דור רביעי על חולין ח׳ א:ב׳

2 ע״ש גמר׳ אמר רבה ב״א סכין של ע״א מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה בשר וכו׳ א״ר פעמים ששוחט אסור במסוכנת ומחתך מותר באטמי דקיימי לקורבנא עכ״ל הגמ׳ הנה הא דאסור לחתוך בשר ולשחוט מסוכנת כתב התב״ש דהוא אסור מה״ת מקרא דלא ידבק בידך מאומה והביא ראי׳ מהא דאמרו בפסחים אפיק עצי מוקצה ועייל עצי אשירה, אבל בעבר וחתך או שחט דלפי דעת הרמב״ם והשו״ע הבשר אסור פשיטא דאינו אלא מדרבנן וכן ראיתי בישועת יעקב סי׳ יו״ד בשם הר״ן ז״ל. ואבאר ענין זה ככל הצורך.

3 הנה הנאה שאסרה התורה באיסורי הנאה הוא דוקא בשנהנה בשעת מעשה ובעודו קיים האי דבר איסור וכגון המריח בבשמי ע״א או סך גופו בשמן של ערלה וכדומה אבל גרמא של הנאה לא אסרה תורה דהיינו השוכר את הפועל שכרו רק גורם הנאה מקרי וכן שכר מצוה בזה ובבא והיה בשר המתוקן ע״י סכין של ע״א נמי רק גורם הנאה ואין בו איסור תורה אבל השחיטה עצמה ודאי איסור תורה ואע״ג דאין במעשה עצמה הנאה הנרגשת כמו סיכה אבל מה שהדם מתעשר ג״כ הנאה מקרי ואסור מה״ת דהרי מכירה ג״כ אין במעשה עצמה הנאה ממשית לגוף ומ״מ ילפינן מאו מכור לנכרי היתר הנאה כי בשעת שמוציא את האיסור מרשותו ומכניס את ההיתר תמורתו הרי נתרבה הונו וריבוי נכסים הוא הנאה גמורה כי ברבוי נכסים נתרבה כבודו ומוראו אצל הבריות ולכן יפה כתב התב״ש הנ״ל דהשחיטה במסוכנת איסור תורה הוה כי בשעת מעשה נתרבה הונו כי המסוכנת עומדת לכלבים ושווי׳ מועטת והשחוטה ראוי׳ לאדם ושווי׳ מרובה אבל להנות אח״כ מן הבשר מותר מה״ת כי ההנאה שיש לו באכילת בשר זה אינה אלא גרמא בעלמא מצד הסכין וכמו שחליפי ערלה שמכר או החליף מותרין מן התורה דעיקר הערלה רק גורם הוה לאותו ההנאה שנהנה בחליפיה אלא דבכ״מ שעבר בשעת מעשה המכירה והחלפה על איסור תורה אסרו עליו מדרבנן הגורם ממנה כדי שלא להנות מאיסורי שעבר וכמו שאסרו מעשה שבת כדי שלא להנות מאיסור מלאכה שעשה, ולפי שביארנו למעלה בסוגי׳ דמחליפין הצילוהו באיסור זה גם מאיסור תורה שעשה במכירה והחלפה דכיון דאסרו החליפין שוב לא נתרבה הונו והוה כמחליף איסור באיסור וכן אסרוהו עליו הבשר במסוכנת כששחטה בסכין של ע״א שלא להנות ממעשה איסור שעשה וממילא ניצל גם מאיסור זה כי מאחר שנאסר עליו הבשר לא אהנו מעשיו ולא נתרבה הונו. ולכן בשוכר את הפועל לעשות עמו ביי״נ וכן במצוה שתקע בשופר של עולה למ״ד מצוה ללה״נ לא הי׳ מקום לאסור עליו שכרו או לומר דלא יצא כדי שלא יהנה משכר מצוה שהוא גורם הנאה דהרי בשעת מעשה לא עבר מידי כי לא נתרבה הונו כי השכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכן שכר מצוה והמעשה הלא היה לעול על צוארנו ולא נתנה להנות כמו שפרש״י בר״ה כ״ח ע״א וא״כ אין מקום לאסור אף מדרבנן מה שנהנה משכר מעשיו. ולכן פריך שפיר בריש פ׳ השוכר על הא דקתני שם שכרו אסור ממתני׳ דמקדש בערלה דקתני אם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ועל חנם הקשו בתוס׳ שם דהא מכרן וקידש בדיעבד קתני אבל לכתחלה גם שם אסור לקדש בדמיהן ונדחקו לתרץ עיי״ש דממתני׳ דמקדש בערלה לא רצה אלא להוכיח דגורם הנאה מותר מה״ת דאל״כ מה בין ערלה לחליפין וכיון דמותר מה״ת ניהו דשם אסרו חכמים לכתחלה לקדש בחליפי ערלה הוא משום דעבר אאיסור תורה בהחלפה ובמכירה אבל כאן במה שעבד עבודתו ביי״נ לא עבר אאיסור תורה כי לא נהנה ממלאכתו בשעת מעשה כי עדיין לא נתרבה הונו מפני שהשכר משתלם רק לבסוף וא״כ אין כאן טעם לאסור אח״כ את שכרו שקיבל בהיתר ולא מצאו תירוץ לקושי׳ זו אלא במה שחדשו דגזרו שלא ישכיר א״ע לעע״א. וזאת לדעת שיש חילוק בין חליפי איסור הנאה להאי בשר של מסוכנת או בגד שנעשה בכרכור של ע״ז דבחליפין לא אסרו אלא למחליף עצמו משום דרק הוא נהנה בהאי החלפה אבל לאחרינא לא אסרו מפני שלא נשתנה החפץ בעצמה למעליותא לגבי אחרינא ולא נהנה מאיסורא אם יאכל מהני פירות שהוחלפו בערלה ע״י חבירו כי גם אם היו הני פירות נשארים ביד הנכרי היו מוכנים לפניו אצל הנכרי כמו שהם עתה אצל הישראל משא״כ האי בשר והאי בגד דנשתנה למעליותי׳ של עתה ע״י סכין וכרכור של ע״ז כל מי שנהנה ממנו נהנה מאיסורא שעבר חבירו. אבל הא ברור אצלי דאם נכרי ארג בגד בכרכר של ע״א דלא עבד הנכרי שום איסור כי הוא לא נצטווה רק שלא לעבוד ע״ז אבל לא על הנאת תקרובות ודאי דשרי האי בגד לישראל כי אין כאן מקום לאסור הגורם כנלפע״ד ברור ולשון המשנה ספ״ג מע״ז מסייע לי דקתני נטל ממנה עצים והסיק בה את התנור וכו׳ נטל ממנה כרכור וארג בו את הבגד וכו׳ ולמה תלה הדין הזה באדם העושה ולא קתני פת שנאפה בעצי אשירה ובגד שנארג בכרכר של ע״ז הרי אלו אסורים וכמו דקתני בברייתא סוף תמורה אפר של אשירה והרמב״ם פ״ז ה״י מע״ז, כתב עכו״ם או אשירה שנשרפה אפרה אסור בהנאה ולא קתני השורף את האשרה וע״כ משום דגם נשרפה מאליה או ששרפה גוי אסור האפר אבל הכא בנטל ישראל ואפה הפת וארג את הבגד אסור הפת והבגד מדדבנן ומטעם שעבד איסור תורה בשעת אפי׳ ואריגה אבל אפה וארג נכרי לא נאסר הפת והבגד וכן יש לדייק מלשון הרמב״ם ז״ל בהאי דינא דשוחט בסכין של ע״ז שכתב שם בהל׳ י״ט וז״ל ״סכין של עכו״ם וכו׳ ואם היתה בהמה מסוכנת הרי זו אסורה מפני שהוא מתקן והרי זה התיקון מהנאת משמשי ע״ז״ עכ״ל הרי ברור מללו דהתיקון בעצמו הוא ההנאה ממשמשי ע״ז וזה ודאי איסור תורה ומה״ט אסור הבשר שהוא איסור דרבנן, וכן הוא דעת הרשב״א ז״ל שכתב שהבהמה כולה אסורה. וראיתי בס׳ יריעות שלמה סי׳ יו״ד אות ב׳ שתמה בזה על הרשב״א שסותר דברי עצמו שהוא ז״ל כתב בסוגי׳ דמצוה ללה״נ דאע״ג דיקבל שכר בזה ובבא עבור עשיית המצוה אין זה אלא גורם הנאה דשרי ולמה אוסר כאן הבשר של המסוכנת, ולהיפך קמתמה היריעות שלמה על הרמב״ם דאוסר הבשר במסוכנת למה לא תהי׳ גם בבריאה אסור הבשר לאחרים דניהו דלדידי׳ מקלקל הוא אבל לאחרים אין כאן רק הנאה ולמה נתיר לאחרים להנות מאיסורא, עיי״ש שראה במקצת דטעם ההיתר הוא משום שגורם הנאה מותר אבל לא נחית לידע כי רק אז מותר בדלא עבד איסור בשעת מעשה כמו במצוה ובפועל וכן שזזט את הבריאה אבל במסוכנת דעבר בתיקון זה אאיסור תורה אסרו חז״ל הגורם ממנה לו ולאחרים כנ״ל.

4 ולא אכחד תחת לשוני כי גם מדברי התוס׳ נראה דלא נחתו לדברים האמיתים הנ״ל שהקשו בד״ה מותר לשחוט, משבת דשוחט חייב משום שהוא מתקן לגבי אבמה״ח ולפי הנ״ל אין כאן מקום להקשות דשאני שבת דכל שעושה מלאכה שמגיע לאדם הנאה ותועלת ממנה אפילו לאח״ז ואע״פ שלא נתרבה הונו בשעת עשיית המלאכה שפיר חייב דהרי חובל ומבעיר הנה המלאכות שבעצם הן קלקול ואיבוד ומ״מ בכלל מלאכות שבת הם שנאסרו וכמו שאמרו בשבת ק״ו ע״א דכל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ולמ״ד שם דדוקא בצריך לאפרו ולכלבו מ״מ בשעת המעשה מקלקל יחשב כי ע״י הבערת העצים ונטילת נשמה של הבע״ח יפסיד שווי׳ הקדום אבל כיון דדרך לעשות כן מפני הנאה הבא לו אח״כ מלאכת מחשבת מקרי אבל כאן לגבי הנאת איסורי הנאה שגורם הנאה מותר כל מעשה המגרע את שוויו אע״פ שגורם לו הנאה אח״ז אין בו משום נהנה וכמו שביארנו לעיל ואין לומר דגם התוס׳ כיוונו לזה בתירוצם כי מסוף דבריהם שכתבו ״אבל לענין נהנה מע״ז לא חשוב הנאה כיון שקלקולו יתר על תקונו״ משמע דמשום שמחשבין שכר כנגד הפסד לא חשוב הנאה וזה ליתא דא״כ תקשה קושי׳ היריעות שלמה לאחרים ליתסר בהמה בריאה דהרי להם ליכא שום הפסד, אלא הטעם דכל שלא עבר בשעת מעשה אאיסור תורה לפי שאין במעשה ריבוי הונו שוב לא אסרו חז״ל הנאה שבא לאח״ז בהגרמת מעשה זו.

5 אבל מה שיש להעיר הוא מה שהקשה הנאון הנ״ל ני׳ וכן הוא בלב אריה דבכל שחיטה כיון דהתחיל לנקב את הושט ומכש״כ בששחט סי׳ אחד שוב הוה כמסוכנת ואינה ראוי׳ לא לחרישה ולא לגדל רק עומדת לאכילה וא״כ הסוף שחיטה תיקון ברור הוה אלא דבזה י״ל כמו שכ׳ הר״ן ז״ל כאן דהוה כמו מה ששנינו בע״ז דמה שמשביח בנביה פוגם בצל אבל הגאון הנ״ל הרבה בתימה דזה דעת הת״ק שם ע״ז מ״ח ע״א אבל ר׳ יוסי פליג ואוסר לזרוע תחת האשרה וא״כ קשה טובא למה נתיר לשחוט בריאה כיון דסוף שחיטה תיקון גמור הוה, אבל חד מתלמידי חילק בסברא נכונה דשאני הכא דכל התיקון נצמח מן הקלקול דאלו לא הוה מתחיל לחתוך לא הי׳ צריך להאי תיקון ובזה גם ר׳ יוסי׳ מודה דחשבינן התיקון נגד הקלקול אבל התם דהתיקון של ענביה אינו נצמח מן הקלקול של הצל כמובן והסברא נכונה וראוי׳ לקבלה ממי שאמרה ודו״ק היטב בכל הדברים שכתבנו.