1גמרא אר״י אמר רב ואבר עצמו אסור, מ״ט דאמר קרא ובשר בשדה טרפא לא תאכלו, כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו ונאסר האי טעמא אצטריך לרב כדי לאסור האבר אף שהחזירו, וכמש״כ התוס׳ וז״ל: כדדריש לקמן דומי׳ דטרפה שאין לה היתר, ועיין בהר״ם לובלין דכוונת התוס׳, דמהאי דרשה ילפינן דאין לו היתר בחזרה, אבל בלא החזירו שיהא האבר אסור בין חתכו קודם שחיטה ובין לאחר שחיטה לא בעי קרא, דכל שאינו בבהמה לא היתר בשחיטת אמו, ושוב ממילא היה כאבר מה״ח שלא נשחט, וראי׳ דכך הוא דהרי מקום חתך בלא החזיר נמי אסור והאי לאו מטעם בשר בשדה נאסר דהא לא יצא חוץ למחיצתו, וע״כ דנאסר משום דלא קרינן בי׳ בהמה בבהמה, או כל בבהמה כדאמר לקמן וממילא כשאר במה״ח שלא נשחט הוא, ובין החזיר ובין לא החזיר האיסור הוא אבמה״ח כלומר דכל שהוציא אבר נעשה האי אבר היוצא, אבר מן החי הטעון שחיטת עצמו, אלא דבלא החזיר פשיטא לן בלא ילפותא דהוה אבמה״ח דלא ניתר בשחיטת אמו לא האבר ולא מקם החתך, ובהחזיר בעינן ילפותא דבשר בשדה, דהיינו אבר היוצא טעון שחיטת עצמו, ונשאר באיסור זה כטרפה שאין לה היתר, גם זה אין לו היתר רק בשחיטת עצמו, וזאת א״א. משום דהולד כבר ניתר בשחיטת אמו והסימנים כשחוטין. וכן מבואר ברשב״א ז״ל לקמן גבי האבעי׳ מהו לגמוע את חלבו, מובאים דבריו בש״ך יו״ד סימן י״ד סקי״א שמסיק שם על הב״ח דמחלק בין בן פקועה הבא על בהמה דעלמא, דהולד אין בו איסור רק שאין השחיטה מועלת בו, והוה כשחוטה לדעת בה״ג דחלבה וביציה מותרין, משא״כ באבר היוצא דאית בי׳ איסור טרפה, והביא הש״ך ז״ל דברי הרשב״א ז״ל שכתב, דאבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטרפה, אלא מחמת שאין לו סימנים להתירו בהם ע״י שחיטה, והרי כל הגוף כבשר מונח בדיקולא והאבר שיצא לבדו נשאר חי וכו׳ עכ״ל. ואני אומר כי הש״ך ז״ל יפה כתב לדעת הרשב״א ור״ן ותוס׳, אבל העביר עיניו הבדולחים מעל דברי הרמב״ם שכתב בפירוש בהלכ׳ ט׳ הנ״ל ״העובר שהוציא ידו בין חתכו ובין לא חתכו קודם שחיטת אמו ואפילו החזיר וכו׳ אותו האבר אסור משום טרפה, שכל בשר שיצא וכו׳ שנאמר בשר בשדה טרפה, כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה נעשה טרפה״ עכ״ל, הרי דבעי קרא דבשר בשדה על כל אבר היוצא אפילו לא החזיר, והאי איסור לדעת הרמב״ם בהלכ׳ י״א דלוקין משום אבמה״ח אבל בלא חתך אין בו אלא משום טרפה, ועיי״ש בכ״מ שצ״ל דמה שכ׳ לעיל בהלכ׳ ט׳, דבין חתך וכו׳ איכא משום טרפה, צ״ל דבחתך איכא תרתי, משום אבמה״ח ומשום טרפה. וכאשר בארנו למעלה הוכרח הרמב״ם ז״ל לאמר דאית כאן איסור טרפה דאל״כ למה לא תהני שחיטת עצמו מאחר דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, וא״כ פלוגתת הב״ח והש״ך הוא ממש פלוגתת הרמב״ם והרשב״א ודעימי׳. ולדעתי נראה דס״ל לרמב״ם דבזה ממש פליגי ר״מ ורבנן לקמן דף ע״ג דר״מ ס״ל אבר היוצא מגעו נבלה, ורבנן ס״ל מגע טרפה שחוטה. והנה ר״מ דקאמר מגע נבלה, היינו אבמה״ח דמטמא כנבלה, וקאמר ר״מ דאם תאמר דמהני שחיטה לטהר את האבר תתירנו נמי באכילה, וכיון דבאכילה פשיטא שאינה מתירתו, דהא אינו בבהמה, הרי דהאי אבר לא נשחט, ממילא שחיטה עושה ניפול, והוה האבר כניפול ע״י שחיטת העובר ומטמא כשאר אבמה״ח. הרי דלר״מ לא בעינן קרא מיוחד לאסרו באכילה, אלא דכיון דמקרא דכל בבהמה לא אתרבי להיתר, ממילא אסור משום אבמה״ח דשחיטה עושה ניפול. אבל חכמים דאית להו דגם באבר היוצא אין שחיטה עושה ניפול, ומהני שחיטה גם לאבר היוצא לטהרו מיד נבלה, כמו דמהני לאבר המדולדל שבגופה, כי כן אמרו לר׳ מאיר דמדמינן אבר דעובר לאבר המדולדל דמתשובת ר״מ בברייתא נלמד, דמה שאמרו חכמים במשנה כטרפה, כונתם על כל מיני טרפה, דהיינו כולה טרפה או אבר המדולדל, דהוה נמי טרפה לאסר באכילה מה״ת לדעת הרמב״ם, עיין בה״ה כאן הלכ׳ י״א הרי דס״ל לחכמים דכמו דשחיטה מהני לטהר לאבר המדולדל, אע״ג דכטרפה יחשב, ולא שייך לבהמה לענין אכילה, כן מהני השחיטה לטהר לאבר היוצא, וע״כ כונתם לאמר, דניהו דלא מקרי כל בבהמה, מ״מ נגרר האבר אחר העובר, ולא גרע מאבר המדולדל, דהא אין לידה לאברים פסקינן. אמור מעתה דאי לאו קרא דבשר בשדה דאתא לאסור אברים המדולדלים, באמת גם באכילה היו מותרין ע״י השחיטה א״כ ה״ה אבר היוצא היה מותר באכילה, אי לאו קרא דובשר בשדה הרי דלחכמים בעינן קרא לאסור אבר היוצא באכילה, והן אבר המדולדל, והן אבר היוצא, מקרא דובשר בשדה אסרינן להו. והרשב״א ז״ל צ״ל דאזיל בשיטת התוס׳ דבאברים המדולדלים ליכא איסור תורה, אלא מצות פירוש מדרבנן וקרא דובשר בשדה דדרשינן לי׳ אאברים המדולדלים, אסמכתא בעלמא היא, ולכן לא מצי סבר, דעיקר איסור דאבר היוצא מקרא דובשר בשדה ילפינן, דא״כ יהא נמי אסמכתא, ואיך אמרו מגע טרפה שחוטה, דניהו דגזרו חכמים טומאה לקדשים בטרפה, אבל לא לטרפה דרבנן, וע״כ לאמר דעיקר איסור דאבר היוצא בלאו קרא דובשר בשדה ידעינן, משום דכל בבהמה כתיב, והאי לאו בבהמה הוא, ולא אצטריך האי דרשה דובשר בשדה אלא ביצא אבר והחזיר, אע״ג דהשתא הוא בבהמה, כיון שיצא פעם אחת שוב לא ניתר בשחיטת אמו לעולם, ונשאר האי אבר כאילו לא נשחט, מ״מ מטהרו השחיטה מידי טומאה, דלא גרע מטרפה כיון דאיתקש לטרפה, וממילא לא מחלקינן בין החזיר ללא החזיר וילפינן נמי קולא, דכמו בהחזיר מהני השחיטה לטהרו מידי נבלה, ה״ה בלא החזיר תהני לטהרה, ובלאו האי קרא הוה אמרינן דהחזיר מותר אף באכילה דבבהמה הוא, ובלא החזיר, לא רק דאסור אלא דמטמא נמי כשאר אבמה״ח וכר״מ.2נמצא דהרמב״ם ויתר הראשונים פליגי בפלוגתת הב״ח והש״ך, דלעת הרמב״ם איכא איסור ברור באבר היוצא, איסור דבשר בשדה טרפה, וליתר הראשונים ליכא איסור ברור, ורק מפני שאין לו סימנים לשחיטה נאסר. ומזה תראה ג״כ איך מוכרח בדעת הרמב״ם לאמר דגם לא נשחטה אמו איכא איסור זה, דהא בהא תלי׳ דכיון דבלא קרא דובשר בשדה הוה מתירין אבר היוצא ע״י שחיטת האם אף בלא החזיר, משום דנגרר האבר אחר גוף הולד, דהא אין לידה לאברים א״כ הא דאין השחיטה מועלת לאבר היוצא, הוא מטעם דהוא בשר בשדה, ע״כ דאיסור זה הוא הסבה דאינו ניתר ולא להיפך דאינו ניתר יהי׳ הסבה לאיסור בשר בשדה, אלא דבלא החזיר ונולד אח״כ אין כאן יציאה לחוץ למחיצה משום דאגלאי מלתא דתחלת לידה הוה כמש״כ למעלה בדבור הקודם, משא״כ בהחזיר דבטל הלידה, וכן בלא החזיר וחתכו קודם שחיטה, דכיון דחתכו אין כאן לידה לאבר ושפיר איכא חוץ מאיסור אבמה״ח, גם איסור בשר בשדה להוי כטרפה, ועיין בה״ה הלכ׳ י׳ שהרמב״ם השמיט אבעי׳ דנחתך אבר אבר דגרס בגמ׳ למ״ד יש לידה לאברים והוא דלא כהלכתא.3ודע דהב״ח ופר״ח בסי׳ י״ד, פליגו בשוחט את הטרפה והוציא העובר את ידו, אם ניתר האבר בשחיטת העובר או לא. דלדעת הב״ח ניהו דיש שחיטה לולד הנשאר אפילו רק מיעוט נשאר בפנים, משום דד׳ סימנים אכשר בו רחמנא, אבל האברי׳ אסורים, והפר״ח כתב עליו ועל הש״ך דקאי בשיטתי׳ דטעות הוא בידם, דכל שיש לולד סימנים לשחיטה שוב ניתרים גם האברים היוצאים. ולפי באורינו הב״ח לשיטתו יפה כתב, כי לדעת הרמב״ם ודאי כן הוא, דאבר היוצא אסור מטעם בשר בשדה עוד קודם השחיטה ואיך תהני לו השחיטה לסלק איסור זה, אבל לאידך הראשונים, דאין כאן איסור רק שאין לו סימנים ממילא כל שיש שחיטה לולד, ודאי דניתרים גם האברים שיצאו, דרק לזה איתקש לטרפה דאין לו היתר בשחיטת האם אבל שחיטת עצמו מהני לי׳. ובזה נדחה ראי׳ הפר״ח דמביא ראי׳ מהא דאמרינן גבי אבעי׳ דמהו לחוש לזרעו, אי לר״מ איסור יוצא ליכא, אלמא דכיון דיש שחיטה לולד, לא נאסר אבר היוצא עיי״ש. ולפי האמור אין ראי׳, דלדעת הרמב״ם והב״ח דס״ל כן, ר״מ ורבנן בזה ממש פליגו אי אבר היוצא יש בו איסור טרפה מצד עצמו, או רק איסור אבמה״ח ע״י שאין לו סימנים לשחיטה ור״מ דס״ל דמטמא משום אבמה״ח ס״ל דאיסורו רק משום שאין לו סימנים וכנ״ל, וא״כ אם בן ט׳ חי הוא, הטעון לדידי׳ שחיטה, מועלת השחיטה גם לאברים משא״כ לרבנן, וזה נכון מאד גם הראיות האחרות מתוס׳ ורשב״א דף ע״ה ע״ב אינם מכריעות דדין זה תלוי באמת בפלוגתת רמב״ם תוס׳ ורשב״א. והש״ך דס״ל בפשיטות כדעת התוס׳ והרשב״א וכנ״ל, וכאן פסק כב״ח דשוחט את הטרפה האיברים היוצאים אסורים, לכאור׳ מזכי שטרי לבי תרי. ושיטת הרמב״ם ז״ל הוא לכאור׳ השיטה המחוורת בש״ס דכפי ביאורנו נראה דפליגי בזה ר״מ ורבנן והלכה כרבנן, דמגע טריפה הוא ולא נבלה. אלא דהא דאסור מקום חתך לרמב״ם קשה מאד להולמו, דכיון דלא הוה בכלל בשר בשדה, דהא חזינן דחזרה מהני, וא״כ למה יאסר כלל וכלל, נימא דמקום חתך נגרר אחר הולד, כמו דהוה אמרינן על כל האבר אי לאו קרא דובשר בשדה, ואין לומר דהשתא דאיכא קרא דובשר בשדה לאסור האבר, אמרינן מקום חתך נגרר אחר האבר, דא״כ למה מהני חזרה כיון דנאסר עם היוצא, ועיי׳ במשבצות סימן י״ד סק״ג בשם הלבוש ומש״כ עליו שם דברים נוגעים בדברינו במעט אלא דגם עליו קשה למה תועיל חזרה. ועיין בדברינו בסוף הסוגי׳.4עוד זאת ראיתי לבאר דלפי דעת הרמב״ם דאבר היוצא עם אבר המדולדל חד דינא אית להו, דבשניהם איכא איסור תורה ואין בו מלקות, א״כ לענין טומאה דרבנן לטמא קדשים נמי זה כמו זה ומטמא קדשים מדרבנן. ובאמת בפ״ב מהלכ׳ אבה״ט לא הזכיר רבינו הגדול באברים המדולדלים טומאה זו, רק באבר היוצא, ואולי מאחר שלא נזכר בגמרא לא חש לכתוב, אבל באמת גם לענין זה חד דינא אית להו. ודו״ק היטב בכל זה כי הוא פרי יגיעה רבה וס״ד.
