דור רביעי על חולין ט׳ א:ג׳

3 ע״ש גמר׳ ואר״י א״ש הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה וכו׳ עד במתניתא תנא נבילה ומטמא במשא הסוגי׳ הלזו כולה מוקשה וצריכא רבה כדי לירד לעומקה ולגלות סודה. א׳ קשה דכפי הנראה הוא נבלה מן התורה דקמסמך האי דינא דלא בדק בסימנים להא דר״ה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ולולי דמסתפינא הייתי מגיה ב׳ של במה בכ׳ ולגרוס כמה נשחטה וקאי על הסימנים אם נשחטו כשיעור כי תיבת במה אין לו פירוש ולשון הרמב״ם בפ״א הי״ג ״עד שיודע לך בודאי שנשחטה שחיטה כשרה״ וכן דעת הרשב״א ז״ל כאן דלא סמכינן ארוב פעמים שחט שפיר משום דהוה רובא דתלי׳ במעשה והאי מימרא דר״ה לוקחה מדרשת הספרא על הקרא ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור ס״פ שמיני מובא ברש״י שם ״צ״ל בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם אלא בין נשחט חציו של הקנה ובין נשחט רובו״ והאי נראה דדרשא גמורה היא דהרי קאמר דהקרא מיותר לגמרי ואיך לא הזכיר האי חייב בדיקה שום תנא ואפילו לדעת התוס׳ דמה״ת יש לסמוך על רוב פעמים שחט שפיר איך שתקו התנאים במשנה ובברייתא מלהזכיר חיוב זה דרבנן של בדיקת הסימנים לאחר שחיטה, ולא עוד אלא מה נעשה בדינא דרבא דמומר לנבלות מותר לאכול משחיטתו משום דלא שבק התירה ואכל איסורא ושחיט שפיר אבל דלמא לא שחט רובא וזאת אינו בידו דהרי צריך לבדוק בסימנים והרשב״א שם הקשה כזאת ותירץ דמסתמא יבדוק בסימנים ואם ימצא דלא נשחט רובא יגמור השחיטה תוך שיעור שהיי׳ אלא דסכ״ס מה נעשה לדידן דאנו אוסרים כל שהיי׳ כל דהו ואיך פסקינן דין זה דרבא לקבעו בשו״ע, ולעיל שם יישבתי זאת דרך פלפול בסברא נאה עיי״ש.

4 ב׳ דמתחלה רצה להביא ראי׳ לדינא דשמואל מהא דתנן דרש״א דשיעור שהיי׳ כדי ביקור מאי לאו כדי ביקור סימנים ודחה ראי׳ זו דכדי ביקור חכם קאמר וקאי אסכין, ואח״כ שאל לא בדק מאי ומביא ברייתא דפליגו בה תנאי אי טרפה או גם נבלה ומטמא במשא הרי מפורש כאן בברייתא זו דינו של שמואל, למה לא הביא ראי׳ לשמואל מהאי ברייתא כמו שמביא תחילה ממשנה והביא הברייתא כדי לפרש מימרא דאמורא דבלא בדק מה דינו וזה אינו מדרך הגמ׳ וכמוה לא מצאתי בש״ס.

5 ג׳ האי כדי ביקור חכם דקאמר הוא תימא רבתא דהרי בדיקת סכין לחכם רק קודם שחיטה בעינן וגם זאת רק מפני כבודו של חכם ומה ענין זה לשיעור שהי׳.

6 ד׳ כאשר מסיק דטבח חכם קאמרינן מה ענין חכם לכאן הלא כל שוחט צריך שיבדוק הסכין גם לאחר שחיטה ולא בעי חכם וא״כ יותר הי׳ לו לתלות שיעור השהיי׳ בבדיקת סכין שלאחר שחיטה בין שחיטה לשחיטה.

7 ה׳ הרמב״ם ז״ל בפיה״מ מפרש כדי ביקור טבח חכם ״כדי שיעור בדיקת השחיטה לדעת אם נשחט השיעור שחייב או לא״ עכ״ל וכל אנשי חיל עמדו כמשתומם איך אפשר שהרמב״ם העלים עיניו מסוגי׳ מפורשת כאן דדחה הש״ס דלא קאי על בדיקת הסימנים אלא אבדיקת סכין ולא עוד אלא דאם באמת אבדיקת הסימנים קאי חכם מה עבידתא הכא הלא בדיקת הסימנים על הטבח אם חכם ואם לאו ואיה מצינן להצריך חכם לבדיקת הסימנים.

8 ועתה בני הט אזנך לשמוע קושט דברי אמת ותראה איך שיטת הרמב״ם בולטת מתוך הסוגי׳ אשר בה כל יתר הראשונים נלאו למצוא דרך ישכון האור.

9 הנה הרא״ש ז״ל כתב ואחריו בנו הטור בסי׳ כ״ה דאם רואה בשעת שחיטה הסימנים שחוטין לפניו אין צריך יותר והמחבר בשו״ע שינה לשונו וכ׳ וז״ל ״השוחט צריך שיבדוק בסי׳ לאחר השחיטה אם נשחטו רובן או שיראה בשעת שחיטה שהם שוחטין רובן וכו׳״ עכ״ל והטו״ז הרגיש בשינה לשון זה שהמחבר מוסיף מדלי׳ דאפילו רואה שנשחטו רובן יוכל לסמוך אראי׳ בשעת שחיטה אבל במהרי״ל בשם רבו כ׳ באמת להחמיר, שראוי ונכון להעביר ידו על החתך דבראיי׳ אין לבדוק יפה דביה״ש מלא דם, ופשיטא דעל שחיטת רוב קאמר הכי עכ״ל הטו״ז. וכפי הנראה מתוך דבריו דהמהרי״ל לא לפרש מלתא דשמואל קאתא, אלא גם הוא מודה לדעת הב״י דאם ראה בשעת שחיטה שנשחטו רובן מדינא לא צריך יותר, אבל מצד חומרא ועצה טובה קאמר שיעביר ידיו לתוך החתך, אבל לפע״ד א״א לומר כן כי דעת הב״י הוא לפלא בעיני כי לפי שיטתו צריכין לפרש מימרא דשמואל דקאי דוקא אאם לא ראה בשעת שחיטה שנשחט הרוב ואיך סתם דבריו לומר הטבח צריך לבדוק לאחר שחיטה, דמשמע דלעולם צריך לעשות כן, והרמב״ם ז״ל הוסיף בלשונו לכתוב כל טבח וכו׳ אלא דהרא״ש ז״ל כתב דאם מונח הנשחט לפניו באופן שרואה ביה״ש מפורעת והסימנים נשחטים מכל וכל לא מסתבר כלל להצריך עוד בדיקה אח״כ, אבל בסתם שחיטות אינו כן כי מלוכלך הביה״ש בריבוי הדם והרבה פעמים לא נשחטו כולן רק רובן לכן קאמר בסתם דהטבח צריך לבדוק ולא יסמוך על מה שראה בשעת שחיטה שנשחטו הסימנים כולן או רובן, כי עלול לטעות לפעמים, והוא חומרת שמואל שהחמיר שלא לסמוך על הראיי׳ שבשעת שחיטה ומסתמא רק לכתחלה קאמר האי צריך אם באמת ראה בשעת שחיטה שנשחט הרוב וכן למדתי מלשון הרמב״ם ז״ל שכתב ״כל טבח צריך שיבדוק בסי׳ לאחר השחיטה ואם לא בדק וכו׳ הרי זה נבלה אפילו היה השוחט זהיר ומהיר״ עכ״ל הזהב הנה בסיפא לא כתב אם לא בדק לאחר שחיטה אלא סתם אם לא בדק משמע דברישא לכתחלה מצריך בדיקה לאחר שחיטה דוקא ולא סגי במה שראה בשעת שחיטה, אבל בסיפא כתב, אם לא בדק דהיינו דלא בדק כלל לא בראיי׳ בשעת שחיטה ולא בבדיקה לאחר שחיטה, אז הוה נבלה, ותדע שכן כוונת דבריו, מדמסיים אפילו השוחט זהיר ומהיר, ר״ל שלא נסמוך דרוב פעמים שחיט שפיר, ואי דמיירי דלא בדק לאחר שחיטה אבל ראה בשעת שחיטה שנשחטו כולן או רובן, יותר רבותא הוול״ל דאפילו ראה בשעת שחיטה שנשחטו כהוגן מ״מ נבלה הוה, והוא ברור בפירוש דברי הרמב״ם ז״ל.

10 ועל זה רוצה הש״ס להביא ראי׳ לחומרת שמואל כדרכן להסמיך דין מחודש למשנה וברייתא, ממתני׳ דלקמן דקאמר ר״ש כדי ביקור, היא שיעור שהיי׳, ודחה לא כדי ביקור חכם - והכוונה בזה לדעת הרמב״ם עפ״י שיטתו, בהא דצריך להראות סכינו לחכם הוא משום לתא דאיסורא, וכתבנו כבר למעלה דלאחר שהחמירו לפסול השחיטה ע״י פגימה כ״ד הנרגשת אע״פ שאינה אוגרת, בעינן חכם מדינא דסתם טבח אינו מטריח לבדוק בהבנת הלב, כי למצוא פגימה דקה כל כך צריכא הרבה יישוב הדעת ומתינות ומינה דה״ה בכל דבר הצריך הבחנה יתירה על כל שהו בעי חכם, וכדאמרינן לקמן מ״ד ע״ב דמלתא דתלי׳ בסברא מקרי הורה בה חכם, ופרש״י כגון מקיפין בריאה דפעמים אדם טועה בדמיון, וא״כ ה״ה בשחיטה מצומצמת שקשה להעמיד על הבירור אם נשחט רובא, לא די בבדיקת הטבח אלא בעי חכם, וזה דקמשני לא אלא כדאמר ר״י כדי ביקור חכם וקאי הסימנים דאם אירע שחיטה מצומצמת, אבל לעולם אימא בסתם שחיטות סגי ברואה בשעת שחיטה דאיכא רוב הנראה לעינים, וע״ז פריך אח״כ לא בדק בסימנים והוא בדלא בדק כלל או בשחיטה מצומצמת שמיירי המשנה באמרה כדי ביקור חכם ופריך בדיעבד אולי סמכינן אשוחט זהיר ומהיר, דמסתמא איכא רובא, ע״ז הביא הברייתא דחד אמר טרפה וחד תנא נבלה, ומהאי ברייתא ודאי ליכא הוכחה לדינא דשמואל שהוא אצרכתא לכתחלה ומדרבנן, במקום שראה בשעת שחיטה שנשחטו הסימנים כהוגן, אלא הא ברייתא קאי על לא ראה כלל או בראה שחיטה מצומצמת ולא בדקה וכאשר נדרש בספרי הנ״ל, דלהבדיל בין הטמא ובן הטהור היינו בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו, הרי דמשחיטה מצומצמת המדובר, שלא נתברר אם נשחט רובו או רק חציו, וע״ז קאמר דנבלה ולא סמכינן ארוב פעמים שחיט שפיר - וכאשר אבאר בסמוך במימרא דר״ה, כי במקום דכתיב להבדיל הוא מ״ע לבדוק ולא לסמוך ארובא, כך מתפרש הסוגי׳ לדעת הרמב״ם ומתיישבות ממילא כל הקושיות שסדרנו בריש דברנו ודו״ק היטב.