1דף ע״ה ע״א גמרא, ב״ש דתנן דגים מאמתי מקבלין טומאה בש״א משיצודו, ובה״א משימיתו, ור״ע אומר משעה שאין יכולין לחיות מאי בינייהו דג מקרטע איכא בינייהו. בעי ר׳ חסדא נולדו בדגים סימני טרפות מהו וכו׳. בפירוש הסוגי׳ פליגו רש״י ותוס׳ ז״ל, ותחלה נבאר פלוגתת ב״ש וב״ה ור״ע המכריע ב״ש ס״ל כיון דדגים באספה בעלמא סגי להו ולא בעו שום הכשר לאכילה, אין החיות מצילן מלקבל טומאת אוכלין וכמו שסובר ריוסה״ג בב״ט חי הניתר בשחיטת אמו דמטמא טומאת אוכלין בעודו בחיותו. וניהו דלגבי טומאת נבלות מציל החיות, היינו משום דכתיב כי ימות, אבל בטומאת אוכלין הכל תלוי אם הוא מוכשר לאכילה ואין החיות מצלת, וב״ה סוברים דגם לענין טומאת אוכלין החיות מצלת וניהו דבשחט בה שנים או רוב שנים בבהמה, מודים דמטמא טומאת אוכלין אע״פ שהוא חי צריך לאמר דכל שעומד למות מחמת מסוכנת, ניהו דלא קרינן בי׳ כי ימות משום דעוד נפשו בו, אבל אינו חי מקרי, דהרי טרפה קרינן בה אינה חיה כבריש פרק אלו טרפות וכן מסוכנת בדף ל״ז לעיל דרצה לאסרו משום קרא דזאת החיה, חיה אכול שאינה חיה לא תיכול, הרי דכל שעומד למות עכ״פ אינו חי מקרי, ורק בטומאת נבלות קפיד קרא אמיתה, אבל בטומאת אוכלין כל שקרוא אינו חי אינו ניצל מטומאת אוכלין, ורק חיות שלמה ומוחלטת מצלת. וכעין שאמר חזקיה לקמן קכ״א ע״ב, דשחט בה שנים ועדיין מפרכסת יצאה מכלל חיה, ולכלל מתה לא באה. והאי חלוקה עושין דוקא בבע״ח שיש בהם איסור אבמה״ח, ודוקא בשחיטה ולא בשאר מיתות, עיין משנה ריש העור והרוטב בטעמא דהא מלתא, דריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות. ובלב ארי׳ דף קכ״א ע״ב רצה לחדש, דבאמת אין זאת אלא טומאה דרבנן דגזרו קבלת טומאה על המפרכסת אע״פ שהיא חיה, והביא ראי׳ לזה ממה שאמרו ב״ה בדגים עד שימותו ממש, ושכן פסק הרמב״ם ז״ל בפ״ב מט״א הלכ׳ ו׳. ואגב שיטפי׳ לא דק שפיר במחכ״ת, דזאת אמת שהרמב״ם פסק כב״ה עד שימותו, אבל פסק ג״כ דנולדו בו סימני טרפות הוה ספק ולהחמיר, כיון דמסיק בתיקו, הרי דע״כ מפרש הרמב״ם ז״ל אבעי דר״ח אליבא דב״ה, ולא בעו ב״ה מיתה ממש כמו שמבואר בלשון הרמב״ם שם, וגם מוכרח דהוא דאורייתא, דאל״כ לא הי׳ פוסק האבעי׳ לחומרא. והאי דג מקרטע ע״כ אינו מפרש כרש״י דאינו יכול לחיות אלא כתוספת וכאשר אבאר, ורש״י דמפרש דג מקרטע דיבש בו כסלע ואינו יכול לחיות, הלא מפרש אבעי׳ דר״ח בנולדו בו סימני טרפות אליבא דר״ע, וע״כ ס״ל לרש״י דהלכתא כר״ע, משום דהוה מכריע בין ב״ש לב״ה.2אבל דע דלשיטת רש״י ז״ל דלית הלכתא כב״ה דבעו מיתה ממש בדגים, צ״ל דלב״ה גם בבהמה אין המפרכסת מקבלת טומאת אוכלין, ומשנה דהעור והרוטב נשנית אליבא דר״ע המכריע, ולכן מפרכסת דהיינו מסוכנת מקבלת טומאת אוכלין, ודוקא על ידי שחיטת ישראל בטמאה ונכרי בטהורה, וכאשר מפורש שם בטעמא דהא מלתא, אבל טרפה בעלמא אע״ג דסופה למות לא, דאפילו בנחירה אינה מקבלת טומאת אוכלין, משום דעדיין איכא עליה איסור אבר מן החי, בין לישראל ובין לבן נח, ואין כאן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, ולא מחמת החיות שבה, אבל בדגים כל שהוא מסוכן כמו דג מקרטע, כיון דאין כאן חיות גמורה ומותר לאכלו בלא להמתין עד שימות, מקבל טומאת אוכלין. אבל בנולדו בו סימני טרפה, הוה אבעי׳ דלא אפשטא אי מקרי לגבי דגים אינו חי, כיון דזה יכול לחיות ימים וחדשים, ודלמא דוקא לגבי הני דשייכי בהו תיקון שחיטה מקרי טרפה אינה חיה וכמפרכסת, אבל גבי דגים דוקא מפרכסת ממש, כמו דג מקרטע מקרי אינו חי, אבל טרפה בעלמא לא, ולפ״ז בבן ט׳ חי הניתר בשחיטת אמו, אם נולדו בו סימני טרפה, מקבל טומאת אוכלין, דניהו דבדגים מבעי׳ לי׳ היינו משום דכל שאין במינו שחיטה לא מקרי אינו חי בשביל טרפות אבל בן פקועה יש במינו שחיטה ואין כאן מקום להסתפק דטרפה דינו כמפרכסת שמקבלת טומאת אוכלין. אבל התוספת מפרשים האי דג מקרטע איכא בינייהו דקאי אב״ש ור׳ עקיבא, ומפרשים דג מקרטע שקופץ ומדלג בחוזק, ולב״ש מקבל טומאת אוכלין ולא לר׳ עקיבא. ולדידהו לא פירש הש״ס מתי מקרי אינו יכול לחיות דאמר ר׳ עקיבא, וא״כ קשה מאד לאמר דר׳ חסדא דבעי בנולדו בדגים סימני טרפות דהאבעי׳ תהי׳ אליבא דר״ע, דאי אליבי׳ קמבעי׳ היה לו לבאר תחלה דמשעה שאינו יכול לחיות דאמר ר״ע היכי קאמר, אם לא שנאמר דמסתמא גוסס קאמר ר׳ עקיבא דהוא נוטה למות וניכר לכל, אבל נולדו בו סימני טרפות קמבעי, וכמו שפרשנו לדעת רש״י, ולכן לא השיגו התוס׳ על רש״י במה דמפרש דהאבעי׳ הוא אליבא דר״ע. אבל הרמב״ם ז״ל מיאן בזה וסבירא לי׳ דלר׳ עקיבא דקאמר אינו יכול לחיות בדגים מקבלין טומאה, היינו מסוכנת היינו טרפה דהרי אנו רואים דטרפה גרועה ממסוכנת הן לענין איסור אכילה והן לענין הורג את הנפש, דמסוכנת שרי׳ באכילה וטרפה אסורה והורג את הגוסס חייב והורג את הטרפה פטור כמבואר בסנהדרין ע״ח ע״א, ואיך יסתפק הכא לאמר דלר״ע דס״ל כי דג גוסס מקבל טומאת אוכלין, דג טרפה אינו מקבל ט״א. ולכן מפרש הרמב״ן ז״ל האבעי׳ אליבא דב״ה דהלכתא כוותי׳ דבעינן דוקא מיתה, אבל גוסס ומפרכסת אינם מקבלין טומאת אוכלין, ומכל מקום מסתפק ר״ח בטרפה דגרע מגוסס כנ״ל, אולי מודים ב״ה משום דהרי אין כאן חיות שלמה בכמות כי מחסרא אבר, ושפיר חשוב כמת לענין טומאת אוכלין, כמו דחשוב כמת לענין איסור אכילת טרפה, ולענין רוצח דמקרי גברא קטילא. אלא דמה דקאמר בגמ׳ בצד המקיל דלמא בבהמה דוקא פוסל טרפות דיש במינו שחיטה לא ידעתי לפרש דהא גם באדם דליכא במינו שחיטה טרפה כמת יחשב לענין רוצח והן אמת דאיסור אכילת טרפה לא שייך רק ביש במינו שחיטה אבל שם הטעם משום דבלאו הכי איכא איסור מצד בהמה טמאה ומה ענין זה לכאן. אלא דזאת גם לשיטת רש״י ז״ל דאליבא דר״ע מבעי׳ נמי קשה וצע״ג ודוק.3אבל עיין בפתיחה עיקר י״א, שם ביארתי דהאיבעי׳ הוא בחי״ט של ההלכה, ולא בטרפה האמורה בקרא דטרפה האמורה בקרא דהיינו נטתה למות מחמת חסרון אבר פשיטא לי׳ דמקרי אינה יכולה לחיות, וה״ה לב״ה לדעת הרמב״ם דכל שהוא טרפה גמורה, אבל בח״י טרפות של ההלכה, דרק ע״י שנתחדשה ההלכה דפיסול במקצת השחיטה פוסלת נתחדשו הני כללים להחשב כטרפה, על זה קמבעי לענין טו״א בדגים מאי, עיי״ש.
