גבורת ארי על תענית י״ט

« גבורת ארי על תענית י״ח ע״ב גבורת ארי על תענית כ׳ ע״א »

1 אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וּמַתְרַעַת, וְכׇל סְבִיבוֹתֶיהָ מִתְעַנּוֹת וְלֹא מַתְרִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַתְרִיעוֹת וְלֹא מִתְעַנּוֹת. וְכֵן עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דֶּבֶר אוֹ מַפּוֹלֶת — אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וּמַתְרַעַת, וְכׇל סְבִיבוֹתֶיהָ מִתְעַנּוֹת וְלֹא מַתְרִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַתְרִיעוֹת וְלֹא מִתְעַנּוֹת.

2 אֵיזֶהוּ דֶּבֶר? עִיר הַמּוֹצִיאָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת רַגְלִי, וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שְׁלֹשָׁה מֵתִים בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה — הֲרֵי זֶה דֶּבֶר, פָּחוֹת מִכָּאן — אֵין זֶה דֶּבֶר.

3 עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּכׇל מָקוֹם: עַל הַשִּׁדָּפוֹן, וְעַל הַיֵּרָקוֹן, וְעַל הָאַרְבֶּה, וְעַל הֶחָסִיל, וְעַל הַחַיָּה רָעָה, וְעַל הַחֶרֶב — מַתְרִיעִין עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכָּה מְהַלֶּכֶת.

4 מַעֲשֶׂה שֶׁיָּרְדוּ זְקֵנִים מִירוּשָׁלַיִם לְעָרֵיהֶם, וְגָזְרוּ תַּעֲנִית עַל שֶׁנִּרְאָה כִּמְלֹא פִי תַנּוּר שִׁדָּפוֹן בְּאַשְׁקְלוֹן. וְעוֹד גָּזְרוּ תַּעֲנִית עַל שֶׁאָכְלוּ זְאֵבִים שְׁנֵי תִינוֹקוֹת בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא עַל שֶׁאָכְלוּ, אֶלָּא עַל שֶׁנִּרְאוּ.

5 עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת: עַל עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ נׇכְרִים אוֹ נָהָר, וְעַל הַסְּפִינָה הַמִּיטָּרֶפֶת בַּיָּם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעֶזְרָה וְלֹא לִצְעָקָה. שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: אַף עַל הַדֶּבֶר, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

6 עַל כׇּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן, חוּץ מֵרוֹב גְּשָׁמִים. מַעֲשֶׂה שֶׁאָמְרוּ לוֹ לְחוֹנִי הַמְעַגֵּל, הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים. אָמַר לָהֶם: צְאוּ וְהַכְנִיסוּ תַּנּוּרֵי פְסָחִים בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִמּוֹקוּ. הִתְפַּלֵּל וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים.

7 מָה עָשָׂה? עָג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְּבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ. נִשְׁבָּע אֲנִי בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ. הִתְחִילוּ גְּשָׁמִים מְנַטְּפִין. אָמַר: לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. הִתְחִילוּ לֵירֵד בְּזַעַף. אָמַר: לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה.

8 יָרְדוּ כְּתִקְנָן, עַד שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁהִתְפַּלַּלְתָּ עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּרְדוּ — כָּךְ הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּלְכוּ לָהֶן. אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אִם נִמְחֵית אֶבֶן הַטּוֹעִין.

9 שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה — גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִידּוּי. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ, שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ כְּבֵן שֶׁהוּא מִתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ, וְעָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ״.

10 הָיוּ מִתְעַנִּין וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים, קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה — לֹא יַשְׁלִימוּ, לְאַחַר הָנֵץ הַחַמָּה — יַשְׁלִימוּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קוֹדֶם חֲצוֹת — לֹא יַשְׁלִימוּ, לְאַחַר חֲצוֹת — יַשְׁלִימוּ.

11 מַעֲשֶׂה שֶׁגָּזְרוּ תַּעֲנִית בְּלוֹד, וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים קוֹדֶם חֲצוֹת. אֲמַר לָהֶם רַבִּי טַרְפוֹן: צְאוּ וְאִכְלוּ וּשְׁתוּ וַעֲשׂוּ יוֹם טוֹב, וְיָצְאוּ וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְעָשׂוּ יוֹם טוֹב, וּבָאוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם וְקָרְאוּ הַלֵּל הַגָּדוֹל.

12 גְּמָ׳ סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ הָאָמוּר בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה. וּרְמִינְהִי: רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה לִשְׁאוֹל, שְׁלִישִׁית לְהִתְעַנּוֹת!

13 אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת הָאָמוּר אֵימָתַי — בִּזְמַן שֶׁיָּצְאָה רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים. אֲבָל יָרְדוּ גְּשָׁמִים בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה וְזָרְעוּ וְלֹא צָמְחוּ, אִי נָמֵי צָמְחוּ וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּנּוּ — מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד.

14 אָמַר רַב נַחְמָן: דַּוְקָא נִשְׁתַּנּוּ, אֲבָל יָבְשׁוּ — לָא. פְּשִׁיטָא, נִשְׁתַּנּוּ תְּנַן! לָא צְרִיכָא, דַּאֲקוּן. מַהוּ דְּתֵימָא: אֲקַנְתָּא מִילְּתָא הִיא, קָמַשְׁמַע לַן.

15 וְכֵן שֶׁפָּסְקוּ גְּשָׁמִים בֵּין גֶּשֶׁם לְגֶשֶׁם כּוּ׳. מַאי מַכַּת בַּצּוֹרֶת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַכָּה הַמְּבִיאָה לִידֵי בַּצּוֹרֶת. אָמַר רַב נַחְמָן: נַהֲרָא אַנַּהֲרָא —

16 בַּצּוּרְתָּא. מְדִינְתָּא אַמְּדִינְתָּא — כַּפְנָא. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: סְאָה בְּסֶלַע וּשְׁכִיחָא — בַּצּוּרְתָּא. אַרְבָּעָה וְלָא שְׁכִיחָא — כַּפְנָא.

17 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַמָּעוֹת בְּזוֹל וּפֵירוֹת בְּיוֹקֶר, אֲבָל מָעוֹת בְּיוֹקֶר וּפֵירוֹת בְּזוֹל — מַתְרִיעִין עָלֶיהָ מִיָּד. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נְהִירְנָא כַּד הֲווֹ קָיְימִי אַרְבְּעָה סְאִין בְּסֶלַע, וַהֲווֹ נְפִישִׁי נְפִיחֵי כְפַן בִּטְבֶרְיָא מִדְּלֵית אִיסָּר.

18 יָרְדוּ לַצְּמָחִין אֲבָל לֹא לָאִילָן. בִּשְׁלָמָא לַצְּמָחִים וְלֹא לָאִילָן — מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דַּאֲתָא נִיחָא, וְלָא אֲתָיא רַזְיָא. לָאִילָן וְלֹא לַצְּמָחִין — דַּאֲתָיא רַזְיָא, וְלָא אֲתָיא נִיחָא.

19 לָזֶה וְלָזֶה אֲבָל לֹא לַבּוֹרוֹת וְלֹא לַשִּׁיחִין וּמְעָרוֹת — מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דַּאֲתָיא רַזְיָא וְנִיחָא, מִיהוּ טוּבָא לָא אֲתָיא. אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: יָרְדוּ לְבוֹרוֹת לַשִּׁיחִין וְלַמְּעָרוֹת אֲבָל לֹא לָזֶה וְלָזֶה, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? דַּאֲתָיא בִּשְׁפִיכוּתָא.

20 תָּנוּ רַבָּנַן: מַתְרִיעִין עַל הָאִילָנוֹת בִּפְרוֹס הַפֶּסַח, עַל הַבּוֹרוֹת וְשִׁיחִין וּמְעָרוֹת בִּפְרוֹס הַחַג. וְאִם אֵין לָהֶן מַיִם לִשְׁתּוֹת — מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד.

21 וְאֵיזֶהוּ מִיָּד שֶׁלָּהֶן — שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. וְעַל כּוּלָּן אֵין מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא בָּאִפַּרְכִיָּא שֶׁלָּהֶן.

22 וְאַסְכָּרָא, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִיתָה — מַתְרִיעִין עָלֶיהָ. בִּזְמַן שֶׁאֵין בָּהּ מִיתָה — אֵין מַתְרִיעִין עָלֶיהָ. וּמַתְרִיעִין עַל הַגּוֹבַאי בְּכׇל שֶׁהוּא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל הֶחָגָב.

23 תָּנוּ רַבָּנַן: מַתְרִיעִין עַל הָאִילָנוֹת בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. עַל הַבּוֹרוֹת וְעַל הַשִּׁיחִין וְעַל הַמְּעָרוֹת אֲפִילּוּ בַּשְּׁבִיעִית. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף עַל הָאִילָנוֹת בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן פַּרְנָסָה לַעֲנִיִּים.

24 תַּנְיָא אִידַּךְ: מַתְרִיעִין עַל הָאִילָנוֹת בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. עַל הַבּוֹרוֹת עַל הַשִּׁיחִין וְעַל הַמְּעָרוֹת אֲפִילּוּ בַּשְּׁבִיעִית. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף עַל הָאִילָנוֹת. מַתְרִיעִין עַל הַסְּפִיחִין בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן פַּרְנָסָה לָעֲנִיִּים.

25 תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נַעֲשׂוּ גְּשָׁמִים צִימּוּקִין לָעוֹלָם. יֵשׁ שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ מְרוּבִּין, וְיֵשׁ שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ מוּעָטִין. יֵשׁ שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ יוֹרְדִין בִּזְמַנָּן, וְיֵשׁ שָׁנָה שֶׁאֵין גְּשָׁמֶיהָ יוֹרְדִין בִּזְמַנָּן.

26 שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ יוֹרְדִין בִּזְמַנָּן לְמָה הוּא דּוֹמֶה — לְעֶבֶד שֶׁנָּתַן לוֹ רַבּוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, נִמְצֵאת עִיסָּה נֶאֱפֵית כְּתִיקְנָהּ, וְנֶאֱכֶלֶת כְּתִיקְנָהּ. שָׁנָה שֶׁאֵין גְּשָׁמֶיהָ יוֹרְדִין בִּזְמַנָּן לְמָה הוּא דּוֹמֶה — לְעֶבֶד שֶׁנָּתַן לוֹ רַבּוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, נִמְצֵאת עִיסָּה נֶאֱפֵית שֶׁלֹּא כְּתִיקְנָהּ, וְנֶאֱכֶלֶת שֶׁלֹּא כְּתִיקְנָהּ.

27 שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ מְרוּבִּין לְמָה הוּא דּוֹמֶה — לְעֶבֶד שֶׁנָּתַן לוֹ רַבּוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּבַת אַחַת, נִמְצְאוּ רֵיחַיִם טוֹחֲנוֹת מִן הַכּוֹר מַה שֶּׁטּוֹחֲנוֹת מִן הַקַּב, וְנִמְצֵאת עִיסָּה אוֹכֶלֶת מִן הַכּוֹר כְּמוֹ שֶׁאוֹכֶלֶת מִן הַקַּב.

28 שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ מוּעָטִין לְמָה הוּא דּוֹמֶה — לְעֶבֶד שֶׁנָּתַן לוֹ רַבּוֹ פַּרְנָסָתוֹ מְעַט מְעַט, נִמְצְאוּ רֵיחַיִים מַה שֶּׁטּוֹחֲנוֹת מִן הַכּוֹר טוֹחֲנוֹת מִן הַקַּב. נִמְצֵאת עִיסָּה כַּמָּה שֶׁנֶּאֱכֶלֶת מִן הַכּוֹר אוֹכֶלֶת מִן הַקַּב.

29 דָּבָר אַחֵר: בִּזְמַן שֶׁגְּשָׁמֶיהָ מְרוּבִּין לְמָה הוּא דּוֹמֶה — לְאָדָם שֶׁמְּגַבֵּל אֶת הַטִּיט, אִם יֵשׁ לוֹ מַיִם רַבִּים — מַיִם אֵינָן כָּלִין, וְהַטִּיט מְגוּבָּל יָפֶה. אִם יֵשׁ לוֹ מַיִם מוּעָטִין — מַיִם כָּלִים, וְהַטִּיט אֵינוֹ מִתְגַּבֵּל יָפֶה.

30 תָּנוּ רַבָּנַן: פַּעַם אַחַת עָלוּ כׇּל יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל לִירוּשָׁלַיִם, וְלֹא הָיָה לָהֶם מַיִם לִשְׁתּוֹת. הָלַךְ נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן אֵצֶל הֶגְמוֹן אֶחָד, אָמַר לוֹ: הַלְוֵינִי שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲיָינוֹת מַיִם לְעוֹלֵי רְגָלִים, וַאֲנִי אֶתֵּן לָךְ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינוֹת מַיִם. וְאִם אֵינִי נוֹתֵן לְךָ — הֲרֵינִי נוֹתֵן לָךְ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה כִּכַּר כֶּסֶף, וְקָבַע לוֹ זְמַן.

31 כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא יֵרְדוּ גְּשָׁמִים, בַּשַּׁחֲרִית שָׁלַח לוֹ: שַׁגֵּר לִי אוֹ מַיִם אוֹ מָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. שָׁלַח לוֹ: עֲדַיִין יֵשׁ לִי זְמַן, כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא. בַּצָּהֳרַיִים שָׁלַח לוֹ: שַׁגֵּר לִי אוֹ מַיִם אוֹ מָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. שָׁלַח לוֹ: עֲדַיִין יֵשׁ לִי שְׁהוּת בַּיּוֹם. בַּמִּנְחָה שָׁלַח לוֹ: שַׁגֵּר לִי מַיִם אוֹ מָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. שָׁלַח לוֹ: עֲדַיִין יֵשׁ לִי שְׁהוּת בַּיּוֹם. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ הֶגְמוֹן, אָמַר: כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ לֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים,

פירוש גבורת ארי על תענית י״ט

1 על אלו מתריעין בשבת קשה לי הא איכא הא דאמר בפרק מרובה דף פ' מתריעין על החיכוך בשבת פירוש על שחין לח שאדם מתחכך עליה ואמאי לא חשיב לה במתניתין ושמא יש לומר דלא פסיקא ליה דמסיק התם הא דמתריעין אפילו בשבת היינו בשחין לח אבל ביבש אפילו בחול אין מתריעין והיינו חיכוך דתני בסוף פרק קמא דף י"ד דאין מתריעין עליה אף בחול וכיון דלאו על כל מין שחין מתריעין לא פסיקא ליה משום הכי לא חשיב במתני'. עוד יש לומר כיון דאין מתריעין אלא על יבש והיינו שחין מצרים כדמסיק התם כאן בלח וכאן ביבש דאמר ר' יהושע בן לוי שחין שהביא הקב"ה על המצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים שנאמר ויהי שחין פורח אבעבועות באדם ושחין זה אין לו רפואה כלל כדאמרינן בפרק ו' דבכורות דף מ"א דגבי בכור הוי מום קבוע דילפת דקרא גבי מומין הוי חזזית מצרית דאמר ר"ל למה נקרא שמה ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה וכתיב יככה ה' בשחין מצרים אשר לא תוכל להרפא וכיון שכןבע"כ הא דמתריעין עליה היינו משום בריאים שלא יוכו ויחלו בשחין זה דאילו שכבר חלו והוכו בה אין להן תקנה ורפואה אע"ג דעל ידי מעשה נסים אפשר להם בתקנה אפילו הכי משום מעשה נסים אין מתריעין כדמוכח בגמרא גבי הא דאמר רב נחמן דוקא נשתנו אבל יבשו לא וכמו שאפרש שם. מש"ה לא חשיב בהדי הני דמתניתין דהני דקחשיב מתריעין בשביל אותן שבתוך הצרה כמו עיר שהקיפוה עובדי כוכבים או נהר וספינה המטרפת מתריעין בשביל אותן שבעיר ושבספינה ולא על אותן שבחוצה והא דמוסיף שמעון התימני ואמר אף על הדבר היינו על אותן שנחלו כבר בחולי הדבר ועדיין לא מתו דאפשר להם ברפואה בדרך הטבע שלא על ידי הנס דהוי דומיא דהני דחשיב תנא קמא וכדפירשתי דעל אותן שבתוך הצרה מתריעין בשבת ולא בשביל הנותרים שלא תבא עליהם:

2 מיהו אכתי קשה לי מהא דתניא סוף פרק ה' דבבא בתרא דף צ"א מתריעין על פרקמטיא בשבת כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל והוא דזל וקם עשרה בשיתא כדמפרש התם ואמאי לא חשיב במתניתין לפיכך נראה לי דתני ושייר ומהשתא ליתא להני תירוצים דפירשתי על הא דלא חשיב לחיכוך דפרק ז' דבבא קמא במתני' דא"כ תקשה מאי שייר דהאי שייר דפרקמטיא אלא ודאי ההיא דחיכוך נמי שיורא הוא והשתא שייר תרתי דחיכוך ודפרקמטיא ולא קשה מידי:

3 ורמינהו רביעה ראשונה ושניה והא ליכא למימר דכולי עלמא סדר תענית אלו מתחילין בשבעה עשר במרחשון כדתנן בפרק קמא דף י' הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין והא דקרי ליה תנא דידן רביעה ראשונה משום דסבירא ליה כר' יהודה דאמר בפ"ק דו דף ו' בכירה פירוש רביעה ראשונה בי"ז במרחשון וברייתא כר"מ דאמר אפילה פירוש אחרונה בשבעה עשר בו וכ"ע סבירי להו דבי"ז בו מתחילין להתענות אלא דמר קרי ליה לי"ז בו רביעה ראשונה כר"י ומר קרי לי"ז רביעה שלישית כר' מאיר דהא ליתא דודאי לכולי עלמא דפליגי בזמני רביעה אינו צריך להתענות עד שיגיע זמן רביעה שלישית דידיה ומתני' דפ"ק דיחידים מתענין בשבעה עשר שלו אתיא כר"מ דאמר אפילה בי"ז דהא אמרינן בפ"ק גבי פלוגתא דהני תנאי בזמני רביעה בשלמא ראשונה לשאול שלישית להתענות אלא שניה למאי נפקא מינה. שמע מינה דלכ"ע אין להתענות עד רביעה שלישית דידיה דאל"כ למאי נפקא מינה בהא דפליגי בזמן רביעה שלישית והשתא פריך מדתני שלישית להתענות שמע מינה דאין מתענין עד שלישית וקשיא אמתני' דקאמר סדר תענית ברביעה ראשונה. רביעה ראשונה ושניה לשאול פירש"י אע"פ שלא ירדו גשמים לא ברביעה ראשונה ולא בשניה לא היו מתענין אלא שואלין וקשה לי אם כן למה הזכירו בברייתא לשנייה כלל הא שאלה כבר התחילו בראשונה ותענית אינו אלא עד שלישית ממילא שניה שואלין ואין מתענין. ולי נראה לפרש דברייתא זו ר"מ היא דאמר רביעה ראשונה בשלישי בו שנייה בשבעה בו וס"ל כר"ג דתנן בפ"ק דף י' בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים ר"ג אמר בשבעה בו ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. והיינו בזמן שבית המקדש קיים דאיכא עולי רגלים אבל בזמן הזה מודה רבן גמליאל דשואלין בג' בו כדמוכח בפ"ק בסוגיא דר' יהודה אומר העובר לפני התיבה כו' והשתא הכי קאמר רביעה ראשונה ושניה לשאול פירוש פעמים שואלים בג' פעמים בז' בזמן הזה בג' שהוא זמן רביעה ומכאן ואילך זמן גשמים ובזמן הבית צריך לאחר עד ז' מפני עולי רגלים ואע"ג דהא דשואלין בז' בזמן הבית לאו משום שהוא זמן של רביעה והיום גורם לה אלא מפני דבר אחר שכבר הגיע האחרון לנהר פרת אפילו הכי נקט רביעה שניה לסימנא בעלמא לומר ביום שהוא רביעה שואלין לפעמים ולא משום דהרביעה גורמת לה. אי נמי אגב דתני רביעה ראשונה ושלישית לשאול ולהתענות דמשום שהן ימי רביעה גורם השאלה והתענית תני נמי רביעה שניה לענין שאלה בזמן הבית אע"ג דלאו רביעה גורם לה אלא מצד היום עצמו:

4 אמר ר"י הכי קאמר. נראה לי דהכי פירושא מתני' חסורי מחסרא והכי קתני ורביעה ראשונה ושניה ושלישית קאמר ואע"ג דלא קאמר חסורי מחסרא והכי קתני כדרך הגמרא בכל מקום בע"כ האי דמסיק אבל ירדו גשמים ברביעה ראשונה וזרעו ולא צמחו בחסורי מחסרא אמר לה דהא לא תנן אלא צמחים ששינו ואילו לא צמחו לא קאמר ואפילו הכי לא קאמר חסורי מחסרא ורש"י פירש וכגון רביעה ראשונה ושנייה ושלישית דכולה יורה קרי ליה רביעה ודברי תימה הן דהא יורה ורביעה ב' דברים הן ולכולי עלמא שלש רביעה ביורה:

5 לא צריכא דאקון פירש רש"י שעלו בקנה מהו דתימא אקנתא מילתא היא כיון דעלו בקנהועדיין לא בשלה כל צרכה ודאי אי לא מתריעין תו לא גדלי קמ"ל דלאו מילתא היא אע"ג דאקון גדלי טפי וכן פירשו התוס' ולהאי פירושא הא דאמרינן יבשו לא לקולא ולמעלייתא קאמר דביבשו אפילו לאחר שעלה בקנה אינו צריך התרעה דממילא הדר עוד פירש"י לישנא אחרינא אבל יבשו לא צריך דמכאן ואילך לא יועיל והוי תפלת שוא לא צריכא דאקון שנתקנו מעט אחר שיבשו מהו דתימא אקנתא מילתא היא דהואיל ונתקנו מעט אם מתפלל מועיל להם קמ"ל דאקנתא לאו מילתא ולהאי לישנא יבשו לא לגריעותא קאמר דשוב אין לה תקנה ואין תפלה מועיל לה מעתה:

6 ואני תמה על פירוש ראשון דנתייבשו עדיף ואפילו לאחר שעלו בקנה הדרי ממילא ואינו צריך התרעה הא אמרינן בפרק ג' דגיטין דף ל' גבי מלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן נתייאשו הבעלים אין מפריש עליהם לפי שאין מפרישין על האבוד. ופריך הגמרא פשיטא ומשני לא צריכא דאקון מהו דתימא אקנתא מילתא היא קמשמע לן ואי הא דאקון מעלייתא הוא דשוב הדרא ומתקנא מאיליה ואפילו להתפלל אינו צריך א"כ אין כאן יאוש ואמאי אין מפרישין עליה ויהיב טעמא שאין מפרישין על האבוד הא אין כאן אבוד כיון דהדרא ממילא ועוד מאי מהו דתימא אקנתא מילתא דקאמר דלהאי פירושא מילתא הוא לגריעותא קאמר דתו לא גדלי א"כ כלפי לייא כל שכן דהוה ליה יאוש. ואכתי מאי קמ"ל פשיטא דהוה ליה אבוד ועוד דקאמר קמ"ל דלאו מילתא היא ולהאי פירושא הכי קאמר קמשמע לן דאע"ג דאקון גדלי טפי אם כן השתא כ"ש שתקשה אמאי הוה ליה אבוד הא אין כאן לא אבוד ולא יאוש כללא דמילתא האי פירושא אי אפשר ליישב כלל בסוגיא דהתם דא"כ כולה סוגיא הוי כלפי לייא להאי פירושא אלא ודאי הא דקאמר אקון ריעותא הוא והוה ליה אבוד משום הכי אין . מפרישין עליה:

7 מ"מ אי אפשר לפרש כלישנא דרש"י דאקון דקאמר היינו שנתקנו מעט לאחר שנתייבשו ומהו דתימא אקנתא מילתא היא דקאמר היינו דמעתה גדלי טפי הואיל ונתקנו מעט קמשמע לן דלא גדלי דשם אי אפשר לומר כן דמיירי בלא נתקנו וגדלו לבסוף מדקאמר נתייאשו הבעלים אין מפרישין עליהם מכלל דחזרו ונתקנו דאי נתקלקלו ולא גדלי כלל אמאי יפריש הואיל ולא גדל כלל וכי תימא שמיירי שגדל ע"פ נס מה שאין דרך תבואה לגדל אחר קלקול כזה שנתייבשה דמהאי טעמא אין מתריעין מעתה דהוה ליה תפלת שוא מכל מקום אפשר דאיתרחיש ליה ניסא שגדלה והרי אפילו לענין ממון אמרינן בפרק ט' דבבא מציעא דף ק"ו מצי אמר ליה אילו זרעתה חטי הוי מקיים ותגזור אומר ויקם לך אילו הוית התם הוה מקיים גם את הארי וגם את הדוב הכה עבדך ואמר התם נהי דלניסא רבא לא חזינא לניסא זוטא חזינא מכל מקום לענין התרעה אין מתריעין על דבר שאינו כדרך העולם ליתא דא"כ מאי קאמר מהו דתימא אקנתא מילתא היא הא ודאי מילתא ומילתא היא שהרי נתקן וגדל ועוד אי איתקן אחר כך קאמר מאי משני התם לא צריכא דאקון הא המקשן דפריך פשיטא ודאי שפיר ידע דנתקן בתר הכי וגדל דאי לא מאי הפרשה שייך לומר אם לא גדל אלא דקשה ליה כיון דלכי יבש מיד נתייאשו אע"ג דניתקן אחר שנתייבש מאי הוי כיון שנתייאשו פקע החוב כבר הוה ליה אבוד ולא פקע שוב היאוש למפרע ע"י תיקון שלאחר מכאן א"כ מאי קאמר מהו דתימא אקנתא מילתא היא הא מכל מקום כבר נתייאש קודם לכן ופשיטא דלא פקע היאוש ע"י תיקון שאחריו:

8 הלכך נראה לי לפרש האי לא צריכא דאמרינן בשמעתין והתם שבשעה שנתייבשו כבר עלו בקנה כפירוש רש"י ותוס' ומיהו לא כמו שפירשו הם דלמסקנא ביבשו לאחר שעלו בקנה לא צריך זה דאכתי גדלי טפי דהא ליתא דודאי לפי המסקנא לא גדלי ובשמעתין הכי פירושא לא צריכא דאקון שנתייבש לאחר שעלה בקנה מהו דתימא אקנתא מילתא היא פירוש כיון דכבר עלו בקנה קודם הקלקול מילתא רבתי היא כיון שכבר גדל כל כך קודם הקלקול אפשר לה בתקנה לחזור לכמות שהיה על ידי התרעה קמשמע לן דשוב אין לה תקנה והוה ליה תפלת שוא והתם נמי הכי קאמר לא צריכא דאקון שעלה כבר בקנה קודם שנתייבש ונתקלקל מהו דתימא אקנתא מילתא היא ואין כאן יאוש דדרך לתקן ולחזור לכמות שהיה קמשמע לן דלאו מילתא היא והוה ליה יאוש ואע"ג דאיתרמי דהדר מדרוצה להפריש עליו מכל מקום אין זה כדרך העולם אלא על ידי נס ובודאי נתייאש מעיקרא ואין מפרישין עליו וכן פירש"י התם לא צריכא דאקון בשעה שיבשו ונתייאשו כבר עלו בקנה מהו דתימא אקנתא מילתא היא דמשעלו בקנה אם מתייבשים חוזרים ומתקינים ומילתא דלא שכיחא היא שיהא מתקלקלין ולא הוי יאוש מעליא קמ"ל והיינו ע"ד שפירשתי:

9 ונראה לי ללמוד מכאן דאין ראוי להתריעולהתפלל על דבר שאינו כדרך העולם אלא על פי הנס שהרי יבשו לאחר שעלו בקנה ולפעמים על ידי מקרה חוזר וניתקן וגדל כההיא דפרק ג' דגיטין דקאמר אין מפריש עליו שמע מינה דחזר וניתקן ואפילו הכי אין מתריעין עליו כדאמר רב נחמן הכא ועל דרך שפירשתי והכי אמרינן בפ' ט' דברכות דף ס' דתנן היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא ופריך ולא מהני רחמי והלא מצינו גבי לאה שנתהפכה דינה לבת ע"י תפלתה ומשני אין מזכירין מעשה נסים אלמא המתפלל על דבר שאינו דרך העולם אלא על ידי נס הרי זו תפלת שוא מיהו באדם גדול וחסיד שפיר דמי כדאשכחן גבי לאה אבל בעוונות נתקיים בנו אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין וה' ירחם:

10 מתריעין על האילנות בפרוס הפסח וכו'. משום דההיא שעתא מלבלבי אילני ועל בורות שיחין ומערות בפרוס החג שדרכן שהמים המכונסים היו מתמעטין מאוד באותו זמן והיו צריכים להתמלאות באותו זמן כן פירשו המפרשים משמע דזמן גשמים לאילן הוא פרוס הפסח וקשה לי הא דמפרש בסמוך ירדו לצמחים ולא לאילן בדאתו ניחא ולא רזיא לאילן ולא לצמחים ברזיא ולא ניחא הא כיון דזמן גשמים של צמחים שהוא תבואה אינו בזמן של פירות האילן דאפילו רבי יוסי דמאחר לזמן רביעה מכולהו תנאי זמן רביעה שלישית הוה לדידיה בראש חודש כסליו כדאמר בפרק קמא דף ו' מאי איריא דאתי ניחא ולא רזיא א"נ איפכא הא אפילו אתי ניחא ורזיא בזמן גשמים של צמחים כיון שלא ירדו בזמן אילן הוה ליה לא ירדו לאילן כיון דלא ירדו בזמן אילן וכן להיפך אפילו ירדו ניחא בזמן אילן הוה ליה לא ירדו לצמחים כיון דלא ירדו בזמן צמחים וכן לזה ולזה אבל לא לבורות דמפרש דאתי רזיא וניחא אבל לא טובא הא אפילו אתי טובא כיון דלא ירדו בפרוס החג שהוא זמן בורות הוה ליה לא ירדו לבורות:

11 מיהו משום הכי לא קשה מידי דיש לפרש להיפך ירדו לצמחים ולא לאילן היינו בפרוס הפסח שהוא זמן אילן וכן ירדו לאילן בזמן צמחים שהוא רביעה שלישית וקמשמע לן דאע"ג דירדו בזמנו בכה"ג דמהני לאידך בזמנו אפילו הכי מתריעין וכן לזה ולזה ולא לבורות בזמן בורות קאמר וכן לבורות ולא לזה ולזה בזמן זה וזה קאמר והא דלא מפרש כפשוטו ירדו לצמחים בזמנו ולא לאילן בזמנו וכן כולן וקמשמע לן אע"ג דירדו לצמחים בזמנו וכן לאילן בזמנו אם לא ירדו לבורות בזמנו מתריעין בשביל בורות לחוד וכן אם ירדו לבורות ואילן לכל אחד בזמנו אלא שלא ירדו לצמחים לחוד בזמנן או לבורות וצמחים בזמנן ולא לאילן בזמנו מתריעין בשביל מחוסר זמן גשם של אחד מהן דרבותא קמשמע לן דאע"ג דירדו לשנים מהן גשמים בזמנו כפי הראוי להן וגם להשלישי ירד נמי בזמנו אלא שלא ירד לו כפי שראוי לו אלא כפי הראוי לחבירו אפ"ה מתריעין. והא דפריך מהא דתניא ירדו לבורות ולא לזה ולזה היכי משכחת לה ומאי קושיא לוקי שירדו לזה ולזה בזמן כל אחד מהן ולא ירדו לבורות בזמן בורות משום דסיפא דלא ירדו לבורות דומיא דלא ירדו לצמחים או לא ירדו לאילן דרישא דהיינו שירד לו בזמנו אלא שלא ירדו די צרכו אלא כפי הצריך לחבירו וא"כ האי ירד לבורות ולא לזה ולזה בע"כ מתפרש נמי בכה"ג שירד בזמן זה וזה ולא די צרכם אלא כפי צורך הבורות והיכי משכחת לה דיש די לבורות ולא לזה ולזה ומשני בשפיכתא דדי לבורות ולזה ולזה לא:

12 מתריעין על האילנות בפרוס הפסח פירש"י בימי הפסח וקשה לי הא בפרק ט' דבכורות דף נ"ח תנן שלש גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ופרוס החג ומפרש בגמרא אין פרוס פחות מט"ו יום ומאי פרוס פלגא דהלכות פסח כי הא דתניא שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום רשב"ג אומר ב' שבתות. ואינו נראה לפרש דהאי פרס דהכא אינו כמו דהתם דא"כ הוה ליה להגמ' לפרש בהדיא דההיא פרס דהכא אינו כמו דהתם גם אין נראה לפרש לפרוס דהכא אדרשב"ג דאמר שני שבתות דהוה ליה פרוס שבעה ימים קודם לפסח מהאי טעמא דאמרן ועוד דאין נראה להעמיד סתמא דברייתא דלא כהלכתא דלא קיימא לן כרשב"ג אלא כרבנן וכן פרוס החג דבסמוך היינו ט"ו יום קודם החג:

13 מ"מ יש לחלק בין פרוס הפסח לפרוס החג דפרוס הפסח מתחיל מערב ר"ח ניסן כדמוכח שם דבן עזאי אומר התם בכ"ט באדר. ור"ע אומר בפרוס הפסח ומפרש בגמרא בן עזאי סבר אדר הסמוך לניסן לעולם חסר הלכך קביע ליה זמן בכ"ט באדר ור"ע סבר זימנין מלא זימנין חסר ולא קביע ליה זמן אלמא פרוס הפסח הוי ער"ח ניסן שהוא ט"ו קודם י"ט ראשון של פסח אבל בסוכות פרוס דידיה הוי י"ד יום קודם יום ראשון של חג והאי טעמא דעיקר דרשות למ"ד יום של פסח הוא משום הקרבת הפסח שהוא בי"ד כדאמרינןבפרק קמא דמסכת ע"ג דף ה אנן דשכיחי מומים דפסלי אפילו בדוקין שבעין בעינן למ"ד יום הלכך דורשים למ"ד יום קודם יום טוב דהוה ליה יום ל' בי"ד זמן הקרבת הקרבן אבל בחג שאין שום קרבן להקריב בערב יו"ט שלו ועיקר הדרשה הוא בדיני החג גופיה בכ"ט יום קודם סגי ואפשר לומר דפרוס דידיה הוה ליה י"ד יום קודם לו:

14 אבל אי אפשר לומר כן דא"כ פרוס דידיה הוי בר"ח תשרי איך תני בסיפא על הבורות כו' מתריעין בפרוס החג א"כ הוה ליה ר"ה ואיך מתריעין דהיינו שמתענים ומתריעין כדפרישית במשנתנו הא הוה ליה י"ט של ר"ה וכבר הוכחתי בתשובה ס' ק' דאסור להתענות בר"ה מן התורה כשאר י"ט ואי אפשר לגזור בו שום תענית על איזה צרה כדתנן בסוף פרק ב' אין גוזרין תענית על הציבור בר"ח חנוכה ופורים ודווקא אם התחילו תנן התם דאין מפסיקין וכאן מהתרעה דבתחילה מיירי ועוד דהא דאם התחילו אין מפסיקין דוקא בהני דקחשיב דקילי אבל שבת ויו"ט דחמירי אפילו התחילו בודאי דמפסיקין כ"ש ר"ה דר"ח נמי הוי אלא על כרחך ל' יום דחג אין י"ט ראשון בכלל אלא למ"ד יום קודם לו מתחילין לדרוש כמו בשל פסח ופרוס דידיה כשל פסח דהיינו ט"ו יום קודם לחג דהוה ליה ערב ר"ה ותניא לעיל שבת וי"ט הן אסורין לפניהם ולאחריהם מותרין וכי תימא מ"ש בפסח דדרשינן ל' יום עם יום המעשה זמן הקרבת הפסח שהוא ערב י"ט ובחג ל' יום דידיה קודם יום המעשה שהוא י"ט ראשון שלו יש לומר על דרך שפירשו שם התוס' בפרק ט' דבכורות ניחא שפירשו כיון דילפינן ל' יום לפני הפסח משהרי נביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני הוה ליה ל"א יום:

15 מתריעין עליהן מיד פירש רש"י מיד אפילו בפרוס החג וטעות סופר הוא וצריך לומר אפילו שלא בפרוס החג:

16 ואיזהו מיד שלהן שני וחמישי ושני תרתי קמשמע לן דאין מתחילין מיד אפילו באחד מן הימים אלא ממתינין עד יום ב' ועוד דאין מתענין תחילה ביום ה' שהוא חמישי שני וחמישי דדינו כשאר תענית לכל דבר כדאיתא בסוף פרקין דלעיל:

17 ועל כולן אין מתריעין עליהן אלא באפרכיא שלהם פירש הר"ן דבא לומר דאפילו במכה מהלכת אע"פ שמתריעין עליהן בכל מקום אעפ"כ אין מתריעין אלא באפרכיא שלהן לפי שאף במהלכת אין לחוש על יותר מכאן וכן שנויה בתוספתא הי' בסוריא אין מתריעין עליהן בארץ ישראל בא"י מתריעין עליהן בסוריא. ואיני יודע מהו זה הא ברייתא לא מיירי במהלכת אלא ממניעת גשמים ואין זה מכה מהלכת ורש"י פירש באותה הפרכיא באותה מלכות שכלו שם מי בורות וקשה לי לפי' למה הוזכר כאן אפרכיא ויש לומר דקמשמע לן אע"פ שפשטה מכה זו מניעת הגשם באפרכיא שלימה אפילו הכי לא חיישינן לשמא תתפשט יותר ואין מתריעין אלא באותו אפרכיא לבד:

18 רשב"ג אומר אף על האילנות בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים. פירשו התוס' הם הספיחים היוצאים מהן ונראה לי דס"ל כמאן דאמר ספיחי זרעים אסור מדקאמר על האילנות ולא קאמר על הספיחים וקשה לי הא בסמוך קאמר רשב"ג אף על האילנות מתריעין על הספיחים בשביעית אלמא ס"ל לרשב"ג ספיחים מותרין וראיתי להר"ש ריש פרק ט' דשביעית דמייתי להו וגרס בתניא אידך רשב"א אומר אף על הספיחים בשביעית ובקמייתא גרס רשב"ג אומר אף על האילנות ונראה דהכי גירסת התוס':

19 בצהרים שלח לו שגר לי או מים וכו' במנחה כו' נראה לי דצהרים היינו זמן מנחה גדולה שהוא מוי"ו שעות ומחצה ולמעלה ומנחה היינו מנחה קטנה שהוא מט' שעות ומחצה ולמעלה ובפרק קמא דכתובות דף י' תניא תמרים שחרית וערבית יפות במנחה רעות ובצהרים אין למעלה מהן ופרש"י במנחה שהוא קודם אכילה ואחר שינת הצהרים בצהרים לאחר הסעודה שאכל ושבע והכי מוכח סוגיא דהתם:

« גבורת ארי על תענית י״ח ע״ב גבורת ארי על תענית כ׳ ע״א »