דור רביעי על חולין ט׳ ב:ב׳

2 ע״ב גמר׳ מתיב ר׳ שימי שרץ בפי חולדה וכו׳ וקשה, תקשה לדנפשיה, והא טומאה ברה״י הוא דספקו טמא, דהרי לא ידע דבעינן דוקא דבר שיש בו דעת לשאול, ויש ליישב דרבא דס״ל דכל ספק מה״ת להחמיר ע״כ דהלכתא דסוטה רק להקל אתא ארה״ר ולא להחמיר ארה״י, וכפרש״י דברה״י להחמיר כבשאר אסורין שבתורה, ולכן אפילו ידע דאין בו דעת לשאול ואינו דומה לסוטה, מ״מ פריך ליטמא כמו בשאר איסורי תורה דספקן להחמיר וע״ז קמשני דההלכתא אתא גם על רה״י לקולא דכל ס״ט ברה״י דוקא בשדומה לסוטה טמא ואם לאו טהור, כמו ברה״ר דטהור משום דאינה דומה לסוטה.

3 וסברת חז״ל דחלקו בין יש בו דעת לשאול לאין בו צריך הסבר, דודאי הא מלתא בסברא תלי׳ וכמש״כ התוס׳, כתובות נ״ד ע״א ד״ה תנאי, לגבי דיני תנאים דבעינן תנאי דומי׳ דבגוב״ר, דדוקא בדמיון דאית בי׳ סברא מדמינן, דאל״כ נימא דוקא בקרקע מהני תנאי וכדומה עיי״ש, וכן הכא ע״כ מכח סברא אצריכו חז״ל דוקא דבר שיש בו דעת לשאול דאל״כ נימא דוקא באדם ודוקא באשה וכדומה.

4 ולכן נלפע״ד בסברא דהא מלתא, דכל שיש בו דעת לשאול, דהוה לי׳ למידע אם נטמא או לא, הוה האי ספק כספק מחמת חסרון ידיעה שלא מצרפינן לס״ס וה״ה דלא מצינן להקל בספק כזה, ומשום דכל מלתא דאפשר לידע ולברר ספקו לא סמכינן להקל, וניהו דבסוטה יש להאשה והבועל ידיעה ברורה, א״א לומר דה״ה בשאר ס״ט בעינן ידיעה ברורה לאיזה אדם, דא״כ אין כאן ספק, דנשאל להאי והוא נאמן, לכן אמרינן דעכ״פ בעינן יד אדם באמצע שיהי׳ במציאות לידע והוא דומי׳ דסוטה דאם היא או הוא מודים, טמאה ודאי ואינה שותה ודו״ק.