אם למקרא, ויקרא א׳

1 אדם כי יקריב מכם. בענין התחלת הקרבנות וטעמם, השחיתו קצת ראשונים ואחרונים, ובזמנינו ראיתי במשתד"ל שנמשך אחריהם וכתב שהקרבנות התחילו מצד בני אדם מבלי מצות האל, והתורה שאין מגמתה ללמד את העם חכמה ודעת אלא להדריכם במעגלי צדק לא נטלה מנהג הקרבנות — ולא הרגיש, כי נפל בזה בטעות איש שנאוי אצלו ובאמת ראוי לשנוא ברוב דבריו, והוא ספינוזא, שכתב גם הוא והניח ליסוד מוסד שאין תכלית התורה ללמד את העם חכמה ודעת — ותכלית כוונת ספינוזא גם תכלית כוונת כל הנמשכים אחריו הכופרים שתהיה בתורה אמונה מסויימת בגבוליה ובמצריה, הוא למצוא מקום מוכן ופנוי להכניס בה דעותיהם האנושיות ולקרוא לעצמם דרור להאמין מה שירצו ובלבד שיתנהגו במעגלי צדק כמו שכתב הח' לוצאטו וכמו שכתב גם קודם לו הספינוזא, ושניהם עשו שלום על קלקול תורתינו כמשל התלמוד שונרא וכרכושתא עבדו הלולא מתרבא דביש גדא, ולא הרגיש ג"כ כי הכלל הזה שהראה לו פנים בענין הקרבנות הוא בעצמו הכלל אשר שמו לראש פנה הנוצרים כשפרקו עול התורה מעל צוארם, כשאמרו כי רוב דבריה הוצרכו לחסרון שלמות האומה בעת ההיא וכפי הזמן והמקום — הוא הכלל העומד לנס בעלי הריפורמא אשר לא יאבו להשאיר מהתורה רק החלק המוסרי Moralia רוצה לומר מה שגם מבלעדי התורה נתחייבנו בשמירתו כאומרם ז"ל שאלמלא לא נכתבו בדין הוא שיכתבו, וכפי המונח שאין במצות זולת תכלית מוגבל מהזמן והמקום שבו נתפרסמו, וגם אינם פועלות מצד עצמן רק הן אמצעים וכלים לעורר אהבת ה' ויראתו מבלי שימשך מהם פעל והתקדשות פנימי בנשמת האדם. הנה כפי זה עולה לא נמצא בשפתם ולהפך, ימשך מהקדמה זו בהכרח שהרשות נתונה לבטל ולהמיר ולחדש מצות מלבינו כפי מה שאנו רואים שיועילו להשיג התכלית, דהיינו לבחור בכל המעשים והעבודות שאנו מרגישים בהם, שיעוררו בנפשנו, רשפי אש אהבת ה' ויראתו, שאם לא כן נתבטל תכלית התורה מעקרו, ומי יתן וישימו על לבם התולדות האלה, המכחישים מצד אחת בסגולת המצות מצד עצמם ומצד אחר מרחיקים הריסת התורה בכללה, כי אם יראו האנשים שהקשר אמיץ בין התולדה וההקדמה, מי יודע ישובו להאמין במצות תכלית ופעל נשגב כאשר יאות לענין אלהי-והפלא על אנשים שלמים בדעתם שיאמינו שכל תכלית התורה ללמד על המעשה אם טוב ואם רע ולא תקפיד על האמונות והדעות שהם מקור המעשים ותכליתן, ואלו הדבר יצא מפי האפיקורוסים מכחישי תורה מן השמים האומרים שהדתות האלהיות לא הונחו אלא לבוערים בעם, ושהחכמים תורתם מונחת להם בחיקם החרשתי רק שיאמרו כזאת המאמינים בתורה מן השמים אין הדעת סובלתו — ועל מצות הקרבנות בפרטות יאריך הדרוש לתקוע יתד במקום נאמן להורות שהם מכוונים לעצמם בדעת נותן התורה והמשתד"ל גם בזה עשה שלום עם האיש אשר לא כלבבו הוא הרמב"ם ז"ל ואמר כי לאיזה תועלת הניחה התורה המנהג הזה, ומהו התועלת? שאם היתה התורה מודיעה את העם שאין חפץ לה' בעולות וזבחים מחר יאמרו מה חפץ לה' כי נצדק ?... ובאמת שלא נוכל להשיג בעיני בשר לנו כיצד מהסבה ימשך המסובב, וכיצד לא נתירא משה לבטל עבודות הנשרשות כזאת אלף פעמים בלבות בני אדם, ואסר כל פסל ותמונה הגם שמרוב חמריותם היו יכולים לכחש במציאות עצם רוחני בלתי נראה ומורגש בשום פנים, וכיצד לא שמר סדר ההדרגה בשאר דברים והעתיק אומתו מן הקצה אל קצה אחר, עד שאסר דברים בלתי מזיקים מצד עצמם, רק מסבת התדמותם למנהג הגוים וכיצד יקיים המנהג הגדול שבכלם לולי שהיה טוב וראוי מצד עצמו ומכלל המעשים הרצויים אצל האל ב"ה — והנה הסיוע הגדול שמצא הרמב"ם הוא מ"ש בירמיה סי' ז' עולותיכם ספו וגו' כי לא דברתי את אבותיכם וגו' ומזה רצו ללמוד שלא נצטוו ישראל בשמירת הקרבנות להיות אופן העבודה ההיא מוכרחת ומשובחת בהחלט ומצד עצמה, אלא להרחיק אומתינו מע"ז כשימצאו מקום לשרת בשם ה' באותו דרך ובאותה עבודה שנהגו בה מימי נעוריהם: ולא אעתיר דברים להראות כמה יש מן הגנאי והכזב להניח שיהיה חלק גדול ורב במצות האלהיות בנוי על מנהג תהו, וכמעט מגונה, ותהיה התורה מסייעת להשתבש בעבודה הרצויה, רק אומר שהראיה שהביאו מירמיה היא מהראיות אשר לא יצליחו למאומה להיותן פורצות הלאה מהמטרה ולהיותן לדעת המביאם מוכיחות יותר ממה שרוצה ללמוד הימנה כי לפי דעתם לא נצטוו ישראל על עולה וזבח, והרי התורה מנגדת לפירוש זה כי בעודן במצרים כבר הקריבו קרבנות וכן תכף ביציאתם, וכן לדורות נצטוו מה שנצטוו והכל על פי מאמר האל וכמו שאי אפשר לפרש כן בדברי ירמיה, הגם שהמליצות יורו על זה בלי ספק, כן אי אפשר לפרש כדעת המנגדים שלא יהיה בקרבנות תכלית מכוון אל עצמו — והנכון בדברי ירמיה ובכיוצא בהן כי דבר ידוע מהמשך הנבואות שתכלית הנביא להסיר מהלבבות הטעות שלא יזיק לכלוך הנפש, וגם לא יועיל נקיון המחשבה לסגלת הקרבן ולא ימלט השגת התכלית המכוון בהם כמו שלא ימלט נפילת הכבדים, וזאת היתה אמונת רובי הגוים עוע"ז בעבודת הקרבנות, וזהו אומרו הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר וגו' ובאתם וגו' על כן אמר שבצאתם ממצרים וכשקבלו עליהם להיות לעם לה' ולשמור מצותיו לא נתחייבו בפרטות על הקרבנות רק קבלו עליהם סתם לשמור התורה כלה כי כלה הכרחית ואין מצוה אחת מוציאה ידי חברתה וזה אומרו והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם אם כן אין טעם למה שבחרו בקרבנות ובעבודות הגשמיות יותר מהמוסריות והמדותיות והעבודה הפנימית, ובזה יתבארו ביאור נכון דברי ירמיה וכיוצא בו. ובאמת שבדברי אלה לא לקקתי אפי' ככלב הלוקק מן הים מדברי הפילוסוף האמתי הוא החבר בס' הכוזרי, בענין הקרבנות המעידים לטובה על יתרון מעלתם אלף פעמים ממה שכתבתי, ודברי אלה עומדים מן האגף ולפנים עשר פרסאות, שמע נא דבריו מאמר ב' מ"ח וכאשר הגיע המרי מבני ישראל אל ענין שהקלו תורות השכליות והמנהגיות אשר אי אפשר מבלעדיהם לכל קהלה, והחזיקו עם זה בעבודות בקרבנות וזולתם מן התורות האלהיות השמעיות הסתפק מהם בפחות ואמר ולואי שתשמרו התורות ששומרים אותם הפחות שבקהלות מקבלת הצדק והדרך הטובה וההודאה בטוב הבורא ע"כ. הרי לך מבואר שנתן לקרבנות מעלה על קבלת הצדק והדרך הטובה — ומה יאמרו המקובלים יותר מזה? שימו זאת על לב המרחקים הקרובים בזרוע ואומרים כבעל הויכוח שאין בין הכוזרי והקבלה דמיון כלל — גם מהראיות שנסתייעו עליהם המזלזלים בקרבנות אומרו פ' אחרי מות למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה וגו' ורצו ללמוד מזה שהורתם ולידתם בסבת ההתרחקות ממיני ע"ז — והאמת שאין המקרא הזה סובל פירושם כי שם ידבר על בשר תאוה שנאסר להם כל עקר במדבר ונתן טעם שישראל היו נפתים באותו זמן אחר הבלי הגוים לזבוח בכל מקום שהם רואים, על כן אסר להם כל בשר תאוה ונצטוו לשחוט כל בהמותם לשם ה' ומה ענין איסור זה הנמשך ממצב האומה באותה שעה ולא עמד כ"א במדבר למצות הקרבנות אשר חייבה אותם התורה לצבור וליחיד על כל דבר פשע, לתודה ולשלמים, בכל זמן שיהיה שם מקדש, והתימה על הרמב"ם שגם הוא נשתמש בכתוב זה עפ"י הפירוש שדחינו והרי הוא עצמו ראו הביא לנו פסוק זה בח"ג למורה פ' מ"ו ושם פירש באר היטב כי לענין בשר תאוה נאמר ונעשה הרב כמזכה שטרא לבי תרי, ומהראיות שכוונת הכתובים היא זאת ולא אחרת הוא מה שמצאנו בנקובי ראשית חכמי הגוים ומחסידיהן שהאמינו בסגלת הקרבנות ומנחה וניחוחים יעלו לרצון על מזבחם, ובכל זאת שפתם לא יכלו מלדבר כדברי נביאנו ע"ה ר"ל שטהרת הלב היא העולה למעלה על הכל ומי הוא זה יזיד לומר שפיטאגורא שדבר כזאת יכחיש בעבודות החומריות ובקרבנות בפרט הלא לאוהב ושוחר אותן, נחשב הוא לעת כזאת אצל כל יודעיו ---Constant Polyth .Rom vol.p.173. סוף דבר על כל המבקש טעמים מבחוץ למצות הקרבנות וכיוצא בה, אני קורא עליו מה שכתב בטוב טעם ודעת החכם המדיני והפילוסוף Constant .Polyth .Rom .II.73. ז"ל, האנשים האלה ידמו בעצמם שהם מלמדים סניגוריא על האמונות כשיבקשו להם תכליתיות מבחוץ ולא ידעו כי בייחס להם תכלית חיצוני הם שולחים יד בשרשי העץ אשר הם חושבים להציל ענפיו.

2 ושחט. העתיקו קדמונינו שחיטה כשרה בזר ויעיד על אמתת קבלתינו ידידיה האלכסנדרי שלא ידע מחכמינו מאומה וכתב גם הוא De vita Mosys שהיו כהנים וישראלים שוחטים קרבן פסח מבלי הבדל.

3 על ירך המזבח צפונה. אלו באנו להעיר על כל הפרטים המורים בקרבנות כדעות חכמי הקבלה, יצא כנוגה צדקה, ויראה לעין כל, ששרשה בעמקי תורה שבכתב, אך נסתפק במועט כי אין פה מקום להאריך, ומהרמזים הנכבדים היות כל קרבנות הבאות על חטא נשחטים בצפון והוא הצד הרומז לכח הדין והמשפט החרוץ ואליו יאות שיכרעו וישתחוו הפושעים והחטאים כי בו מרדו, וכן בגדי כ"ג הבאים כלאים וזה מטעם שכתבו המקובלים בתכלית הקרבנות שהוא לקרב הכחות ההפכיים וכנגד זה איסור הכלאים שבאים מב' כחות נפרדים והפכיים, ובבי"המק ששם הקרבנות המקרבים הכחות על פי המדות והשיעורים והכללים המלומדים מאתו ית', אין עוד מקום להפריד הסוגים ואדרבה מצוה לקרבם כי שם מקום ההתיחדות הגמור, והבן.