דור רביעי על חולין ט׳ א:ד׳

4 ע״ש גמר׳ בדר״ה קמיפליגו וכו׳ מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומר סבר בחזקת איסור אמרינן חזקת טומאה לא אמרינן - הנה רש״י ז״ל מפרש חזקת איסור היינו איסור אבמה״ח, אבל תוס׳ ביצה כ״ה פ״א חולקין על רש״י ז״ל בזה, שהקשו להם הרי אסור אבמה״ח ע״י המיתה חלף הלך לו, ואיך שייך להעמידו על איסור שכבר עבר ולכן כתבו דחזקת איסור דקאמר היינו איסור אינו זבוחה ומשום דכתיב וזבחת שהוא מ״ע ע״ש.

5 והנה לכאור׳ נראה דרש״י בעצמו חזר כאן מני׳ ובי׳ ממה שכ׳ בתחלה דחזקת איסור הוא אבמה״ח, דבד״ה מר סבר כתב וז״ל מ״ס בחזקת איסור הראשון עומדת שלא היתה שחוטה, וכיון דבחזקת שאינה שחוטה מוקמית לה הרי מתה ומטמא עכ״ל הרי דלא הזכיר כאן חזקת אבמה״ח אלא חזקת אינה זבוחה כתוס׳ וכד הוינא טליא אמרתי ליישב סתירת דברי רש״י ז״ל בדרך פלפול הנהוג בינינו עפ״י מה שראיתי לקדוש זקני מאוה״ג רע״א ז״ל בהגהותיו ליו״ד סי׳ כ״ז, שרצה ליישב קושי׳ התוס׳ על רש״י דאיסור אבמה״ח בלא״ה הרי הלך לו, וכתב הוא ז״ל דבשחיטה פסולה עכ״פ הבני מעיים אבמה״ח, אפילו לדידן דל״ל הא דר״ל דריאה לאחר שחיטת הקנה, כמאן דמנחי בדיקולי, בב׳ סימנים כ״ע מודים דהבני מעיים כמנחי בדקולא, וא״כ חזקת איסור אבמה״ח של בני מעיים מעיד שלא נשחטה כראוי, והבהמה כולה נגררת אחרי הבני מעיים עיי״ש ולפ״ז אמרתי דכל זאת שייך בפסולי שחיטה של שהי׳ דרסה וכו׳, אבל בפסול דלא בדקו בסימנים דאיירינן הכא לא שייך האי חזקת אבמה״ח, דהרי אי לא נשחט רובא ליכא איסור אבמה״ח על הבני מעיים, לכן על עיקר מימרא דר״ה דקאי על כל ספק שחיטה דעלמא, מפרש דחזקת איסור הוא אבמה״ח, אבל בהא דמר סבר, דקאי על לא בדק בסימנים, הוכרח לפרש דחזקת איסור הוא אינה זבוחה אבל אחר שנכנסתי בעומק עניני מסכתא זו, ראיתי שאין בכל אלו ההקדמות ממש, וכאשר יתבאר לכל המעיין בפתיחה שלי ובחדושי לקמן ל״ב ע״ב.

6 אבל האמת יורה דרכו שאין כאן שום סתירה בדברי רש״י ז״ל - כי מה שפי׳ רש״י ז״ל מ״ס דבחזקת שלא נשחטה מוקמית לה, אין לו ענין לפי׳ התוס׳ דבחזקת איסור עשה דאינה זבוחה מוקמינן לה, דלא על חנם הביאו התוס׳ קרא דוזבחת, אבל רש״י כאן לא הזכיר קרא זה כלל, וגם לא כתב דבחזקת אינה זבוחה מוקמית לה, אלא בחזקת שלא נשחטה, ופלוגתת רש״י ותוס׳ בזה הוא כאשר אבאר דענין חזקה דילפינן לקמן מנגע יש לפרש על שני אופנים, אופן אחד דבכל ספק שנתעורר אצלנו על השתנות הדבר מכמות שהיה מתחלה, אמרינן שלא נעשה שינוי אלא הדבר נשאר כמות שהיה, וא״כ אין אנו מחזיקים את השם טומאה טהרה איסור היתר וכדומה, אלא מחזיקים המעמד ומצב בלי השתנות, ולא איכפת לן השם כלל, אלא אפילו משתנה השם ע״י סיבה מ״מ מחזקינן המעמד הישן ולא נסתפק שנתחדש סיבה חדשה, והמשל בזה איסור אבמה״ח, אע״פ שע״י המיתה משתנה האי איסור אבמה״ח לאיסור נבלה, מ״מ אם נחזיק במעמד הישן שלא נשחטה אע״פ שהיא מתה לפנינו, אבל מעשה השחיטה נאמר שלא נעשה כהוגן והוא כאלו לא נעשה, אז שפיר אסורה ומטמאה כנבלה - וכן להיפך למשל אם אנו דנין על הולד אם הוא בכור, לא מצינו למימר דמוקמינן האי ולד על חזקת שאינה קדוש בבכורה מפני שבעודה במעי אמה לא היה בה קדושת בכור, כן גם עתה לאחר שכבר יצא לאויר העולם, דהרי הסיבות אינם שוות דבמעי אמה אין בולד קדושת בכור מפני שפטר רחם בעינן ואם נחזיק את השם זה דאינה קדוש גם לאחר הלידה, צריכין לחדש סיבה חדשה דהיינו שלפני ולד זה כבר היה פטר רחם ע״י לידה קדומה, ואנן בחזקה לאו להחזיק את השם קאתינן עלה, אלא להחזיק המעמד ולא נחדש סיבה חדשה כדי להחזיק את השם הישן.

7 ודברים שכתבתי למדתי מתוך דברי הרשב״א ז״ל יבמות דף ל׳ ע״ב, דבגמ׳ שם קאמר רבה דמש״ה לא קתני בגירושין ספק קרוב לו או לה דחולצת, משום דאשה זו בחזקת היתר לשוק היתה עומדת ומספק אי אתה יכול לאסרה, וכ׳ שם הרשב״א שאחרים הקשו למה לא נחזיק מאיסור א״א לאיסור יבמה לשוק, כמו לר״ה דהכא דמחזקינן מאיסור אבמה״ח לאיסור נבלה, ותירץ הוא ז״ל דלעולם לא מחזקינן מאיסור אחד לשני, אמנם שאני בהא דר״ה, דבין בחיה ובין במיתתה אסורה וא״א להתירה רק ע״י מעשה השחיטה, וא״כ עליך להביא ראי׳ שנעשה בה מעשה המכשרת הלזו ואע״פ שנעשה מעשה אשר עליה אנו מסופקים אם היא מעשה המכשרת או המנבלת, מעשה המכשרת הצריכה דקדוק בכל פרטיה חשובה יותר ממעשה המתנבלת, לכן כ״ז שאין לנו בירור, יותר מסתבר לומר דהאי מעשה אינה מדוקדקת המכשרת, משא״כ באשה זו שהיה לנו חזקה שע״י מיתת בעלה תהי׳ מותרת לשוק בלי שום מעשה כדי להתירה, ורק אתה בא עליה לאסרה מחמת ספק מעשה גירושין, בזה אמרינן להיפך, עליך להביא ראי׳ שנעשה מעשה זו כהוגן כדי לאסרה עכתד״ק, וכל הרואה יראה כי דברי נכללו בכלל דבריו, שבחזקה לא איכפת לן להחזיק את השם אלא שלא נחדש סיבה חדשה להוציא הדבר ממה שהיה מתחלה.

8 אבל האופן השני בענין חזקה, הוא ההיפך ממה שכתבנו, דלעולם מחזקינן את השם הישן אפילו ע״י סיבה חדשה, כמו בהא דולד הנולד, יש לו חזקה שאינו קדוש בבכורה ממעי אמו, וכמו שחזקת טומאה דגברא לא נסתלק אע״פ שנטהר באפר הפרה, משום דשמא הפרה טרפה היתה ולהיפך לא נחזיק משם לשם אחר, אע״פ שהסיבה לשני השמות שוות, כמו מאיסור אבמה״ח לאיסור נבלה, אע״פ שלשניהם יש סיבה אחת, דהיינו ״לא נשחטה״ אלא דבחיה כל שלא שחטה נקרא האיסור אבמה״ח ובמיתתה אם לא נשחטה נקרא נבלה, מ״מ כיון שאין השם שוה לא נחזיק הסיבה לחודה.

9 ובזה פליגו לפי פירש״י ז״ל הני תנאי דברייתא בהא דר״ה, דמר סבר נבלה ומטמא במשא דכל זמן שלא תוכל להביא ראי׳ על מעשה השחיטה שנעשה כהוגן אנו מוקמינן את הבהמה בחזקת שלא נשחטה, דהיינו שלא נעשה האי מעשה כהוגן, וממילא מחזקינן מאיסור אבמה״ח לאיסור נבלה, כי הסיבה שלא נשחטה שוה בשניהם, אבל אידך מ״ד דסובר טרפה ואסורה באכילה אבל נבלה לא, סובר דאנן השם מחזקינן ולא הסיבה שלא נשתנה, ולכן שם איסור אכילה שהי׳ עליה בחיה מחזקינן, שגם עתה אסורה כבתחלה, ובזה י״ל או דסובר כתוס׳, דשם איסור הוא איסור עשה דאינה זבוחה, או והוא העיקר, דשם אבמה״ח ונבלה כשם אחד יחשבו כי אבמה״ח הוה מתה מקצתה ונבלה מתה כולה, דמה״ט אבמה״ח מטמא כנבלה וכמבואר לקמן קכ״ח ע״ב וכאשר נדבר מזה עוד בכמה מקומות במס׳ זו, ולכן גבי איסור מוקמינן לה בחזקת איסור ולגבי טומאה מוקמינן לה בחזקת טהרה, ואין בזה סתירה, דממ״נ אי לא נשחטה כראוי׳ הרי נבלה ואי נשחטה כראוי׳ הרי זו מותרת גם באכילה, דמ״ש מהא דשנינן במס׳ טהרות, מובא בגמ׳ פסחים דף י׳, בשני ב״א שהלכו בשני שבילין, אחת טמא ואחת טהור, דבבאו לשאול בזא״ז שניהם טהורין ואפילו בב״א רק מדרבנן טמאים, אבל מה״ת טהורים וכמש״כ התוס׳ שם.

10 זו היא שיטת רש״י ורשב״א ז״ל אבל התוס׳ סברו בענין חזקה כאופן השני שכתבנו, דלעולם מחזקינן השם, ולכן המציאו שם שם חזקת איסור עשה שאינה זבוחה ומקרא דוזבחת דאתא למצוה, ואפילו להחזיק את השם ע״י סיבה חדשה נמי מחזקינן כאשר מבואר מתוס׳ לקמן בסוגי׳ דרוב, דמוקמינן בחזקת שאינו קדוש בבכורה ע״י שנאמר שאמו כבר הוליד ולד לפני זה וכדומה לחזקות כאלו, וכאשר נבאר שם. ולכן נתקשה להו כאן, הלא נגד חזקת איסור דאינה זבוחה איכא חזקת טהרה דבהמה, והיינו צריכין למימר אוקי חזקה מול חזקה ויהי׳ הן לענין איסור אכילה והן לענין טומאת נבלות ספק, וזה דלא כחד תנא דהני תנאי דברייתא לכן כתבו בד״ה ואסורה באכילה, דמה״ת מותרת גם באכילה ומשום דרוב פעמים שחיט שפיר, ואינו דומה לשאר ספק כמו ספק שהה או דרס, דעשה איזו שינוי, כמו הגביה הסכין באמצע השחיטה ומסופקים אנו אם שהה כשיעור שהיי׳ או ששחט בסכין קצר בהלכה בלא הבאה ונסתפק אם דרס, וכדומה מן הספקות העולות ע״י איזה שינוי, בזה שייך לומר דמוקמינן אחזקת איסור של אבמה״ח או אינה זבוחה, וניהו דלעומת חזקת איסור איכא חזקת טהרה, עכ״פ ספק הוה ולדעת התוס׳ גם ספק אסור מה״ת, אבל בלא בדק בסימנים דליכא לפנינו שום ריעותא לעורר ספק אם נשחט הרוב, אזלינן בת״ר רובא דרוב פעמים שחט שפיר, ונ״ל דלדעתם לא מיירי בשראה שהשחיטה מצומצמת, או שנאמר דאפילו בראה שהאי שחיטה מצומצמת מ״מ איכא רובא, דמסתמא שחט הרוב, כרוב שחיטות דעלמא, אבל מדרבנן החמירו לגבי אכילה ולא החמירו גבי טומאה, אלא דהתוס׳ לא בארו דעת המתניתא, דתנא נבלה ומטמאה במשא, ונ״ל דגם לדעת המתניתא מה״ת שריא משום דרוב פעמים שחיט שפיר, אבל מדרבנן החמירו גם לענין טומאה משום דלא יהיה כסותרים איסור עם טומאה, וזה דוחק גדול, אבל אין לומר דלשיטת התוס׳ תרתי בעינן, שם החזקה וגם סיבתה שלא תהי׳ חדשה, ולכן חזקת איסור איכא משום דסיבתה שלא נשחטה אינה חדשה, אבל חזקת טהרה ליכא, משום דסיבתה נשתנה דמתחלה בעודה בחיותה של הבהמה היתה טהורה משום שחיה, ועתה נחזיק את טהרתה מכח סיבה חדשה, דהיינו שנשחטה כראוי, דכל המעיין בתוס׳ בסוגי׳ דלקמן דף יו״ד בד״ה ודילמא, יבין כי לדעת התוס׳ נחזיק את השם גם ע״י סיבה חדשה, שהקשו שם למה לא נצרף חזקת טהרה דגברא לחסרון הנגע דהשתא, ונטהר את הנכנס לתוך הבית בנתיים, ואם נאמר דלעולם לא נחזיק את השם ע״י סיבה חדשה לק״מ דעד שנכנס לבית הי׳ טהור בשביל שלא נכנס לבית המנוגע, ועכשיו נחזיק אותו לטהור בשביל שמא נתקטן הנגע קודם כניסתו, אדרבה נאמר דכמו כן הי׳ חזקה, שאם הטהור יכנס לבית זה יטמא, ומספק שמא בצרה הנגע אתה רוצה לטהרו, עליך להביא ראי׳ שכבר חסרה הנגע, וכן בדף הסמוך ד״ה אתי׳ מפרה אדומה, כתבו התוס׳ דאיכא חזקת טומאה נגד חזקת כשרות דבהמה, גם כאן איכא האי פירכא, דהרי הי׳ להאי טמא חזקה שאם יוזרק באפר פרה יטהר, ואיך נחזיק בחזקת טומאתו, ע״י שניחוש שהפרה טרפה, שהיא סיבה חדשה, וע״ש ע״ב ד״ה לר״מ דחייש למיעוטא כתבו דאיכא נגד חזקה שלא ילדה, חזקת ולד שאינו קדוש גמעי אמו וכמו שהבאתי זאת לעיל מכל כלין מוכרח, דהתוס׳ חולקים על סברת הרשב״א מהיפךלהיפך ולדעתם מחזיקים את השם הישן אפילו ע״י סיבה חדשה.

11 ולא עוד אלא שאני רואה סברת הרשב״א מופרכת גם מכמה דוכתא בש״ס גופא, דמה יענה לכל הני משניות מובאים בריש נדה מקוה שנמדד ונמצא חסר, וחביות שהי׳ הולך ומפריש עליו, וכן הא דאיתא כאן לקמן, טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, וכן שחט בסכין ונמצאת פגומה, דמצרפינן חזקת טומאה דגברא וחזקת טבל וחזקת איסור לחזקה דהשתא של המקוה והחביות והסכין, שכל זה לפי סברת הרשב״א ליתא, דאיך נחזיק את השם ע״י שנחדש סיבה חדשה לומר שכבר היתה המקוה חסרה והחביות חומץ והקנין פגום, במקום שהחזקה דמעיקרא אומרת להיפך, דהשתא הוא דאיתרע, וחזקת טומאה דגברא מה בעי הכא דכמו שהי׳ לו חזקה שטמא כן הי׳ לו חזקה שאם יטבול במקוה זו שיטהר, ומפני מה אתה בא לטמאו, מפני שנתעורר לך הספק כשם שהמקוה עתה חסר לפניך, אולי כבר נתחסר קודם הטבילה, עליך להביא ראי׳ שכן הי׳, דכל זמן שאין לך ראי׳, אמרינן השתא הוא דחזרה, דהרי ילפינן מנגע ליזול בתר חזקה דמעיקרא.

12 ולכן מאד אני תמה על הגאונים השב שמעתא והישועות יעקב סי׳ נ׳ וק״ז בעהחת״ס ז״ל יו״ד סי׳ זה שכולם דוחים הא דחידש לן הפלתי בסי׳ ל״ג, דספק נקה״וו הוה ספק בשחיטה, כיון דאם ניקב הושט אין כאן שחיטה, והגאונים הנ״ל דחו דבריו עפ״י הרשב״א הנ״ל, דכיון דלהאי נשחט היה חזקה שאם יעשה בה מעשה השחיטה כהוגן תתכשר לאכילה, כי בחזקת ראוי׳ לשחיטה היתה עומדת, א״כ עליך להביא ראי׳ שנולד איזה דבר המוציאה מחזקת ראוי׳ לשחיטה. ואיך לא חלו ולא הרגישו דהתוס׳ לא סברו כסברת הרשב״א, אלא דאנן מחזיקין את שם החזקה ואפילו ע״י סיבה חדשה, וכן מורים כל הני סוגיות שהבאתי לעיל דלא כרשב״א.

13 והנה השב שמעתא שמעתתא ה׳ פ״ו הרגיש בתימא זו, והקשה מברייתא דשחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם או לאחר שחיטה נשמט, דהוה ספק בשחיטה ופסולה, ולפי סברת הרשב״א דלעולם דנין על החזקה כמו שהיתה קודם שנולד הריעותא, הנה היתה בחזקת ראוי׳ לשחיטה ואיך נוציאנה מכח ספק, כיון דגוף מעשה השחיטה כהוגן נעשה, ומתרץ את זאת עפ״י דברי הרמב״ן מובא בחי׳ הר״ן ז״ל ריש א״ט, דשמוטה בשעת שחיטה מש״ה טרפה, משום דא״א דשחט שפיר משום תנועת הסימנים וא״כ בספק שמוטה איכא ספק בגוף מעשה השחיטה אי נעשה כהוגן, ואינו דומה לספק נקה״וו דאין לספק על גוף מעשה השחיטה עיי״ש.

14 הנה מה דלא נתקשה לי׳ מכל הני דלעיל צ״ל דבהני פשיטא לי׳ דהספק בגוף המעשה, דאם המקוה חסרה הרי לא טבל כל גופו בב״א, ואם יש עליו דבר חוצץ נשאר מקצת גופו בלא טבילה, ואם הסכין פגום לא שחט אלא קרע, וכמש״כ רש״י לקמן יו״ד ד״ה שמא בעור נפגמה, ונמצאת שלא נשחטו הסימנים אלא נקרעו וקרא אמר וזבחת עכ״ל, אלא דאני רואה דבכל זאת לא הועיל הגאון לסלק האי חומר, הן מבריית׳ דספק שמוטה שהקשה הוא ז״ל, והן מכל הני משניות שנמצא בהן סתירה לסברת הרשב״א, כי אפילו נניח שבכל הני איכא ספק בגוף המעשה מ״מ מה מעורר לנו האי ספק בגוף המעשה, אותו הספק שחוצה לה, והרי האי ספק איפשט לן אם נעמיד המקוה והגוף והסכין בחזקתן דמעיקרא, ואז נאמר האי גוף הי׳ בחזקת ראוי׳ לטבילה, והאי בהמה היתה בחזקת ראוי׳ לשחיטה, לכן עליך להביא ראי׳ שע״י סיבה חדשה יש על האי גוף דבר חוצץ, והסימני הבהמה נשמטו - ומכש״כ במקוה חסרה וסכין פגום שעליך להביא ראי׳ שנחסר המקוה ונפגם הסכין קודם גמר טבילה ושחיטה נגד חזקה דמעיקרא.

15 גם הראי׳ שהביא שם השב שמעתתא לסברת הרשב״א שנראה בעיניו מוכרחת, לא כן עמדי, דראייתו הוא ממה דהקשה אביי ביבמות שם, א״ה בספק קידושין נמי נימא אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת אל תאסרנה מספק, ומה פריך והא אשה זו אסורה היתה בחיי בעלה על אחיו מצד איסור אשת אח וא״כ נחזיק האי איסור אשת אח גם לאחר מיתת בעלה, וכאן אינו מאיסור לאיסור כמו אשת איש ויבמה לשוק, אלא האי איסור אשת אח עצמו נחזוק גם לאח״מ מפני ספק קדושי ערוה, אלא ודאי דע״י סיבה חדשה לא נחזיק אפילו אותו איסור עצמו, ולפע״ד שאני התם דאיסור אשת אח במקום שאין לה בנים, כעת יתהפך להיתר ולמצוה ע״י מיתת בעלה ואינו דומה לאבמה״ח או לאיסור אשת איש דאע״ג דהני איסורים אזלו ג״כ ע״י המיתה של הבע״ח ושל הבעל, אבל לא נתהפכו להיתר, כי גם אחר מיתת הבעל חי אסור משום נבלה, ואחר מיתת הבעל אשתו אסורה משום יבמה לשוק, אבל האי איסור אשת אח דממילא נעשה היתר ע״י מיתת הבעל, אין כאן מקום להמשיך אותו האיסור אלאחר מיתת הבעל, והסברא ברורה בעיני, אשר על כן אני אומר דסברת הרשב״א אין לה שום ראי׳ מש״ס וסתירות רבות לפנינו נגדה, לכן קם דינו של הפלתי במקומו דגם נקה״וו הוה ספק בשחיטה, ועוד נדבר מענין זה לפנינו בסוגיות הבאות בס״ד ודו״ק.