון הקטנות שלא נגמר אפילו החלמון עדיין הנהו בכלל אשכול נינהו בין ללישנא קמא בין לאיכא דאמרי ואפילו לרבנן אסירי מדאורייתא אלא דגמורות ומעורות ללישנא קמא הוו בכלל שלל ולאיכא דאמרי הוו בכלל אשכול לרב יוסף וכל שכן הקטנות ואותן שאינן מעורות ואינן דבוקות רק מעט וקרובות לינתק הוו בכלל שלל לרב יוסף ולאביי הוו אשכול גופיה וקטנות שאינן גמורות מצינו למימר דהנהו נמי בכלל אשכול נינהו או שמא באשכול גופיה איצטריך למימר דהוי כבשר משום דאיכא אינשי דלא אכלי אבל בביצים הקטנות לא הוצרכה הברייתא לומר שהן כבשר וכיון דאינן גמורות ולאכילה נמי חזו שפיר לכל אינשי פשיטא דכבשר חשיבי ושלל הוי בצים גמורות המעורות באשכול בין מעורות יפה בין קרובות לינתק. ואתיא ברייתא כרבנן אליבא דאביי או שמא סובר דאתיא ככולי עלמא ושלל גמורות שאין מעורות וקרובות לינתק אבל במעורות יפה לא דברה הברייתא כלום לפי שנחלקו בהם רבנן ורבי יעקב ובפלוגתא לא קא מיירי. ומיהו קשה לפי גירסא זו דלשון גמורות משמע גמורות ממש בקליפה בההיא ברייתא דקתני התם לעיל השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן ביום טוב. ועוד לאיכא דאמרי דפריך אביי ממאי דהאי אשכול הנך ביצים דמעורות באשכול דילמא מאשכול גופיה לימא דאשכול הם ביצים קטנות שאינן גמורות המעורות באשכול. ומיהו לפי מה שפירשתי דבאותם לא היה שום חידוש להשמיענו שהם כבשר ניחא. והריב"ם לא גריס גמורות ומפרש דרבנן שרו בחלב בין גמורות בין שאינן גמורות אפילו הקטנות ולפי דבריו ודאי טעמא דאגידא בגופה כגופה דמיא דקאמר בחולין לאו דאורייתא דאם כן לענין בשר בחלב מחשב נמי כגופה ואפילו לפי אותו טעם שפירשתי דמשום שגדלה באיסור מסתברא לענין טרפות טפי שייך להזכיר טעם מדאורייתא דהא בחולין לא קאמר האי טעמא אלא דאגידא בגופה ואגידא בגופה אינו מעלה ומוריד כלום לרבנן. והשתא ללישנא קמא הוי שלל ביצים המעורות בין גדולים בין קטנים ואשכול הויא אשכול גופיה. ומיהו גם לפירושו קשה ללישנא קמא דמי דחקו אביי לחלק בין איסורא לממונא לימא הכי ממאי דהאי שלל בהנך ביצים המעורות יפה דילמא באותן שאינן דבוקות רק מעט וקרובות לינתק כדמפרשינן ליה ללישנא בתרא אליבא דרב יוסף. אלא על כרחך צריך לומר דאביי היה משיב כל שעה לפי דברי רב יוסף ואינו רוצה לחלוק עליו במשמעות שלל ואשכול ולפיכך לא היה יכול לדחות כן ואם כן אפילו גרסינן נמי גמורות ניחא שלא היה אביי יכול לדחות דברי רב יוסף בענין אחר בלישנא בתרא כיון שהיה משיב לפי דבריו דרב יוסף היה סובר דאי אשכול קרוי הנך ביצים דמעורות באשכול יש במשמעותו בין גדולות בין קטנות אבל השתא כשאומר דילמא מאי אשכול אשכול גופיה אינו חולק במשמעות אשכול על רב יוסף שגם רב יוסף מודה שיותר שייך שם לאשכול גופיה מעל הביצים. ולא דחק רב יוסף לשנות אשכול ממשמעותיה אלא משום שהיה קשה לו מאשכול גופיה מאי למימרא. ורבינו שמואל מפרש ביצים גמורות מסוימות לגמרי בקליפה החיצונה הקשה מותרות לאכלן בחלב דהשתא לאו בשר בחלב נינהו הא מקמי הכי אף על פי שיש חלמון מבחוץ אסורות הואיל ואין קליפה קשה. וכן משמע לשון גמורות בכל ההלכה וכן עיקר לפרש ולחומרא. רבי יעקב אומר וכו' אדיוקא דרבנן דאסרו מקמי שנגמרו קאי רבי יעקב ואתא למימר המעורות דהיינו כל זמן שאין בהן לובן אסורות אבל בתר הכי מותרות דהיינו כשהיא באה בתוך השליא יש בה חלבון וחלמון אף על פי שאין קליפתן קשה מותרות. מאן תנא מן השלל של ביצים טהור דלא חשיב בשר אמר רב יוסף דלא כרבי יעקב דחשיב ליה בשר כשמעורות בגידים דהיינו של ביצים ואשכול דברייתא דמעורין בה הביצים. והשתא אי מוקמינן הך ברייתא כרבנן יש חילוק כשנעשו ביצים בלובן הוו בשר כל זמן שלא נתכסית הקליפה ולא נגמרה וכשהן בשלל מעורות בגידים דלא הוו לא ביצים ולא בשר מותרות לאכלן בחלב משום תורת פירשא בעלמא כדקתני מן השלל של ביצים טהור. ואיכא דאמרי מאן תנא מן האשכול של ביצים טמא אמר רב יוסף רבי יעקב היא להאי לישנא דקרי אשכול למעורות ומטמא להו צריך לפרש שלל של ביצים דמתניתין דקתני טהור ביצים הדקות מאוד ומחוברות יחד דהוי כפירשא בעלמא וטהורין אבל משגדלו כל כך שנגדלו ותלויין באשכול הוו בשר וטמאים ורבי יעקב הוא דקרי למעורות בגידים דהיינו אשכול ומשתצא מתורת אשכול ונכנסה בשליא והלבינה בלובן תטהר מלטמא בתורת ביצת עוף טהור דלא מיקריא נבלה כרבי יעקב דלא חשיב בשר אלא המעורות אבל לרבנן דחשיבי להו בשר עד שתגמר בקליפה קשה לא מתוקמא מתניתין דהא אשכול קתני דמשמע ולא ביצים שיש בהן לובן שבשליא ואלו לרבנן כלן טמאים כל זמן שאינן גמורות דדוקא ביצים גמורות שרו הילכך רבי יעקב היא ולא רבנן. תוספות שאנץ.ולענין פסק כתב הרא"ה ז"ל לית הילכתא כמתניתין דכולה כסומכוס אלא כרבנן דפליגי עליה וקיימא לן נמי כי הא שמעתא דרבא דלכולי עלמא אמרה למילתיה כדפרישנא. ע"כ.וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל תרנגולת שהזיקה ואחר כך הטילה ביצתה אינה גובה מביצתה כלל אפילו היה הביצה לאחד והתרנגולת לאחר אין בעל הביצה מסייע כלום שאין זה בשר אלא פירשא בעלמא ואין לה שום חיות כדי להחשב מכלל אבריה לענין זה. אף על פי שלענין איסור והיתר אמרו בהיפך שולד טרפה מותר וביצת טרפה אסורה. טעם הדבר שלענין איסור ביצה אגידא בגופה מה שאין כן בולד אבל בזו ולד מסייע להזיק ומאחר שהנזק נעשה כאחד אף הם נחשבין כגוף אחד אבל ביצה אינה מסייעה בכך. ודבר זה בתרנגולת הצריכה להעדאה שבתמותה אין נזקיה משתלמין אלא מגופה כגון דליל קשור בתרנגולת ואדויה אדויי על הדרכים שביארנו בפרק ב' שאם היתה מהדסת ושברה את הכלים ברוח שבכנפיה הרי חצי נזק שבה כדין צרורות ומשתלם מן העלייה. הזיקה בכנפיה ממש הרי היא מועדת ואף מן העלייה משתלם וכל שכן בביצתה. ומכל מקום לענין אם הביצה לאחד והתרנגולת לאחר פטור בעל הביצה אף במועדת. ע"כ.וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל פרה מעוברת שהזיקה גובין ממנה ומולדה. ונראה לומר דאף על גב דפרה דחד ועובר דחד כיון דהשתא חד גופא נינהו דעובר ירך אמו הוא משתלם הניזק חצי נזק מגופה של פרה ומולדה אף על פי שאין הולד מספיק לרביע נזק. תרנגולת טעונה ביצים שהזיקה אין גובין מביצתה ודוקא ביצה שהיתה גמורה במעיה בשעה שהזיקה אבל אם טענה אחר כך ביצים כיון דמגופה קא ינקי גובה הנזק אפילו מביצתה כשם שגובין מנוצתה אם רבתה כנפיים אחר שהזיקה. וטעמא דביצה משום שפירשא בעלמא היא ולא מסייע בנזקא כלל. ואף על גב דאמרינן בעלמא ביצת טרפה אסורה התם הוא משום דביצתה דאיטרפא הוה טעונה ומאיסורא קא ינקי ביעי עד דגמרי ואף על גב דקיימא לן דטרפה אינה יולדת מטען הוא דלא טענה אבל מאי דאטעינא מקמי דאטרפה אשבוחי משבחא וגמרה להו וילדה. ע"כ.אמר רבא אין שמין בשור שנגח את הפרה המעוברת לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו אלא שמין לולד על גבי פרה. פרה מעוברת כמה שוה יותר משאינה מעוברת. וכן אתה מוצא בקוטע ידו של חבירו רואין אותו כאילו הוא שלם ואומדין כמה בין השלם לחסר ואין אומדין זה החסר כמה היה שוה יותר אם היה שלם לפי שכשרואין אותו החסרון הוא גדול בעיניהם. הראב"ד ז"ל.וזה לשון הרב המאירי ז"ל אין שמין את הפרה לבד והולד לבד אלא שמין כמה היתה שוה הפרה כשהיתה מעוברת מנה וכשאינה מעוברת כמה שוה שמונים נמצאת שומת הפרה שמונים ושומת הולד עשרים ומשלם ארבעים לפרה ועשרה לולד ואלו היינו שמין הולד כאלו נולד והיה לפנינו חי כמו שהוא עכשיו לפנינו מת היה שוה יותר מעשרים והיתה פסידא לזה למזיק ואף על פי שאלו היה הדין כן אין לנו ולפסידתו כלום מכל מקום הרי הוא אומר פרה מעוברת הזקתי ופרה מעוברת אתם שמין לי ולכך שמין לולד על גבי פרה שאין אדם נותן בוולדות שעדיין לא יצאו לאויר העולם כאלו יצאו. אף בקוטע ידו של חבירו הדין כן שאין שמין את היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול ושיחתכו ידו של עבד כזה שאין לבו של אדם נמלך לעשות אלא אם כן בדמים מרובים אלא שמין כמה שוה עכשיו וכמה היתה שוה מתחילה. ע"כ.

1 גמ' מוחלפת השיטה. לקמן דף ט ע"ב דף י ע"א ברכות דף יז ע"ב פסחים דף מט ע"ב ודף נה ע"א עירובין דף צח ע"א ופרש"י שם:

2 גמ' סיפא אתאן לספק טרפה. עי' חולין דף סד ע"א תוד"ה שאם ריקמה ובשיטה מקובצת בב"ק דף מז ע"א ד"ה מאי טעמא:

1 ביצה פתח ↗

בַּשֵּׁנִי אִין, בָּרִאשׁוֹן לָא! וּמְשַׁנֵּי רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה.

1 עירובין פתח ↗

מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת אֵינוֹ עוֹמֵד בִּפְנֵי כִּתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ. אֵימָא סֵיפָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֵין מְסוּלָּק מִן הָאָרֶץ אֶלָּא מְלֹא הַחוּט גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בָּאָרֶץ עַצְמָהּ גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ — רֵישָׁא וְסֵיפָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, מְצִיעֲתָא רַבִּי יְהוּדָה! אָמַר רַב יְהוּדָה: אִין, רֵישָׁא וְסֵיפָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, מְצִיעֲתָא רַבִּי יְהוּדָה. רַבָּה אָמַר: הָכָא בְּאִיסְקוּפָּה הַנִּדְרֶסֶת עָסְקִינַן, וּמִשּׁוּם בִּזְיוֹן כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שְׁרוֹ רַבָּנַן. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת — גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, חוּץ לְאַרְבַּע — הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב. וְאִי אָמְרַתְּ בְּאִיסְקוּפָּה נִדְרֶסֶת עָסְקִינַן, מָה לִי תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת מָה לִי חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת? אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בְּאִיסְקוּפָּה כַּרְמְלִית עָסְקִינַן, וּרְשׁוּת הָרַבִּים עוֹבֶרֶת לְפָנֶיהָ. תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, דְּאִי נָפֵיל וּמַיְיתִי לֵיהּ לָא אָתֵי לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת — שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנַן. חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, דְּאִי מַיְיתֵי לֵיהּ אָתֵי לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת — לָא שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנַן. אִי הָכִי, תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת נָמֵי נִגְזַר דִּילְמָא מְעַיֵּיל מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְכִי תֵּימָא כֵּיוָן דְּמַפְסֶקֶת כַּרְמְלִית לֵית לַן בַּהּ, וְהָאָמַר רָבָא: הַמַּעֲבִיר חֵפֶץ מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע, וְהֶעֱבִירוֹ דֶּרֶךְ עָלָיו — חַיָּיב. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, בְּאִיסְקוּפָּה אֲרוּכָּה, אַדְּהָכִי וְהָכִי מִידְּכַר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בְּאִסְקוּפָּה שֶׁאֵינָהּ אֲרוּכָּה, וּסְתָם כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ עַיּוֹנֵי מְעַיֵּין בְּהוּ וּמַנַּח לְהוּ. וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא מְעַיֵּין בְּהוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְעָיֵיל לְהוּ בְּהֶדְיָא לִרְשׁוּת הַיָּחִיד. הָא מַנִּי בֶּן עַזַּאי הִיא, דְּאָמַר: מְהַלֵּךְ כְּעוֹמֵד דָּמֵי. וְדִילְמָא זָרֵיק לְהוּ מִזְרָק, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹדֶה בֶּן עַזַּאי בְּזוֹרֵק. אָמַר רַב אַחָא בַּר אַהֲבָה: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין מְזָרְקִין כִּתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ. הָיָה קוֹרֵא בְּרֹאשׁ הַגָּג וְכוּ׳. וּמִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת לֹא הִתִּירוּ לָהֶן לְהַפֵּךְ יְרִיעָה עַל פָּנֶיהָ, אֶלָּא פּוֹרֵס עָלֶיהָ אֶת הַבֶּגֶד! הָתָם אֶפְשָׁר, הָכָא לָא אֶפְשָׁר, וְאִי לָא אָפֵיךְ אִיכָּא בִּזְיוֹן כִּתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ טְפֵי. הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב? וְהָא לָא נָח! אָמַר רָבָא: בְּכוֹתֶל מְשׁוּפָּע. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא לְמַתְנִיתִין? בְּכוֹתֶל מְשׁוּפָּע, אֵימָא סֵיפָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֵינוֹ מְסוּלָּק מִן הָאָרֶץ אֶלָּא מְלֹא הַחוּט — גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, וְהָא נָח לֵיהּ! חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּכוֹתֶל מְשׁוּפָּע, אֲבָל

2 תוספות על חולין פתח ↗

שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ כו' - וא"ת לאכילה ולמלקות ל"ל ריקמה הא קיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא כדתניא בפ"ק דבכורות דף ה: ומהאי טעמא אסרינן התם מי רגלים של חמור וכן בסמוך דדריש ביצת טמאה דאסירא מדכתיב ואת בת היענה ל"ל וכי האי גוונא משמע בפ' גיד הנשה דקרא דבת היענה לא איצטריך לגופיה אלא למידק מניה הא דעוף טהור שריא דס"ד אמינא דאסירא משום דלא אשכח מידי דאתי מחי ושריא כדאמר בפ"ק דבכורות דף ו: גבי חלב של בהמה טהורה דבעי התם קרא למשרי ואין הלשון משמע כן דקאמר מנין לביצת טמאה שאסורה ולא קאמר מנין לביצת טהורה שמותרת ונראה לפרש דביצת עוף טהור נפקא לן דשרי מדדרשינן לקמן חולין דף קמ. גבי שלוח הקן תקח לך ולא לכלביך דממעטינן מיניה עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא ולהכי אצטריך בת היענה לאסור ביצי עוף טמא דס"ד דשרו משום דליכא מידי דאתי מחי ושריה רחמנא והך ביצה כי אבר מן החי היא ושריה רחמנא הלכך הויא שריא אפילו בעוף טמא ודיוקא דלך ולא לכלביך הוה אוקמינן אאפרוחים טמאים אבל ביצים לישתרו דכה"ג קאמר בפ"ק דבכורות דף ו: גבי חלב בהמה טמאה והשתא ניחא הא דנקט ביצת שרץ דוקא ריקמה אסירא ואי לא ריקמה שריא מטעם חידוש כמו דעוף טהור שבעופות הוא דכתב קרא דבת היענה ולא בשרץ ומיהו קשה כיון דביצת השרץ לא ילפי מביצת עוף טמא כל שכן ביצת טרפה ובריש מסכת ביצה דף ג: משמע דאסירא מדאורייתא וי"ל דמסברא דעוף מעוף ילפינן אע"פ שזה מין היתר אבל ביצת השרץ אדרבה מסתברא דילפינן מטומאה כדדרשינן פרק העור והרוטב לקמן חולין קכו: לטומאה בעינן ריקום כדכתיב השרץ מה שרץ ריקם אף ביצת שרץ שריקם ושפיר ילפינן איסור מטומאה כיון דאשכחן במסכת מעילה פרק קדשי מזבח מעילה דף טז: דמשוו להו לענין בכעדשה ואע"ג דהשתא דאיכא תרתי דאתי מחי ושרו כמו חלב וביצים מ"מ חשיב להו חידוש שפיר משום דאין שניהן באין מן החי בענין אחד וכן יש לפרש גבי דבש של דבורים דדריש מקרא בפרק קמא דבכורות דף ז: דשרי דלא דמי לחלב אי נמי כיון דכל שאר אבר מן החי אסור מקרי הנך חידוש ועוד היינו יכולים לומר דכל ביצים מותרות בין דטמא בין דטהור מההיא טעמא דבפ"ק דבכורות דף ז: דשרינן הני יאלי דיחמורתא לפי שהוא זרע האיל שנקרש וכן עור הבא כנגד פנים של חמור דמסתברא דהיינו טעמא דשרי משום דאתי משכבת זרע של חמור ונקרש מעצמו ונעשה עור ומותר ולא שייך לצורת הולד מידי ולכך מותר כיון דמתחלתו בא מחמת השכבת זרע דהויא כנבלה מוסרחת ושרי ולבסוף אע"פ שנקרש ונעשה עור מ"מ מותר הוא כמו אפרוח ביצת טרפה שהוא מותר דכי גדיל פירשא בעלמא הוא וכולהו ביעי נמי משכבת זרע קאתו ושרו מהאי טעמא חוץ מביצת טמאה שאסר הכתוב להכי איצטריך קרא וביצת טריפה ילפינן מיניה כדפירשנו ומיהו אין מתיישב טעם זה גבי ביצים דכולהו מתחלתן מעורות בגידין וחשובים כבשר:

« גליון הש"ס על ביצה ב׳ ×¢×´×‘ גליון הש"ס על ביצה ד׳ ×¢×´× »