גבורת ארי על תענית י״ב

« גבורת ארי על תענית י״א ע״ב גבורת ארי על תענית י״ג ע״א »

1 הָא דְּאָמְרַתְּ מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת — וְהוּא שֶׁלֹּא טָעַם כְּלוּם עַד הָעֶרֶב. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הָא תַּעֲנִית מְעַלַּיְיתָא הִיא! לָא צְרִיכָא — דְּאִימְּלַךְ אִימְּלוֹכֵי.

2 וְאָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא שָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה — לָא שְׁמֵיהּ תַּעֲנִית. מֵיתִיבִי: אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין! הָתָם, לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ בְּעָלְמָא הוּא.

3 תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: אֲנִי מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סְנָאָה בֶּן בִּנְיָמִין, וּפַעַם אַחַת חָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וּדְחִינוּהוּ לְאַחַר הַשַּׁבָּת, וְהִתְעַנִּינוּ בּוֹ וְלֹא הִשְׁלַמְנוּהוּ — מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם טוֹב שֶׁלָּנוּ הוּא. הָתָם נָמֵי, לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ בְּעָלְמָא הוּא.

4 תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֱהֵא בְּתַעֲנִית עַד שֶׁאָבוֹא לְבֵיתִי. הָתָם, לְשַׁמּוֹטֵי נַפְשֵׁיהּ מִבֵּי נְשִׂיאָה הוּא דַּעֲבַד.

5 אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא קִיבֵּל עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם — לָאו שְׁמֵיהּ תַּעֲנִית. וְאִי יָתֵיב, מַאי? אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא: דָּמֵי לְמַפּוּחָא דְּמַלְיָא זִיקָא.

6 אֵימַת מְקַבֵּיל לֵיהּ? רַב אָמַר: בְּמִנְחָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל מִסְתַּבְּרָא, דִּכְתִיב בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית: לָהֵן, כֹּל אִינִישׁ דְּיֵיתֵי עֲלוֹהִי מִקַּדְמַת דְּנָא — יֵיסַר.

7 מַאי לָאו — יֵיסַר עַצְמוֹ בִּצְלוֹ? לָא — יֵאסַר עַצְמוֹ.

8 פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי. חַד אָמַר: יֵיסַר, וְחַד אָמַר: יֵאָסֵר. מַאן דְּאָמַר יֵיסַר — כִּדְאָמְרִינַן. לְמַאן דְּאָמַר יֵאָסֵר — מַאי הִיא?

9 דְּתַנְיָא בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית: כׇּל אִינִישׁ דְּיֵיתֵי עֲלוֹהִי מִקַּדְמַת דְּנָא יֵאָסֵר. כֵּיצַד? יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי שֶׁל כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ, וְאֵירְעוּ בָּם יָמִים טוֹבִים הַכְּתוּבִין בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית, אִם נִדְרוֹ קוֹדֶם לִגְזֵרָתֵנוּ — יְבַטֵּיל נִדְרוֹ אֶת גְּזֵרָתֵנוּ, וְאִם גְּזֵרָתֵנוּ קוֹדֶמֶת לְנִדְרוֹ — תְּבַטֵּל גְּזֵרָתֵנוּ אֶת נִדְרוֹ.

10 תָּנוּ רַבָּנַן: עַד מָתַי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה — עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד קְרוֹת הַגֶּבֶר. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא גָּמַר סְעוּדָתוֹ, אֲבָל גָּמַר סְעוּדָתוֹ — אֵינוֹ אוֹכֵל.

11 אֵיתִיבֵיהּ רָבָא: גָּמַר וְעָמַד — הֲרֵי זֶה אוֹכֵל! הָתָם כְּשֶׁלֹּא סִילֵּק. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כְּשֶׁלֹּא יָשַׁן, אֲבָל יָשַׁן — אֵינוֹ אוֹכֵל. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: יָשַׁן וְעָמַד — הֲרֵי זֶה אוֹכֵל! הָתָם בְּמִתְנַמְנֵם.

12 הֵיכִי דָּמֵי מִתְנַמְנֵם? אָמַר רַב אָשֵׁי:

13 נִים וְלָא נִים, תִּיר וְלָא תִּיר. דְּקָרוּ לֵיהּ וְעָנֵי, וְלָא יָדַע אַהְדּוֹרֵי סְבָרָא, וְכִי מַדְכְּרִי לֵיהּ מִדְּכַר.

14 אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב: יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית — אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל. חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תַּעֲנִית צִבּוּר קִיבֵּל עָלָיו. הֵיכִי לֶיעְבַּד? אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא, לֵימָא הָכִי: לְמָחָר אֱהֵא לְפָנֶיךָ בְּתַעֲנִית יָחִיד.

15 אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב שֵׁשֶׁת: הָא קָא חָזֵינַן רַבָּנַן דִּמְסַיְּימִי מְסָנַיְיהוּ וְאָתוּ לְבֵי תַעֲנִיתָא! אִיקְּפַד וַאֲמַר לְהוּ: דִּלְמָא מֵיכַל נָמֵי אֲכוּל.

16 אַבָּיֵי וְרָבָא מְעַיְּילִי כִּי מְסָיְימִי אֲפַנְתָּא. מָרִימָר וּמַר זוּטְרָא מְחַלְּפִי דְּיַמִּינָא לִשְׂמָאלָא וְדִשְׂמָאלָא לְיַמִּינָא. רַבָּנַן דְּבֵי רַב אָשֵׁי נָפְקִי כִּי אוֹרְחַיְיהוּ, סָבְרִי כִּי הָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין תַּעֲנִית צִבּוּר בְּבָבֶל אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד.

17 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹוֶה אָדָם תַּעֲנִיתוֹ וּפוֹרֵעַ. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: וְכִי נֶדֶר קַבֵּל עֲלֵיהּ, דְּלָא סַגִּי דְּלָא מְשַׁלֵּם? לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ קַבֵּיל עֲלֵיהּ. אִי מָצֵי — מְצַעַר נַפְשֵׁיהּ, אִי לָא מָצֵי — לָא מְצַעַר נַפְשֵׁיהּ.

18 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹוֶה אָדָם תַּעֲנִיתוֹ וּפוֹרֵעַ. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: פְּשִׁיטָא! לֹא יְהֵא אֶלָּא נֶדֶר. נֶדֶר — מִי לָא מָצֵי בָּעֵי לְשַׁלּוֹמֵי וּמֵיזַל לִמְחַר וּלְיוֹמָא אַחֲרִינָא.

19 רַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידֵּי אִיקְּלַע לְבֵי רַב אַסִּי. עֲבַדוּ לֵיהּ עִגְלָא תִּילְתָּא, אֲמַרוּ לֵיהּ: לִיטְעוֹם מָר מִידֵּי. אֲמַר לְהוּ: בְּתַעֲנִיתָא יָתֵיבְנָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְלוֹזֵיף מָר וְלִיפְרַע, לָא סָבַר מָר לְהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹוֶה אָדָם תַּעֲנִיתוֹ וּפוֹרֵעַ? אֲמַר לְהוּ: תַּעֲנִית חֲלוֹם הוּא.

20 וְאָמַר רַבָּה בַּר מַחְסֵיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: יָפָה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם כְּאֵשׁ לִנְעוֹרֶת. אָמַר רַב חִסְדָּא: וּבוֹ בַּיּוֹם. וְאָמַר רַב יוֹסֵף: וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לִיתֵּיב תַּעֲנִיתָא לְתַעֲנִיתָא.

21 מַתְנִי׳ עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ — בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת אֲחֵרוֹת עַל הַצִּבּוּר. אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִבְּעוֹד יוֹם, וַאֲסוּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְנוֹעֲלִין אֶת הַמֶּרְחֲצָאוֹת.

22 עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין עֲלֵיהֶן עוֹד שֶׁבַע שֶׁהֵן שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר. הֲרֵי אֵלּוּ יְתֵרוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁבְּאֵלּוּ מַתְרִיעִין, וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת. בַּשֵּׁנִי מַטִּין עִם חֲשֵׁיכָה, וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּרִין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.

23 עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה, בְּאֵירוּסִין וּבְנִישּׂוּאִין, וּבִשְׁאֵילַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ — כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לַמָּקוֹם. הַיְּחִידִים חוֹזְרִין וּמִתְעַנִּין עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן. יָצָא נִיסָן וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים — סִימַן קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם וְגוֹ׳״.

24 גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ, אִית בְּהוּ תַּעֲנוּג: רְחִיצָה וְסִיכָה וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, אֲבָל מְלָאכָה — צַעַר הוּא! אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, אָמַר קְרָא: ״קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה אִסְפוּ זְקֵנִים״, כַּעֲצֶרֶת, מָה עֲצֶרֶת אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה — אַף תַּעֲנִית אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה.

25 אִי, מָה עֲצֶרֶת מֵאוּרְתָּא — אַף תַּעֲנִית נָמֵי מֵאוּרְתָּא! אָמַר רַבִּי זֵירָא: לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא. אָמַר קְרָא: ״אִסְפוּ זְקֵנִים״, דּוּמְיָא דַּאֲסִיפַת זְקֵנִים, מָה אֲסִיפַת זְקֵנִים בַּיּוֹם — אַף צוֹם נָמֵי בַּיּוֹם. וְאֵימָא מִטִּיהֲרָא? אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא, דְּאָמַר: מִצַּפְרָא כִּינּוּפְיָא.

26 הֵיכִי עָבְדִי? אָמַר אַבָּיֵי: מִצַּפְרָא עַד פַּלְגָא דְיוֹמָא מְעַיְּינִינַן בְּמִילֵּי דְמָתָא. מִכָּאן וְאֵילָךְ, רִבְעָא דְיוֹמָא קָרֵינַן בְּסִפְרָא וְאַפְטַרְתָּא, מִכָּאן וְאֵילָךְ בָּעֵינַן רַחֲמֵי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּקוּמוּ עַל עׇמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה׳ אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה׳ אֱלֹהֵיהֶם״.

פירוש גבורת ארי על תענית י״ב

1 הא תענית מעלייתא היא פירש רש"י אי דקיבל עליו להתענות עד חצות היום והדר מתענה כל היום פשיטא דתענית גמור הוא ואפי' תפלת תענית נמי מתפלל ומשני לא צריכא דאימלך אימלוכי כלומר לא היה בדעתו כלל להתענות אלא אתא ליה טירדא ולא אכל עד חצי היום וכי מטא חצי היום אימלך אמר הואיל והתעניתי עד חצי היום אתענה כל היום ואיני יודע למה פירשו בתרי גוונא במקשה פירש דחצות היום ראשון היה בקבלה והשני בלא קבלה ובתירוצו פירש להיפך דההמלכה היה מחצות והיינו ע"י קבלה דאם לא כן לאו כלום הוא כדפרישית בדברי המקשה ומ"מ צ"ל דס"ל לרש"י כדעת קצת המפרשים דהא אמר שמואל לקמן כל תענית שלא קיבל עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית דבתענית שעות אינו צריך קבלה מבעוד יום אלא כל שקיבל קודם שעות התענית סגי שהא פירש אהא דאימלך שחצי יום הראשון לא היה בדעתו להתענות ומחמת טעות הוא דלא אכל צ"ל דגרע היכא דההמלכה היה על חצי יום השני והראשון היה בלי קבלה מלהיפך דאההמלכה השניה פריך פשיטא הא תענית מעלייא הוא ואילו היכא שחצי הראשון היה שלא לשם תענית והשני בקבלה חשיב לה לרבותא והיינו טעמא דשני נגרר בטפל לראשון משום הכי היכא דהראשון היה בקבלה ולא השני נגרר וסגי ליה בלא קבלה מה שאין כן איפכא אין הראשון שלא קיבל נגרר וטפל לשני שאחריו שבו קיבל מכל מקום אין פשט לשון רש"י מורה על זה:

2 גם על עיקר פירוש רש"י קשה לי מאי קשיא ליה לאביי פשיטא הא תענית מעלייתא הוא דילמא הא קמשמע לן דכה"ג שלא קיבל לחצי השני של יום מבעוד יום אלא של ראשון בלבד הוה ליה תענית גמור וסגי ליה בקבלה משעה שנמלך אבל איני יודע מי דחקו לפרש כן כי הדבר ברור דס"ד דאביי דהא דרב חסדא והוא שלא טעם כלום עד הערב היינו שקיבל עליו מבעוד יום להתענות עד הערב דאם לא כן הא אמרינן לקמן אם לא קיבל עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית מש"ה קשיא ליה פשיטא ומשני לא צריכא דאימלך פי' שלא קיבל עליו מבעוד יום אלא תענית עד חצות היום לחוד ואח"כ ביום התענית נמלך גם על חצות יום השני לגמרו בתענית וקרי ליה תענית שעות אע"פ שמתענה כל היום הואיל ולא קיבל עליו מבעוד יום אלא על חצות היום בלבד וקמשמע לן דשמיה תענית. דאמר ר' אלעזר ברבי צדוק וכו' מפני שיו"ט שלנו הוא קשה לי הא יו"ט דקרבן עצים אינו אלא מדרבנן איך דחי לתענית תשעה באב דהוי מדברי קבלה דחשיב בפ"ק דראש השנה דף י"ח כדברי תורה לענין איסור לפניהם ולאחריה' דאינו צריך חיזוק מיהו בהא דבחל תשעה באב בשבת הא דמתענין אחר שבת אינו אלא מדרבנן דמן הדין הואיל ונדחה ידחה לגמרי כדאמרינן בפ"ק דמגילה דמהאי טעמא ביקש רבי לעקור לתשעה באב שחל בשבת ונדחה לאחר שבת. ואע"ג דאמרינן התם דלא הודו לו היינו מדרבנן בעלמא וכיון שכן יו"ט דדבריהם דוחה אותו:

3 מיהו קשה לי מהא דסוף פ"ג דעירובין דף מ"א דדייק אהא דקאמר מפני שיו"ט שלנו הוא הא ערב יו"ט פירוש שאר ת"ב דהוי עי"ט שלהם משלימין ואמאי הא כמו שאם בערב שבת אמרי' התם דאין משלימין כדי שלא יכנוס לשבת מעונה וה"ה לערב יו"ט זה ומאי קושיא הא יו"ט דרבנן כיון שאינו דוהה הוא גופה לתענית תשעה באב כל שכן שאין ערב יו"ט שלו דוחה משא"כ שבתדהוא דוחה לתשעה באב מפני שהוא מן התורה בחל בע"ש אין משלימין:

4 וי"ל דבפ"ק דר"ה אמרינן התם אד' צומות דקרא בזמן שאין שלום ואין גזירות מלכות רצו אין מתענין וקים ליה להגמרא דבזמן ר"א לא היו גזירות מלכות ואע"ג דאמרינן התם דאעפ"כ בתשעה באב מתענין הואיל והוכפלו בו צרות י"ל דזה אינו אלא מדרבנן אבל לא מן המקרא דהא קרא חשיב ליה בהדי שאר צומות ושמא שוין הן וכיון שאינו אלא מדרבנן יו"ט של דבריהם דוחה אותו והשתא פריך שפיר אי סלקא דעתך דתשעה באב שחל בע"ש אין משלימין לא הוה ליה להשלים בכל ת"ב דהוה ליה עיו"ט שלו ודמי לערב שבת:

5 ואי יתיב מאי פירש רש"י מי סליק לתענית או לא וקשה לי מאי קמבעיא ליה אי יתיב אי סליק ליה פשיטא דלא כיון דאמר שמואל דלאו שמיה תענית. תבטל גזירתנו את נדרו ואע"ג דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות כדאמרינן בפ"ב דנדרים ושבתות וימים טובים צריכים היתר חכם כדתנן בפרק ט' דנדרים דף ס"ו פותחין לו לאדם בשבתות וימים טובים אפ"ה בי"ט אלו של דבריהם עשו בהם חיזוק יותר משל תורה לבטל הנדר בשבילם. ויש מפרשים הא דאמר תבטל נדרו מפני גזירתנו היינו בקיבל עליו תענית ואין כח בקבלת תענית למעקר ליו"ט אפילו של מגילת תענית אבל בנדר גמור לא כ"כ הר"ן. וקשה לי על פירוש ראשון מהא דפריך לקמן בפ"ב דף י" אהא דתניא מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד למה לי מריש ירחא לימא מתרי בניסן וראש חודש גופה יו"ט הוא ואסור ומשני לא נצרכא אלא לאסור יום שלפניו דמשום ראש חודש דאורייתא שרי ומשום יו"ט דדבריהם אסור והשתא לא צריך לשנויי שינויא דחיקא דיו"ט דר"ח לא צריך משום בו ביום כלל אלא משום יום שלפניו הוה ליה לומר דנ"מ בהא יו"ט לדידיה גופיה בנודר להתענות בו דמשום ר"ח דאורייתא הנדר חל השתא דגזרו עליו משום י"ט דדבריהם הנדר בטל ועוד אמרינן התם מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד ופריך למה לי עד סוף מועד לימא עד המועד ומועד גופיה יום טוב הוא ואסור ומשני לא נצרכא אלא לאסור יום שלאחריו ור' יוסי היא והשתא למה ליה למידחק ולאוקמי כיחידאה וגם משום ימי המועד גופייהו אין שום נפקא מינה אלא משום יום אחד שלאחריו לחוד הוה ליה לאוקמי ככולי עלמא ונפקא מינה לימי המועד עצמן ובנודר להתענות בהם דמשום יו"ט דאורייתא הנדר חל ומשום יום טוב דדבריהם הנדר בטל:

6 והא ליכא למימר דאדרבה משם ראיה להיפך דאם איתא דאין יו"ט של דבריהם חמיר משל תורה לבטל הנדר לא שייך למיגזר יו"ט של דבריהם לחול על של תורה כדי לאסור לפניהם ולאחריהם דהא מאי טעמא חמיר בהא של דבריהם משל תורה משום דשל תורה דחמירי אינו צריך חיזוק ושל דבריהם דקילי צריך חיזוק כדאמרינן התם וגזרינן על לפניהם ולאחריהם דלא ליתי להתענות ולהספיד ביו"ט גופיה הא כיון דבלאו הכי ימים הללו איסור של תורה עליהם דחמיר ולא חיישינן דלא ליתי להתענות ולמיספד בהן א"כ אי נוסף על יו"ט עוד יו"ט דדבריהם כל שכן דחמיר טפי ולא בעי חיזוק דודאי משום תוספות איסור קל על איסור חמור מגרע גרע מאיסור חמור לחוד הא ודאי לא אלא על כרחך יש חומר בדברי סופרים משל תורה דבשל סופרים לא חל הנדר ובשל תורה חל וכיון שכן ראוי לגזור לפניו ולאחריו לאסור ביו"ט של דבריהם שהוא ביו"ט של תורה משום שלא יבא הנודר להתענות ביו"ט דמשום לתא יו"ט של תורה חל הנדר ואילו משום לתא דיו"ט דדבריהם דקיל לחוד הוא דלא חל וכיון דקיל בעי חיזוק ואע"ג הא דגזרו במועד של פסח משום דאיתוקם חגא דשבועיא ונפקא מינה לאסור לאחריו וכר"י אינו אלא לאסרו בהספד דאילו בתענית לכולי עלמא שרי בלאחריו כדאמרינן התם והא הספד בנדר של תורה לא משכחת לה דאין איסור נדר אלא בשב ואל תעשה אבל לא בקום ועשה כגון להספיד דנדר איתסורי חפצא עליה. ואי תימא דנפקא מינה לענין שבועה דחיילא בקום ועשה ונפקא מינה בנשבע להספיד ביו"ט דמשום יו"ט של תורה חייל הא נמי ליתא דהא קיימא לן אין נשבעין לעבור על המצוה והא לכאורה משמע דהספד שבת ויו"ט אסור מן התורה דאי מדבריהם הוה ליה לאסור הספד לפניהם ולאחריהם משום חיזוק כמו שגזרו בימים הכתובים במגילת תענית מהאי טעמא דקילי ובעי חיזוק דיש לומר דאפילו תימא הספד בשבת ויו"ט אסור מן התורה אפילו הכי משכחת לה דחייל שבועה עלייהו בכולל ימי חול עם שבת ויו"ט דמיגו דחל על ימי חול חיילי נמי אשבתות וימים טובים ע"י כולל. וכדאמרינן בירושלמי בנשבע שלא לאכול מצה סתם אסור במצהשל מצוה דחיילא ע"י כולל אי נמי הא דאמר רבי יוסי בדלא להספיד לפניו ולאחריו אסור לא בהספד לחוד אסור אלא אפילו בתענית נמי כיון דחמיר אפילו על תענית גזרו בלאחריו וכמ"ש שם והשתא הא דאמרינן גבי חגא דשבועיא לאסור לאחריו בנדר נמי משכחת לה ולענין תענית לחוד מכל מקום שמע מינה דיו"ט דדברי סופרים מבטל לנדר מהא דפ"ב וכמו שכתבתי הא ליתא דאין מכאן ראיה כלל ומצדה תברא דמאי טעמא לא ניחא לך לומר דלא שייך לומר דגזרו יו"ט של דבריהם על יו"ט של תורה משום לאסור לפניהם ולאחריהם משום כיון דבלאו הכי שם יו"ט חמיר של תורה עליו דלא בעי חיזוק אי אפשר לומר משום דנוסף עליו יו"ט קל של דבריהם דנבעי חיזוק מהשתא דאיסור חמור שבו להיכא אזל א"כ מהאי טעמא גופיה נמי אי אפשר לומר דיו"ט דדבריהם שחל ביו"ט של תורה יבטל את נדרו דמאי טעמא של דבריהם מבטל ולא של תורה לאו משום דחמירי טפי אלא קילותא גרמא להם משום דקילי בעי חיזוק מה שאין כן של תורה דחמירי. ואם כן בחל יו"ט של דבריהם ביו"ט של תורה למה מבטל הנדר משום חיזוק הא לא צריך חיזוק דחומר יו"ט של תורה להיכא אזל אלא על כרחך היינו טעמא דהיכא דאיתוסף יו"ט של דבריהם על של תורה מ"מ אסרו לפניהם ולאחריהם כדי שיהיה זכרון לנס זה הנעשה בו ביום וכיון שבכל י"ט של דבריהם דבעי חיזוק ראוי לאסור לפניהם ולאחריהם הא נמי לא תיפוק מכללם מפני זכרון הנס:

7 מיהו יש ליישב דברי הר"ן דהא דסבירא ליה דנדר גמור בטל מפני יו"ט דדבריהם משא"כ של תורה היינו טעמא משום דבעי חיזוק ומשום הכי בטלו לנדר של תורה בפניו ומהאי טעמא גופיה גזרו על שלפניהם ואחריהם משום חיזוק דבעי והשתא דהמקשן לא אסיק אדעתיה להא דלא נצרכא אלא לאסור את שלפניו וס"ד דאפילו להחמיר ולאסור לפניו לא בעי חיזוק ודמי ליו"ט של תורה דלא בעי חיזוק כל שכן דלא בעי חיזוק להקל שיכול לבטל נדר של תורה דמדינא חל על דבר מצוה אבל לבתר דמשני לא נצרכא אלא לאסור את שלפניו דשמע מינה דחמיר יו"ט של דבריהם משל תורה משום דבעי חיזוק מהשתא חל נמי לבטל נדר משום חיזוק אע"ג דשל תורה אינו מבטל דלא בעי חיזוק ולמאי דמשני לא נצרכא אלא לאסור את שלפניו אלמא בעי חיזוק ה"ה דהוי מצי למימר לא נצרכא אלא לבטל נדרו אלא כיון דתרווייהו חד טעמא הוא חדא מתרתי נקט:

8 עוד יש לומר דהא דיו"ט דדבריהם מבטל לנדר של תורה הני מילי בחל בחול דבעי חיזוק אבל בחל ביו"ט של תורה דמשום ההוא יומא לא בעי חיזוק אלא משום לתא דשאר יום טוב מדבריהם יש לומר דהני מילי להחמיר לאסור לפניהם אבל לא להקל לבטל נדר של תורה כיון דיו"ט דההוא יומא גופיה לא בעי חיזוק:

9 ועל פירוש יש מפרשים דנדר דהכא לאו מנדר גמור מיירי אלא מקבלת תענית קשה לי מרישא אם נדרו קודם לגזרתנו יבטל נדרו את גזרתנו וטעמא הואיל ונדר קדים אין כח בגזרתנו המאוחר לבטל הנדר הקדום לו ואמאי מבטל נדרו את גזרתנו אם איתא דמנדר של קבלת תענית הא אמרינן לקמן לוה אדם תעניתו ופורע והשתא כיון דאפילו לדבר הרשות רשאי ללוות תעניתו ופורע היכא דגזרתנו מאוחר לנדרו אמאי מבטל ליום טוב של תקנת חכמים וחייב להתענות מי גרע מדבר הרשות דלוה ופורע. ולא עוד אלא הכא בנדרו קודם לגזרתנו חייב ללוות ולפרוע כדי שלא לבטל גזירת חכמים ואע"פ שהרא"ש פירש שם בשם ר"ח הא דלוה תעניתו ופורע במקום צער ואונס דוקא הא מכל מקום בעלילה כל דהו יכול ללוות ולפרוע כדאמרינן אם גבי ר"י בריה דר"א איקלע לבי רב אשי דאמר ליה דלוזיף מר ולפרע אע'ג דלא הוה אלא סעודת מריעות ואי לאו דתענית חלום הוה כדאמרינן התם הוה לוה ופורע כל שכן שראוי ללוות ולפרוע בשביל יו"ט של דבריהם:

10 וי"ל דיש מפרשים אלו ס"ל כמו שכתב הרא"ש לקמן דהא דלוה ופורע היינו דווקא ביום סתם אבל ביום זה אינו לוה והא דיחיד שקיבל עליו תענית ב' וה' של כל השנה כיום זה דמי ואע"פ שפי' שם הרא''ש הא דאמר אבל יום זה לא היינו דיום זה קבוע לו להתענות תמיד כגון שמת בו אביו וכיוצא בו ויום סתם היינו שקיבל עליו להתענות יום ובמנחה קיבל עליו להתענות אותו תענית יום מחר ובשביל קבלתו לא מיקרי יום זה ובעל כרחך צריך לומר כן דהיאך תמצא שקיבל עליו יום סתם הלא צריך לומר הריני בתענית למחר י"ל הכי נמי בקיבל עליו תענית ב' וה' של כל השנה הא קבע עליו תענית כל השנה ואי אפשר ללוות ולפרוע לפיכך נדחה הי"ט דדבריהם הבא אחר שקיבל עליו התענית הואיל ותענית כזה אי אפשר ללותו:

11 עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי בריש פרק קמא דפסחים דף ב' משמע דגרסינן דברי ראב"י גבי הא דפליגי התם מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה רבי אליעזר בן יעקב אמר משעת האור וקאמרינן התם בשלמא לדידי אשכחן דפלגי רבנן בין יממא לליליא דתנן גבי תענית ציבור עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר:

12 עד מתי אוכל ושותה רש"י פירש ואפילו בתענית יחיד ואיני יודע מאי אפילו דקאמר הא אדרבה תענית ציבור חמור מתענית יחיד ונ"ל דאליבא דרבי אלעזר ברבי שמעון קאי דמחמיר ואמר עד קריאת הגבר מ"מ איני יודע מנלן דפליגי בתענית יחיד כיון דבפרק קמא דפסחים קאמרה הגמרא להדיא דבתענית ציבור פליגי והא דפריך מגמר ועמד ומישן ועמד דהרי זה אוכל משום דקים ליה לאביי דגבי תענית ציבור תנא לה:

13 לא שנו אלא שלא גמר אבל גמר אינו אוכל. פירש רש"י אבל גמר דברי הכל אינו אוכל. ומשמע מדהוסיף תיבת דברי הכל והא לישנא לא שייך אלא היכא דקאי אאיזה פלוגתא נראה לי דמפרש להאי לא שנו הכי לא שנו דלמר אוכל עד שיעלה עמוד השחר ולמר אינו אוכל מקריאת הגבר ואילך אלא שלא גמר אבל גמר דברי הכל אינו אוכל מקריאת הגבר ואילך דבחדא סגי קריאת הגבר בלא גמר ובגמר אפילו קודם קריאת הגבר שוב אסור לאכול למ"ד עד קריאת הגבר ולמ"ד עד שיעלה עמוד השחר בגמר מודה דאסור מקריאת הגבר אבל קודם לו אפילו גמר מותר ולמ"ד עד קריאת הגבר כולה מילתא ביה תליא ולא שנא בין גמר ולא גמר זה מוכרח לפרש"י שהוסיף דברי הכל ולכאורה על דרך זה צריך לפרש ללישנא בתרא דקאמר אבל ישן אינו אוכל דלדברי הכל קאמר לה ומקריאת הגבר מיירי אלא שרש"י פירש בסמוך והלכה כמ"ד אוכל ושותה עד שישן קבע ועד שיעלה עמוד השחר כרבי ואו או קאמר והוה ליה להתנות עד שישן קבע לאחר קריאת הגבר ואפשר שמחלק בין גמר לישן דשינת קבע הוי הפסק טפי ואפילו קודם קריאת הגבר אינו אוכל לדברי הכל מ"מ מפשטא דשמעתא משמע דאין לחלק בין גמר אליבא דלישנא קמא ובין ישן אליבא דלישנא בתרא לרבי דזה בעי נמי לקריאת הגבר בהדי' לאיסורא ולישנא בתרא לא צריך ישן לקריאת הגבר ובישן לחוד אסור. מיהו קשה לי על שיטה זו דאי הא דאמר אינו אוכל אליבא דרבי היינו לאחר קריאת הגבר דוקא מאי פריך אביי מהא דגמר ועמד הרי זה אוכל דילמא מיירי קודם קריאת הגבר דאע"ג דקתני לה סתמא בעל כרחך לא מילתא פסיקתא היא דהא משני התם בשלא סילק אבל סילק לא אע"ג דקתני סתמא ועוד קשה לי מריש פרק קמא דפסחים שהבאתי בסמוך דקאמר בשלמא לדידי אשכחן דפלגי רבנן בין יממא לליליא גבי תענית ציבור דאוכל עד שיעלה עמוד השחר אבל ביממא גופה לא אשכחן דפליג לומר דעד הנץ החמה מותר ואחר כך אסור ואי אפילו למאן דאמר עד שיעלה עמוד השחר מכל מקום בגמר בקריאת הגבר תליא איסורו א"כ אפילו אליבא דידיה נמי אשכחן בלילה גופה דפליג בגמר בין קודם קריאת הגבר לאחריו ואם כן הוא הדין נמי דיש לחלק ביממא גופה דמ"ש מלילה וכ"ש למאי דפירשתי לעיל דלשיטת רש"י בע"כ ללישנא בתרא דישן נמי צריך לקריאת הגבר דהשתא כ"ש דתקשה כדפרישית. אבל איני יודע למה פירש כן דודאי הא דאמר אבל גמר או ישן אינו אוכל בהא לחוד תליא איסורא ואפילו קודם קריאת הגבר נמי אינו אוכל ואע"ג דלישנא לא שנו דקאמר לכאורה משמע דקאי אקריאת הגבר או עמוד השחר דמיירי בברייתא להדיא מכל מקום יש לפרש הכי לא שנו דמותר לאכול בלילה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא שלא גמר או ישן אבל גמר או ישן אסור מיד אפילו קודם לקריאת הגבר או עמוד השחר:

14 חיישינן שמא תענית ציבור קיבל עליו קשה לי מכדי חיישינן קאמר משמע ספיקא ואמאי אסור בנעילת הסנדל מספיקא הא ספיקא דרבנן לקולא וקבלת תענית אינו נדר של תורה ואינו אלא מדרבנן וצריך לומר דסתם תענית של ציבור משמע אם לא פירש להדיא של יחיד ורוב תענית ציבור אסורים בנעילת הסנדל ג' אמצעים וז' אחרונים ואינו מותר אלא בג' ראשונים בלבד כדתנן במתני' ולפי זה למאי דאמר שמואל בסמוך אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד אית ליה יחיד שקיבל עליו בבבל תענית סתם לא חיישינן דילמא תענית ציבור קיבל עליו כיון דאין שם שום תענית ציבור אלא תשעה באב לחוד וכל השאר דינן שוה לשל יחיד והא אפילו בנדר גמור של תורה אזלינן בתר מקום שהוא שם בשעת הנדר כדתנן בפרק ב' דמסכת נדרים ואע"ג דרב בבבל הוה אפשר לומר דפליג אדשמואל וס"ל כשאר אמוראים דבסמוך דלית להו הא דשמואל ונ"ל דלרב הוא הדין דצריך להפסיק מבעוד יום כדין תענית ציבור ואסור לאכול בלילה כדתנן במתני' אלא חדא דתענית ציבור נקט והוא הדין לכולן:איקפד ואמר להו דלמא מיכל נמי אכול נ"ל דהא דילמא מיכל נמי אכול בלילה ולא הפסיקו מבעוד יום כדין תענית ציבור אבל לא מסתבר דלמא אכול ביום קאמר דחס ושלום שהיה חושד לרבנן שפירשו עצמן מהציבור ועוד למה להו למיתי לבי תעניתא כלל אלא ודאי כדפרישית:

15 אי לא מצי לא מצער נפשיה ואינו צריך לפרוע נ"ל דשמואל לטעמיה אזל דאמר לעיל היושב בתענית נקרא חוטא מכל מקום מודה אם קיבל עליו להתענות בעל כרחו צריך לשלם נדרו דומיא דנזיר אבל אי לא מצי להצטער ולהתענות בו ביום אזל ליה נדרו לגמרי ואינו צריך לפרוע כלל כדי שלא יקרא חוטא:

16 אוכלין ושותין מבעוד יום בפרק ד' דפסחים דף נ"ד מפרש שמואל להאי מבעוד יום למעוטי משחשיכה דס"ל תשעה באב ותענית ציבור בין השמשות שלהם מותר ור"י ס"ל התם דתשעה באב בין השמשות שלו אסור ופריך מהא דאר"י תשעה באב אינו כתענית ציבור מאי לאו לבין השמשות דתשעה באב מותר ותענית ציבור אסור ומשני מאי אינו כתענית ציבור לתפלת נעילה אי נמי לכ"ד ברכות רב פפא אמר מאי אינו כתענית ציבור אינו כראשונות אלא כאחרונות ואסורה הרי לכולי עלמא אליבא דר"י בין השמשות דתענית ציבור אסור והאי אוכלין ושותין מבעוד יום דמשנתנו למעוטי בין השמשות אתא וקשה לי אמאי בין השמשות שלהם אסור הא תענית ציבור דרבנן וקי"ל ספיקא דרבנן לקולא. והיה נראה לי דכי אמרינן ספיקא דרבנן לקולא הני מילי היכא דאי אפשר לבא לתרתי קולא דסתרן אהדדי אבל היכא דאפשר לבא לזה לא והרי הכא אם אתה מיקל בבין השמשות הואיל וספיקא דרבנן הוא והא בבין השמשות דעיולי יומא דתענית ציבור ניזול לקולא דהוי ליה ספק יום ובאפוקי יום בבין השמשות שלו ניזל נמי לקולא משום דהוי ליה ספק לילה הוה ליה תרי קולי דסתרן אהדדי דבעיולי עבדת ליה יום ובההוא יומא גופה באפוקי עבדת ליה לילה וממ"נ בחדא יומא עביד איסורא בודאי וכה"ג מצינו בפ"י דפסחים דף ק"ח דפליגי בד' כסי דפיסחא לענין הסיבה דאיכא מאן דאמר תרי כסי קמאי בעו' הסיבה בתראי לא ואיכא מ"ד איפכא ומסיק הגמרא השתא דאמר הכי ואמר הכי תרווייהו צריכי הסיבה ופירש הר"ן אע"ג דקיימא לן ספיקא דרבנן לקולא הכא על כרחך כולהו בעי הסיבה דאי ניזול לקולא אמאי ניזול בהני טפי מהני ואי ניזול בתרווייהו לקולא הא נעקרה מצות הסיבה ביאור דבריו דהא בע"כ ב' כסי מינייהו מיהת בעי הסיבה והוה ליה תרי קולא דסתרן אהדדי והכא נמי בהני תרתי בין השמשות משום דעיולי ואפוקי להקל בשניהם הוה ליה תרתי דסתרן ואי בחדא להקל ובחדא להחמיר אמאי ניקל בהאי טפי מהאי הלכך תרווייהו לחומרא ואסירן. ואע"פ שהר"ן פי' שם בשם המפרשים דמשום הכי אזלינן התם להחמיר משום דלאו מילתא דטירחא היא עביד לרווחא דמילתא פירוש הר"ן נראה לי עיקר. וראיה לדבר מהא דתנן בפרק ט' דנדה דף נ"ז לענין כתמים דרבנן השאילה חלוקה לנכרית או לנדה הרי זה תולה בה אבל בישראלית טהורה אינו תולה בה כדתנן התם בתר הכי גבי ב' נשים שהיו ישינות במטה אחת. והטעם כיון דאי תליא בחברתה מקלקלא לה מאי חזית לקלקל הא טפי מאידך. והכי מוכח התם בכולה סוגיא ואמאי והא כתמים דרבנן וניזל בתרווייהו לקולא אלא ודאי משום דהוה ליה תרתי דסתרן והשתא ק"ו הדברים מה התם הוה ליה תרתי נשי ואי מקילת כל אחת מהן הוה ליה ספיקא דרבנן אין כאן תרתי דסתרן לגבי כל אחד בפני עצמו אלא על ידי דצירוף דקולא של חברתה אפילו הכי אזלינן לחומרא הואיל ואי אזלת לקולא הוה ליה תרתי דסתרן בצירוף שתיהם כל שכן הכא דבין השמשות ובהסיבה דכסי דאי אפשר לך להקל בשניהם דהוה ליה תרתי דסתרי בחד גברא דממה נפשך עושה שלא כדין אע"פ שיש לך לדחות לאידך גיסא נהי דהא ודאי אי אפשר לך לעשות תרתי קולי דסתרן אהדדי בחד גברא ק"ו מהתם דהוי תרתי דסתרן בתרי נשי אבל הא נימא בחד גברא דניזל בחד גיסא להקל ובאידך גיסא להחמיר כגון בין השמשות דתשעה באב דניזיל בעיולי יומא או בשל אפוקי להחמיר וכן בהסיבה בתרתי כסי יחמיר ובאידך תרתי ניזיל להקל דאין כאן תרתי דסתרי מה שאין כן התם כיון דתרתי נשי נינהו וכל אחת היא לעצמה לאיזה תורה ותאמר לה צד הקל ולאיזה תחמיר דמאי חזית להקל לזו ולהחמיר לאידך והא כיון דאי אפשר לך להקל בשתיהן דהו"ל תרתי דסתרי בע"כ צריכות שתיהן להחמיר:

17 מכל מקום הא בורכא כיון דבע"כ אתה מודה שאי אפשר להקל בשני הצדדים משום דהוה ליה תרתי דסתרן תו לא שייך לומר שכל אדם צד אחד איזה שירצה להקל ואידך להחמיר דאם כן נתת תורת כל אחד בידו להקל באיזה צד שירצהולהחמיר בצד הזה ואין זה מן הראוי ועוד אפילו אם תמצא לומר דברצון העושה תליא מילתא להקל בהאי גיסא ולהחמיר באידך אי אפשר זה כאחד. בסוף שיחמיר באידך צד הקל ויקל בהפכו והא אפילו ע"י ב' בני אדם אי אפשר לעשות תרתי קולא דסתרן אהדדי כדמוכח הא דפרק ט' דנדה גבי כתמים ועוד תמה על עצמך אם תוותר אשה לחברתה לתלות הכתם בה והיא תנהג דין טומאה בעצמה וחברתה תטהר וכי מהני הא ודאי לא אלא על כרחך במקום שאפשר לבא לידי תרתי דסתרן אפילו בדרבנן אין לך לתפוס צד א' להחמיר וצד אחד להקל:

18 ואל תשיבני מהא דפרק ד' דברכות דף כ"ד גבי תפלת המנחה דלרבי יהודה עד פלג המנחה ומכאן ואילך זמן ערבית ולרבנן זמן מנחה עד הלילה ומכאן ואילך זמן ערבית ואמר התם השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ושמע מינה דלא חיישינן לתרתי דסתרן אהדדי בדרבנן בתרי גברי דזה מתפלל ערבית מפלג המנחה חשיב לה לילה וזה מנחה דחשיב יום הא לאו מילתא היא דהא מקצת מפרשים פירשו דאפילו חד גברא יכול למעבד כדמר וכמר אע"ג דהוה ליה תרתי דסתרן כל אחד אלא שאני התם דבתפלה הקילו הרבה, כדפירשו מקצת מן המפרשים ואין זה מקומו להאריך בהא:

19 אוכלין ושותין מבעוד יום ואסורין במלאכה וברחיצה וכו' קשה לי הא מלאכה אינה אסורה אלא ביום ובלילה לא כדתניא בגמרא מה שאין כן כולן דאפילו בלילה אסורין והוה ליה למיתני לכולן קודם ברישא הואיל וחל איסורן מבערב ואח"כ הוה ליה למיתני לאיסור מלאכה שאין איסורה חל עד היום ועוד למה שנה לאיסור מלאכה במציעי בין איסור אכילה ושתיה לסיכה ושארי דשוין זמן איסורן מבערב ואיסור מלאכה אינו כן. וליכא למימר כדשני בפ"ד דפסחים דף נ"ה גבי והאיכא ליליא ואמר רב ששת כב"ש רב אשי אמר לעולם כב"ה לפי שאין דרכן של בני אדם לנכש בלילה וא"כ ביטול מלאכה בתענית ציבור ממילא הוי מאורתא דבלילה אין דרך לעשות מלאכה וביום מיד חל איסורו מצפרא ואגב קמשמע לן דאיסור מלאכה ביום חל מיד בצפרא ולא בהנץ החמה כמו איסור מלאכה דערב פסח ריש פרק קמא דפסחים דאם כן קדים איסור סיכה וכל הני לאיסור מלאכה ואמאי תני לה קודם להן. דהא ליתא דודאי לנכש שהוא עבודה שבשדה אין דרך בלילה אבל שאר מלאכות דרך עשייתן בלילה נמי:

20 ונועלין את המרחצאות לפרושי לאיסור רחיצה דרישא אתי כדאמר בגמרא מכדי תנן אסור ברחיצה ונועלין את המרחצאות למה לי שמע מינה בחמין אסור בצונן מותר שמע מינה דנועלין לאו דוקא דאי דוקא מנלן להוכיח מהכא דבצונן מותר ולא דמי לנועלין את החניות בסיפא דהוי דוקא וכי תימא כיון דהאי ונועלין לפרש לאיסור רחיצה דרישא אתי הוה ליה למיתני לה גבי איסור רחיצה יש לומר כיון דבריש פ"ח דיומא דף ע"ג גבי יום הכפורים תני להו לאיסור רחיצה וסיכה גבי הדדי תני הכא נמי הכי ולא אפסיק בהא דנועלין בינייהו אי נמי יש לומר כל הני דחשיב רחיצה וסיכה חומר נינהו לאסור בהן. והא דנועלין משום קולא נקט לה דהא דנועלין לאו דוקא אלא למידק מיניה דבצונן שרי לא רצה להפסיק ביני חומרי דקחשיב בדבר של קולא גוזרין עליהן עוד שבעה שהן שלשה עשר קשה לי וכי תנא מניינא אתי לאשמועינן דשלשה ושלשה ושבעה שלשה עשר הוי וכה"ג פריך הגמרא בפ"ג דיומא דף ל"ה גבי סך הכל ל' מנה ויש לומר דקמ"ל דגזירות ב"ד בתחילה כשרואין שלא ירדו גשמים בר"ח כסליו הוא על י"ג תעניות ביחד ולא פיסקי פיסקי ואע"ג דאם ירדו גשמים אפילו ביום התענית אינו צריך להשלים כדתנן לקמן בפ"ב וכל שכן שאין צריך להתענות עד תשלום הי"ג תעניות כולן מ"מ תחילת גזירות ב"ד הוא לדעת לקבל י"ג תעניות ועל דרך שאמרינן בפ"ג דמועד קטן אין נידוי פחות משלשים יום אע"ג דאם פייס לבעל דינו מתירין לו מיד ואם לא פייס אפילו לאחר שלשים יום נמי מכל מקום בתחילה אין מנדין אותו לפחות וכך אומרים בשעת נידוי יהא מנודה שלשים יום ואין אומרים יהא בנידוי חמשה עשר יום מיהו אם חזר בו באמצע מתירין לו כן פירש הרא"ש בשם הראב"ד והכא נמי תחילת גזירת ב"ד התעניות אינן פחות מי"ג ואע"פ שאם ירדו גשמים מפסיקין. והא דתנן הגיע ר"ח כסליו ב"ד גוזרין שלשה תעניות עברו אלו גוזרין שלשה אחרות עברו אלו ב"ד גוזרין עוד שבעה אלמא שלשה עשר אלו בג' פעמים גזרו אותן יש לומר דודאי כשמגיע ר"ח כסליו ולא ירדו מיד יושבין ב"ד ונמנין על י"ג ביחד כי קבלת תענית ציבור על הגשמים אינו פחות מי"ג והכי נמי אין מוסיפיןעל י"ג כדאמר לקמן ואחר כך מחלקין אותן לג' חלקים ב' פעמים של שלש שלש ופעם אחת של שבע משום שיש הפסק בין ג' ראשונות לג' אמצעיות וגם בין שלש אמצעיות לשבע אחרונות כמו שאפרש לקמן ובשלש ראשונות נמי יש לומר דמחלק אותן לעצמו לאחר שגזרו להי"ג בכלל ובכולן או אפשר שבר"ח כסליו מיד מקבלין על יום הי"ג דהא אף שאין התחלת התענית עד שיגיע יום ב' אחר ר"ח דהא תענית ציבור הוא בה"ב דוקא מקבלין עליו בר"ח מיד כי הקבלה נמי מהני קצת כדנפקא ליה לעיל פ"ק דף ח' מקרא דמן היום שנתת אל לבך וסמוך לערב יום ב' הראשון של התעניות גוזרין לשלש ראשונות של התענית ועוד נראה לי דנפקא מינה במה שגוזרין אלו הי"ג תעניות בתחילה כולן ביחד אע"ג דלבסוף מחלקין אותן לג' חלקים נפקא מיניה להא דתניא לעיל ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים כל התעניות שקיבל עליו כשהיה בעיר:

21 והשתא כשמקבלין כל הי"ג ביחד צריך להתענות כולן ואילו גזרו לחלקים לא היה צריך להתענות אלא אותו חלק לבד שהיה בעיר בשעה שקיבל עליו אבל לא השאר כיון שלא היה בעיר בשעה שקיבל עליו אין חלין עליו:

22 וכי תימא למאי דפי' דהאי מניינא די"ג תענית דתנא אשעת קבלה קאי דקודם התחלת התענית הללו מקבלין את כל הי"ג כולן הוה ליה למיתני לי"ג תענית בכלל קודם דתני לג' ראשונו' של התעניות הללו כיון דהכלל קודם יש לומר דאי הוי תני הכלל די"ג קודם פרט דשלשה שלשה ושבעה לא הוה שמעינן לה להא דצריך לקבל כל הי"ג ביחד משום שבדרך התנא למיתני הכלל תחילה והדר מפרש לה דרך פרט כי הא דתניא בפרק ב' דסוכה ר' אליעזר אומר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה ולא קשה ליה להגמרא למניינא די"ד כיון דתנא אחת ביום ואחת בלילה ממילא בז' ימי החג הן י"ד אלא ודאי כיון דתני הכלל די"ד ברישא לא קשה מידי דדרך התנא למיתני כלל ברישא והדר פרט אבל בהאי דבפרק ג' דיומא דקתני הפרט ברישא גבי בגדי כהן גדול דשל שחרית היה של י"ח מנה ושל ערבית של י"ב מנה. והדר תני הכלל ס"ה שלשים מנה שפיר קשה ליה מני ינא למה לי וכדפי' שם בחידושי וה"נ כה"ג אילו תנא הי"ג דכלל קודם להפרט הוה אמינא אורחא דתנא למיתני הכי ולא קמ"ל בהאי כללא מידי אבל כיון דתני לכללא בתר שחשיב אותן דרך פרט בע"כ לאשמעינן הא דפרישית אתי:

23 אבל מלאכה צער הוא. ואע"ג דפירשתי לעיל דף י' גבי אבל בדברים של צער עושה דביטול מלאכה בתשעה באב בכלל דבר של צער הוא והכא קאמר להיפך דעשיית מלאכה הוה ליה צער יש לומר דביטול מלאכה דתשעה באב מחמת הפסד ממון דמי לשל צער דתענית ולא חיישינן ליהורא:

24 ואימא מטיהרא אמר רב שישא בריה דרב אידי מסייע ליה לרב הונא נראה דהאי מטיהרא דפריך אינו כמו ההיא דריש פרק קמא דברכות גבי ובא השמש וטהר טהר יומא דהיינו אורתא שעבר ופנה היום דא"כ אמאי שני בלישנא דמעיקרא פריך אי מה עצרת מאורתא והשתא קאמר מטיהרא ועוד כיון דשני מה אסיפת זקנים ביום אלמא פשיטא ליה דאסיפת זקנים הוא ביום וטעמא דפרש"י דבלילה כל אדם בביתו ואינן נאספין. וא"כ מאי הדר פריך ואימא מטיהרא ואי לית ליה להמקשה האי טעמא דפירש רש"י הוה ליה למיפרך הכי ואסיפת זקנים גופיה ממאי דביום דלמא בלילה כן דרך הגמרא בכל מקום להקשות כן. ועוד מאי משני מסייע לרב הונא דאמר מצפרא כנופיא. מאי אולמא דרב הונא מדרב ירמיה בר אבא אטו ר"ה כיפי תלה לה ועוד הסוגיא נראה כלפי לייא. מדפריך ואימא מטיהרא היינו אורתא אלמא אין המקשה סומך אדר"י דאמר אסיפת זקנים ביום. וא"כ מאי משני מסייע ליה לרב הונא אין זה תירוץ אהא דמקשה וכיון שאינו סומך על דברי ר"י הוה ליה מסייע שאין בו ממש לדר"ה ואי אדרב הונא ראוי לסמוך יותר מר"י. הוה ליה למימר איפכא דר"ה מסייע לר"י ולא ר"י לר"ה דקטן נתלה בגדול:

25 לכן נראה לי לפרש דהא ואימא מטיהרא דפריך היינו מחצות היום. וכדאמרינן בפרק קמא דיומא דף ט"ו גבי היזה ממנו על טהרו של מזבח דהיינו אפלגא דמזבח כדאמרי אינשי טהר טיהרא והוי פלגא דיומא והכי פירושא בתחלה פריך אי מה עצרת מאורתא אף תענית מאורתא אלמה תנן לקמן כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר ומשני דומיא דאסיפת זקנים דאינו בלילה דכל אחד בביתו כדפרש"י הדר פריך ואימא מטיהרא הוי אסיפת זקנים שאין דרך הזקנים להתאסף בהשכמה והא דנקט טיהרא שהיא חצות היום זמן קבוע נקט א"כ כיון דאין דרך להתאסף בהשכמה מצפרא ואין לאסור מצפרא במלאכה ע"כ חלוק היום לחצאין פלגא להתיר ופלגא לאיסור כדאמרינן בפרק קמא דפסחים דף ב' גבי אך חלק דאיסור חמץ בערב פסח לפירוש א' של רש"י שם. ומשני מסייע ליה לרב הונא דאמר מצפרא דתעניתא כנופיא דהיינו בהשכמת היום מתחילתו משום הכי פשיטא ליה לתנא דמלאכה אסורה כל היום דקתני אבל בלילה מותר מכלל דכל היום אסור וסייעתא דרב הונא מההיא ברייתא היא וכפירוש זה נראה נמי מפירוש רש"י שפירש מצפרא כנופיא ביום תענית ציבור מתקבצין ובאין לבית הכנסת מן הבוקר.

26 כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן. איני יודע מאי כגון דנקט הא ליכא משום אבל אלא תשעה באב ואבל לחוד. ויש לומר דמבעיא לן בפרק ב' דמועד קטן דף י"ג מנודה ומצורע מהו ברחיצה ולא איפשיטא משום הכי קאמר כגון תשעה באב ואבל לאתויי מנודה ומצורע אם תמצא לומר דאסורין ברחיצה. והא ודאי דיני מנודה ומצורע מטעם אבל נינהו כדמוכח כולה שמעתתא דהתם ולא נקט להו בהדיא דדילמא מותרין ברחיצה מכל מקום גבי כל שהוא משום תענוג דקאמר כגון תענית ציבור האי כגון לאו דוקא דהא ליכא דבר אחר שאסור משום תענוג אלא תענית ציבור בלבד אלא איידי דנקט גבי משום אבל כגון נקט נמי הכא גבי משום תענוג ולאו דוקא:

27 אסור בין בחמין בין בצונן מדלא מחלק בין כל גופו לפניו ידיו ורגליו משמע לכאורה דאפילו פניו ידיו ורגליו אסור אפילו בצונן:

« גבורת ארי על תענית י״א ע״ב גבורת ארי על תענית י״ג ע״א »