דור רביעי על חולין ע״ז

1 דף ע״ז ע״א גמרא א״ל ר״פ לרבא, ר״ל ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל. וכן הוא לעיל דף מ״ט ע״ב דר״פ השיב לרבא כן לענין חלב טמא אי סותם או לא, והת״ח תמה איך רצה רבא להתיר איסור תורה משום התורה חסה על ממונם של ישראל, וכתב דרבא מספקא לי׳ עיי״ש. והלב ארי׳ כתב דלא הועיל כלום דגם בספיקא אין להקל בשל תורה עיי״ש מה שנדחק, והקושי׳ ודאי עצומה דכיון דבשני מקומות מצינו ויכוח בין ר״פ לרבא נראה דרבא לא הדר בי׳ מסברתו, רק אישתק לי׳. והנה כפי מה שכ׳ הרמב״ם ז״ל דליכא מפורש בקרא אלא דרוסה, ולכן בשאר טרפיות יש בהן ספיקות המותרות, ומשום דנידון כדברי סופרים ועיין לח״מ פ״ח מהלכ׳ שחיטה הכ״א ועיין נמי מה שכתבתי בפתיחה מזה דלדעת הרמב״ם באמת אינו לוקה על הטרפיות שאין הבע״ח נוטה למות ודאי דלא קשה מידי אי רבא היה רוצה להתיר גם ספק זה משום דחסה התורה על ממונם של ישראל אלא דגם לאינך פוסקים דלית להו להא דרמב״ם, י״ל דרבא לשיטתו אזיל דס״ל טרפה חיה כידוע, וכבר כתבתי בריש א״ט דלמ״ד טרפה חיה אין כאן רק עשה דלהבדיל בין החיה הנאכלת וכו׳, ולאו דטרפה מוקי לי׳ לבשמה״ח כמו שמבואר בירושלמי ריש פרק כל שעה וכדמתרגם אונקלוס או כדעת הרמב״ם דטרפה דקרא נוטה למות שאינו חי וכיון דלדידי׳ ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה הי׳ רוצה להתיר מטעם דהתורה חסה על ממונם של ישראל ועיין בחי׳ ק״ז ז״ל בריש א״ט ובחדושנו שם ודוק כי נכון הוא.

2 משנה שם השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה, ופרש״י ז״ל ולא אמרינן אבמה״ח הוא שגם הוא ניתר בשחיטת האם, ובגמ׳ פריך מנא הני מילי, ויליף מכל בבהמה תאכלו לרבות את השלי׳, ועיין בראש יוסף שכ׳ דבעינן ריבוי דכל לשלי׳ משום דאינה בכלל בהמה, ולכאור׳ קשה דהא לעיל בריש הפרק מסיק דמוכל בבהמה ילפינן היתר לולד ולכן גם בחותך מעובר שבמעי׳ מותר באכילה ומהיכי תיתי נאסר השלי׳, ואפילו אי מבהמה בבהמה יליף, מ״מ אין סברא למעט שלי׳ דלרבותא קאמר קרא דאפילו בהמה בבהמה וכגון ב״ט חי נמי ניתר, אבל הענין הוא כך לפענ״ד דבלי ריבוי לשלי׳ לא הוה שמעינן להתירא מכל בבהמה משום דלא מרבינן מזה רק מה שעומד להיות ניתר בשחיטת עצמו לכשיולד, דהרי תראה דלעיל שם קאמר ר״י׳ דמצא בה דמות יונה אסור באכילה דבעינן פרסות, וכתבו שם התוס׳ דדוקא נקט דמות יונה, משום דביצא לאויר העולם נמי אסור, לפי שאינו מתקיים אבל דמות בהמה ורגליה רגלי יונה, שראוי להיות מותר לאחר שיצא לאויר עולם, לא קאמר ר״י דלא מישתרי אע״ג דאין לו פרסות עכת״ד התו׳ הרי דהכל תלוי במה שראוי להיות מותר אחר הלידה, ומעתה האי שלי׳ דודאי לא ניתר אף בנולד הולד והשלי׳ קשורה בו, וכן למ״ד לעיל ע״ד ע״א בהושיט ידו למעי בהמה דיש שחיטה לולד בן ט׳ חי במעי האם, דפשיטא שאין השלי׳ נתרת בשחיטה זו, וא״כ הו״א דה״ה דלא תהי׳ נתרת גם בשחיטת האם, וכמו דמות יונה לכן בעינן ריבוי יתירה דמ״מ נגרר השלי׳ אחר הולד להיות ניתר עמו בשחיטת האם, יותר ממה שהיתה נתרת ע״י שחיטת עצמו. ומקלוט במעי פרה דלר״ש מהני שחיטת אמו אף על גב דכשנולד אסור אין תיובתא דהתם נמי מפרסה בבהמה דרשינן קרא יתיר׳ כמו הכא ״וכל״ אשלי׳.

3 ע״ב גמרא לעולם טומאת אוכלין, ושאני עור חמור דמאיס קשי׳ לי׳, הרי שלי׳ נמי מאיסה ומ״מ מהני חושב עליה להשוותה אוכל, ומ״ש עור חמור ששלקו דלא מהני דהאי שלקו היינו נמי חישב לאכילה דמעשה השליקה מוכיח עליה. ומצאתי שהרמב״ם ז״ל נשמר מקושי׳ זו דכתב בפ״ב הט״ז מטומאת אוכלין ״עור חמור ששלקו הרי זה ספק אם מטמא ט״א בפ״ע מפני שהוא מאיס הרבה״ עכ״ל. הוסיף על לשון הגמרא דקאמרה סתם מאיס וכ׳ מאיס הרבה בל״ס שכוון לחלק בין שלי׳ לעור חמור דהאי מאיס הרבה עד שבטלה דעתו ולא מהני מחשבה וזה פשוט ונכון. והנה תמהני מאד דכל דיני שלי׳ השמיטן הטור והשו״ע, שוב ראיתי שבעל דברי חמודות אות מ״ט הניח הדבר בצ״ע, ואולי י״ל דבזמנינו אלו נקרא שלי׳ מאיס הרבה כמו עור חמור, דאפשר דגם מחשבה לא מהני ביה להשוותו אוכל, וממילא דאסור לאכלו משום בל תשקצו. ולדעת הראב״ד בלא״ה אין בו איסור משום דהוה כפרשא בעלמא, ועיין בראש יוסף ולב ארי׳.

4 הדרן עלך פרק בהמה המקשה