דור רביעי על חולין ו׳ א:ג׳:א׳-ג׳

3 ע״ש גמר׳ אר״ז אפשר דגזרו על תערובות דמאי ומסתייע מלתא דר״א למיכל איסורא והקשה הראש יוסף הכא וכן לעיל גבי הא דר״י אכל משחיטת כותי דלמא קמי׳ שמיא גליה דלא עבדו איסורא דאישתחט שפיר והדמאי מעושר ותירץ דמ״מ כיון דחכמים גזרו על שחיטת כותי וכן על דמאי הוה איסור דרבנן ודאי עד דהוה מכשול אפילו אם קמי׳ שמיא גלי׳ דשחט שפיר ונתעשר הטבל והלב אריה לעיל על ר״י דאכל משחיטת כותי ג״כ מתרץ כנ״ל אבל כאן בדמאי כתב דאחר שזכינו דלא גזרו על תערובות דמאי שוב ליכא מכשול אפילו בדמאי עצמה אם הוא מעושר והוא עפ״י דברי הש״ך בכללי ס״ס שלו אות י״ז שכתב דכל אד״ר שלא אסרו אלא מצד חומרא בעלמא לא גזרו על התערובות ובטל ברוב וא״כ כיון דדמאי בטל ברוב הרי דאין איסורו אלא חומרא בעלמא ולא מקרא מכשול אם אירע שאכל וקמי׳ שמיא גלי׳ דמעושר עיי״ש ודבר גדול דיבר הנביא ויש לי שתי ראיות ברורות לדבריו, א׳ ממה שאמרו בגמ׳ שבת כ״ג ע״א דגם מצוה דרבנן בעי ברכה ופריך מדמאי דלא בעי ברכה ומשני אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה ורבא אמר רוב ע״ה מעשרין, ועתה אם נאמר דאפילו אי קמי׳ שמי׳ גלי׳ דמעושר מ״מ רביע עליה איסור דרבנן וכל האכלו מקרי מכשול למה קראו אביי ספק דדבריהם ומה הועיל רבא דאמרו רוב ע״ה מעשרין כיון דסכ״ס איכא איסור דרבנן ודאי על הדמאי שאין להסירו אלא ע״י הפרשה. - ראי׳ שניה מהא דשנינו במס׳ דמאי דאין מעשרין מדמאי על דמאי אלא מינה ובה כדי שלא יעשר מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור, ואי נימא דמה״ת הכל מותר ומדרבנן הכל אסור ודאי אין כאן ספק רק ודאי ר״ל ודאי היתר מה״ת וודאי איסור דרבנן - אבל הענין כך הוא דהא דסמכינן ארוב או אחזקה מה״ת ולא חיישינן אמיעוט או על השתנות החזקה משא״כ בסכנתא דשם חיישינן גם למיעוטא ואפילו למיעוטא דמיעוטא ומה״ת כתב השב שמעתתא דשאני איסורא מסכנתא דבאיסורא כיון דהתורה מתירה לסמוך ארוב וחזקה אפילו אם לפעמים יבא איסור לידי׳ מן המיעוט מ״מ אין עליו אשמה של כלום דהרי ברשות התורה עשה מה שעשה ואם אכל מחלב בהמה ואח״כ נמצאה טרפה לא בעי תשובה כלל כמו בשוחט את הפסח בשבת ונמצא טרפה בסתר שפטור מקרבן משא״כ בסכנתא שאם יזדמן המיעוט לידו יסתכן וימות ולא יועיל לו הרוב והחזקה להצילו ובפתיחה הארכתי בדברי הש״ש אלו עיי״ש.

4 ולפ״ז אם באים חז״ל לאסור שלא נסמוך על הרוב באיזה ענין אם עבר ועשה או אכל ונמצא שאכל ועשה איסור אז גם מה״ת עשה האיסור וחייב קרבן חטאת באיסורי כרת ולא ינצל מהאיסור ע״י הרוב והחזקה דתו אין זה אנוס ברשות התורה, סברא זו כתבה הרשב״א ז״ל בשבועות על הא דאמרו שם בעונה סמוך לוסתה אם פירסה נדה בשעת תשמיש חייב חטאת ואע״ג דמה״ת הוה אונס ולא שוגג אבל כיון דרבנן הזהרוהו לפרוש ממנה עונה הסמוכה לוסתה שוב אין לו התנצלות זו של אונס עיי״ש נמצא לפ״ז באיסורי דרבנן כאלו שאסרו מחמת שחששו על המיעוט אין להם דין איסור ודאי דרבנן דהרי אין לנו צורך בזה כי גם מה״ת מוזהר לחוש על המועט וממילא יש באיסורין אלו צד קל וצד חמור דאם נמצא ונתגלה דעבד איסורא ונכשל במיעוט בעי כפרה מה״ת ואפילו קרבן חטאת מביא והוא הצד החמור ואם באמת קמי׳ שמי׳ גלי׳ דמן הרוב הוא אז לא עבד מידי והרי לא גרע ממה שאמרו דאם רצה לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה וכאשה שנדרה בנזיר ובעלה הפר לה שלא בפניה דאמרה תורה ד׳ יסלח לה - ולכן יפה אמרו חז״ל דהפרשת דמאי לא בעי ברכה מפני שאין כאן מצוה ודאית וכן אין מפרישין מדמאי על דמאי אחר משום דאפשר שזה פטור וזה חייב מה״ת וממילא מי שאכל דמאי ולאו אדעתיה לאו מכשול הוא אם קמי׳ שמי׳ גלי׳ דהוה מעושר וכמש״כ הלב ארי׳ ז״ל ברוח קדשו וזה אמת לאמתו.

5 אלא דמכח דבר אמיתי הלזה נצמח לי קושי׳ גדולה על שיטת ר״ת דבסמוך ע״ב ד״ה והיתר דס״ל דר״מ עלה של דמאי אכל ולא של טבל כפרש״י וא״כ קמה קושי׳ הש״ס שם ודלמא אכל ולאו אדעתי׳ ותירץ הגמרא דהשת׳ בהמתן של צדיקים וכו׳ נפרך דהא בדמאי עפ״י מה שביארנו ליכא מכשול לצדיק אם באמת מעושר היה. - אבל יש לתרץ זאת דר״מ לשיטתיה דחייש למיעוטא בכל מקום אפשר הוה איסור דמאי איסור גמור דרבנן עיין תוס׳ יבמות קי״ט ע״א ד״ה מחוורתא ולדידי׳ אפשר דהפרשה בעי ברכה וגם בתערובות דמאי גזר וממילא דלפי שטתו הוה מכשול אם אכל דמאי ולאו אדעתי׳ ואע״ג דאין הלכה כר״מ בהא דחייש למיעוטא מ״מ לא הוו ספו לי׳ מן שמי׳ דבר איסור שהוא איסור ודאי לשיטתו וכמו שאמר רב לקמן דף קי״א ע״ב גבי נ״ט בנ״ט דחס לי׳ לזרעי׳ דאבא דליספי לי מידי דלא ס״ל, ולכאור׳ למה לא ליספי לי׳ כיון דיודע דכשר ורב טעה בדין ולא שייך כאן שווי׳ אנפשי׳ חתיכה דאיסורא כמובן, אבל כבר הארכתי בזה בהקדמה דלגבי תושבע״פ אין לנו אמת מוחלט רק אמת הסכמי ולכן כל זמן שלא הסכימו להכריע כחד מ״ד אפילו קמי׳ שמי׳ אין כאן הלכה מבוררת ויש מקום לשני הדעות ולמאן דס״ל דאסור הוה שפיר לדידי׳ איסור גמור ומכשול אם עבר על דעת עצמו והדברים עתיקים ודוק. ועיין בפתיחה אות ג׳.