1דף ס״ב ע״א גמר׳ אר״נ היה בקי בהן ובשמותיהן, עוף הבא בסימן אחד טהור. לדעת רש״י ז״ל קאי אפרס ועזניה המדובר מהן לעיל מני׳ ודוקא בסימן אחד, באופן שאין לחוש רק לפרס ועזניה, ומה דלא סגי בבקי בהן לחוד בלא שמותיהן דהיינו שמכיר בתוארן, כתב רש״י ז״ל, שאם שמו של העוף שדן עליו פרס, אע״פ שאינו דומה לפרס שמכיר ובקי בו, חיישינן שמא אינו הוא עכ״ל. ר״ל שמין פרס מצי להיות גם מי שאינו דומה לפרס בתוארו, ולכאורה אינו מובן דהא בפרס לא כתיב למינהו, וא״כ רק פרס אסרה תורה, אבל מין פרס שרי, ועוד דמה מהני בבקי גם בשמותיהן ויודע דהאי לאו פרס שמו מ״מ שמא מין פרס הוא, שנקרא בשם אחר, אבל כוונתו מבוארת דאם אינו בקי בשמותיהן, חיישינן שמא האי נמי פרס שמו, והוא הפרס שאסרה התורה, והאי פרס שהוא מכיר מכבר אינו אלא מין פרס דשרי. ולכן כל שנקרא פרס כולן אסורין מספק, מפני שא״א לידע לאיזה מהן כיוון הקרא, ולפ״ז קאי האי ״ובשמותיהן״ לא לבד על פרס ועזניה, אלא גם אהאי עוף הבא לפניו בסי׳ אחד צריך נמי להיות בקי בשמו.2אבל התוס׳ דעת אחרת עמם, שמפרשים בקי בהן ובשמותיהן על כל הכ״ד הטמאים ועוף הבא בסי׳ אחד לאו דוקא אלא ה״ה בב׳ וג׳ סימנים, הכל טהור, דכיון דמכיר את כולם ואינו מהם, ואם בא בסימן החיצוני דהיינו אצבע יתירה, אינו מחויב לבדוק שמא יש לו עוד זפק וקורקבנו נקלף, וגם לא ניחא להו לפרש דבעינן בקיאות בשמותיהן של הכ״ד, דהא למה לי כיון דהאי עוף שלפנינו אית לי׳ שמא אחרינא למאי ניחוש, אי דשמא נשתנה שמו, א״כ גם במכיר את הכ״ד בשמן יש לחוש, שמא מתחילה לא היה שמם כן, ורש״י סובר דלחד שינוי השם חיישינן, אבל לשני שינוי שמות לא חיישינן, אע״ג דמצינן בגמ׳ שבת שציינתי לעיל דשלשה נשתנו שמייהו, בי׳ כסא הבלילא והבלילא בי׳ כסא. ולכן פירשו התוס׳ דכדי שלא נטעה בהן צריך בקיאות השם ג״כ. עוד זאת נתקשו לתוס׳ דהוומ״ל בסימן אחד טהור והוא שיכיר פרס ועזניה. וזאת לרש״י לא קשה דהרי ברישא דיבר מזה בבקי בהן ובשמותיהן, היינו פו״ע, בסימן אחד טהור דוקא בסימן אחד קאמר. אבל בסיפא דבלא בקי בהן ובשמותיהן, היינו בפו״ע, אז בסי׳ אחד דוקא טמא, אבל בב׳ דוקא טהור והוא שיכיר עורב אלא דגם לרש״י הוומ״ל גם ברישא בנוסח זה דעוף בסי׳ אחד טהור והוא שיכיר פו״ע אלא די״ל דלא אמר כן מפני שפו״ע לא שכיחו ביישוב כדאמר לקמן, וכל שאינו מכיר אינך מהיכי תיתי יכיר פו״ע. אבל לשיטת התוס׳ דברישא לא דיבר מעוף שבא בסי׳ אחד דוקא אלא במכיר את כולן, עוד הבא בסי׳ אחד בחוץ טהור בלא בדיקה, ואפילו אית לי׳ עוד בפנים סימן שני ושלישי טהור ודאי יותר קשה דהוומ״ל דעוף שאין לו אלא סימן אחד בלבד, כל שמכיר פו״ע טהור. אלא דמ״מ לא עשו מזה תימא אלא כתבו, דהוומ״ל וכו׳ משום דגם לדידהו לא דיבר ממלתא דלא שכיחא, שיהי׳ מכיר דוקא בפו״ע ולא בשארי ודו״ק.3ע״ב גמר׳ אר״פ תרנגולא דאגמא אסירי, תרנגולתא דאגמא שריא, וכתבו התוס׳ שאין לפרש שהנקבה מותרת והזכר אסור, דכול היוצא מן הטהור טהור, אלא שני מינים הם וכו׳ עכ״ל, אולם בנדה דף נ׳ ע״ב כתבו דלא שייך בעופות יוצא מן הטמא או מן הטהור, דהא הביצה בלא״ה נעשה תחלה עפרא ומעפרא קגביל האפרוח, כדאמרינן בתמורה ל״א ע״א, אלא הכל תלוי בסימנים עיי״ש, ולפ״ז יש לומר דהאי חד מינא הוא, אלא דלנקבה יש סימני טומאה, ולזכר סימני טהרה, אלא דגם זאת ליתא, דהרי בקרא סימנים לא כתיבי אלא מנויים הטמאים בשמותם, ואם תרנגולא דאגמא אחד מהני המנויים הוא, איך נתיר הנקבה שלו עפ״י סימנים להקל נגד המפורש בקרא לאיסור אלא דהתוס׳ בזה לשיטתייהו אזלו, דס״ל דמכח הני סימנים אנו מוסיפים לטומאה עוד מינים הרבה אין מספר, והוא למלקות, משום דכולם דרשה גמורה הוא מנשר ותורים. וכאשר בארתי זאת בריש הסוגי׳. ולכן גם להקל מהני האי דרשה להתיר הנקבה משום שיש לה סימני טהרה, ולא עוד דאפילו הנשר אם אירע ויש לאחד עפ״י מקרה אצבע יתירה הרי הוא טהור, אבל לדעת הרמב״ם שאין לסימנים אלו שום שורש בקרא ורק לאינו בקי אמרו חכמים שיש לבדוק בסימנים, עיין לעיל אין מקום לדברי התוס׳ אלו, וגם לרש״י דס״ל דילפותא דנשר ותורין לא אתא אלא לרבות מין נשר לטומאה, אין להתיר בסימנים כלל, כל שהוא ממין הטמאים. וזה ברור ואמת ודו״ק.
