גבורת ארי על תענית ד׳

« גבורת ארי על תענית ג׳ ע״ב גבורת ארי על תענית ה׳ ע״א »

1 עוּרְפִּילָא — אֲפִילּוּ לְפַרְצִידָא דְּתוּתֵי קָלָא מַהְנְיָא לֵיהּ. מַאי עוּרְפִּילָא — עוּרוּ פִּילֵי. וְאָמַר רָבָא: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דָּמֵי לְפַרְצִידָא דְּתוּתֵי קָלָא, דְּכֵיוָן דִּנְבַט — נְבַט.

2 וְאָמַר רָבָא: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּרָתַח — אוֹרָיְיתָא הוּא דְקָא מַרְתְּחָא לֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה׳״, וְאָמַר רַב אָשֵׁי: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ קָשֶׁה כַּבַּרְזֶל — אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע״.

3 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: אַתּוּן, מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לַהּ. אֲנַן, מֵהָכָא מַתְנֵינַן לַהּ, דִּכְתִיב: ״אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל״, אַל תִּקְרֵי ״אֲבָנֶיהָ״, אֶלָּא בּוֹנֶיהָ. אָמַר רָבִינָא: אֲפִילּוּ הָכִי, מִיבְּעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵילַף נַפְשֵׁיהּ בְּנִיחוּתָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְגוֹ׳״.

4 אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: שְׁלֹשָׁה שָׁאֲלוּ שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, לִשְׁנַיִם הֱשִׁיבוּהוּ כַּהוֹגֶן, לְאֶחָד הֱשִׁיבוּהוּ שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן. וְאֵלּוּ הֵן: אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, וְשָׁאוּל בֶּן קִישׁ, וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי.

5 אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם — דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְגוֹ׳״, יָכוֹל אֲפִילּוּ חִיגֶּרֶת, אֲפִילּוּ סוֹמָא. הֵשִׁיבוּ כַּהוֹגֶן, וְנִזְדַּמְּנָה לוֹ רִבְקָה.

6 שָׁאוּל בֶּן קִישׁ — דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ״, יָכוֹל אֲפִילּוּ עֶבֶד, אֲפִילּוּ מַמְזֵר. הֵשִׁיבוּ כַּהוֹגֶן, וְנִזְדַּמֵּן לוֹ דָּוִד.

7 יִפְתַּח הַגִּלְעָדִי — דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי וְגוֹ׳״, יָכוֹל אֲפִילּוּ דָּבָר טָמֵא. הֵשִׁיבוּ שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בִּתּוֹ.

8 וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: ״הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם״.

9 וּכְתִיב: ״אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי״,

10 ״אֲשֶׁר לֹא צִוֵּיתִי״ — זֶה בְּנוֹ שֶׁל מֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה״; ״וְלֹא דִבַּרְתִּי״ — זֶה יִפְתָּח; ״וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי״ — זֶה יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם.

11 אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: אַף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שָׁאֲלָה שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֱשִׁיבָהּ כַּהוֹגֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה׳ כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹצָאוֹ וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ״,

12 אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת דָּבָר שֶׁפְּעָמִים מִתְבַּקֵּשׁ וּפְעָמִים אֵינוֹ מִתְבַּקֵּשׁ, אֲבָל אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ דָּבָר הַמִּתְבַּקֵּשׁ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל״.

13 וְעוֹד שָׁאֲלָה שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! ״שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ״, אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת דָּבָר שֶׁפְּעָמִים נִרְאֶה וּפְעָמִים אֵינוֹ נִרְאֶה, אֲבָל אֲנִי אֶעֱשֶׂה לָךְ דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ״.

14 אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים כּוּ׳. סַבְרוּהָ: שְׁאֵלָה וְהַזְכָּרָה חֲדָא מִילְּתָא הִיא, מַאן תַּנָּא? אָמַר רָבָא: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּאָמַר מִשְּׁעַת הַנָּחָתוֹ.

15 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר — שְׁאֵלָה לְחוּד, וְהַזְכָּרָה לְחוּד.

16 וְאִיכָּא דְאָמְרִי: לֵימָא

17 רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּאָמַר מִשְּׁעַת הַנָּחָתוֹ?! אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר — שְׁאֵלָה לְחוּד, וְהַזְכָּרָה לְחוּד.

18 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה כּוּ׳.

19 וּרְמִינְהוּ: עַד מָתַי שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲבוֹר הַפֶּסַח, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲבוֹר נִיסָן.

20 אָמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן לִשְׁאוֹל, כָּאן לְהַזְכִּיר. מִישְׁאָל — שָׁאֵיל וְאָזֵיל, לְהַזְכִּיר — בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן פָּסֵיק.

21 אָמַר עוּלָּא: הָא דְּרַב חִסְדָּא קַשְׁיָא כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם. וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁאֵינוֹ שׁוֹאֵל — מַזְכִּיר, בִּמְקוֹם שֶׁשּׁוֹאֵל, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא מַזְכִּיר?

22 אֶלָּא אָמַר עוּלָּא: תְּרֵי תַנָּאֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.

23 רַב יוֹסֵף אָמַר: מַאי ״עַד שֶׁיַּעֲבוֹר הַפֶּסַח״ — עַד שֶׁיַּעֲבוֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר רִאשׁוֹן הַיּוֹרֵד בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח.

24 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: שְׁאֵלָה בְּיוֹם טוֹב מִי אִיכָּא?

25 אֲמַר לֵיהּ: אִין שׁוֹאֵל מְתוּרְגְּמָן. וְכִי מְתוּרְגְּמָן שׁוֹאֵל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַצִּבּוּר? אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא, כִּדְעוּלָּא.

26 רַבָּה אָמַר: מַאי ״עַד שֶׁיַּעֲבוֹר הַפֶּסַח״ — עַד שֶׁיַּעֲבוֹר זְמַן שְׁחִיטַת הַפֶּסַח. וְכִתְחִילָּתוֹ כֵּן סוֹפוֹ: מָה תְּחִילָּתוֹ — מַזְכִּיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹאֵל, אַף סוֹפוֹ — מַזְכִּיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹאֵל.

27 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא תְּחִילָּתוֹ מַזְכִּיר — הַזְכָּרָה נָמֵי רִיצּוּי שְׁאֵלָה הִיא, אֶלָּא סוֹפוֹ, מַאי רִיצּוּי שְׁאֵלָה אִיכָּא? אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְעוּלָּא.

28 אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי: וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָתְנַן: בִּשְׁלֹשָׁה בְּמַרְחֶשְׁווֹן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה בּוֹ. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל!

29 אֲמַר לֵיהּ: גַּבְרָא אַגַּבְרָא קָא רָמֵית?! אִיבָּעֵית אֵימָא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן לִשְׁאוֹל, כָּאן לְהַזְכִּיר.

30 וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּמְקוֹם שֶׁשּׁוֹאֵל מַזְכִּיר! הָהוּא לְהַפְסָקָה אִיתְּמַר. וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִתְחִיל לְהַזְכִּיר — מַתְחִיל לִשְׁאוֹל, פָּסַק מִלִּשְׁאוֹל — פּוֹסֵק מִלְּהַזְכִּיר.

31 אֶלָּא, לָא קַשְׁיָא: הָא לַן, הָא לְהוּ. מַאי שְׁנָא לְדִידַן — דְּאִית לַן פֵּירֵי בְּדַבְרָא, לְדִידְהוּ נָמֵי אִית לְהוּ עוֹלֵי רְגָלִים!

32 כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי — הָא וְהָא לְדִידְהוּ, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים.

33 וַאֲנַן דְּאִית לַן תְּרֵי יוֹמֵי, הֵיכִי עָבְדִינַן? אָמַר רַב: מַתְחִיל בְּמוּסָפִין, וּפוֹסֵק בְּמִנְחָה עַרְבִית וְשַׁחֲרִית, וְחוֹזֵר בְּמוּסָפִין.

34 אֲמַר לְהוּ שְׁמוּאֵל, פּוּקוּ וֶאֱמַרוּ לֵיהּ לְאַבָּא: אַחַר שֶׁעֲשִׂיתוֹ קוֹדֶשׁ תַּעֲשֵׂהוּ חוֹל? אֶלָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: מַתְחִיל בְּמוּסָפִין וּבְמִנְחָה, וּפוֹסֵק עַרְבִית וְשַׁחֲרִית, וְחוֹזֵר וּמַתְחִיל בְּמוּסָפִין.

פירוש גבורת ארי על תענית ד׳

1 כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם לענין כעס מיירי דהא רבינא אמר אפילו הכי מיבעי ליה לאינש למילף נפשיה בניחותא שנאמר והסר כעס מלבך וק"ל הא אמרינן בריש פ"ו דפסחים דף ס"ו כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ונ"ל ממשה דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וכתיב ויאמר אלעזר הכהן זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה מכלל דמשה איעלם מיני' עוד אמרינן התם אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ונ"ל מאלישע דכתיב לולי פני יהושפט וגו' אם אביט אליך וגו' והא אלישע חכם ונביא הוא ואע"ג דכעסו לשם שמים משה כעס על שהחיה הנקבות של מדין שעל ידן היתה תקלה לישראל כדכתיב בקרא ואלישע כעס על יהורם בן אחאב שהיה רשע ועובד עבודת כוכבים ואפ"ה נסתלק חכמתו ממשה ונביאותו מאלישע ואמאי הא לר"א שפיר עשו ואדרבה חיובא נמי איכא דהא אמר כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו ת"ח ואם נפרש להא דר"א שאינו קשה כברזל במילי דידיה בכבודו מיירי הא כל שכן במילי דשמיא ככעסו של משה ואלישע שיש בו משום כבוד המקום דשפיר דמי:

2 ושמא יש לומר דהא דרב אשי איירי בשאי אפשר בענין אחר אלא ע"י כעס להטיל אימה על התלמידים ועל שאר העם ולזרוק בהן מרה אבל אם יודע שיצייתו אותו בלי כעס וזריקת מרה לאו שפיר דמי לכעוס. ואותם פקודי החיל שקצף משה עליהן צדיקים היו כדמוכח בקראי ובלא כעס הוו צייתי לדברי משה להרוג את הנקיבות ולתקן את אשר עוותו ולא היה לו לכעוס וכן נמי אם היה ידוע לו שאפילו ע"י כעס וזריקת מרה לא יועיל להשיבו מרעתו מה בצע לכעוס כיון דלא יועיל ואלישע היה יודע ביהורם שהיה מושרש בחטאו וע"י כעסו לא ישוב מרעתו ולא היה לו לכעוס אבל באפשר למחות בידם ע"י כעס וזריקת מרה בהכי מיירי רב אשי דאפילו לכבודו וכל שכן לכבוד המקום מצוה לכעוס כדי לזרוק בם מרה יכול אפילו חיגרת אפילו סומא כתבו התוספת תימא אמאי לא נקט הכא גבי אליעזר עבד אברהם כמו דקאמר גבי שאול בסמוך יכול אפילו ממזרת או שפח' וכו' ואמר רש"י משום דגבי אליעזר לא שייך עדיין ממזרת דהא לא נתנה התורה וקשה לי הא אמרי' בסוף פי"א דיבמות דף ק' גבי אברהם דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך התם מאי קמזהר ליה רחמנא הכי קאמר ליה לא תנסב כנענית ושפחה דלא ליזיל זרעה בתרה אלמא נצטוה אברהם שלא ליקח כנענית ושפחה ומסתמא הזהיר הדבר לאברהם ולזרעו שלא יקחו כנעניות ושפחות ואכתי גבי אליעזר הוה מצי נמי למימר יכול אפילו כנענית ושפחה דכיון דאברהם וזרעו נצטוו על זה אי אפשר ליצחק לישא אחת מהן ודוחק לומר דלא אזהר רחמנא הא אלא לו לחוד ולא לזרעו ויצחק היה מותר בהם. עוד תירצו התוס' דגבי אשה לא דייקי עלמא אלא ביופי ואני אומר חלילה לומר כן שיצחק ואברהם אביו לא דקו באשה האסורה להו חס לאבות העולם מלומר כן עליהם ולי מעיקרא לא קשה מידי דאברהם לא עשה שליח לעבדו לישא אשה לבנו ליצחק כי אם ממשפחתו וממולדתו והא דאמר העבד והיה הנערה אשר אומר אליה הטי כדך וגו' אותה הוכחת ליצחק היינו דוקא אם תהיה ממשפחתו ולא ממשפחה אחרת ואין במשפחת אברהם שפחה ואם תהיה כנענית אפשר לגיירה אבל חיגרת או סומא אפשר להיות במשפחתו משום הכי נקיט להו הגמרא:

3 אשר לא צויתי זה בנו של מישע כו' וסבירא ליה כמאן דאמר בסוף פ"ד דסנהדרין דף ל"ט דויקח את בנו ויעשהו עולה לשם שמים ולא כמאן דאמר התם לשם עבודת כוכבים:

4 סברוה שאלה והזכרה חדא מילתא היא ק"ל הא ודאי תרתי נינהו דהא תנן אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר הרי דתרתי נינהו וי"ל דמשום הכי ס"ד הכא חדא נינהו ולא ככ"מ דהוי תרתי דמשום דתנן במתניתין בתר הכי ר"י אומר העובר לפני התיבה ביו"ט אחרון של חג האחרון מזכיר ביו"ט ראשון של פסח הראשון מזכיר והא אהזכרה קאי דשאלה ביו"ט ליתא ורישא מאימתי מזכירין נמי אהזכרה קאי ואי האי מציעתא דאין שואלין משאלה ממש איירי לאקדמיה להא דר"י קודמת להא ואמאי מפסיק באמצע פלוגתא דהזכרה במילי דשאלה אלא ודאי האי אין שואלין נמי הזכרההיא ולמאי דשני שאלה לחוד הא דלא אקדמיה להא דר"י דמיירי מהזכרה משום דסמוך לגשמים היינו שביעי של חג דקדים ליו"ט אחרון דר"י להכי אקדמיה ומכאן נמי ראיה דסמוך לגשמים היינו שביעי של חג וכדפרישית:

5 אמר רבא ר' יהושע היא דאמר משעת הנחתו כבר פי' לעיל דשעת הנחתו לאו היינו יו"ט אחרון אלא שביעי של חג שנוטלים בו לולב באחרונה ומניחין אותו והא דלא מוקי לה כר"י דמתני' היינו משום דיו"ט אחרון הוא גופיה זמן גשמים הוא ובמתני' סמוך לגשמים תנן אבל אי הוא יום שביעי סמוך לגשמים הוא דהוי אבל אינו זמן גשמים ממש מפני סימן קללה דמצות סוכה של בו ביום ולפ"ז תלתא תנאי במתני' בזמן הזכרה לר"א מיו"ט ראשון ולת"ק אליבא דר"י מיו"ט אחרון ולתנא בתרא אליבא דר"י משביעי של חג ותרי תנאי אליבא דר"י במתני' ואל תתמה על זה דסיפא ורישא דמתני' תרי תנאי נינהו דכה"ג מצינו בכמה מקומות בגמ' תברא מי ששנה זו לא שנה זו ודחי לה אביי אפילו תימא ר"א שאלה לחוד והזכרה לחוד פי' והאי אין שואלין שאלה ממש היא בברכת השנים וא"כ בע"כ סמוך לגשמים היינו שביעי של חג ולא ביו"ט אחרון דשאלה ביו"ט ליתא כדאמרינן בסמוך ומזה ראיה דאה"נ לר"י דמוקי לה רבא למתני' כוותיה היינו נמי בשביעי דלפ"ז סמוך לגשמים בין לאביי בין לרבא חד יומא הוא והא דמוקי לה אביי כר"א ושאל' לחוד ולא כר"י דמתני' דאמר מיו"ט אחרון ושאלה לחוד דא"כ קדמה השאלה להזכרה והא לכ"ע א"א שתקדם. כדאמרי' בסמוך דהזכרה ריצוי שאלה היא ואפשר להזכרה בלא שאלה אבל אי אפשר לשאלה בלי הזכרה:

6 תרי תנאי אליביה דר"י ק"ל הו"ל למימר הא דידיה הא דרביה כדתניא לעיל ר' יהודה אומר משום ר"י העובר לפני התיב' וכו' ואע"ג דבמתני' סתמא תנן ר' יהודה אומר העובר כו' אפ"ה יש לומר דרביה הוא דכה"ג מצינו בפרק ח' דזבחים דף ע"ח דתניא דלי שיש בו יין לבן כו' ר"י אומר רואין אותו כאילו הוא יין אדום ורמי התם מברייתא אחריתי ושני אביי הא דידיה הא דרביה דתניא ר"י אומר משום ר"ג אין דם מבטל דם הרי אע"ג דתני סתם ר"י אומר מוקים ליה אביי דרביה הוא והכא נמי הוה מצי ליה לשנויי הכא בהכי וזה ניחא טפי מלומר דפליגי תרי תנאי אליבא דחד תנא כדאמרי' בפ"ה דכתובות דף נ"ז:

7 שאלה בי"ט מי איכא קשה לי הא משכחת לה שאל' בי"ט כדאמרינן בפ"ג דברכות דף כ"א הני בני בי רב דטעו ומדכרי דחיל בשבת גומרין כל אותה ברכה ופי' המפרשים לאו דוקא שטעה ונזכר בברכה ראשונה מן האמצעית אלא אפילו טעה ונזכר באיזה מהן יאמר כל אותה ברכה ומפרש התם דהיינו טעמ' דבדין הוא דבעי לצלויי שמונה עשרה בשבת ומשום כבוד השבת לא אטרחו רבנן ולפ"ז הוא הדין נמי ביו"ט אם טעה ונזכר גומר כל אותה ברכה והשתא משכחת לה שאלה ביו"ט בטעה ומזכיר דחול ונזכר בברכת השנים דגומר אותה והשתא קמ"ל מתני' דשואלין עד שיעבור ש"ץ ראשון ביו"ט ראשון של פסח דהיינו אם טעה בשחרית שואל וי"ל כיון דיו"ט ראשון של פסח זמן להפסקת שאלה מדאמר ר' יהושע במשנתנו האחרון אינו מזכיר וכיון דאינו מזכיר כל שכן שאינו שואל ובדין הוא להפסיק מלהזכיר מבערב אלא משום דלית כל עמא תמן כדפרישי' לעיל בשם הירושלמי והני מילי גבי הזכרה מזכירין מה"ט אבל בשאלה דליתא ביו"ט במתפלל כדרכו אלא בטעה לחוד דמילתא דלא שכיחא הוא לית לן בה להאי טעמא דלית תמן כל עמא ובטעי זה יזכיר וזה לא יזכיר. מאי עד שיעבור הפסח עד שיעבור זמן שחיטת פסח. פירש רש"י חצות היום של ערב פסח ובמנחה אינו שואל והא דלא פירש עד שיעבור כל זמן השחיטה דהיינו עד הערב ובמנחה שואל דא"כ הוה ליה למימר עד יו"ט ראשון של פסח וכדתנן העובר לפני התיבה ביו"ט ראשון וכו' אלא ע"כ עד שיעבור זמן שחיטת פסח אתחילת זמן שחיטתו קאי שהוא עד המנחה ובמנחה פוסק ונראה לי דה"ט דר"י דבמנחה אינו שואל דבשיטת רבו קאי דסבירא ליה גבי הזכרה דראשון מזכיר ולא אחרון משום דלהפסיק מבערב אי אפשר דלית כל עמא תמן ושחרית נמי דאף הוא סבר שהפסיק מבערב כדמפרש בירושלמי ה"נ סבירא ליה לר"י דזמן שאלה אינו אלא עד ערב פסח אלא דבערבית ושחרית א"א מהאי טעמא דירושלמי גבי הזכרה מש"ה במנחה פוסק מלשאול:

8 מיהו לטעם אחרון דירושלמי כדי שיצאו המועדות בטל והאי טעמא אהפסקה נמי קאי כדפרי' לעיל והאי טעמא לא שייך בערב פסח גבי שאלה ואמאי אינו שואל במנחה וצ"ל דרבה כטעמא קמא סבירא ליה ואם נפרש האי עד שיעבור זמן של פסח כפשוטה דהיינו עד הערב בע"כ ה"ט דר' יהושע גבי הזכרה כדי שיצאו המועדות בטל דאי משום דלית כל עמא תמן נהי דביו"ט ראשון של פסח ליכא למיחש מהאי טעמא דהא אין שאלה ביו"ט מ"מ יש לחוש במוצאי יו"ט בלילה להאי דלית כל עמא תמן וישאל ומה"ט הוה ליה להפסיק מלשאול במנחה בערב יו"ט ואפשר כיון דערבית ושחרית של יו"ט הסמוכין להפסקה אין לחוש לשמא ישאל דהא אין שאלה ביום טוב ומשום חשש יום שני להפסקה לא חיישינן דמסתמא בתוך זמן זה ישמע שהגיע זמן הפסקה. הלכה כר' יהודה. פירוש כר' יהודה דמתניתין דהעובר לפני התיבה כו' ומשמע דבכולה מילתא הלכה כן אף במאי דאמר ביו"ט ראשון של פסח הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר דמפסח ואילך אינו זמן גשמים ודלא כאידך תנא אליבא דר"י דאמר עד מתי שואלים את הגשמים עד שיעבור פסח דתרי תנאי אליבא דר"י וכל שכן דלית הילכתא כר' מאיר דאמר עד שיעבור ניסן וכן פסקו כל הפוסקים ואני תמה הא בפרק ח' דנדרים דף ס"ב תנן כה"ג לענין נדרים בנודר עד שיפסקו גשמים עד שיצא ניסן כולו דברי ר"מ ר' יהודה אומר עד שיעבור הפסח ומשמע ודאי דר"מ ור"י לטעמייהו אזלי דלר"מ זמן גשמים עד שיצא ניסן כולו לפיכך עד אותו זמן שואלים ובנודר עד הגשמים אסור עד שיצא ניסן כולו ולר' יהודה אין זמן גשמים אלא עד שיעבור פסח בלבד משום הכי אין שואלים אלא עד אותו זמן ובנודר עד הגשמים אין אסור אלא עד אותו זמן ולפ"ז לאידך תנא דר"י דקיי"ל כוותיה דביו"ט ראשון של פסח הוי זמן הפסקה של שאלה והזכרה אין זמן גשמים אלא עד יו"ט ראשון של פסח וא"כ ה"ה נמי דבנודר עד הגשמים אין אסור אלא עד יו"ט ראשון של פסח דמכאן ואילך אינו זמן גשמים והא לענין נודר עד הגשמים פסקו הפוסקים כר"י דפ"ח דנדרים דבנודר עד הגשמים אסור עד שיעבור הפסח ואמאי מיו"ט ראשון של פסח ואילך לישתרי דהא מכאן ואילך אינו זמן גשמים לאידך תנא אליבא דרבי יהודה דהעובר לפני התיבה דהלכה כמותו ואפשר דסבירא להו להפוסקים דאע"ג דפוסקים ביו"ט ראשון של פסח מלשאול ולהזכיר לאו משום דאין דרך גשמים לירד מכאן ואילך דודאי דרכם לירד כולו ניסן לר"מ ולר"י עד שיעבור הפסח אלא היינו טעמא דפוסקין מלשאול ולהזכיר מתחילת פסח ואילך משום דמעתה אין שום תועלת לפירות השנה בירידתן ואין צריך לבקש עליהם וכיון דדרך גשמים לירד עד שיעבור פסח לר' יהודה ולר"מ ניסן כולו אין קרוי עד שיפסקו גשמים עד אותו זמן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם והיינו טעמא דבנדרים ליכא ג' מחלוקת כמו דפליגי במכילתין לענין שאלה והזכרה אלא ודאי כדפרישית מ"מ אין זה כדאי לחלק ביניהם בלי ראיה ברורה דמן הסברא ודאי הא בהא תליא:

9 מיהו אכתי איכא למידק מפרק קמא דר"ה דף ו דתניא גבי משכיר בית לחבירו דאם אמר לשנה זו אפילו לא עמד אלא באחד באדר כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה ופריך ואימא תשרי ומשני סתם כי אגר אינש ביתא לכולהו ימות הגשמים אגר ותנא קמא דברייתא ותנא דידן בניסן נמי משכח שכיחי קיטרי פי' עבים מתקשרין וגשמים יורדין מכלל דלתנא בתרא כולה ניסן מתחילתו אין זמן גשמים והא דלא כמאן מהני ג' תנאי דשמעתין בשלמא לת"ק דברייתא ותנא דידן דס"ל בניסן נמי זמן גשמים אפשר לומר דס"ל כר"י והזמן הוא עד הפסח לר' יהודה דמשנתינו או עד שיעבור הפסח לאידך תנא אליבא דר"י אבל לתנא קמא דברייתא תקשה מההיא דנדרים וממכילתין:

10 מיהו קושיא ראשונה מהא דנדרים דפסקו בנודר עד הגשמים דאסור עד שיעבור פסח כר"י דאמר הכי והא קיי"ל כהא דביו"ט ראשון של פסח פוסקים מלהזכיר ש"מ דמאותו יום אינו זמן גשמים י"ל דלמאי דפירשתי דהא דקאמר בירושלמי כדי שיצאו המועדות בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם דהאי טעמא אהפסקה נמי קאי דמש"ה פוסקין מלהזכיר של גשם במוסף של יום טוב ראשון דפסח ומזכירין של טל במקומו ניחא דלעולם זמן גשמים עד שיעבור פסח והא דמפסיק במוסף יו"ט ראשון היינו טעמא כדי שיצאו המועדות בטל ולא משום דמעתה אין זמן גשמים אבל מ"מ מההיא דפ"ק דר"ה אההיא דפרק ח' דנדרים ודאי קשיא ושם בחידושי יתבאר דבר זה:

11 הא לן והא להו פי' מתני' דהאחרון מזכיר לבני ארץ ישראל וההיא דז' במרחשוון דרבן גמליאל לבני בבל וק"ל הא תנן לקמן רבן גמליאל אומר בז' בו כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת פירוש שיחוזר מעליית הרגל מירושלים לביתו כדאמרינן בפ"ב דבבא מציעא דף כ"ח גבי הכרזת אבידה אלמא הא דבז' בו בא"י מיירי ואע"ג דפריך עלה מאי שנא לדידן וכו' מ"מ מאי ס"ד דמתרץ לומר כן. ועוד דהגמרא נמי לא ירד להאי שינויא מה"ט דפרי' אלא דאקשה עליו מאי שנא לדידן דאית לן פירי כו' וה"ל להקשות מגופה דמתני דאיירי בע"כ מבני א"י ומשום עולי רגלים:

12 ועוד קשה לי דאפילו לפי המסקנא משמע דהאי שינויא הא לן והא להו במקומו עומד דקאמר כי אמר ר"י בזמן שאין בהמ"ק קיים כלומר משנתנו דהעובר לפני התיבה מוקי לה בזמן שאין בהמ"ק קייםודרבן גמליאל לן דהא לא קאמר אלא כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים משמע דלא הדר ביה מהא דמוקי למשנתנו להו ודר"ג לן. ועוד מדסמיך השתא דאתית להכי הא והא לדידהו כאן בזמן שבהמ"ק קיים כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים מכלל דלשינויא קמא לא מיירי מלהו ובזמן שבהמ"ק קיים דא"כ היינו הך אלא משנתנו מלהו איירי ובזמן שאין בהמ"ק קיים ודר"ג לן מיירי והא ודאי אי אפשר לומר כן דבע"כ מלדידהו ובזמן שבהמ"ק קיים איירי ר"ג דאיכא עולי רגלים ועוד קשה לי דאמר התם חנניה אומר ובגולה עד ס' בתקופה משמע דהאי מתניתין דר"ג בארץ ישראל קאי דהא חנניא עלה קאי ואם כן איך יאמר כי קאמר רבי יוחנן בזמן שאין בית המקדש קיים והא דרבן גמליאל לן. דאכתי שינויא הא לן והא להו כדקאי קאי ודרבי יוחנן להו בזמן שאין בית המקדש קיים אבל להו בזמן הבית לא מיירי כלל לההוא שינויא עד למסקנ' דקאמר השתא דאתית להכי:

13 ועוד קשה לי הא כל מה דדחיק הגמרא היינו כי היכי דלא ליפליג רבי אלעזר אדרבי יוחנן והא השתא דמוקי לדרבי אלעזר בבבל ככל לן ולהו בכולהו דגמרא דלן בבל ולהו ארץ ישראל הא פליג אדשמואל דתניא לקמן חנניא אומר בגולה עד ס' בתקופה אין שואלין ואמר שמואל הלכה כחנניא והאי גולה היינו בבל כדמוכח התם דמייתי עלה תתאי לא בעו מיא ורב אמר עתירא בבל דחצדא בלא מטרא ואם באנו להשוות דברי שמואל ורבי אלעזר צ"ל דר"א מיירי להו ושמואל לן ובע"כ פליג אדרבי יוחנן דאמר התחיל לשאול והתחיל להזכיר דהיינו אחר החג מיד. והא ליתא לא לן ולא להו. ולמאי דמשני השתא דר"א ור"י בחד שיטתא קיימי ודר"י להו ודר"א לן פליג אדשמואל דאמר בגולה עד ס' בתקופה ואמאי ניחא לאוקמי לר"י ור"א בחדא שיטתא וממילא פליגי ר"א ושמואל מלאוקמי לשמואל ור"א בחדא שיטתא ור"א פליג אדר"י:

14 והא ליכא למימר דחנניא דאמר בגולה לאו מכולה בבל מיירי אלא מפומבדיתא שהיא עיקר גולה כדתנן בפרק ב' דר"ה דף כ"ב עד שרואה את הגולה כולה לפניו כמדורת אש ומפרש בגמרא מאי גולה פומבדיתא ואע"ג דאיכא מ"ד לקמן סוף פרק א' דף י"ד דעיר אחת הצריכה למטר כגון נינוה כיחידים דמי ובשומע תפלה הני מילי עיר אחת גרידא. אבל הכא מיירי מפומבדיתא וכל דסגי קבא דידה וכדאמרינן בפ"ד דכתובות דף נ"ד בבל וכל פרוודהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל ועד היכן נהרדעא עד היכא דסגי קבא דנהרדעא ולפי זה צ"ל דגם נהרדעא שוה לגולה בהא ולא לשאר בבל דהא נהרדעא אתרא דשמואל היא וכדאמרינן בפרק י"ו דשבת דף קי"ו גבי פסקי סידרא בכתובים במנחה דשבת ובפ' תשיעי דגיטין גבי מבטלי קלא והא לקמן אהא דאמר שמואל הלכה כחנניא פריך מהא דקאמר שמואל מזכירין מכי עיילי ציבי לבי טבות רישבא ומשני אידי ואידי חד שיעורא הוא:

15 והא לן דאמר אליבא דר' אלעזר דבז' במרחשון היינו שאר בבל דצריכים למטר קודם לכן מיהו כיון דאית להו פירי בדברא אין שואלין עד ז' בו ובארץ ישראל שהוא מקום הרים ואין להם פירי בדברא כר' יהושע והשתא לא פליגי שמואל ור"י ור"א אהדדי דג' זמנים איכא לשאלת מטר וכדפרי':

16 אבל זה דוחק לחלק בבבל גופה בין מקום למקום דהא כל מדינת בבל בעמק היא יושבת כדאמרינן בפרק בתרא דזבחים דף קי"ג למה נקרא שמה שנער שכל מתי מבול ננערו לשם. וה"מ לקמן דקאמר עתירה בבל דחצדא בלא מטרא ואמר נמי שוכנת על מים רבים כו' והכי משמע בכמה דוכתי והא ליכא למימר דניחא ליה יותר לומר דלא פליג ר"א ארבי יוחנן מאדשמואל דר"י רביה דר"א הוא ליתא דהא רב נמי סבירא ליה לקמן כשמואל דאמר רב יום ס' כלאחר ס' ורב נמי רבו דר' אלעזר הוה כדאמרינן בפרק ח' דחולין דף קי"א דאמר שמואל לר"א לרבך יהיבי ליה ואכל וארב קאי ובע"כ דהגמרא לא חש לתרץ אלא מה דמקשה דר"א אדר"י ומשני לה די"ל דלא פליגי דהא לן והא להו ואע"ג דלפ"ז פליג אדשמואל לית לן בה ואי הוי מקשי ליה מדרב ושמואל אר"א הוה משני להיפך דר"א להו ודידהו לן וכן דרך הגמרא דאינו חש לתרץ אלא מאי דאקשה ליה בהדיא לומר דלא פליגי ואע"ג דע"י ההוא שינויא בע"כ איכא פלוגתא דתנאי או אמוראי אחרינא לא חש לה:

17 ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן ואהתחלת הזכרה קאי כדמסיק וקשה לי אמאי לא פריך נמי בהפסקת יו"ט ראשון של פסח וכל אחד מהני אמוראי יאמר בהפסקה כמו דסבירא ליה בהתחלה דמאי שנא הפסקה מהתחלה וי"ל משום רבותא נקיט לה לענין התחלה דבחג משום דאלול רוב פעמים הוא חסר כדאמרינן בפרק א' ובפ"ב דראש השנה ובפ"א דביצה מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר ומש"ה אין עושין יוה"כ אלא חד יומא אע"ג דחמיר דבכרת משום צערא לא גזרו רבנן והלכו בתר רוב שנים דאין אלול מעובר וכדמוכח פ"ק דר"ה דף כ וכמ"ש שם בחידושי ולפי' רש"י אפילו ר"ה לא עשו אלא חד יומא דסמכי ארוב שנים וכמ"ש שם משום הכי נקיט בהתחלה לרבותא לא מבעיא הפסקה דפסח דאדר פעמים מלא פעמים חסר דלא כמר עוקבא דאמר התם דף י"ח אדר הסמוך לניסן לעולם חסר דהא איתותב התם הלכך פוסק וחוזר ומתחיל לרב בו ביום במנחה פוסק ולשמואל בערבית אלא אפילו בהתחלה דחג דרוב פעמים אלול חסר אפ"ה חוזר ופוסק לכל חד כדאית ליה ולא אמר ניזיל בתר רובא לגבי האי מילתא ויום טוב ראשון עיקר וכיון שהתחיל בראשון לא יפסיק עוד לגמרי מיהו י"ל דרבא דאמר כיון שהתחיל שוב אינו פוסק לא אמר אלא בהתחלה דאית לן למיזל בתר רובא אבל בהפסקה לא אמר ובסמוך תראה הכרח להא דפרישית:

« גבורת ארי על תענית ג׳ ע״ב גבורת ארי על תענית ה׳ ע״א »