מאמר העיקרים י׳

1 בענין התורה שבע"פ והש"ס

2 הנה האדון ב"ה לא רצה לכתוב את התורה בביאור מספיק שלא יצטרך לה פירוש, אלא אדרבא כתב בה דברים הרבה סתומים מאד שלא היה אפשר ביד אדם בעולם לעמוד על כוונתם האמיתית, בלי שימסר הפירוש בקבלה שתבא ממנו ית' שהוא בעל הדברים. דרך משל, מצות תפילין, מצות מזוזה וכיוצא בהם, שבא הציווי עליהם, ולא נתבאר בכתוב מה ענינם. אמנם האמת הוא, שבכוונה מכוונת העלים האדון ב"ה כוונת דבריו האמיתית לטעמים נודעים אצלו. ואמנם כל זה שהעלים בתורה שבכתב הנה מסרו למשה רבינו ע"ה בעל פה וממנו נמשך המסורת לחכמים דור אחר דור:

3 והנה במסורת הזה נתבארה כונת הכתובים לאמתה ונודע לנו אמתת מעשה המצות כמו שהאדון ב"ה רוצה בהם:

4 והנה נמצאו דברי התורה שבכתב בבחינת הסכמתם עם הפירוש המקובל מתחלקים לשלשה חלקים:

5 החלק הראשון הוא כלל ענינים בא כללם בכתוב, אך לא פרטיהם, ונתבארו הפרטים במסורת:

6 החלק השני הוא כלל כתובים שביאורם מסופק באשר יסבלו פירושים שונים, ונתבארה ההכרעה במסורת:

7 החלק השלישי הוא כלל כתובים שלפי המלות באמת תהיה הכונה אחת, ונתבאר במסורת היות הנרצה מתחלף מאד מהנראה. ועל זה אמרו ז"ל הלכה עוקפת את המקרא. אמנם אין פרטי החלק הזה רבים, ולא עוד אלא שאם תטרח ותעמיק בדבר תמצא שלא יהיה הפשט מכחיש לגמרי ההלכה ולא מתנגד לה, אבל יובן באיזה בחינה ובאיזה גבול:

8 וממה שקבלנו שאמנם בעל התורה ית"ש כתבה על דרכים פרטיים וחוקים מיוחדים, וכשנרצה להבין כונת בעל הדברים בה הנה צריך שנהלך בהם על פי החוקים ההם, ובדרכים ההם, וזולת זה אע"פ שכבר היה אפשר שינתן פירוש בדברים תסבולנה אותו המלות היטב, ואפשר שתורינה עליו ביותר הרוחה, אמנם על כל פנים לא יהיה הפירוש ההוא אמיתי בדברים ההם, כיון שבעל הדברים כיון בהם כונה שונה מזו. ואמנם החוקים האלה והדרכים הם כלל הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם עם כל פרטיהם:

9 וצריך שתדע עוד כי הנה עיקרי הדינים כלם מה שבמצות עשה ומה שבמצות לא תעשה כלם מקובלים הם ממשה רבינו ע"ה, אמנם קבלו ז"ל שדברי המסורת רמוזים הם בתורה שבכתב ברמזים שונים על פי דרכי הרמיזה ידועים להם, והיה מפורסם ומוסכם אצלם שטוב בעיני ה' שנעמל גם בזה החלק, פירוש - בידיעת מקום רמזי התורה שבעל פה בתורה שבכתב, ועל כן יטרחו כל אחד מהם לבקש הרמזים האלה, כפי מה שיראה לו יותר נכון, וזה מה שתמצא פעמים רבות בש"ם משא ומתן לבקש ראיות לדין מן הדינים, וכבר יהיה ביניהם מחלוקת על הראיות, ותמצא הראיות עצמם שאמנם לפי דרכי ההבנה הפשטית לא יאותו יפה. אך הענין הוא מה שאמרתי לך, שהנה הדין אצלם בקבלה, אבל יטרחו לבקש לו הרמז בתורה שבכתב על השורש שזכרנו למעלה. והנה לא ירצו באותם הפירושים שתהיה זאת כונת המשך המקרא ההוא, אבל ירצו שלזה כיון בעל התורה בה במה שרצה לרמוז בדרכי המקרא ההוא בדרכי הרמז נוסף על מה שרצה לבאר בדרכי הפשט, ויקראוהו לפעמים אסמכתא. והנה כל זה שאני מדבר עתה הוא בחלק המצות והדינים, אך בחלק ההגדות יש עוד עיקרים אחרים, ביארתים לך במקום בפני עצמו:

10 ואמנם יש עוד ענינים אחרים שהם תקנות מן החז"ל ואעפ"כ ימצאו להם רמז רחוק מאד בכתובים, ונקרא גם זה אסמכתא, אמנם היא אסמכתא יותר שטחיית הרבה מהראשונה שזכרנו, ויכונו בה לזכרון לענין, ולא יחדלו לכוין בזה גם כן היות אפילו זה רמוז בתורה אע"פ שהוא רמז רחוק מאד, והוא על צד הצפיה בעתידות, שהכל גלוי לפניו ית' ועל הכל רמז, אלא שרמזו בדרך רחוקה כיון שאין הדבר ההוא חלק מביאור המצוה כלל. ואמנם יש עוד פרטי דינים שלא קבלום ויוציאום בדרכי הסברה או בדרכי המדות ואפשר שיחלקו בם, וכפי הפסק שיהיה למחלוקת כן תהיה החובה עלינו לשמור ולעשות מבלי שיהיה המחלוקת שהיה בם חולשה לפסק כלל, כי אולם כך צונו ית"ש שבהיות מחלוקת בדיני התורה יוכרע הדבר בבית דין ומה שיצא מן ההכרעה ישמר בכל תוקף:

11 וממה שקבלנו עוד שמצות לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, הכונה שכיון האדון ב"ה ית"ש במצוה זו היא שיהיה כח ביד בתי דיני ישראל וחכמיהם לגזור גזירות ולתקן תקנות ונהיה כלנו חיבים לשמוע להם, ושלא לעבור על דבריהם כלל. ונדע שכל התקנות האלה שיתוקנו לשמירת מצות התורה, ולעשות הרצוי לפניו ית', הנה דעתו ית"ש מסכמת שישמרו שמירה מעולה ככל מצות התורה עצמה, ולא עוד אלא שכך באה המצוה בקבלה לעשות סייגים לתורה. וכבר היה ראוי שיצוה עליהם הוא ית"ש בתורה עצמה, אלא שהיה הרצון לפניו שיבא הדבר מצדנו, ושנהיה אנחנו המעמידים עלינו מצות על פי דרך תורתו, ובאותם החוקים והגבולים שנתן לדבר. והנה אין הפרש בין חיובנו במצות המבוארות בתורה ובין חיובנו בתקנות החז"ל וגזירותיהם, שכך הרצון לפניו שנשמור המבוארות בתורה כמו שנשמור את אלה, וכך ממרה את פיו העובר על המבוארות כעובר על אלה, ואין הבדל ביניהם אלא במה שהם ז"ל הבדילום, דהיינו שהספקות בדברי תורה יודנו לחומרא, ובדברי סופרים יודנו לקולא. והרי זו כמו שתאמר שהעריות תהיינה בכרת ומיתת בית דין ולבישת שעטנז באזהרה, ושבשר בחלב יהיה אסור בהנאה וחלב יהיה מותר, שאין אלה אלא הגבולים שכפי רצונו ית'. אמנם בענין החיוב, המצות בגבול שהוגבלו אין הפרש בין אחד לאחד כלל. ומזה נמשך שישאו ויתנו כ"כ בתקנות רבות וגזירות רבות שבאמת אינם אלא מדברי סופרים, וירבו בהם הפרטים והמחלוקות, כל זה מפני ששוו בעיניהם הדברים האלה בבחינת החיוב בהם כמו כל שאר המצות שבתורה, שאמנם רצונו ית' היה שיבואו על זה הצד, פירוש שיבואו מאתנו. והנה הדבר שוה שיצוינו שנשים טוטפות בין עינינו, או שיצוינו שנגזור עלינו גזירות לשמירת תורתו, זו מצוה שצורת עשיתה באופן זה, וזו צורת עשיתה באופן זה, וגדרם אחד שהוא עשית רצונו ית' וגזירתו:

12 וממה שקבלו ז"ל בפירוש המצוה הזאת גם כן הוא שיהיה כח ביד בית דין לבטל דבר מן התורה כשיהיה לתכלית שמירת התורה עצמה, ובגבול שיהיה בשב ואל תעשה, ולא בקום עשה, ועל פי זה השרש גזרו מה שגזרו בשופר ובלולב ביום שבת כמבואר במשנה וש"ס כפי הקבלה הזאת שהיתה בידם. ת'ו'ש'ל'ב'ע':